דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

פרשת השבוע - נשא תשעז

רה"י הרב יעקב שפירא
נשא

ידוע שהפרשנים, בעיקר המדרש, על פרשת נשא הם המדרשים הכי ארוכים. מדוע?
אומר חידושי הרי'ם: המדרש כ'כ ארוך, כיוון שפרשת נשא מגיעה לאחר מתן תורה, עוד נמצאות בטריות, אנחנו עוד מצויים על יד התנור - 'לחם חם כיום הלקחו'.
 
נושא בעול עם חבירו
'וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן... וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים'.
אומר רש'י: ''הם נשיאי המטת' – שהיו שוטרים עליהם במצרים והיו מוכים עליהם, שנאמר: 'ויכו שוטרי בני ישראל'. ז'א, הנשיאים הללו לא סתם זכו להשתתף בחנוכת המשכן. הזכות הזאת היתה השכר שהקב'ה נתן להם על המכות שקבלו כשהם לא מלאו את תפקידם כראוי עפ'י הבנתם של המצרים.
'הם העומדים על הפקודים' - אומר רש'י: יש להם עוד מעלה – 'שעמדו עם משה ואהרן כשמנו את ישראל שנא': 'ואתכם יהיו''.
אומר רש'י בפרשת שמות, על הפס' 'ויכו שטרי בני ישראל': 'השוטרים ישראלים היו וחסים על חבריהם מלדחקם, וכשהיו משלימים הלבנים לנוגשים שהם מצריים, והיה חסר מן הסכום, היו מלקין אותם על שלא דחקו את עושי המלאכה, לפיכך זכו אותם שוטרים להיות סנהדרין, ונאצל מן הרוח אשר על משה, והושם עליהם, שנאמר: 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת, מאותן שידעת הטובה שעשו במצרים, כי הם זקני העם ושוטריו''.
ובפרשת בהעלותך כותב רש'י על הפסוק 'אספה לי שבעים איש': 'אותם שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם, שנאמר: 'ויכו שוטרי בני ישראל', עתה יתמנו בגדולתן כדרך שנצטערו בצרתן'.
כלומר, ישנן שתי סיבות מדוע הנשיאים הם אלו שחנכו את המשכן – הם אלו שהוכו ע'י המצרים, והם אלו שעזרו למשה רבינו למנות את העם. ושתי הסיבות הללו גרמו להם גם להיות חלק משבעים זקני ישראל.
וכשם שגמל הקב'ה לשוטרים, כך גם גמל לכלל ישראל. בסדר קבלת התורה שבפרשת יתרו, נאמר: 'ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר', ואומר רש'י: 'היא היתה לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל, שהיו משועבדים במעשה לבנים'. בזמן מעמד הר סיני הקב'ה לא דילג על מה שישראל סבלו במצרים. הוא זיכה אותם ב'מעשה לבנת הספיר' כשכר על מה שהתעמרו המצרים בישראל במעשה הלבנים. זו היתה הזכות של ישראל לראות את הקב'ה,  מעין מה שכתוב אצל השופטים. בזמירות של שבת בבוקר גם נרמז העניין הזה. ישנו ביטוי שם: 'בלבנת הספיר הראם עוז ידידות'.
הציווי 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל' הגיע לאחר חטא המתאווים, כשבנ'י ישראל התלוננו שחסר להם בשר – 'זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקישואים ואת האבטיחים...'. לאחר שמשה רבינו אמר 'האנכי הריתי את כל העם הזה'. וכתגובה לכך, הקב'ה ציווה עליו: 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל'. ולגבי הבשר שהם טוענים שחסר להם - אני אוריד להם בשר 'עד אשר יצא מאפכם'. וקשה, מה הקשר בין חטא המתאווים למינוי זקני ישראל? הרי בני ישראל לא חיפשו רבנים או דיינים, בני ישראל חיפשו בשר. מדוע הקב'ה משיב לו תשובה שלא ממין הטענה – 'טענו בחיטים והודה לו בשעורים'?
אלא שהקב'ה אומר למשה רבינו כך: אם אתה רואה תופעה כזאת, שאנשים שקיבלו תורה, שיש להם שפע של רוחניות, ומה שמעסיק אותם מיד אח'כ זה 'אין לי בשר, אין לי דגים' - סימן שמה שחסר להם זה המשך הרוחניות. אדם שנמצא בדרגה מסויימת של חיים רוחניים, לא יכול להתבטא 'זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם'. אמר הקב'ה למשה: התשובה האמיתית היא 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל' - זו התרופה האמיתית. אתה צריך שיהיו איתך עוד ת'ח. אני אוריד להם דגים ובשר מן השמים, אבל לא זו התשובה האמיתית. זו התשובה הרגעית. כדי לפתור את הבעיה מן השורש, צריך למנות 'שבעים איש מזקני ישראל' שימשיכו את האטמוספירה של קבלת התורה גם לאחר שהסתיים מעמד הר סיני.
במ'ח קנייני תורה, מופיעים שני קניינים שונים: 'אוהב את הבריות, ונושא בעול עם חבירו'. הייתי יכול לומר ש'לשאת בעול עם חבירו' זה סעיף שנובע מתוך 'ואהבת לרעך כמוך', אבל המשנה לא כותבת כך. 'ואהבת לרעך כמוך' זה עניין אחד, ולהיכנס לנעליים שלו ולהכיר מבפנים מה אפשר לעזור לו זה עניין אחר (ועיין בספר 'תומר דבורה' בענין זה).
אומר המהר'ל ב'דרך החיים' על פרקי אבות, שהמשנה מונה את העניינים הללו בתוך קניני התורה, מכיוון שהתורה נקנית בחבורה. ממילא, אם אין דברים שמחברים בין אחד לשני, אז חסר בקניין התורה. מפני שהתורה נתנה לכלל, ומכח זה זה מתפרט גם לפרטים.
זה מה שאומר רש'י - מי הם האנשים שיכולים להיות חלק מהסנהדרין או חלק משבעים זקני ישראל? אותם אלה שנשאו בעול עם חבריהם במצרים. אלה שהיו מוכנים להיות מוכים למען עם ישראל - הם אלה שיוכלו גם להשפיע על ישראל. מי שנושא בעול עם חברו, הוא זה שיכול להשפיע תורה על עמ'י, כיוון שתורה נקנית בחבורה. כשאדם נושא בעול עם חבירו, כשאדם לא מתייחס לדברים האלו בתור איזו משרה בעלמא – סופם של דבריו להישמע. בכל פעם שהקב'ה דואג שיהיה איזשהו חיבור בין כלל ישראל, בין אם זה בחנוכת המשכן, ובין אם זה במינוי הסנהדרין (שהרי הסנהדרין הם בעצם הנציגים של כל כלל ישראל. אומר רש'י בסנהדרין, שכשכל כלל ישראל צריכים לקבל החלטה, לא עושים מפקד, אלא פונים אל הסנהדרין, המייצגים האמיתיים של כלל ישראל, ומה שהם מחליטים – זו דעתם של כלל ישראל. ועיין חידושי הגרי'ז על הרמב'ם הל' סנהדרין) מי יכול להיות נציגם של כלל ישראל? אלה שנטלו על עצמם גם עולם של האחרים.
 'לא טוב היות האדם לבדו'. מדוע? כי משעמם לו?  [זה רק בזמן שלא היו פלאפונים. שיש פלאפונים, שני בחורים יכולים לשבת חדר ליד חדר, ואחד לא יכנס לשני, אלא הם ידברו בפלאפון. הם חושבים שהם לא נמצאים לבד. 'איי פון' - רק אני חי בעולם. חוץ ממני - לא שייך שום דבר.] אומר הספורנו: אין הכוונה שאם האדם יהיה לבד, לא יהיה מי שידאג לו. 'לא טוב היות האדם לבדו' – מכיוון שאז האדם מתרגל להיות אגואיסט, הוא מרגיל את עצמו לחיות לבד בלי לדאוג לצרכי השני. לכן – 'אעשה לו עזר כנגדו', כדי שאדה'ר יתרגל לחיות גם עבור אחרים.
'ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח'. שואל הנצי'ב: לכאורה, היה צריך להיות כתוב 'נשיא אחד ליום יקריב', מדוע בהתחלה כותבת התורה בלשון יחיד, ובסוף הפסוק משתמשת בלשון רבים?
מתרץ הנצי'ב: התורה באה ללמד שהנשיא צריך להקריב את קרבנו לשם כל כלל ישראל. ולמרות שלכל אחד היו כוונות שונות בקרבן (שהרי זו הסיבה שהתורה מפרטת את כל הקרבנות, למרות שהם חוזרים על עצמם (רמב'ן), וכמו שהגמ' בזבחים אומרת מי שמקריב קרבן תודה לשם תודת חבירו, ושניהם צריכים להודות על אותו דבר הקרבן פסול משום שלכל אחד יש המחשבות שלו.) אומר הנצ'יב: הנשיא היה צריך לדעת שהוא מקריב עם הכוונות שלו, אבל לתועלת הכלל.
בהמשך דבריו הוא מביא כמה ראיות לכך שלקרבנות הנשיאים היה גדר של קרבן ציבור:
בפס' ט'ו כתוב 'פר אחד איל אחד כבש אחד בן שנתו לעולה'. והרי רק הכבשים שבאים לשם קרבן ציבור צריכים להיות בני שנה, ולא הכבשים שבאים לשם קרבן יחיד? אלא רואים שיש לקרבנות הנשיאים גדר מסויים של קרבנות ציבור.
וכן להלן, בפרשת 'זאת חנוכת המזבח', מצינו שהיו לעולות הללו גם מנחות של נסכים בדומה לקרבנות ציבור.
ומאותה סיבה, הקרבנות הללו דחו שבת. שהרי אם שנים עשר נשיאים הקריבו, ודאי שצריכה לחול באמצע הימים הללו שבת, וכמו שמפורש בפס': 'ביום השביעי נשיא לבני אפרים'. ובכ'ז שבת נדחתה, כיוון שזה לא קרבן יחיד, אלא יש לקרבן הזה גדר של קרבן ציבור.
ומדוע היה אפשר לנהוג כך בקרבנותיהם? מכיוון שאנשים כאלו, שמסרו את נפשם כל הזמן לטובת הציבור מאז מצרים ועד המניין של משה רבינו, שכל מגמת חייהם היא לא תועלתם העצמית בלבד, אלא טובת הכלל, אנשים עם אישיות כזאת, אפשר לקחת את קרבן היחיד הפרטי שלהם, ולהטיל עליו את הגדרים של קרבן ציבור.
בגמ' במוע'ק דף ט' ע'ב, קרבן הנשיאים מצד עצמו לא דוחה שבת. אלא שחנוכת המשכן דוחה שבת, כי מעיקרו הוא בעצם קרבן יחיד של כל נשיא בפני עצמו. ורק כאן אפ'ה דחה את השבת. אולם במדרש פרשה י'ד סקי'ג כתוב, שזה היה כדי שלא יהיה הפסק בין קורבנותיהם, בזכות שחלקו כבוד אחד לשני.
וכוונת הדברים כפי שכתבנו לעיל, הם נתכוונו שהכל יהי קרבן אחד גדול, וע'כ הוקפד שכולן יהיו שוים בקרבנותיהם זה לזה. ומדויקים הדברים בפסוק (ז' פ'ד) 'זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל', דהיינו כבר 'ביום'המשח אותו היה זה ההתחלה של קרבן אחד גדול המורכב מכל נשיאי ישראל.
ועיין בשו'ת חתם סופר או'ח סימן ר'ח כתב תשובה למהר'ץ חיות, שקרבנות הנשיאים נחשב לקרבן ציבור וכמ'ש במס' הוריות דף ה' ע'ב, שקהל של שבט אחד נקרא ציבור. וצ'ב הרי קרבן ציבור שאין קבוע לו זמן, לא דוחה שבת כמ'ש ביומא דף נ' ע'א.
הספורנו מעיר לגבי קרבנות הנשיאים, שבאמת לגבי הקרבנות כ'א הביא כל יום את אותו קרבן, אבל לגבי העגלות נאמר: 'עגלה אחת לשני הנשיאים'. מדוע בקרבנות כל נשיא הקריב בפני עצמו, ואילו את העגלות הביאו בזוגות?
בספר בראשית נאמר על יעקב אבינו: 'וירא את העגלות אשר שלח יוסף ותחי רוח יעקב אביהם'. מדוע דווקא כשראה את העגלות? כידוע, רש'י מסביר שיוסף בעצם הזכיר לו ע'י העגלות, שהסוגייה האחרונה שהוא למד איתו היתה סוגיית עגלה ערופה. והסברנו פעם מה הקשר בין עגלה ערופה למצב של יעקב אבינו - שבעגלה ערופה העניין המרכזי הוא שזקני בי'ד מתוודים 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'. והגמ' אומרת (סוטה, ל'ח:): 'וכי על לבנו עלתה שזקני ב'ד שופכי דמים הם? אלא, לא בא לידינו ופטרנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה'. כלומר, זקני בי'ד הם האחראים לערבות ההדדית. יוסף שלח עגלות ממצרים ליעקב כדי לומר לו: אל תחשוב שאני חי פה בתור מלך לבדי, אלא 'כי למחיה שלחני אלקים' - אני ערב על כל מה שקורה בעולם, לא רק על מה שקורה לאחים שלי אע'פ שהם מכרו אותי. יש לי את האחריות למה שהטלת עלי בתחילת השליחות – 'והשיבני דבר'. אמנם אז יוסף לא קיים את 'והשיבני דבר', אבל כאן הוא קיים - הוא שלח לו עגלות כדי לומר לו אני השליח לראות את שלום אחיך, על אף כל מה שעשו לי.
אבל בעלי התוס' אומרים: 'וירא את העגלות' -  הוא ראה את העגלות הללו של הנשיאים. הנשיאים שיכלו להיות שנים בעגלה אחת. ולא שכ'א רצה לנסוע ברכב אחר – כשראה את זה – 'ותחי רוח יעקב אביהם'.
[בדרך לכותל היה בחור ששאל אותי שאלה. הוא שאל אותי, על אף שאח'כ שמעתי שיש כאלה שמפרשים לא נכון את מה שאמרתי בשיחה לערב שבועות. אמרתי שישנם כאלה ששואלים שאלות סתם ב'טרמפ', במקרה - הוא ראה את הרב בתחנה. השואלים לפעמים לא מתייחסים ברצינות לשאלה של עצמם. אז מישהו אמר לי שזו היתה כביכול (אני משתמש במילים שאמרו לי) 'הנחתה' לקראת שבועות, שבדרך לכותל לא לשאול כל מיני... אבל זה לא נכון, לא התכוונתי לזה...
בכל אופן, בחור אחד אמר לי: כתוב שרב יוסף אמר' לולי האי יומא... כמה יוסף איכא בשוקא', אומר רש'י: 'שנתגדלתי ונתרוממתי' - נהיה ת'ח. שאל אותי הבחור: מה פירוש? אם רב יוסף לא היה לומד, אולי הוא היה פרופסור? מדוע רב יוסף אומר בלי זה הוא לא היה כלום. מי אמר? לכאורה שאלה טובה, נכון? שאלה תמימה וטובה. אמרתי לו: בוא ניקח את ר' אהרן קוטלר. אם לא היה לנו את ר' אהרן קוטלר, שהיה באמת, לכל הדעות, לכל החוגים, בלי שום הבדלים, בלי פוליטיקה או מפלגות וכל השטויות האלה, אין ספק שהוא היה  מגדולי גדולי ישראל. הוא כמעט היחידי בדור שלנו, שבלוויה שלו מצד אחד בא להספיד אותו הרב'ה מסאטמר, ומצד שני בא להספיד אותו הרב סולובייצ'יק. אע'פ שבפועל, לצערינו, לא נתנו לא שם לדבר, אז הוא חזר הביתה ואמר: 'ר' אהרן קוטלר לא נספד כהלכה'. אז תארו לכם שהוא לא היה ר' אהרן קוטלר. אז הייתה תקופה שהקומוניזם, שברובם היו יהודים, צדו אותו. והסבא מסלבודקה הצליח להוציא אותו משם. והעולם התורני הרוויח ר' אהרן קוטלר. אז יכול להיות היה ר' אהרן בשני אופנים, בלי לזלזל ח'ו בשום דבר, אל תכניסו לי לפה. הוא היה יכול להיות פרופסור קוטלר מצד אחד, והיה יכול להיות הגאון ר' אהרן קוטלר מצד שני. אם היו שואלים אותנו, אני יוצא מנק' הנחה, שאין ספק שהקב'ה ניווט אותו למקום הנכון. מפני שאין ספק שישנם הרבה דברים חשובים בעולם, הרבה הרבה מעבר בכלל למה שאנחנו יודעים, מפני שככל שהדבר חשוב יותר, הוא לפעמים לא ניכר בחוץ. אבל יש דברים שזה ממש 'מצווה שאפשר בידי אחרים'. אבל לגדל מישהו שיהיה מגדולי גדולי ישראל, זה לא תמיד משהו שאפשר לעשות בידי אחרים. זו לא המציאות. אמרתי לאותו בחור: אני חושב שע'ז התכוון רב יוסף. יכול להיות שאם הוא לא היה עוסק בתורה, הוא היה מגיע לכל מיני דברים חשובים, מאוד חשובים, מאוד מאוד. אבל כשהוא רב יוסף, זה משהו אחר.
אז ר' אהרן קוטלר, אמר פעם להלכה, שאם יש אדם שנוסע מחוץ לעיר ויש לו מקום ברכב, והוא לא שקט כדי לדבר בפלאפון או בשביל צורך אחר, ויש מי שמבקש ממנו טרמפ והוא לא לוקח אותו הוא עובר על איסור. איזה איסור? הגמ' אומרת שמי שיש לו מים מיותרים והוא לא שותה אותם, אסור לו לשפוך אותם, אלא הוא צריך לתת אותם למישהו אחר לשתות, אחרת זה בל תשחית. ר' אהרן אמר: אותו הדבר בנסיעה, אלא אם כן זה מישהו שיפריע לך או שיש סיבה אחרת.
שאלו פעם את אבי זצ'ל: האם כופים על הטרמפים? האם אדם יכול להתחפש, נניח, לחייל, כדי שיעצרו לו טרמפים? כופים על הצדקה. אבל גם כשכופים על הצדקה, אומרים לאדם: 'אתה תתן צדקה'. פה בעצם עובדים עליו. האם שייך לומר פה 'כופים על הצדקה'? ועוד שאלה - לכאורה פה זו לא צדקה אלא גמילות חסד? גם אם כופים על הצדקה, מי אמר שכופים על גמילות חסד? יש פה כל מיני שאלות של הגדרות]
רש'י כותב, שבכל מקום שהנשיאים השתתפו, כתוב 'הנשיאם' חסר יו'ד, מפני שבזמן שהיו צריכים לתרום את המוצרים למשכן, הם התעצלו, ואמרו שאחרים יתנו קודם, והם ישלימו בסוף. אבל כשמביאים את הקרבנות בסוף, אז כתוב 'הנשיאים' בכתיב מלא, מפני שפה הם כבר הזדרזו.
ונשאלת השאלה, זו באמת הייתה רק שאלה של עצלות, ופתאום הם שינו את טבעם?אלא שהפשט הוא שונה. קודם לכן, הם לא חשבו שהחיבור שלהם לכלל ישראל צריך להימשך גם בהקשר לבניין המשכן. לכן הם אמרו שמה שיהיה חסר הם ישלימו. לאחר מכן, כשחנכו את המשכן עם הקרבנות, אז הם תפסו מה הייתה הטעות שלהם - שלא יכול להיות שכל החיים היינו שותפים לכלל ישראל, תמיד נשאנו בעול, ופתאום כשמגיע משהו מסויים אנחנו נעמוד מנגד? לכן פה הם הזדרזו להביא את הקרבנות.
אני חושב שזו גם הנקודה של ברכת כהנים. התורה אומרת: 'כה תברכו את בני ישראל אמור להם'. שואל השפ'א (נשא תרמ'א): לכאורה התורה קודם כל הייתה צריכה לומר שישנה מצווה של ברכת כהנים, ורק לאחר שהתורה אומרת שיש מצווה, אז שתלמד אותנו כיצד לברך. מדוע התורה מיד מסבירה כיצד לברך? התורה על המקום קופצת לתוך העניין, כה תברכו את בני ישראל. תגיד קודם כל שיש מצווה בכלל לברך, מי אמר שיש מצווה לברך?
אומר השפ'א: 'וזה ענין ברכת כהנים כי העובד ה' יש לו להכיר מעלת בנ'י הפשוטים כי הם ראוים לברכה דכ' כה תברכו משמע שיודע ה' כי כל רצון הכהן צדק לברך את בנ'י ומורה לו דרך איך לברכם כאשר ראינו באהרן וישא כו' ידיו כו''.
כלומר, הקב'ה לא היה צריך לומר לכהנים שישנה מצווה לברך את ישראל, מפני שהכהן במהותו רוצה מעצמו לברך את בני ישראל 'כי ה' דיבר טוב על ישראל' לא משנה אם הכהן הוא שלוחא דידן או שלוחא דרחמנא. הוא לא צריך ציווי על כך. ממילא הקב'ה צריך רק ללמד אותו כיצד לברך את עמ'י. אם היה ציווי על הברכה, הייתי באמת חושב שהברכה מתחילה רק בגלל הציווי.
ישנה עוד דוגמה לזה. המשנה בתחילת מסכת ברכות אומרת: 'מאימתי קוראין את שמע בערבית'. והגמרא שואלת: ' תנא היכא קאי דקתני מאימתי?' – כלומר, עוד לפני שאתה אומר לי מתי לקרוא ק'ש, תאמר לי קודם כל מאיפה בכלל למדים שישנה מצווה לקרוא קריאת שמע? אז הגמ' מתרצת מה שמתרצת. אבל לפי השפ'א זה מתוק מדבש - התורה יודעת שהאדם בטבעו רוצה לקבל ע'ע עול מלכות שמים. לכן היא מתחילה מייד ללמד אותנו 'מאימתי'.
ובזה הסברתי את נוסח הברכה שהכהנים מברכים לפני הברכה - 'אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה' - היכן כתוב שצריך לברך באהבה? רק בגלל שכתוב בזוהר שכל כהן ששונא מישהו שלא יעלה לדוכן?
ה'לבוש' אומר שה'באהבה' קאי על הקב'ה. שהקב'ה ציווה את הכהנים לברך את ישראל, מכיוון שהוא אוהב את ישראל.
אבל אנחנו נוקטים אחרת. הכהן צריך לברך מתוך אהבה מפני שהפעם הראשונה שמופיעה ברכת כהנים בתורה זה בסוף פרשת שמיני, כשאהרן ירד מעשות החטאת 'ויברך את ישראל'. מה ברכם? אומרים חז'ל: 'יברכך ה' וישמרך'. שואל הרמב'ן: הרי טרם נצטווינו על ברכת כהנים, מדוע הוא מברך אותם קודם הציווי?
אומר הרמב'ן: אהרן היה כזה אוהב ישראל, וישנם דברים שעושים מאהבת ישראל גם בלי הציווי, עוד קודם לציווי. זו היתה מהותו של אהרן הכהן. אומר הרמב'ן: הקב'ה ראה שהוא כ'כ אוהב לברך את ישראל, לכן בפרשת נשא התורה הפכה את זה לציווי. מכיוון שהתורה ראתה שיש לכהנים את ההשתוקקות לברך את ישראל, היא נתנה להם את זה בתור מצווה. זה מה שהכהנים צריכים לכוון בבוקר כשהם הולכים לברך – 'אשר קדשנו בקדושתו של אהרן' - במה מתבטאת קדושתו של אהרן? הקדושה של אהרן מתבטאת בזה שהוא אוהב את עמ'י, ולכן הוא מברך. לכן ניתנה לנו ברכת כהנים בצורת ציווי.
בע'זה שתהיה שבת שלום לכולנו, ושמכאן נלמד לכל אותם הדברים החיוביים שקיימים בנו, שלפעמים צריך לעשות אותם עוד לפני הציווי. נכון ש'גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה', אבל ישנם דברים מסויימים שאדם עושה בהתעוררות נפשית, ויש לזה ג'כ איזושהי זווית מאוד עוצמתית. הבאתי לכם דוגמא לכך מהגמרא בברכות האומרת ש'תפילת ערבית רשות', ומספרת שמאז שהתחלפו הנשיאים, ונתמנה נשיא שסובר שתפילת ערבית רשות, הורידו את השומר של בית המדרש, ונתווספו ארבע מאות ספסלים. מדוע? מפני שהתלמידים ראו שסומכים גם עליהם, ולא הכל נמדד ע'פ השומר. כשיש אמון במי שלומד תורה – מייד נתווספו ארבע מאות ספסלים לבית המדרש.
פרשת נשא לאחר קבלת תורה בשבועות. וידועים דברי הרמב'ן בספר 'אמונה ובטחון'. שביו'ט ג'כ יש נשמה יתרה, כמו בשבת, ואפילו הכי לא מברכים על הבשמים במוצאי יו'ט, כיון שנשמה זו של יו'ט אינה מסתלקת. יו'ט – 'ישראל קדשינהו לזמנים', והיא נשארת, ואילו נשמה יתרה בשבת, ששבת היא 'קביעא וקיימא', אזי זה רק לשבת עצמה.
ויש לפרש שע'ז אומר משה לבני ישראל, 'וקדשתם היום ומחר' – יש מחר שלאחר זמן, את קדושת חג השבועות צריך לשמור גם ללהבא, לאחר זמן, 'שובו לכם לאהליכם' – הכניסו את קדושת היום לתוך אוהליכם, לתוך הבתים, לחבר את הבית על כל תכולתו, להר סיני. וכיצד?
הרמב'ם כותב בהל' ת'ת 'מי שנשאו לבו לזכות בכתר תורה לא יאבד אף אחד מלילותיו'. הלשון 'נשאו לבו' הוא לשון הפסוק בהקמת המשכן – 'כל איש אשר נשאו לבו', ושם ברמב'ן עה'ת ביאר שלשון 'נשאו לבו' הוא על מי שמוציא מעצמו מעבר לכוחותיו הרגילים, איזו תשובה גדולה של קירבה לעבודת ד', הם אלו בגדר של 'נשאו לבו'. והביא שם הרמב'ן שע'כ בצלאל על אף שהיה בן י'ג שנה, קיים בעצמו את הפסוק: 'ויגבה לבו בדרכי ד'', וזה כוונת הרמב'ם 'מי שנשאו לבו'. התעוררות רוחנית שביכולתה לרומם את האדם לפסגות.
וברמב'ם פרק כ'א מהל' איסורי ביאה כותב, שמעלת בת ת'ח לנישואין, שהיא יודעת בכתר תורה, דהיינו, יודעת לא רק ערך לימוד תורה, אלא יודעת שיש למעלה מזה 'כתר תורה', שלא יאבד זמנו, כמ'ש הרמב'ם בהל' ת'ת.
ובשפת אמת סוף שבועות כותב לבאר מה שאמרו ישראל 'נעשה' מלשון עישוי כמ'ש 'נעשה אדם', 'ואת הנפש אשר עשו בחרן', ובתרגום שם - 'דשעבידא לאורייתא', ההשפעה על אחרים. לא להשאיר טובה לעצמנו, אלא לזכות את הרבים, להאציל מתורתו, וזה מה שקיבלו ישראל להמשיך את הר סיני, הן מבחינת ההשפעה על המשך הזמן. והן בהשפעה על האחרים. להיות מוסיפים והולכים.
  
שבת שלום ובשורות טובות!