דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחת פרשת השבוע - כי תשא- תשע'ז

רה"י הרב יעקב שפירא
כי-תשאתאריך העלאה: 17/03/2017 13:02:58

פורים וקבלת התורה

אנו קוראים את פרשת כי תשא מיד אחרי פורים. לכאורה זה ממש תרתי דסתרי, שהרי – 'הדור קבלוה בימי אחשוורוש' - מאהבת הנס (כפי שביארנו בפעם הקודמת). אם אחרי קבלת התורה בימי אחשורוש היתה כזאת שמחה, מסתבר שקבלת התורה בסיני הייתה בשמחה, שהרי הקריבו זבחים. אם כן, כיצד ייתכן שאחריה ירדו עד לעשיית העגל?
הכוזרי כותב (מאמר ראשון), וכן כותב האבן עזרא (בראשית), שמכיוון שמעלתם של ישראל כ'כ גבוהה, לכן חטא העגל נחשב לגבם לחטא כ'כ גדול. מאדם קטן לא מצפים כ'כ, אבל אצל אדם גדול כל מעידה קטנה נח לכשלון גדול, כיוון שאם הוא בכזאת דרגה, כיצד יכול להיות שהוא נכשל בדבר כזה.
מדוע ברוב ספרי הנביאים, הנביאים מוכיחים את ישראל דווקא על חטא ע'ז? אומר המהר'ל: לרום מעלתם של ישראל. כשם שהכלל 'כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו' נוהג באדם הפרטי, כך הוא גם נוהג באומות. אם האומה במדרגה גבוהה, כשהיא כבר נכשלת היא נכשלת במשהו גדול. כמו שכשילדים משחקים יש כאלה שנכשלים בדומינו ויש כאלה שנכשלים בשחמט... ומכיוון שישראל שכליים יותר, נבונים יותר, הכשלונות שלהם מתבטאים יותר בדברים ששייכים לשכל, לתבונה. חטא העריות נובע מתאווה ותו לא. לעומת זאת, ע'ז נובעת מטעות בחשיבה.
מתי התרחש חטא העגל? דווקא בזמן שבו עמ'י נתעלה לגדולה. ככל שהאדם עולה, הוא צריך להיזהר יותר. גם אנחנו צריכים להזהר, שלאחר ההתעלות הגדולה של פורים, אחרי ה'הדור קיבלוה', לא נרד ממדרגתנו ח'ו.
ומדוע באמת לאחר קבלת התורה בימי הפורים לא היתה כזאת ירידה? מכיוון שבפורים קבלת התורה התבצעה מרצון, ללא צורך בכפיית הר כגיגית. קבלת התורה נבעה מאהבת הנס. הגמ' אומרת שכל מצווה שישראל קבלו ועשו אותה בשמחה, זה המשיך גם הלאה. חשבתי שאולי זה הפשט במה שכתוב במגילה 'וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם' - אין הכוונה רק על ימי הפורים עצמם, אלא הכוונה היא שפורים הוא דבר שמותיר חותם. זו לא עליה רגעית, שלאחריה מיד באה ירידה. זהו ההבדל בין קבלת התורה הראשונה, שבה נשברו הלוחות, לבין קבלת התורה השניה שבה קבלו אותה מאהבה.
 
לוחות ראשונים ושניים
הגמ' שואלת: מדוע לוחות ראשונים נשברו, ואילו לוחות שניים לא נשברו? אומרת הגמרא: לוחות ראשונים נשברו מכיוון שנתנו בפרהסיא, ואלו לוחות אחרונים לא נשברו מכיוון שנתנו בצנעה. צנעה היא הכח הקיומי, והמעמיד של כל דבר.
שואל השפ'א: א'כ, מדוע הקב'ה לא סובב את העניינים כך שלוחות ראשונים יינתנו בצנעה?
אומר השפ'א (ומעין זה כותב ר' צדוק): זו דרך עלייתו של האדם. כשאדם מגיע לישיבה - יש מתן תורה יותר גדול מזה? מעמד הר סיני כפשוטו, רק בזעיר אנפין כמובן. ואיזו התלהבות יש לו בהתחלה. אבל להחזיק מעמד כל הזמן באותה רגשנות, באותה דרגה של שמחה - לא תמיד זה קורה. ואז מתרחשת קבלת תורה של הלוחות השניות – בצנעה, מאהבת הנס. ודברים שנעשים באהבה דומים לדברים שנעשים בצנעה - יש לזה קיום.
למרות שקבלתם של לוחות ראשונים היתה בכפיה, בלי כל אתערותא דלתתא (אע'פ שאמרו נעשה ונשמע) בניגוד ללוחות השניים שבאו בצנעה ובאהבה, ובניגוד ל'הדור קבלוה בימי אחשוורוש', אפי' הכי אמר הקב'ה: 'פסול לך שני לוחות כראשונים'. בכל זאת צריכה להיות איזושהי שייכות ללוחות הראשונים, כיוון שרק לאחר שכבר היתה איזושהי התווית דרך מצד הקב'ה למה עמ'י יכולים להגיע, רק אז הם כבר יכולים מצד האתערותא דלתתא, מצד ה'פסול לך'. הלוחות הראשונים היו מעשה שמים. הלוחות השניים כבר היו מעשה בשר ודם, מעשה ידיו של משה רבינו. זה גופא מה שהקב'ה רצה לומר לנו, שצריך שיהיה שיתוף מצד האדם. זה מה שהשפ'א אומר – שישנו השלב הראשוני של האדם, של לוחות הראשונות - התרועות והמחולות וכו'. זו ההארה האלקית שבאה מצד הקב'ה. ואח'כ, אמנם הלוחות הראשונים עדיין קיימים שהרי 'לוחות ושברי לוחות מונחים בארון', אבל תמיד יש גם את הלוחות השניים שהם כבר באים יותר ברוגע, יותר בצנעה, וממילא יש להם קיום כיוון שהם נעשו מאהבת הנס, הם נעשו מתוך שמחה. הם לא נעשו מתוך איזשהו סממן של כפיה כלשהי.
הגמרא בסוף תענית כותבת: ''צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אימו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו' – 'ביום חתונתו' זה מתן תורה, 'וביום שמחת לבו' זו חנוכת בית המקדש'. כותב רש'י: 'יום הכפורים שנתנו בו לוחות האחרונות'. כלומר, המימרא הזאת מדברת דווקא על לוחות שניים, משום שהם נתנו ביום הכפורים, באותו הזמן היתה מחילת עוונות מתוך תורה (וזהו היו'ט שיש ביום כיפור - שלאחר חטא העגל נתבשרנו 'סלחתי כדבריך'!). כלומר, היה משהו בלוחות שניות יותר מבלוחות ראשונות, כי בלוחות השניות הייתה את הברית על התורה שבע'פ שצריך ללומדה באהבה. על התורה שבע'פ הייתה כפיית הר כגיגית. אם כן, היו'ט של פורים הוא על קבלה מרצון של התורה שבע'פ מתוך שמחה. זהו הדגש על יום שמחת ליבו - שיום הכיפורים הוא יו'ט בגלל הלוחות השניות שקיבלו בהן את התורה שבע'פ מאהבה.
אנו מברכים בבוקר: 'אהבת עולם אהבתנו חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו'. שואל הגר'א: מה פירוש 'ויתרה'? אומר הגר'א שבלוחות שניים הקב'ה נתן לנו יותר ממה שהוא נתן לנו בלוחות ראשונים. חז'ל אומרים שבלוחות שניים היו גם רמזים לתורה שבע'פ שלא היה בלוחות ראשונות. דווקא אחרי הירידה הקב'ה רצה כ'כ לרומם אותנו. וממילא יוצא שגם האתערותא דלתתא שהיתה בלוחות שניים ה'פסול לך', שמשה רבינו היה צריך ג'כ להשתתף בהכנה של הלוחות זו מעלה ולא חסרון. עיין שם בגר'א על הסידור ובביאורו על שיר השירים בהרחבה.
אמנם נכון שהלוואי שלא היו צריכים הלוחות הראשונים להישבר, שהרי הגמ' אומרת שאם לוחות ראשונות לא היו נשברים, לא הייתה יורדת שכחה לעולם. אדם לא היה שוכח את לימודו. [אמרתי פעם בסעודת שבע ברכות: כתוב (ברכות ה'.) 'כל המשמח חתן וכלה זוכה לתורה שניתנה בחמישה קולות'. מה זו התורה שניתנה בחמישה קולות? מספיק לומר שזוכה לא לתורה, ומה זה משנה שהיא ניתנה בקולות? אלא הכוונה היא שזוכה לאותה תורה בדרגת הלוחות הראשונות שאין בהן שכחה.]
כתוב ב'חלקת מחוקק' (אבן העזר) שאפי' מי שתואם להגדרת 'תורתו אומנותו' של חז'ל, שנפסק לגביו שלא מפסיק מלימודו כדי להתפלל (רק לק'ש), לשמחת חתן וכלה גם הוא צריך להפסיק. מדוע? מפני שהיות וע'י השמחה הזאת הוא זוכה לדרגה של לוחות הראשונים, לדרגה של התורה שנתנה ללא שכחה, ממילא יש לו פה הזדמנות לס'ד לדרגה מיוחדת של תורה, ולכן הוא צריך להפסיק מלימודו.
וכמו שאמרנו, כיום יש לנו את מדרגת לוחות השניים שנתנו בשמחה, בצנעה, ובאהבה, ולכן לא היה לאחריהם חטא העגל. וזו הדרגה של התורה שאחרי ימי הפורים. שהתורה באה ללמד אותנו - ישנה עליה גדולה, אבל לא להיבהל אם מתרחשת לפעמים ירידת מתח. אנו צריכים לשאוב מהחגים את כל הכוחות ולהוריד אותם לשגרה.
 
פורים כתמרור
הראה לי אחד התלמידים היקרים בישיבה, שה'קדושת לוי' (קדושות לפורים) כותב מעין הדברים האלה אבל קצת אחרת. שלפעמים הקב'ה מראה לאדם עד היכן הוא יכול להגיע. הקב'ה מאיר לו את הדרך במין הברקה כזאת. וברגע שאדם יודע כבר לאיזו דרגה הוא מסוגל להגיע, יש לו כבר למה לשאוף, וכעת הוא צריך לשתף אתערותא דלתתא משלו כדי להגיע למטרה שהקב'ה סימן לו. ז'ל הקדושת לוי:
'וזה אשר אמרו חכמינו ז'ל שכפה עליהם ההר כגיגית אם תקבלו התורה מוטב, הגם שהקדימו נעשה לנשמע. אמנם בעת ההוא היו ישראל זכים וברורים וצלולים, והשרה עליהם השכינה, והיה להם התפשטות הגשמיות. אבל כשמחשבותם לא יהיה זכים וצלולים, אז לא יקבלו עליהם עול מלכות שמים. כי נודע כי אי אפשר להיות מחשבת האדם תמיד זכה ונקיה, כאשר כתב האר'י ז'ל שאי אפשר לעמוד בתפילה יותר מג' שעות. ומתורץ קושית תוספות למה כפה עליהם ההר הלא כבר הקדימו נעשה לנשמע, שהקדימו נעשה לנשמע שיקיימו בעת שמחשבתם יהיה צלולה ובהשראת שכינה עליהם ויהיו רואין בעין שכלם איך שכל אבר ואבר חיות שלה במצוה הקבועה בה, והאבר הרוחני היא המצוות. והשם יתברך כפה עליהם ההר כגיגית, שיקבלו התורה ויעשו מצוות הא - ל אפילו כשיחזרו ישראל למחשבה עבה וגסה, ולא ישיגו את מתיקות התורה ורמ'ח אברים חיות שלהם ברמ'ח מצוות עשה, ואז לא יתאוו לקיים התורה, כפה עליהם ההר כגיגית שאף על פי כן יקבלו את עול מלכותו עליהם ותורתו ומצוותיו, אפילו כשיהיו במחשבה גסה ולא ישיגו את מתיקת התורה הקדושה, כי טעמי התורה ומצוותיו אינם יכולין להשיג רק ברוחניות השכל וברוחניות העולמות, ובעביות השכל ובגשמיות העולמות טעמיה ופרושיה מכוסים. כל זה ביארנו בדרושי שבועות ובמתן תורה.'
התורה אומרת שמציבים תמרורים בדרך לעיר המקלט כדי שהרוצח בשגגה ידע איך להגיע במהירות. ומנגד, ישנה גם מצוות עליה לרגל, ושם לא מצווים להציב תמרורים ושלטים, מפני שישנם דברים שבהם התורה רוצה שאתה תציב את התמרור, שאתה תלך לפי המסלול שאתה חושב שאתו צריך להגיע. הקב'ה מאיר לך את הדרך - מעמד הר סיני הראשון, 'הדור קבלוה בימי אחשוורוש' - כמה שהדרך נעשית יותר באהבה, יותר בהתקשרות, ממילא אפשר גם באופן עצמאי   יותר ג'כ להגיע לאותה תכלית שאליה הקב'ה רוצה להוביל אותך - להתחבר אל הר סיני, לא להיות קטוע ממנו.
 
'יישר כחך ששברת'
אומרת הגמרא בשבת (פ'ז.): 'מאי דריש? אמר: ומה פסח שהוא אחד מתרי'ג מצות, אמרה תורה  וכל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה [כאן], וישראל משומדים - על אחת כמה וכמה!'. ואומר שם תוס' על המקום שלא הוי ק'ו גמור. א'כ, אם זה לא ק'ו גמור, כיצד הוא העיז לשבור את הלוחות.
ובהמשך שם הגמרא כותבת: 'ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו – שנאמר אשר שברת ואמר ריש לקיש: יישר כחך ששיברת'.
בפרשת עקב נוסף הציווי לעשות ארון לתורה, וכתב שם הרמב'ן שהציווי הזה הוא רק לאחר שנשברו הלוחות הראשונות, ולא בלוחות הראשונות עצמן. לכן גם שם מופיע 'אשר שיברת - יישר כוחך ששיברת'. אולם, הרמב'ן מוסיף פסוק לפני כן כתוב 'בעת ההיא', ופירש רש'י - לאחר שהקב'ה סלח. דדוקא אז נאמר יישר כוחך ולא מיד עם השבירה.
עיין בספר בכור שור (על התורה) שמשה שיבר את הלוחות כדי שגם הוא יצטרך לבקש סליחה, ובקשתו על מחילה מתייחסת גם אל עצמו. אם כן, זו הייתה מסירות נפשו של משה, וייתכן שלכן התורה מסתיימת דווקא בשבחו ששיבר את הלוחות - להורות על מסירות נפשו של משה.
היכן כתוב הפס' 'אשר שברת'? גם בפרשה שלנו וגם בספר דברים בפרשת עקב, כשמשה רבינו חוזר ומוכיח את ישראל, ומספר להם את מה שהיה בחטא העגל. גם שם, לאחר ארבעים שנה חז'ל דורשים 'יישר כחך ששברת'. א'א לומר לאדם יישר כח מייד לאחר המעשה. צריך קודם כל לראות את התוצאה של השבירה. וממילא, בספר דברים, כשכבר התברר שהשבירה היתה לטובה, שחזרו בתשובה. אז אומר הקב'ה למשה 'יישר כחך ששברת' (ע'ש בבעלי התוספות).
כשפנחס הלך לקנא לה', כתוב שהוא בא לפני משה רבינו ואמר לו: ככה לימדתנו מהר סיני, שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו. איפה משה לימד את זה? אומר הגר'א: שיבור הלוחות היה מעשה קנאות, ומזה למדנו שישנו מושג כזה – קנאות, גם מבלי שנצטווה.
אומרת התורה בפס' האחרון בספר דברים: 'ולכל היד החזקה... אשר עשה משה לעיני כל ישראל'. אומר רש'י: ש'לעיני כל ישראל' הכוונה היא לשבירת הלוחות. וקשה - זהו השבח הכי גדול של משה רבינו? לכאורה העובדה שהוא הוריד את התורה היא שבח יותר גדול? מדוע ה'מכה בפטיש', הדבר שהתורה רוצה שנזכור ממשה רבינו, התואר הכי גדול שלו שבו היא מסיימת, הוא מעשה שבירת הלוחות?
אבי מורי זצ'ל אמר פעם פירוש נפלא מאוד. הגמ' אומרת שפעמים ביטולה של תורה זהו קיומה. אומר רש'י במנחות: 'כגון מה שמבטלים את התורה להוצאת המת ולהכנסת כלה'. והמקור לדין הזה הוא מכך שמשה שבר את הלוחות, והקב'ה אמר לו 'יישר כחך ששברת'. רואים מפה שגם שבירת הלוחות שנראית לנו במבט ראשוני כמעשה הכי אנטי תורני שיכול להיות, בסוף היא עצמה נהפכת להלכה שביטולה זהו קיומה. אומרת התורה: זהו השבח הכי גדול של משה רבינו – שהוא היה אדם כ'כ גדול, שאפי' דבר שלמראית עין נראה לנו כאנטי תורה, גם הוא נהפך לתורה. א'א לומר את זה על שום בריה בעולם. כל בריה בעולם, יש אצלה מושג של ביטולה ומושג של קיומה. רק משה רבינו בדרגתו יכל ללמד אותנו שלפעמים ביטולה זהו קיומה, וזהו העניין של 'סתירת זקנים - בניין'.
[וסיפרתי כבר פעם שבזמן ההפגנות על גוש קטיף התקשר ראש ישיבה תיכונית אחד לאבי ושאל אותו: כבוד הרב, יש איזו הפגנה, האם לשלוח את התלמידים להשתתף בה? אבי אמר לו: תשמע, אתה ראש הישיבה, מה אתה זורק את זה על הכתפיים שלי? אבל הוא ראה שהוא לא מבין, אז הוא אמר לו: תגיד לי מה הסברא שלך שאתה חושב לבטל את הלימוד בשביל לצאת לאיזושהי הפגנה? אמר לו: כבוד הרב, כתוב שפעמים ביטולה זהו קיומה. אמר לו אבי: גם קיומה זהו קיומה...]
 
נבואת משה תלויה בעמ'י
לאחר חטא העגל הקב'ה אומר למשה: 'לך רד כי שחת עמך'. אומר רש'י: 'מגדולתך, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם'. אומר רש'י, כל מה שמשה רבינו זכה, זכה בו בזכות ישראל. אפי' בזכות בני ישראל החוטאים. ומכיוון שכך, אפילו שמשה לא היה אחראי לעסק של חטא העגל, אלא מנהיגי הדור (וגם הם אחראים רק כששומעים להם), בכ'ז  ירד ממדרגתו בעקבות החטא.
ולכן מיד לאחר שמשה ירד כתוב שמשה אמר ללויים: 'כה אמר ה' אלוקי ישראל'. בד'כ משה היה מתנבא בלשון 'זה הדבר אשר ציווה ה'', כיוון שהוא התנבא באספקלריא המאירה, אבל כאן, לאחר חטא העגל זהו אחד המקומות היחידים בתורה שמשה רבינו התנבא וציווה לישראל בלשון 'כה'. 'כה' זו הלשון שהנביאים מתנבאים בה.
וכל זה, אע'פ שהוא מסר נפשו על עמ'י. שהרי כתוב ב'מורה נבוכים' שאדם שמוסר נפשו על כלל ישראל זה מזכה אותו בנבואה (וזו הסיבה שגדעון התנבא – 'לך בכוחך זה והושעת את ישראל', בגלל מסירות הנפש שהיתה לו על כלל ישראל). בכ'ז, מכיוון שישראל חטאו  בחטא העגל, לא סייעה מסירות נפשו, והוא לא זכה לאותה דרגת נבואה כמקודם.
אמנם אח'כ התורה אומרת: 'גם את הדבר הזה אשר דיברת אעשה'. והכוונה היא שמשה רבינו ביקש שהקב'ה יסלח לישראל, וממילא גם תחזור נבואתו לדרגתה הקודמת. ואכן הקב'ה נעתר לבקשתו, והתנבא בלשון 'זה'. (עיין הקדמת ה'הפלאה' אות כ'ט)
 
'ואדעך בשם'
ה'אור החיים' הק' בתחילת ספר ויקרא שואל שאלה יפה מאד: מדוע כתוב 'ויקרא אל משה', ולא מזכירים מי מדבר אל משה, ורק לאחמ'כ כותבים: 'וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר'? מדוע לא כתוב כסדר - 'ויקרא ה' אל משה וידבר אליו מאהל מועד לאמר'?  
כותב רש'י במקום: 'לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר: 'וקרא זה אל זה''. וכך גם מתרגם התרגום את הפס' הזה: 'ומקבלין דין מן דין'. אם אתה קורא לשני והוא בכלל לא עונה לך, זו לא לשון חיבה. מתי הקריאה הי לשון חיבה? כש'מקבלין דין מן דין'.
אבל מלבד לשון 'ויקרא', יש כאן עוד עניין שמורה על חיבה. עצם הזכרת שמו הפרטי של משה רבינו, מעידה על חיבה. במעשה הסנה, הקב'ה פנה למשה וקרא אליו: 'משה משה'. אומר שם המדרש: 'לשון חיבה, לשון זריזות'. עצם זה שאדם פונה למישהו בשמו הפרטי מעיד על חיבה.
[בא אלי מישהו בפורים ואמר לי: הרב, אתה בכלל יודע איך קוראים לי? לא עניתי לו, כדרכי. אבל רקדתי איתו אח'כ. גם בלי זה. בסוף אמרתי לו: תשמע, כשלמדת בישיבה התיכונית קראו לך כך וכך. כשהגעת לישיבה משום מה שינו את השם שלך. אתה יכול להסביר לי למה?... האדם חושד אז הוא חושד כאילו שהרמ'ים לא יודעים את השמות, ומכירים רק את חכמת הפרצוף...].
'כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם' - זו החיבה הכי גדולה שיש לקב'ה כלפי משה רבינו. רש'י בבראשית (י'ח, י'ט) כותב על לשון ידיעה: 'כי ידעתיו' – 'לשון חיבה, כמו... 'ואדעך בשם', ואמנם עיקר לשון כולם אינו אלא לשון ידיעה, שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו'. ז'א, כשאתה פונה פניה אישית אל האדם, זו לשון חיבה. בספר שמואל כתוב ששאול המלך שאל 'מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם שלשום אל החודש'. הוא לא קרא לו בשמו הפרטי דוד, אלא ע'ש אביו. ואומרים חז'ל שזו לשון גנאי. הוא לא יכל אפי' להוציא את השם שלו מהפה.
וזה מה שאומרת התורה בפרשת ויקרא. שאחרי שמשה רבינו נכנס למשכן, אז הוא הגיע למדרגת החיבה הגדולה ביותר שלו  – אז 'ויקרא אל משה' -  לשון חיבה. כיוון שעצם העובדה שהוא קרא לו בשמו הפרטי מעידה על חיבתו הגדולה של הקב'ה אליו.  
וזה גם מה שהקב'ה אומר למשה רבינו בפרשתנו - מדוע אני סולח לבני ישראל אחרי חטא העגל? 'כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם'. ומדוע משה מצא חן בעיני הקב'ה? מכיוון שהוא מסר את נפשו על עם ישראל. במקום שישנה מסירות נפש בלי חשבונות – ישנה חיבה בלי חשבונות, וממילא הקב'ה ממלא את רצונו של משה. בפרט שזו הייתה מסירות נפש, ולא רק מסירות הגוף. כמו שכתב בהקדמה לספר אבני מילואים שכתב תלמידו (ד'ה והנלענ'ד):
'והנה ידוע כי המוסר גופו בלבד על קדושת ד' יתברך הוא מקיים המצווה היותר גדולה שנתפארו בה קדושי ארץ וסגולת האדם, ואף אומנם אין יד הצורר שולטת בנזמתו כי אם במסירת נפשו חייו הזמניים קדוש יאמר לו. על אחת כמה וכמה מי שמוסר נפשו, רוחו ונשמתו לסבול צער נצחי לאהבת ד' יתברך ואהבת עם קדושו שראוי למנות במעלת קה'ק. ועל זה הדרך מצינו חסידי התנאים שהיה שגור בפיהם לומר - 'ישראל הריני כפרתן'. וכן נראה בכוונת דברי אדוננו משה עליו השלום באומרו - 'ואתה אם תישא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת', רצונו כאומרו בין כך ובין כך מחני נא. כי אם תישא חטאם בזה טוב ונעים לי כי אהיה כפרתם של ישראל. ואם אין - למה לי חיים. כל כך הייתה נפשו קשורה בנפש ישראל ומי כמוהו רועה נאמן, פירוש זה מסכים הפשט עם העיון ואין צריך לדוחק ומפרשים.'
ועיין בזוה'ק (ח'ב סד:) 'היש ד' בקרבנו אם אין', ולא כתוב 'אם לא', כי אין הכוונה שאין שום דרך חזרה - ניתוק מהשורש ח'ו. לכן אמר משה להקב'ה 'ואם אין' - אם אין שום אפשרות שישראל יחזרו אליו 'מחני נא מספרך'. על ידי מסירות נפש אפשר לעבור את כל המכשולים, וכך מסבירים את הנהגת אסתר - על אף שנגזרה גזירה, על ידי מסירות נפש אפשר לתקן. האבורדרהם על ר'ה מבאר שזה מה שכתוב בתפילה 'ובכן צדיקים', 'ובכן תן כבוד ד' לעמך'. כלומר, הכוונה לאותו לשון שנאמר אצל אסתר שמבטא את ההליכה במסירות נפש גם בלי זכויות אנו מתאמצים להתייצב לפני מלכו של עולם.
 
'בְּרֵעֹה'
'שמעתי את קול העם ברעה'. מה פירוש 'ברעה'? עפ'י הפשט, קול תרועה. אבל אונקלוס מפרש: 'יבבא'. איזו יבבה הייתה שם? הרי היו שם ריקודים ומחולות?
אלא הפשט הוא שמי שהולך ליד תחנה מרכזית ורואה שם קבצן מסכן שמנגן בכינור - אם הוא יחשוב שהמנגן הזה באמת שמח, הוא לא הבין כלום. הקבצן מנגן מכיוון שרע לו, בגלל שהוא דורש תשומת לב, הוא רוצה שיעזרו לו, זו דרך הביטוי שלו.
כך גם כאן. בא יהושע ואמר למשה רבינו: נכון שישנם קולות וברקים, אבל לא תמיד השמחה החיצונית מביעה את מה שבאמת עובר על הציבור או על היחיד. תלוי מאיפה זה נובע. לא יכול להיות שכשעם ישראל שעמד לרגלי הר סיני, יעשה אח'כ ריקודים ומחולות זה יהיה כפשוטו. מי שלא עמד בהר סיני יכול להיות שיעשה את השטויות האלה.
כבר העמידה בהר סיני, והחוויה הנפשית הגדולה הזאת, אפי' עוד קודם לקבלת הלוחות, שהרי זה היה עוד לפני שקיבלו את הלוחות – זה מספיק. זה מה שאנו אומרים בהגדה: 'אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו'.
חז'ל אומרים שזהו ההבדל בין ישראל לגוי - שישראל עמדו רגליהם בהר סיני, ואומות העולם לא. לא כתוב שישראל קיבלו תורה והם לא קיבלו.  ההכשרה, הנכונות ללכת לשם זה מה שמבדיל אותנו מאומות העולם.
'ישראל שעמדו רגליהם בהר סיני פסקה זוהמתן'. מה פירוש 'פסקה זוהמתן'? אומר הרמב'ן: הכוונה היא  שהם חזרו למדרגה של אדם הראשון לפני החטא. הרי חטאו של אדם הראשון היה בעץ הדעת. ממילא כשישראל קיבלו את התורה למעלה מהדעת – 'נעשה ונשמע', וכמובן שלא מבעי בפורים, חזרו לדרגת אדה'ר לפני החטא.
מה מכפר על חטא העגל? אומרים חז'ל: 'תבוא פרה ותקנח צואת בנה' - פרשת פרה אדומה.
פרשת פרה אדומה היא בגדר 'חוקה חקקתי'. חוק הוא דבר שלמעלה מהדעת, למעלה מהשכל. זה מה שנשאר לנו לאחר חטא העגל כדי לתקן את חטא אדם הראשון. שהוא חטא בעץ הדעת.
אז בא יהושע בן נון ואומר למשה רבינו: מי שעמד בהר סיני, לא יכול להיות שהמחולות והריקודים שלו הם אמיתיים. מה שיש לו בפנים זה בעצם יבבה אחת גדולה - איך ירדנו למה שירדנו?
[ותשימו לב, שכשמעבירים שיחה טובה, יהיה איזה ליצן אחד שיאמר באמצע איזו בדיחה בשביל להצחיק. למה? מכיוון שכשאדם מרגיש שהדברים האמיתיים שהוא שומע מתחילים לחדור לו קצת ללב, הוא מחפש מגננה. זה קצת מפחיד אותו - אולי זה גדול עלי, אולי זה יתחיל להשפיע עלי יותר מדי. הוא מיד רוצה למרוח את עצמו במשהו שיגרום שזה לא יחדור יותר מדי ללב, והדרך הכי קלה היא לזרוק לחלל האוויר איזו בדיחה, איזה משהו שיצנן את האמבטיה.
וזה מה שאמר הכוזרי שחטאם של ישראל הוא לפי מעלתם. מה המעלה פה? שגם כשעמ'י מגיע לדרגה כזאת של 'אלה אלהיך ישראל' ח'ו, אז אחרי הכל – 'ברעה'. בתוכם פנימה הם יודעים שהם לא שייכים לעסק הזה של חטא העגל. זה לא הם, זה לא משקף אותם באמת.
כל אדם נקי כשר וישר רגע אחד אחרי שהוא רואה שיש לו איזה כישלון הוא תופס את עצמו בידיים, כמו בסיפור הידוע על אמנון ותמר, שמיד אחרי שהוא חטא, הוא שנא אותה שנאה גדולה יותר מהאהבה שאהב אותה. מדוע? מכיוון שהוא תפס מיד שהיה פה מעשה רקוב ביותר. והמבחן שלו היה שהוא מתחרט. לא שנאה לשם שנאה.
אדם משול לחרס הנשבר. כותב השפ'א - מדוע דווקא לחרס? מפני שחרס על פי ההלכה לא מקבל טומאה אלא רק מתוכו. אבל במגע חיצוני הוא לא מקבל טומאה. אומר השפ'א: כל אחד ואחד מעמ'י, לא משנה באיזה מצב הוא, משול כחרס הנשבר. כלומר, הדבר היחידי שיכול ח'ו לטמא יהודי זה רק אם יש משהו שחדר לתוכו פנימה. אבל הדברים שהם רק מבחוץ, עליהם נאמר: 'אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש, בני אימי ניחרו בי'. אומר הנצי'ב בפירושו לשיר השירים: השחרות שלי היא לא אמיתית, היא נובעת מכל מיני גורמים, אבל היא רק מבחוץ.
יוצא א'כ שיהושע בן נון דיווח את האמת בעיניו, ולכן משה רבינו יכל למסור את נפשו  על עמ'י. מכיוון שזו לא היתה ע'ז באמת, אלא מעין ע'ז.
וזו הסיבה גם שמשה בתפילתו הגדיל את החטא – 'חטא העם הזה חטאה גדולה'. ראיתם פעם מישהו שבא לבית משפט ואומר לשופט: תסלח לו בגלל שהוא חטא חטא כל כך גדול? אומרת הגמ' שזה מפני שלא היו ישראל ראויים לאותו החטא, זה לא היה לפי דרגתם. כל החטא נועד כדי שיהיה פתחון פה לבעלי תשובה. שאם אדם יעשה אי פעם חטא שיראה בעיניו הכי גדול – שלא יתייאש. אומרים לו: כלך לך אצל אלה שחטאו בעגל שבכ'ז הקב'ה סלח להם. ולכן הגדיל משה רבינו את החטא, כדי לתת פתחון פה לעתיד לבוא. לכן אנחנו מזכירים את זה בכל שנה ביוה'כ.
 
'שיכין כל איש ישראל לוחות לעצמו'
ר' שמעון שקאפ כותב בהקדמה ל'שערי יושר':
'ואפשר לבאר על פי זה ענין שבירת הלוחות שלא ראיתי ביאור ענין זה, שבהשקפה ראשונה הוא ענין סתום, היתכן שמשה רבינו ע'ה היה חושב שבשביל שעשו ישראל את העגל, ישארו בלי תורה ח'ו, והיה ראוי לו להמתין מללמדם עד שיתקנו מעשיהם, אבל לא לשברם לגמרי ואח'כ להתנפל לפני ה' לבקש לוחות שניות, והנה חז'ל קבלו שסגולה מיוחדת היתה בלוחות הראשונות, דאמרינן בגמרא עירובין דף נ'ד מאי דכתיב חרות על הלוחות, אלמלא לא נשתברו הלוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל, היינו שהיתה סגולה בהם שאם למד אדם פעם אחת, היה שמור בזכרונו לעולם, וענין זה הרגיש משה רבינו ע'ה שעלול עי'ז להיות חילול הקודש נורא מאד, שאפשר שיזדמן שיהיה איש מושחת ומגואל במעשים רעים, בקי בכל חדרי התורה, ולמד משה רבינו ע'ה ק'ו מקרבן פסח שאמרה תורה וכל בן נכר לא יאכל בו, ולכן מצא משה רבינו ע'ה שראוי שלוחות אלה ישתברו ולהשתדל לקבל לוחות אחרים, היינו דהלוחות הראשונים היו מעשה אלקים כמו גוף הכתב כמו שמפורש בתורה, והלוחות האחרונים היו מעשה ידי אדם כמו שכתוב פסל לך שני לוחות אבנים, וענין הלוחות הוא דבר המעמיד ומקיים שלא יהיו אותיות פורחות באויר, וכיון שהיו מעשה ה' היה עומד לעד, אבל השניות שהיו מעשה אדם אינם מתקיימים רק בתנאים וגדרים, ותחלת קבלת התורה ע'י משה רבינו ע'ה היתה דמות ואות לכל בני ישראל מקבלי התורה, שכמו שאמר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו ע'ה פסל לך שני לוחות אבנים, כמו כן הוא רמז לכל מקבלי התורה, שיכין כל איש ישראל לוחות לעצמו, לכתוב עליהם דבר ה', וכפי הכשרתו בהכנת הלוחות, כן תהיה קבלתו, מתחילה וכן גם אח'ז אם יתקלקלו אצלו הלוחות, אז לא תתקיים התורה, ועי'ז לא יהיה מצוי כל כך ענין פחד משה רבינו ע'ה, שלפי ערך מעלת האדם ביראת ה' ובמדות, שהוא לוח לבבו, לפי ערך זה ינתן לו מן השמים קנין התורה, ואם יפול אח'כ ממדרגתו, לפי ערך זה תשכח התורה ממנו... ולענין זה הראה הקדוש ברוך הוא שיהיה משה רבינו ע'ה לאות לכל מקבלי התורה שיזמין ה' להם פרנסתם בתוך עשית הלוחות איזה פסולת שעי'ז יתפרנסו'. כלומר, לפי המאמץ שלהם בלימוד הם יקבלו את התורה. וממשיך ר' שמעון: 'והנה אנכי אשר בחמלת ה' עלי שם חלקי בין העמלים עם הציבור... וזכיתי למשוך אחרי לב שומעי לקחי בכל המקומות של מרביצי התורה הנ'ל, אשר כל זה הוא לא לפי מעשי ולא לפי כשרונותי, רק בסגולת עשר תעשר כמו שכתבנו, שמעודי עד היום עתותי מעושרים לעצמי ולשומעי לקחי'.
ולכן כנראה נתן לו הקב'ה את הזכות לכתוב את הספר 'שערי יושר'.
[שמעתי מיהודי ת'ח, שאת הספר שערי יושר ר' שמעון בעצמו כתב. לעומת זאת, את שיעורי ר' שמעון על המסכתות תלמידיו כתבו. הוא לא היה בטוח אם כדאי להוציא אותם או לא, אבל אמרו לו שזה טוב שאדם ישאיר חיבור תורה לזכות את העולם. הוא ענה להם: יש אנשים שזוכים לזכות את העולם בחיבורים, בספר כתוב. אני זכיתי להעמיד תלמידים כאלה שהם בעצמם ספרים. תזכרו את זה טוב, זה יסוד מאוד גדול.
כמו שדוד המלך אמר על עצמו: 'הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי', ודורשים חז'ל על הפסוק הזה שכל מי שראה את דוד המלך היה חוזר לתלמודו. ההארה של דוד המלך השפיעה על כל אחד. 'והעמידו תלמידים הרבה' יכול להתבטא בספר, ויכול להתבטא גם בתלמידים, שהם לא פחותים מספר.
במהלך השיעור מישהו הלך להביא ספר והתעכב, והרב סיפר את הסיפור הבא: ר' צבי יהודה לא אהב שישרתו אותו. ואם מישהו פעם הביא לו כסא לשבת, הוא היה יושב רגע על הכסא, היה אומר לאותו אחד 'למען לא ניגע לריק', אבל מיד אח'כ הוא היה קם].
 
עד כאן עלתה במצודתי פרשת השבוע. שבת שלום ומבורך!