דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

זרע אברהם אוהבי

הרב אברהם ישראל סילבצקי
חיי-שרה

בס'ד
לימדונו רבותינו ז'ל במדרש רבה – 'למה נסמכה פרשת חיי שרה לפרשת העקידה – לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה'.
לכאורה הדבר הוא פלא. אברהם אבינו שעוקד את יצחק במו ידיו, מחזיק את המאכלת לשחוט את בנו, עומד בנסיון, מקיים את צו ה' ונשמתו אינה פורחת כלל וכלל. רק הציווי המפורש מפי ה' -  'אל תשלח ידך אל הנער', הוא שעוצר אותו מלקיים את מצות בוראו. ואילו שרה אמנו, שהיתה סוכה ברוח הקודש (סנהדרין ס'ט ע'ב), שדרגתה דרגת נבואה עילאה עד כי הקב'ה מצוה את אברהם – 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה', דווקא היא זו שאיננה מסוגלת לקבל את דבר ה' ואל מול הציווי של הקב'ה – 'קח נא את בנך את יחידך', פורחת נשמתה. מדוע שרה איננה עומדת בנסיון ומקבלת את גזרת הקב'ה באהבה, מתוך בטחון בה' יוצר הכל שהבטיח לאברהם ולשרה זרע קודש, כפי שקיבל זאת אברהם אבינו וכבש את רחמיו לעשות רצון אביו שבשמיים?
נדמה, כי עלינו לשוב ולהתבונן בנסיון העקידה ולעמוד על תוכנה על מנת להבין מדוע פרחה נשמתה של שרה.
על פניו, נראה שנסיונו האחרון של אאע'ה מסתכם בכך שהקב'ה מצוה אב לעקוד את בנו, לקפד את פתיל חייו של בשר מבשרו, דבר שאכן קשה לעכל ולתפוס. אך נראה שבעומק הדברים מדובר בנסיון קשה ועמוק הרבה יותר, הנוגע לתפקידו ויעודו של אברהם אבינו וזרעו אחריו.
אברהם אבינו ע'ה היה החסיד הראשון שהתחסד עם קונו – 'אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו' (ברכות ו' ע'ב). הוא שגילה את מידת החסד בעולם – 'חסד לאברהם' (מיכה ז' כ').
עיקר עניינה של החסידות מבאר הרמח'ל בספרו מסילת ישרים (פרק י'ח) – 'הנה שרש החסידות הוא מה שאמרו זכרונם לברכה – 'אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו' והענין הוא כי הנה המצוות המטלות על כל ישראל כבר ידועות הן וחובתן ידועה עד היכן היא מגעת אמנם מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמיתית... יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו שאילו יגלה אביו את דעתו מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל ואף על פי שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דיבור וכו''.
עולים מדברי הרמח'ל שתי נקודות יסודיות.
ראשית מתברר, שמדת החסידות שלובה ואחוזה באהבת השם. שהרי החסיד הוא אוהב השם, המבקש לעשות רצונו של הבורא, על מנת לעשות לו נחת רוח. ואכן אאע'ה, עמוד החסד, היה אוהב השם הגדול כדברי ישעיהו הנביא – 'אברהם אוהבי' (מ'א ח'). ובספרי פרשת ואתחנן (פי' ל'ב) – 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך - אהבהו בכל לבבך כאברהם אביך'.
שנית, עולה מדברי הרמח'ל, כי המצוות אינם רק פעולות בהן ה' מצרף את בריותיו (ראה תנחומא שמיני פ' ז'), גלום בהם רצונו הפנימי והכולל של בורא העולם. הקב'ה בציוויו נתן לנו את האפשרות, ואף מצפה מאיתנו, לחשוף את כוונתו ותכלית רצונו. אם כך, זוהי מעלת החסיד, המבקש לעמוד לא רק על מעשי המצוות כי אם על רצון ה' הטמון בהם.
כדברים האלה כתב רבינו אברהם בן הרמב'ם בתארו את דרך היחיד, היא דרך החסיד, בספרו המספיק לעובדי ה' (פרק א') – 'אשר לדרך היחיד הרי היא התנהגות המכוונת לפי תכלית המצוות וסודותיהן ולפי המובן מכוונת התורה... ומי שהולך בדרך היחיד זו נקרא קדוש וחסיד ועניו וכדומה, והמובחר מכולם השם חסיד שנגזר ממלת 'חסד' שפירושה התנדבות, מפני שהוא מתנדב לעשות מה שלא נתחייב בו במפורש מן התורה'. למעשה, יכולת זו לעמוד על סודן של המצוות היא העומדת בבסיס המצווה המפורשת 'קדושים תהיו' (ויקרא יט), כפי שכבר ייסד הרמב'ן בפירושו לתורה. התורה מכוונת אותנו במצווה זו לעמוד על רצונו של ה' וכוונתו במצוותיו, על מנת שלא יהיה אדם מקיים כל מצווה בדקדוקיה ופרטיה ועדיין הוא 'נבל ברשות התורה'.
אם נתבונן, נבחין, כי שני היסודות האלה הכלולים במידת החסידות, אהבת השם והיכולת לעמוד על רצונו הגלום במצוות, תלויות בהכרח אחת בשניה. האהבה באה לידי ביטוי בנתינה ואולי יש לומר אף יותר מכך שהאהבה והנתינה חד הם. משום כך האוהבים, שותפים הם, מתקיימת ביניהם נתינה הדדית של אוהב לאהובו. גם בינינו לבין הקב'ה מתקיימת כביכול נתינה הדדית ומתגלה שותפות נפלאה בהבאת הבריאה כולה אל יעודה. הקב'ה נותן כמובן לבריאה כולה, ואנו שעושים את רצונו, נותנים כביכול לקב'ה ומביאים את העולם אל תכליתו. אם כך הם פני הדברים, ברור שלא נוכל לאהוב ולתת כביכול לקב'ה, מבלי שיש לנו את היכולת לגלות את רצונו של הקב'ה וע'י כך להביא את העולם לתיקונו, כרצונו שלו.
זוהי אכן המהפכה הגדולה שעשה אברהם אבינו בעולם. לא מדובר בגילוי מציאותו של בעל הבירה בלבד, דבר שהיה כבר ידוע ליחידים במשך הדורות, כמו שם ועבר. אברהם אבינו חושף את  ההכרה העמוקה, שמעצם העובדה שבעל הבירה נתן לנו את היכולת להכיר בו, במידותיו וברצונו, הרינו בהכרח שותפים עמו במעשה בראשית ומוטלת עלינו אם כך האחריות להביא את העולם כולו אל יעודו.
אל מול עולם מלא באלילות, שכל עניינה הוא ביטול ושעבוד כלפי הכוחות השונים הקיימים במציאות. אל מול עבודה זרה שאין בה אלא ייאוש מן היכולת לתקן, מגלה אברהם אבינו שהקב'ה ברא את האדם על מנת לרומם את העולם הסובב אותו. לא להשתעבד אליו, להתייאש ממנו או לנסות לשרוד אל מול כחות הטבע השונים.
שבירת הצלמים על ידי אברהם אבינו לא היה בה רק משום ההכרזה שהפסילים אין בהם ממש,  היתה זו תחילתה של שותפות מופלאה. שותפות בין אברהם אבינו לקב'ה שתמשיך ותתגלה בזרעו אחריו לעולם.
כבר בצעדים הראשונים של השותפות, מגלה הקב'ה לשותפו הקרוב את מעשיו – 'המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה'? ואברהם אבינו מצידו, עומד לפני ה' ואומר – 'האף תספה צדיק עם רשע'? 'והרי תפקידי, הקב'ה, לגלות את רצונך בעולם, ואם כן אתה הקב'ה אינך רוצה שכך יהיה...' השותפות הנפלאה הזו, ממשיכה ומתגברת, באה לידי ביטוי בכל מצוה ומצוה של הקב'ה, על ידה מבין אברהם את רצון בוראו. אברהם אבינו ע'ה, באהבתו הגדולה את השם, חושף מידה אחר מידה של הקב'ה, עד שהעולם כולו אומר את דבר ה', את מידותיו, את רצונו וסודו...
אז לפתע... כרעם ביום בהיר, מצטוה אברהם אבינו על ידי שותפו – 'קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק... והעלהו שם לעולה...'. מצוה חדשה, לא ידועה. מצוה שאברהם אבינו מנסה בכל כחו לעמוד על הרצון הגלום בה, אך ללא הועיל. אם ישנה מצוה אחת בכל ההיסטוריה, שלא היתה כל כוונה ורצון טמונים בה, הרי זו מצוות העקידה, שהרי הקב'ה לא רצה שיצחק יעקד. הבטחתו הנצחית של ה' – 'את בריתי אקים את יצחק' אכן לא השתנתה ולא תשתנה לעולם, אך את זאת אברהם אבינו לא ידע ולא יכול היה לדעת.
הנה כי כן, כעת מתגלה בכל עוזו נסיון העקידה האחרון. אברהם אבינו החסיד, אוהב השם, שותפו של הבורא, מגלה לפתע שאין הוא מצליח לעמוד על סודה של המצווה. השמיים נקרעים, המציאות כולה שעד לפני רגע גילתה את סודה בפני שותפו של הבורא, נסדקת, נותרת אילמת ושקטה ואברהם אבינו ניצב למולה במבוכה ובלבול.
ובכל זאת ועם כל זאת – 'וישכם אברהם בבוקר...' כבש אהבתו לעשות מצוות בוראו, אף שהוא איננו מבין כלל...
או אז באה קריאתו של הקב'ה, אל שותפו שעמד בנסיון הגדול – 'עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה'. נתגלתה היראה העילאה, שהיא דרגה נוראה, גבוהה מן האהבה, שלא מצאה את מקומה השלם בעקידה.
מכאן נוכל לעמוד על פריחת נשמתה של שרה.
הנה לימדנו מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ'ל, בפירושו לסידור 'עולת ראיה', כי ההבדלים שבין גבר לאישה בכלל ובעבודת ה' בפרט באים לידי ביטוי בברכות השחר, בהם האיש מברך 'שלא עשני אישה' ואילו האישה מברכת 'שעשני כרצונו'. האיש מודה על חלקו ויתרונו בכך שהוא מצווה לפעול במציאות ולהשאיר רשמים מתוך בחירה נכונה ועשייה מבורכת. ואילו האישה מודה על חלקה ויתרונה המיוחד לה, בכך שהיא נבראה ונעשתה כרצונו של ה'. האישה עשויה ומכוונת מעצם טבעה לקלוט את רשמי המציאות בצורה ישרה כרצון ה', מכוח העובדה שהקב'ה עשאה כרצונו.
שמא כעת נוכל להבין מדוע פרחה נשמתה של שרה למשמע העקידה. שהרי אחר שעמדנו על עניינה של העקידה מצד גילוי רצונו של הקב'ה במצוותיו, מתברר שהשוני המהותי בין איש לאישה, אותו לימדנו מרן הרב זצ'ל, בא לידי ביטוי באופן מובהק בנסיון העקידה.
אברהם אבינו ע'ה, הוא שנצטוה לעקוד את יצחק בעוד ששרה לא נצטותה. זאת משום שמעצם טבעו של אברהם כאיש, הנדרש לפעול ולעשות על מנת להשיג את רצון בוראו ואף לחשוף אותו במציאות, יכול הוא בפועל לעשות דבר במצותו של הקב'ה על אף שהוא עומד בסתירה גמורה לרצונו של ה'. הנסיון הוא קשה מנשוא, אך ככל השתדלות ומעשה של הגבר הפועל לחשוף את מידותיו של השם, הדבר דורש אורך רוח וזמן עד שאכן מתגלה המידה, ומתברר המעשה. מה שאין כן בנוגע לשרה. הקב'ה עשה את שרה כרצונו ואכן שרה הסוכה ברוח הקדש מגלה בעצם טבעה וחייה את רצונו של הבורא ואת השותפות עמו. מצוות העקידה עומדת במהותה בסתירה לשותפות עם ה' ולרצונו האמיתי והנצחי של הקב'ה – 'כי ביצחק יקרא לך זרע'. עבור שרה אמנו סתירה זו איננה מתקיימת רק במישור השכלי והמעשי, כי אם בעצם חייה וטבעה. מובן אם כך, שבשונה מאברהם אבינו, שרה העשוייה כרצון ה' איננה יכולה לסבול את מעשה העקידה העומד בסתירה מוחלטת לעצם חייה ולטבעה, ופורחת נשמתה.
נמצינו למדים שגילוי נפלא זה של השותפות עם הקב'ה במעשה בראשית בא לידי ביטוי בהשלמה שבין אברהם ושרה ומתגלה גם בעתיד בזרע קודש, 'זרע אברהם אוהבי', הממשיכים וקוראים בשם ה' כל ימות עולם.
'אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים' (ב'ר לך לך). אברהם האיש, מגלה את השותפות עם ה' על ידי פעולות ומעשים המותירים רשמים במציאות ועל ידי כך חושף הוא את עומק רצונו של ה' המתגלה וקיים בקרבו, ואילו שרה האישה מגלה זאת בעצם טבעה וחייה, כפי שהם, גם ללא מעשים ומצוות הנצרכים לחשוף זאת, כאשר היא חיה בישרות כרצון הבורא.
גילויים הגדול של אברהם אבינו ושרה אמנו, ומלחמתם המשותפת בעולם האלילי, לא היה לשעה. העולם האלילי שביטא באופן מוצהר את ייאושה של האנושות מתיקון העולם קיים גם בזמננו אנו, בעבודה זרה במזרח ובמערב גם יחד ובגרורותיהם בעולם המודרני של היום. בעולם המערבי העבודה זרה בנויה על יאוש מן העולם הגשמי והפיכתו לשטן, לרוע, שאיננו בר תיקון ומשום כך יש להתרחק ולהתנזר ממנו. במזרח, תפיסת העולם האלילית מתבטאת בהיבלעות והתמזגות מוחלטת של האדם בבריאה, מבלי לבקש לשנות לרומם או לתקן אותה כלל.
מתוך נאקת הייאוש הנוראה של האנושות, פורצת קריאתם של אברהם אבינו ושרה בשם ה'. עדיין מהדהדת היא בעולם וקוראת לאנושות להיות שותפה עם השם במעשה בראשית בגילוי רצונו בעולם והבאתו אל יעודו ותיקונו השלם – 'ונברכו בך כל משפחות האדמה... ויקרא בשם ה' א-ל עולם'.