דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחת פרשת השבוע- ויקרא- תשעז

רה"י הרב יעקב שפירא
ויקראתאריך העלאה: 31/03/2017 12:16:08

'וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ד' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר'. אומר רש'י (ד'ה ויקרא אל משה): 'לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו, ג) 'וקרא זה אל זה', אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר (במדבר כג, ד) 'ויקר אלהים אל בלעם''. ויש לשאול, איך מוכח מהכתוב בישעיה שקריאה זו לשון חיבה?
מוסיף רש'י בהמשך: 'ויקרא אל משה... הקול הולך ומגיע לאזניו, וכל ישראל לא שומעין. יכול אף להפסקות היתה קריאה, תלמוד לומר וידבר, לדבור היתה קריאה, ולא להפסקות. ומה היו הפסקות משמשות? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט'. מה ההו'א שד' קרא למשה גם להפסקה, שצריך לכתוב במיוחד 'וידבר אליו'?
התרגום על הפסוק שהביא רש'י, 'וקרא זה אל זה', כותב 'וקבילו דין מין דין', לא סתם קריאה שאדם שומע את דברי חבירו, אלא שהוא מסכים עם מה שנאמר לו. וכך אנו אומרים בתפילה: 'וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים באהבה', לא רק לד' אלא גם ביניהם. וזה מה שאומר רש'י, שכמו שאצל המלאכים הקריאה באהבה, גם פה זה 'לשון חיבה', לשון של קבלה, ולא מתוך כפייה והכרח.
ליתן ריוח בין פרשה לפרשה
יש הלכה שכל האותיות בספר תורה צריכות להיות מוקפות גוויל, ואם אות אחת נדבקת לאות השניה, החסרון איננו רק שהאות אינה בצורתה, אלא גם שחסר לה היקף הגוויל. דהיינו, חלק מהס'ת זה מה שיש מסביב לאותיות. ההיקף מסביב הוא חלק מהצורה של הס'ת. וזה מה שאומר לנו רש'י: יש עניין גם בהפסקות, גם בגוויל, אין זה חלק נפרד. והיתה הו'א שההפנמה גם היא חלק מהחיבה, כמו דיבור ממש.
[יש הורים שרוצים שבנם יקרא את כל הפרשה בבר המצווה, והמציאו בשביל זה ניילון שקוף עם כל הטעמים, שמלבישים אותו על הס'ת, ויוצא שהילד קורא את האותיות מס'ת כשר, דרך הניילון, והטעמים עצמם כתובים רק מסביב. וכששאלו את אחד הפוסקים על זה, אמר: שיקרא רק מפטיר... היה אצל אבי זצ'ל רב אחד שאמר שצריך להגיע להבנות והסכמות על כל מיני דברים שאינם לרוח ההלכה, וענה לו אבי: ש'שב ואל תעשה עדיף', הפירוש הוא - שב  בשקט, ואל תאמר שזה עדיף מזה.].
בתחילת פרשת ויחי אומר רש'י (בראשית מז, כח ד'ה ויחי יעקב): 'למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד'. מה הקשר בין מתת יעקב לכך שהתורה לא מפסיקה בין פרשה לפרשה? אומר השפת אמת (ויחי תרל'ד ד'ה למה) שהיות וההפסקות הן כדי שיהיה אפשר להתבונן מפרשה לפרשה, ברגע ש'נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד' אין כח להתבונן בתורה. ואת זה רמזה התורה בחיסרון ההפסקה. ולעומת זאת, שירת הים כתובה עם המון הפסקים, כי כשמגיעים מיציאת מצרים לקריעת הים, להתגלות כ'כ גדולה, היה לבני ישראל הכח להתבונן בד', כי כשיש ההתגלות שכינה צריך הרבה הפסקות להתבונן בכך. אז ודאי שלא נעשה חמישה 'בין הזמנים', להתבונן יותר, אך המסורת היא פעמיים, וידוע ש'כל זמן מאיר בתכונתו' (אגרות ראי'ה אגרת שע'ח).
'פנים חדשות'
השנה אין זה רק בין הזמנים של 'להתבונן בין פרשה לפרשה', אלא גם בין הזמנים של הדברים הגשמיים, הפנים החדשות שאמור לקבל בית המדרש, ויש לזה הרבה משמעויות. באגרות של האדמור הזקן מגור מופיע מכתב מלפני השואה בו הוא מינה את בנו הבכור להיות ממשיכו, אך אחר כך כתב ש'פנים חדשות באו לכאן', ולכן הוא ממנה את בנו בעל ה'בית ישראל'. מה הכוונה 'פנים חדשות'? הגמרא בתמורה (לג) אומרת שיש הבדל בין דברים שנקברים לבין איסורים שמצווה לשורפם. ודבר ששורפים, כמו חמץ, נחשב לאחר השריפה כ'פנים חדשות באו לכאן', משא'כ דבר שדינו לקבורה. ועל זה אמר הרב'ה שיש כאן מושג של 'פנים חדשות' לאחר השואה רח'ל. וכאן בישיבה יש התחדשות חיובית. פעם באחד מימי העצמאות, כשפה בספרייה היה חדר האוכל, ישב פה אורח שעלה לארץ, הגאון ר' חיים צימרמן, שהיה גאון עולם, והרצי'ה הזמין אותו לדבר, והוא דיבר עם הרבה ריתחא דאורייתא, והרצי'ה התלהב ואמר שביום זה אנו במציאות של התחדשות הבריאה, כמו שכתוב 'גדול יום קבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ'.
הקדושה שלפני החג
הרב כותב בכמה וכמה מקומות שקדושת הזמן בעצם מתפשטת על כל משך אורך הזמן. למשל, קדושת פסח, איננה רק לשעתה ולמקומה, אלא כמו שהשבת משפיעה על ימי החול, קדושת פסח משפיעה על כל השנה. אמנם היא נגלית יותר במועד שלה, בימי הפסח, אך גם בכל שאר הזמן היא נמצאת, נכסית, וכפי שכותב הרב (אוה'ק ב עמ' שג): 'קדושת הזמן מתפשטת היא על כל אורך הזמן, ברוך ד' יום יום, והולכים קוי אורי הקודש ונמשכים בצורה מסותרת, עד שבאים לידי הבעה וגילוי בזמנים המקודשים, בקדושת השבת, תחלה למקראי קודש, בתור קדושה מקורית, שהיא משפעת קדושה על העולם ועל ישראל, ובקדושת הימים טובים, בתור מקבלי שפעת הקודש, על ידי ישראל דקדשינהו לזמנים'. וכך באגרת אל הרצי'ה (אגרות ראי'ה ג עמ' לה) כותב הרב: 'המחשבה הכללית ע'ד התפשטותם של הרגשות הנאצלות של קדושת הזמן, מחוץ לזמנן, כהמשכת קדושת שבת בימי המעשה, היא צריכה תמיד לבא מההכרה הפנימית, שהקודש העליון חבוי הוא בכל... הקודש בא במועדו, ומסיר את הצעיף, מגלה את פני הלוט, והאורה הקדושה בכל חמודותיה, הנה נראה... '. היחס בין דברים של חול לדברי קודש, שהקדושה תמיד קיימת (עי' סנהדרין צב ע'ב: 'קדוש לעולם קיים'), אלא שהיא מוסתרת. ימי החולין הם מסווה שמסתיר את הקדושה שפועלת כל הזמן. וכשמגיע מועד התגלות הקדושה, היא מסירה את הצעיף של ההסתרה, ונגלית לעיני כל ישראל. הזמן לא שייך רק לאותו רגע, הוא משפיע גם על ההמשכיות, ורק אנו צריכים את הזמנים, לגלות את הפסח, סוכות ושבועות.
ע'פ ההלכה הזמנים המקודשים משפיעים לא רק על העתיד, אלא גם על התקופה שלפניהם. בערב שבת לא אומרים תחנון, וכותב הרמ'ע מפאנו שהסיבה היא שהניצוצות של קדושת השבת מתחילים להיות מורגשים כבר מחצות היום, וזו גם נפק'מ לאלו שממהרים למקווה, שיכולים לטבול מחצות היום. בפסח יש חידוש גדול יותר, ששלושים יום קודם החג דורשים בהלכות החג, ונפק'מ שכשתלמיד שואל את רבו שלושים יום לפני הפסח בדיני החג, שהרב חייב לענות לו. והבית יוסף (או'ח תכט, א) דן אם דין זה קיים בכל יו'ט או רק בפסח, אך מ'מ הגמרא לומדת את זה מפסח. וכותב הפלא יועץ (ח, חמץ) שהיכולת של האדם להרגיש באמת את קדושת של הזמן, שהניצוצות שלה מתחילים הרבה קודם, תלויה בג' דברים: במעשיו, בזכות נשמתו ובהכנה. וכך כותב גם השפת אמת בהאזינו (תרל'ד ד'ה בטור הביא), שאם הרהורי עבירה קשים מעבירה, ק'ו שלהרהורי מצווה יש מימד גבוה מהעשייה. לא שצריך לזלזל בעשייה, יש לה ערך עצום לכשעצמה, אך יש בחינה שבה ההכנה יותר מורחבת, לעומת העשייה המוגדרת ומוגבלת. יש הרבה עניינים שתלויים בהכנה שלפניהם. הזמן שלפני החג הוא הנותן לאדם את היכולת לקבל את אותם הדברים שהתורה רוצה להעניק במועדים שכתובים בה. התכונה מעידה על האדם.
מידת החסד
למה בפסח ההכנה מודגשת יותר מבמועדים האחרים? ולמה כבר בערב פסח יש הנוהגים שלא לעשות מלאכה, וללבוש בגדי חג? מפני שקרבן פסח הוא הקרבן היחיד שכל יחיד שמביא אותו, מביאו כקרבן ציבור.
[אני זוכר שהלכתי פעם עם אבי זצ'ל לומר את סדר אמירת קרבן פסח לכותל, כמנהג ירושלים, וכפי שנהג גם הרצי'ה, ופגשנו שם את הגרש'ז אוירבך, והוא אמר לאבי שהוא מאחל לו ששנה הבאה יהיה במקדש ויקריב קרבן פסח, ככהן. אבי שאל: למה רק שנה הבאה? עכשיו רק צהריים, ולפי רשי הרי המקדש ירד משמיים, וניתן יהיה להקריב היום! ענה הרב אוירבך שלפי הדין צריך לבקר את הקרבן ארבעה ימים לפני שמקריבים, וגם אם המקדש ירד משמים לא יהיה לנו קרבנות כשרים. אמר אבי שהרי אצל יצחק כתוב שביקש שני גדיי עיזים, וכתב רש'י (בראשית כז, ט ד'ה שני גדיי עזים) שאחד לקרבן פסח, והרי לא היה ביקור ממום? ואומר התרגום יונתן שם שיצחק ידע ברוח הקודש שאין מום בקרבן. וא'כ אין דין ביקור ד' ימים בדווקא, והעיקר שנדע שאין מום. ובספר ניר לדוד על הרמב'ם (הל' קרבן פסח א, א) מובאים דברי התרגום. לפני כמה שנים התחילו אנשים להירשם להיות מנויים על קרבן פסח, במידה ויהיה המקדש קיים. צריך מאוד מאוד להיזהר שלא להקדיש, כמו שאמר יהודי מהולנד לאבי שיש סכום כסף שהוא רוצה להקדיש לביהמ'ק, ומייד דפק אבי על השולחן ואמר: תחזור בך, שאחרת תצטרך לזרוק את כל הסכום לים המלח, שכך כתוב בגמרא (יומא ס'ו ע'א) שצריך לעשות עם מה שמקדישים היום].
הרב כותב (אורות ישראל א, ד): 'עצמות החפץ של היות טוב לכל... זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל'. הבאנו כבר את מה שהרב שואל על פתיחת ההגדה 'כל דכפין ייתי וייכול', שלכאורה היה צריך להכריז זאת חודש לפני ליל הסדר, ולא כשבאים הביתה וסוגרים את הדלת!? ועונה הרב שאמירת 'כל דכפין' היא לא ההזמנה עצמה, אלא שאנחנו אומרים לעצמינו על מה אנו חוגגים. כי פסח הוא כנגד אברהם, שעניינו חסד, ונקודה זו לא היתה בנו במצרים, מפני שזו היתה מגמת פרעה - להשכיח מאיתנו את ה'רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים' (עי' יבמות עט ע'א), את הגרעין היסודי של ה'להיטיב'. וכשיצאנו ממצרים אמר משה רבינו: 'ושאלה אישה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב ושמלות', ואומר הגר'א שהגמרא אומרת 'רעהו - ולא עכו'ם', וכן אצלנו - שאלו אחד מן השני, ובזכות נקודת החסד הזו היתה היציאה. ולכן אנו אומרים בתחילת ההגדה את ההכרזה הזו, שכעת, כשיצאנו ממצרים, חזרנו לרצות להיטיב ולגמול חסדים. [ואני תמיד מספר על אותו יהודי זקן שבא לאבי ואמר לו שאין לי איפה להיות בליל הסדר, וענה לו אבי שהוא מוזמן לביתנו, וענה היהודי ש באמת יש לו איפה להיות, אלא שרצה לראות אם באמת מתכוונים ברצינות כשאומרים 'כל דכפין', כי אחרים אמרו לו שילך לבית חב'ד וכו'... וכשהיינו בביקור אצל הרב'ה מחב'ד הוא הסתודד עם הרבנים קרוב לחצי שעה, וכשיצאנו ורצינו ליסוע חזרה לאכסניה, בא יהודי והתעקש להסיע אותנו, ואז ראיתי מה זה חסיד אמיתי – הוא רצה לדעת מה נאמר באותו זמן. בין השאר הרבי דיבר עם הרבנים שכשיגיעו העולים מרוסיה צריך להערך לארחם בליל הסדר. ובאמת בחורים מהישיבה, ומישיבות אחרות בירושלים, הכינו את הישיבה לפסח והכשירו את המטבח, והצבא הביא משאיות של כלי מיטה, ועשו פה סדרים ציבוריים. אך אח'כ ראו שזה לא כ'כ הולך]. וזו הנקודה המיוחדת של ישראל. ולכן בפסח יש את השלושים יום שלפני החג, כי המהות של מה שהיה ביציאת מצרים היא יותר ממה שיש בשאר המועדים.
 
 
'החדש הזה לכם'
כשיוצאים לבין הזמנים, שאמור להיות מוקרן מהפסח שלאחריו ומהזמן שלפניו, צריך לזכור את הגמרא בשבת (קמז ע'ב), שרבי אלעזר בן ערך היה במקום של שותי יין והוא נגרר אחריהם, ושכח את תלמודו, וכשחזר לבית המדרש, במקום לקרוא 'החדש הזה לכם' קרא 'החרש היה ליבם', והתפללו חכמים עליו וחזר לתלמודו. רבי אלעזר בן ערך לא היה סתם ת'ח. הגמרא (שם) אומרת שכשכתוב בגמרא ר' נהוראי הכוונה אליו, ונקרא נהוראי כי היה מאיר עיני חכמים בהלכה, והגמרא בחגיגה (יד ע'ב) אומרת שכשפתח ר' אלעזר בן ערך את פיו לדרוש במעשה מרכבה, ירדה אש מן השמיים והציבור אמר עליו שירה: אשריך אברהם שיצא זה מחלציך! ובכ'ז כשנקלע לשם ונמשך אחריהם, הוא שכח משהו מאופי החיים שהיה לו קודם, עד שהיו צריכים להתפלל עליו.
הקדושת לוי שואל למה הגמרא מפרטת כיצד בדיוק טעה, ומסביר שר' אלעזר בעצם אמר את הגדרתו שלו, שהוא נהיה חרש, אטום, כדברי רש'י שם. אפילו אדם כמוהו, מגיע פתאום למקום של אטימות. ובכ'ז כש'בעו רבנן רחמי עליה', חזר לתלמודו. תמיד יש מציאות של התחדשות. 'החרש' התהפך ל'החדש', להתחדשות.
'החדש הזה לכם ראש חודשים' (שמות יב, ב). כותב השל'ה שבחודש ניסן כל יום ויום מימי החודש הוא כמו ר'ח. בכל יום יש את ההתחדשות של ר'ח, ולכן קרבנות הנשיאים היו בכל יום מימות החודש. זה אולי הפירוש מה שחז'ל אומרים (ילקו'ש בא רמז קפז ד'ה ויאמר ד'): 'לא היה צריך להתחיל התורה אלא מ'החודש הזה לכם', ולמה התחיל מ'בראשית' וכו'', שההו'א היא שמפני שבפרשת החדש נתן ד' לישראל את הכח לקדש את החולין, שזה הדבר הערכי ביותר שיש, ולכן אמר רבי יצחק שהתורה היתה צריכה לפתוח בפרשה זו, שבה שאנו לומדים מה תפקידנו ומהותנו. אלא שאע'פ כן יש להקדים את מעשה הבריאה, בו כתוב שורש הקדושה – קדושת השבת. וכותב רבנו יונה בברכות (לו ע'א ד'ה אמר ליה) ששורש הקדושה בעולם, שרק מכוחה עמ'י מקדשים את המועדים, הוא מציאות קדושת השבת, ולכן בתפילה אנו מקדימים לומר 'מקדש השבת, וישראל, והזמנים', שרק בגלל מקור הקדושה בשבת, ישראל יכולים לקדש את שאר הדברים. ולכן גם בפרשת פנחס, כשהתורה כותבת על קרבנות המועדים, מקדימה התורה 'ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון' (שמות לה, ב) - קדושת השבת.
אנו אומרים בהגדה 'יכול מר'ח, ת'ל ביום ההוא'. מה ההו'א שנספר ביציאת מצרים מר'ח? אומר הריטב'א בפירושו להגדה שההתנוצצות של גילוי השכינה בקדושת הפסח היא מאז הציווי 'משכו וקחו לכם צאן' (שמות יב, כא), עזיבת הע'ז (עי' שמות רבה בא טז, ב), וכן הקדושה של מכת בכורות התחילה מר'ח, ולכן יש הו'א שכבר מאז תחול המצווה. [חז'ל אומרים שישראל היו שקועים במ'ט שערי טומאה, ואלמלא שנתגלה להם ד' היו נשארים במצרים, אך הראה לי הרב מגנס שבעל הלשם אומר ההפך - ההתגלות היתה כ'כ גדולה, שאילו עמ'י לא היו יוצאים באותו רגע, הם היו יוצאים אח'כ, אך לא מתוך בחירה, אלא כי הקדושה היתה מושכת אותם, 'משכני אחריך נרוצה' (שה'ש א, ד), והזריזות היתה כדי שנצא ב'התערותא דלתתא', מעצמנו ומבחירתנו. [בעל הלשם כותב בפתיחה לספרו, שחיבר אותו 'שלמה... ילוד אשה מ' סתירה גיטא...', ואומרים העולם שאלמלא היה כותב שנולד מאשה, היינו חושבים שהוא מלאך...]. וכותב הבני יששכר שבהמה נקנית במשיכה, ויש שני סוגי קניין, שהקונה שקורא לה והיא באה, ושמכה בה במקל. ועל זה אמר שלמה שאנו רוצים 'משכני - אחריך נרוצה', שהקניין יהיה שנרוץ אחריך, ולא ע'י מקל].
הקביעות
הרמב'ם בהלכות מזוזה (ו, יג) כותב שעניין המזוזה ש'יעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן'. הבלי הזמן זה דברים שאינם 'קביעא וקיימא', אלא משתנים. ואיך מתמודדים איתם? אם יש משהו שקבוע על פתח הבית, קביעותו תשמור על האדם שהזמן לא יבלבל אותו. וזה הפירוש של 'עשה תורתך קבע' (אבות א, טו), לא רק שתקבע עיתים לתורה, אלא שהתורה תהיה ה'קביעא וקיימא' בסולם הערכים שלך, כי התורה איננה מצוות עשה שהזמן גרמא. לאחר הלימוד אומרים 'מודים אנחנו לך ששמת חלקינו בין יושבי בית המדרש ולא שמת חלקנו מיושבי קרקסאות' (כפי הגרסא בעולת ראיה). בשנים עברו שאלנו למה לאחר הלימוד אומרים מיד 'מודים אנחנו לך ששמת חלקנו', לכאורה היה צריך קודם לבקש מד' שנבין את הלימוד וכו', ורק אח'כ להודות על כל מה שנתן לנו! אלא שקודם כל על האדם להעריך את מה שהוא עשה, את מה שהוא קיבל. מי שלא יודע להעריך את מה שהוא עשה וקיבל, לא שייך שיבקש עוד. וראיה לדבר, שכתוב על לאה 'ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את ד' על כן קראה שמו יהודה, ותעמד מלדת' (בראשית כט, לה), ומסביר האבן עזרא (ד'ה הפעם אודה את ד') שאם אדם רק מודה לד', ולא מבקש ממנו עוד, אז משהו חסר, ולכן היא עמדה מלדת. כשאדם מודה הוא צריך לצרף בקשה שהשפע והסייעתא דשמיא יתווספו, אך זה רק כשהאדם יודע להעריך את מה שהוא עצמו עשה. 'ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש', ישיבה מלשון קביעות, שהיתה קביעות בכל הדברים שצריך שיהיה קביעות, בין אם זה בסדרים, בין אם זה בתפילות ובין אם זה בשיעורים. חשוב להיות בחבורה. הגר'א בפירושו למשלי אומר שאין אחד שיש לו את כל מ'ח קנייני התורה, והפתרון לכך הוא ללמוד בחבורה, וכך יחד יהיה להם את כל הקניינים. (אומנם ר' חיים מוולזין כתב (בהקדמתו לספרא דצניעותא) שלגר'א היו כל המ'ח קניינים, אך הוא דיבר על העולם). ולא רק בגמרא אלא גם באמונה, יש להיכנס לשיעורים, שהם חלק מהלימודים הקבועים של המסורת בישיבה.
כותב הרב בעולת ראיה: 'ולא לידי נסיון - יש שהאדם כבר כבש לו את דרכו בחיים, והולך הוא לתומו ע'פ כל אותו המצב שהוא נתון בו, כבש כבר את המכשולים הטבעיים שבתכונותיו הנפשיות, עמד כבר נגד כל המפריעים הסובבים אותו בחברה, העמיד כבר את נקודת רצונו להשכיל ולהיטיב, אך לפעמים פתאום הוא מוצא את עצמו במצב חדש, בסביבה חדשה, בעולם חדש, נשטף מזרמים חדשים המתיצבים לעומתו, מה שלא עלו כלל על לבו שהם יבאו כנגדו. זהו תכן הנסיון, שצריכים אז לחדש את כל מעמד החיים הרוחניים, ולהתאזר בגבורה חדשה מקורית ממבוע הנשמה, להיות נשאר עומד בקדושתו ומלא צביון תומתו. וזאת היא הבקשה שאנו מבקשים, שלא יביאנו ד' לידי נסיון, שלא תבא לידינו הפתעה חדשה בארחות חיינו, שלא יהיה לנו זמן ואפשרות להסתגל אליה ולכבוש לנו את מסלתה, באפן שנוכל ללכת בארח ישר ותמים, העולה למעלה כרצון ד' בשמירתו דרך תורתו ומצותיו אשר צוה אותנו לטוב לנו כל הימים'. לא צריך לפרט, כולנו נתקלים בדברים כאלה, וכותב הגר'א שהעקשן מצליח.
הגמרא (סוכה נג ע'א) מספרת שהלל היה אומר: 'אם אני כאן - הכל כאן'. הלל היה עניו מכל אדם, כפי שכתוב שקבעו הלכה כב'ה מפני שהיו ענוותנים (ובשם הגדולים כתוב שלכן גם קבעו הלכה כבית יוסף, למרות שהיו בדורו גדולים ממנו, כי הוא היה עניו), אז איך הוא היה אומר כך? אני חושב שהפירוש הוא שהרבה פעמים יוצא להתעסק בדברים מרוממים אך לא תמיד האדם מרגיש שזה חלק ממנו, ועל זה אומר הגר'א שהעקשן יצליח. אם כבר התחברת למשהו מסויים אסור להתייאש מזה, העקשן בדברים האלה יכול להצליח להגיע לדרגת הלל, שהיה עניו ובכ'ז הגיע למדרגה כזאת ש'אם אני כאן הכל כאן'. ברגע שאתה מפנים את האמונה במה שיש בך, תוכל להגיד כמו הלל, ולהישאר עניו.
'שרפו טהרותיו בפניו'
הגמ' (ב'מ נז ע'א) מספרת שהיתה מחלוקת על תנורו של עכנאי, ור' אליעזר שטיהר הוכיח לחכמים שהלכה כמותו, ע'י חרוב, אמת מים וכותלי ביהמ'ד. כותב הגר'א בקול אליהו ש'חרוב יוכיח' זה כפי שכתוב (ברכות יז ע'ב) על רבי חנינא בן דוסא  שהיה די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת, אמת המים רומזת על התורה שנמשלה למים ש'מניחים מקום גבוה והולכין למקום נמוך' (תענית ז ע'א), וכתלי בית המדרש רומזים להתמדה, ומשלושת הדברים הללו רצה ר' אליעזר להוכיח שהלכה כמותו - הוא מתמיד גדול, בעל ענווה גדולה וגם הסתפק במועט, ובכ'ז אמרו לו שאין הלכה כמותו. מה פירוש 'קירות בית המדרש יוכיחו'? שאע'פ שהקיר דומם, הוא יוכיח, כפי שכתוב שקורות ביתו של  אדם מעידות עליו ביום הדין מה הוא עשה (תענית יא ע'א), וכתוב בספר חסידים בשם הירושלמי שאפילו המלבוש של הצדיק סופג מקדושתו.
ולמה באמת ר'א לא הסכים עם חכמים ש'לא בשמיים היא', ושצריך ללכת אחרי הרוב? כתוב בירושלמי (מו'ק פ'ג ה'א) שזה בגלל ששרפו טהרותיו בפניו. נכון שחלקו עליו אך למה לבזות? כאשר בעלי מחלוקת מבזים, רואים שאין זה לגמרי לשם שמיים.
ב'ה הגענו ליו'ט ש'הותרו שבטים לבוא זה בזה' (תענית ל ע'ס). הגמרא (תמיד לב ע'א) אומרת: 'איזהו חכם - הרואה את הנולד'. בפשטות הכוונה שהחכם רואה את העתיד להיוולד, אך א'כ היה צריך לכתוב 'הרואה את היוולד', ואומר המהר'ם שיק בשם רבו החתם סופר שבאמת הכוונה שהחכם לומד מן העבר, מה לא לעשות בעתיד. וודאי שמכל תקופה צריך ללמוד, כל אחד כפי יכולתו, גם בנושא הזה של מחלוקת. ועוד הוא כותב במקום אחר ש'שלום רב' זה בגימטריא 'מחלוקת'. ישנם אנשים שכ'כ חסידים של השלום, שישרפו את כל העולם בשבילו...
ובפרט אנו, שלומדים תורה, צריכים להתחזק בעדינות הדיבור והנפש, שלא להגיע למצבים שיכולים להתפרש כשריפת טהרותיו של אדם בפניו. זה השחתה של הנפש, והתורה לא יכולה לשכון במקום כזה. תמיד מדברים על כלל ישראל, אך הרב כותב שטועים אלה שפועלים לטובת כלל ישראל, אך אין זה פועל על הצד האישי-המוסרי שלהם. זה לא שווה. אדם שמדבר על אידיאלים גדולים ושוכח את העבודה העצמית שלו לא יצליח.
התפילין של יד הם לזכר הזרוע הנטויה. מה הפירוש? כותב הרב בעולת ראיה: 'וצונו להניח על היד לזכרון זרוע הנטויה - יציאת מצרים היתה מאורע כזה, שרק לפי מראית העין הגסה נחשבת היא לדבר שהיה איזה פעם ועבר, ונשאר בתור זכרון אדיר בתולדות ישראל, ובתולדה הכללית של האנושיות כולה. אבל באמת ע'י הכרה תוכית אנו באים לידי ידיעה, כי עצם פעולת יציאת מצרים היא פעולה שאינה נפסקת כלל, התגלות יד ד' בפרסום ובהופעה בהירה על פני ההיסתוריה של התבל, היא התפרצות אור נשמת אלהים החיה והפועלת בכל מרחבי עולם, אשר ישראל זכה לזה, שע'י גדלו והכשרת קדושתו, תאיר את אורה להזריח אורים גדולים בכל נאות מחשכים לדורי דורים. והמפעל העצמי של יציאת מצרים הולך הוא ופועל את פעולתו, הזרע האלהית, אשר נחשפה במצרים לגאולתם של ישראל, היא היא נטויה ועומדת בהכנת המשכת פעולתה, באין הפסק והפרעה ואנחנו מניחים את התפילה של יד לזכרון הזרוע הנטויה התדירית, ההולכת ובונה עולמים ומשכללת אותם בכל עת, ומעלה את כל אשר בהם, את כל גווני נשמותיהם, ואת כל אוצרות חייהם, אל המרומים העליונים של האושר האלהי, המתנוסס בהתגלות תועפות עזוז קדשו'. דהיינו, במובן הצר והגשמי, זרוע נטויה זה הרמת היד בשעה שאדם רוצה לאיים על חבירו. אך אומרת התורה: הזרוע הנטויה זהיתה ביציאת מצרים לא היתה רק בעבר, אלא היא מתמשכת כל הזמן. בכל דור ודור יש המשכיות של יציאת מצרים. וכשעושים דברים 'זכר ליציאת מצרים', זה לא  רק זכרון אלא גם המשכיות, עד שיגיעו הימים בהם יתגשמו כל דברי הנביאים, ובעז'ה נחזור כולנו בכוחות מחודשים, להתבונן בין פרשה לפרשה, ובזמן הבא נוכל להוסיף עוד תורה לא רק במובן הכמותי, אלא גם האיכותי, בתוספת לימוד עיון מזורז גם בסדרים נוספים, וגם בהתחדשות גשמית, שבעז'ה נחיל על ריבוי ספסלים חדשים, כדברי הגמ' בברכות, את קדושת התורה, שקורות בית המדרש יוכיחו על לומדיהם, כפי שהיה ב'ה עד כה. ונזכה לחוג כולנו בשמחה את הפסח במועדו, בהר מרום הרים בעזה'י.
שבת שלום!