דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
תולדות

 
'ויבז עשיו את הבכורה'
פרשת השבוע עוסקת בין השאר במכירת הבכורה של עשיו ליעקב, 'ויאמר יעקב, מכרה כיום את בכורתך לי'. מה יש ליעקב מהבכורה? למה הוא כל כך מתאמץ להשיג אותה? אומר האבן עזרא, הסיבה שיעקב קנה את הבכורה היא שהבכור לוקח פי שניים בממון, ויש לו מעלה על האחים הקטנים- שהם צריכים לקום מפניו ועליהם לשרת אותו כמו שעל הבן לשרת את אביו. ולכן נמכרה הבכורה של עשיו ליעקב, כי לא ראוי שהברכות האלו יהיו כלפי עשיו. יעקב מבין שאין עניין לכבד את עשיו, ולכן הוא רוצה לקנות את הבכורה.
לעומת זאת, רש'י מסביר שיעקב רצה לקנות את הבכורה מסיבה אחרת. אומר רש'י, 'לפי שהעבודה בבכורות, אמר יעקב: אין רשע זה כדאי שיקריב להקב'ה', כל מה שהיה בין יעקב לעשיו היה על רקע עבודת הקורבנות. לא שייך שעשיו יהיה אחראי על עבודת הקרבנות, יעקב אבינו מבין שמוטל עליו לקנות את הבכורה מעשיו כדי למנוע מעשיו להיות המקריב.
התורה מספרת שעשיו בז לבכורה, 'ויבז עשיו את הבכורה'. אבל התורה אומרת את זה רק אחרי שעשיו אכל את הנזיד של יעקב, אכל ושתה. רק אז התורה אומרת 'ויבז עשיו את הבכורה'. ולכאורה צריך לשאול, יותר מתאים לומר את זה קודם לכן, כשעשיו הסכים למכור את הבכורה- ברגע הזה הוא ביזה אותה. לא אחרי שהוא אכל ושתה, אלא ברגע שהוא הסכים למכור אותה!
משמע מכך, ה'ויבז' שעשיו ביזה את הבכורה לא היה רק בעצם מכירת הבכורה, אלא שהיה לו בוז בסיסי ומהותי כלפי הבכורה. הוא הפך את זה לאידאולוגיה. בדרך כלל אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, ומיד אחר כך הוא משתפר ומתקן את מה שהוא עשה. עשיו הפך את החולשה שלו לאידאולוגיה, גם אחרי שהוא אכל ושתה הוא חושב שהוא נהג בחכמה, 'ויבז עשיו את הבכורה'.
 
'בזוי אתה מאוד'
המשנה בפרקי אבות (ג, יא) אומרת, 'המבזה את המועדות... אין לו חלק לעולם הבא'. כותב שם רבינו יונה, המשנה לא אומרת שהמבזה את היום טוב אין לו חלק לעולם הבא, אלא מי שמבזה את המועדות. על קדושת היו'ט לא צריך להזהיר, שהרי יו'ט הוא כמו שבת, אולם על קדושתו של חול המועד צריך להזהיר הרבה כי העולם לא זהיר בהם- מתוך שהם מותרים במלאכה. לפעמים אדם רואה דבר של חולין, וקשה לו לקלוט איך דבר גשמי, העולם הזה, איך הוא הופך להיות  קדוש? ולכן המשנה אומרת בפרקי אבות שכל המבזה את המועדות אין לו חלק לעולם הבא. וזה היה עניינו של עשיו, הוא ורוחניות לא יכולים ללכת יחד.
הנביא אומר על אדום 'הנה קטון נתתיך בגויים בזוי אתה מאוד' (עובדיה א, ב). הביזיון שעשיו בז לדברים שבקדושה בעצם הוריד את ערכו של עשיו, הוא בז לדברים שבקדושה, וכתוצאה מכך הוא עצמו הפך לבזוי, 'בזוי אתה מאוד'.
הגמרא בפסחים ובעוד כמה מקומות אומרת שכהן המבזה את העבודה לא יכול להקריב קורבנות. ורש'י שם מסביר שכוונת הגמרא היא לכהן שלא מאמין שעבודת הקורבנות יכולה לכפר, עליו נאמר שהוא לא יכול להקריב קרבנות. כתוב (שמואל א, י, כז) שהיו אנשים בני בליעל שכאשר המליכו את שאול וכל העם הביא לו מנחה, הם אמרו 'מה יושיענו זה, ויבזוהו, ולא הביאו לו מנחה'. אדם שלא מאמין שיש תכלית במה שהוא עושה, זה מה שנקרא לבזות. אדם שלא מאמין במעשיו הוא בעצם בז להם, הוא עושה אותם מתוך כפיה או הרגל.
 
'הנה אנוכי הולך למות'
מאיפה התכונה הזאת נולדה אצל עשיו? התורה אומרת: 'ויאמר עשיו, הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה'. אומר הרמב'ן בהקדמה לספר תורת האדם, אדם שחי כל הזמן מתוך חשש, מתוך פחד שמא הוא עומד למות בכל רגע ורגע- 'אין זה מן הטוב'. זה לא טוב כי האדם צריך להיות מאוזן, אדם צריך לקבל את החיים גם אם הוא יודע שבסופו של דבר הוא כבר לא יחיה, האדם צריך להאמין במשמעות של החיים למרות שיש להם סוף. אצל עשיו התורה מדגישה שהוא סבר ש'הנה אנכי הולך למות', הוא כפר בתחיית המתים, וכתוב שכל מי שכופר בתחיית המתים לעתיד לבוא גם לא יקום בתחיית המתים. כתוב במדרש על פרשת תולדות שהפסוק 'בכו בכו להולך' (ירמיהו כב, י) נאמר על עשיו שאמר 'הנה אנכי הולך למות'. לעשיו לא היה לא את האיזון של החיים, הוא חשב שאם הוא הולך להיפרד מהחיים זה אומר שאין שום משמעות לחיים, אין שום דבר שהאדם יכול לפעול בחיים. וזו הכוונה ב'ויבז עשיו את הבכורה', הוא חשב שאין לבכורה שלו שום משמעות.
המהר'ל מפראג אומר שלא היה ליעקב ועשיו ויכוח מי יקח את העולם הזה ומי יקח את העולם הבא, אלא שכל אחד מהם ידע שהוא יכול לזכות בשני העולמות. כשיעקב קנה את הבכורה מעשיו הקב'ה הפקיד בידו גם את חיי העוה'ז, שירומם אותם. הם רבו על נחלת שני העולמות. 'הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו', כי כשהקול קול יעקב אז גם הידיים, ידי עשיו- עוברות בעצם לרשותו של יעקב אבינו. אבל עשיו הרשע שבזה את עצמו, שבזה את הצלם אלוקים שבאדם- הוא הפסיד את נחלת שני העולמות.
בזמן שהקב'ה רצה להוריד את התורה לעולם, כתוב שהוא פנה לאומות ושאל אותם אם ירצו לקבלה. כתוב שבני עשיו לא רצו לקבל את התורה כי כתוב בה 'לא תרצח', זהו דבר ההפוך ממידתו של עשיו. לעשיו אין בעיה לרצוח משום שאצלו כל דבר הוא מזולזל, אפילו לחיים אין ערך. הוא מבזה את הצלם אלוקים שלו עצמו, הוא גם מבזה את הקודשים, 'ויבז עשיו את הבכורה', הוא המבזה את המועדות. לא רק כשהוא מכר את הבכורה, אלא שכל אורח החיים שלו הוא אורח חיים של ביזוי דברים שבקדושה.
 
'תתן אמת ליעקב'
לכן אחרי שיעקב קנה את הבכורה כתוב שהוא בא מהשדה. הוא ידע לרומם את כל מה שקשור לשדה, לדברים הגשמיים. ישנם מקומות שאצלם הכל תורה, אין מקום לגשמיות בכלל. יעקב אבינו, אחרי שהוא קנה את הבכורה מעשיו, הוא ידע שאסור למאוס בכוחות הרוחניים שבאדם שהם יכולים להקנות לו את היכולת גם לנווט אליבא דאמת את ענייני העולם הזה. רק מי שהולך בדתו ובמידותיו של אברהם אבינו, הוא הממשיך של אברהם אבינו. יעקב ועשיו לא סתם רבו ביניהם מי יקבל את הברכות מיצחק, אלא הם רבו ביניהם למי הקב'ה יוריש את ארץ ישראל. למי הקב'ה נותן את הכוח להעלות את התורה לרמה כזאת שהיא תוכל להשפיע על כלל המציאות, מיהו הממשיך האמתי של אברהם אבינו. וזו היתה מידתו של יעקב, תתן אמת ליעקב.
כתוב שכשיעקב ישב בשכם הוא תקן מטבע, תקן מרחצאות. כותב הרב באגרות, מפני שיעקב אבינו קבל את הברכות הוא ידע שגם ת'ח, גם ראשי התורה, גם הם יכולים לרומם את המציאות כולה גם בדברים גשמיים, זו הייתה מידתו של יעקב אבינו. כתוב בחז'ל, שלאה היתה סבורה שהיא תתחתן עם עשיו, הגדולה לגדול והקטנה לקטן. בסופו של דבר, ע'י התפילה שהיא התפללה- גם היא נישאה ליעקב. הואיל ויעקב קנה את חלקו של עשיו גם בעוה'ז, גם האשה שהיתה מיועדת לעשיו בתור עזר כנגדו בעולם- גם היא נישאה ליעקב. [שמעתי מאבי מורי זצ'ל, ששמע מהרב הרצוג, שהוא נסע לוותיקן כדי לשכנע את האפיפיור יימח שמו להחזיר את הנערים שהוחבאו במנזרים בתקופת השואה, אבל האפיפיור ימ'ש לא הסכים. אחרי שהוא יצא מהוותיקן הוא אמר לאנשי רומא שהוא מרגיש טומאה כל כך גדולה, שהוא חייב ללכת למקווה ברומא. אמרו לו, כבר היה מי שקידם אותך. האדמו'ר מראדזין שחקר את התכלת, גם הוא כשהוא יצא מהוותיקן אחרי ששהה שם לצורך המחקר, גם הוא הרגיש את אותה טומאה. הוא תיקן את המקווה ברומא כדי שבכל יום יהיה לו מקום לטבול]. הרב בערפילי טהר אומר שצדיקים אמתיים יש להם את חוש הריח המפותח כדי להבחין איזה מקום קשור לעבודה זרה ואיזה מקום לא קשור לעבודה זרה.
 
'משמני הארץ יהיה מושבך'
עכ'פ אומרים חז'ל, כשיצחק ברך את עשיו הוא אמר לו 'משמני הארץ יהיה מושבך', וכמו שרש'י מפרש, הוא נתן לו את איטליה של יון. למה דווקא איטליה ניתנה לעשיו? הגמרא בשבת אומרת שאיטליה לא היתה קיימת בעולם מששת ימי בראשית, אלא רק בשעה ששלמה המלך חטא ונשא את בת פרעה, ירד מלאך מהרקיע ונעץ קנה בקרקע ושם נהייתה איטליה של יון. איטליה- הורתה ולידתה בטומאה, על זה אומר רש'י, יצחק נתן לעשיו את מה שמתאים לו, 'משמני הארץ יהיה מושבך', איטליה של יון שהורתה ולידתה בחטא, והיא מתאימה למידתו של עשיו, 'ויבז עשיו את הבכורה'.
ולכן בפרשת בן סורר ומורה כתוב שאין הבן נעשה בן סורר ומורה אלא אם כן הוא אכל תרטימר בשר ושתה לוג יין האיטלקי, דווקא האיטלקי. וכי מה רע ביין ממקום אחר? אלא שדבר שגדל במקום ששורשו הוא שלילי- הוא זה שמסמן שהשורש של הבן הזה הוא שלילי.
לעומת זאת ארץ ישראל שורשה הוא שורש חיובי. כותב הב'ח בהלכות ברכת הפירות, אנחנו אומרים 'והעלנו לתוכה... ונאכל מפריה', כי מי שאוכל מפירותיה של ארץ ישראל- עולה ומתקדש. היות והפירות הללו גדלו במקום קדוש וטהור, בארץ ישראל, הפירות הללו משפיעים על מי שאוכל אותם. לכן אנו רוצים לעלות לארץ ישראל, כדי 'לאכול מפריה' ועל ידי כך לעלות ולהתקדש, להיות מושפעים מקדושתה של הארץ.
 
'אווירא דארץ ישראל מחכים'
כתוב בתשובות חתם סופר שגם דברי תורה שעולים לארץ ישראל, כשהם מגיעים לארץ הם מקבלים מימד אחר, ידוע ש'אוירא דארץ ישראל מחכים'. הרלב'ג בתהילים אומר ש'אווירא דארץ ישראל מחכים' זה קורה בגלל מזג האוויר של הארץ, שהוא משפיע על החוכמה. אבל הנצי'ב מוולוז'ין (בפרשת כי תשא) כותב שזה קורה בגלל הקדושה העצמית של ארץ ישראל שהיא זאת שמשפיעה את חוכמת התורה למי שיושב באוירא דארץ ישראל. חלק מהפוסקים סוברים שאי אפרשר לטעון 'קים לי' נגד הבית יוסף, כיוון שהוא היה בארץ ישראל, ואוירא דארץ ישראל מחכים. אמנם יש כאלה שחולקים וסוברים ש'אוירא דארץ ישראל מחכים' נאמר בזמן המקדש, אבל אחרי שנחרב המקדש אין אוירא דארץ ישראל מחכים. לפי הנצי'ב שאומר ש'אווירא דארץ ישראל מחכים' מכוח הקדושה העצמית של הארץ- יש בארץ קדושה עצמית שלא תלויה במצוות התלויות בארץ, ולכן אוירא דארץ ישראל מחכים גם שלא בזמן בית המקדש.
הרמב'ם כותב בהלכות סנהדרין שאם כל חכמי ארץ ישראל יחליטו לחדש את הסמיכה, יש בכוחם לחדש את הסמיכה. קובץ שיעורים שואל, למה רק חכמי ארץ ישראל יכולים לחדש את הסמיכה, וכי אם יחליטו כל חכמי חוץ לארץ ההסכמה שלהם לא שווה? ואם חכמי ארץ ישראל יחליטו על חידוש הסמיכה כשהם בחו'ל, גם אז ההחלטה שלהם לא תהיה שווה? אלא מוכח ש'אוירא דארץ ישראל מחכים', לכן דווקא לחכמי ארץ ישראל יש את הכוח לחדש את הסמיכה.
כתוב בשיטה מקובצת במסכת כתובות, שכל ת'ח שעולה לארץ ישראל הוא 'כתרי מינן', מפני שת'ח בחו'ל יש לו מעלה שהוא יכול לפלפל בתורה, אבל כשהוא מגיע לארץ ישראל הוא מקבל את הכוח של 'אוירא דארץ ישראל מחכים', ולכן כשהוא מגיע לארץ ישראל הוא נהפך לכתרי מינן. בארץ ישראל הוא נחשב כמו שני ת'ח.
 
יהי רצון שהקב'ה יעזור לכולנו בהמשך הפצת התורה, נתבשר בשורות טובות לנו ולכל ישראל.
שבת שלום!