דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחת פרשת השבוע - בהעלותך תשעז

רה"י הרב יעקב שפירא
בהעלותך

ספר במדבר. פרשת בהעלותך. יש כל כך הרבה פרשיות פה, איך משה התמודד עם כל כך הרבה מתלוננים, קוטרים, בעלי תאוות, כפויי טובה, ואחרי זה מרגלים, ואחרי זה קרח. אנחנו למזלנו כל שבת קוראים פרשה אחרת, אבל מי שמתמודד עם זה בפנים כל הזמן אחד אחרי השני...
'וידבר ד' אל משה לאמר דבר אל אהרן ואמרת אליו, בהעלתך את הנרות... ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה...' אומר רש'י: 'בהעלותך נסמכה פרשת המנורה לנשיאים לפי שכשראה אהרון חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב'ה חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות.'  הרמב'ן פה על המקום שואל על רש'י, מה הנחמה יותר בהדלקת הנרות, הרי אהרון בין כה הקריב קרבנות מצוה ומה ניחמו שחוץ מהקרבת הקרבנות תאיר גם את הנרות. יש משהו שונה בהדלקה מאשר הקרבת הקרבן. האם הדלקת נרות מבחינה דינית זה נחשב הקרבת קרבן. יש בזה מח' ראשונים. זה מצוה שצריך לעשות כשנמצאים בתוך המקדש. יש כאלה שרוצים לומר שהדלקת נרות במקדש, זה חלק מצורת המקדש, זה לא מצוה שמקיימים אותה בבית המקדש אלא זה צורת המקדש, אם יש בית מקדש בלי מנורה בלי נר שדולק זה כמו בהמ'ק שחסר בו פרוכת או דברים אחרים זה מבחינה דינית למדנית. חלשה דעתו של אהרן הכהן. אומר הרמב'ן שניחמו שהדלקת הנרות תהיה לדורות לא רק בזמן שהמקדש קיים, רמז לו על נר חנוכה שעתידים חשמונאים לנצח ולתקן תקנה ובזה ניחם את אהרון הכהן. מה בעצם הרמב'ן תירץ, שהוא לא ניחם אותו בעבודה שבמקדש, אלא ניחמו בדבר שיהיה קיים אחרי עבודת המקדש, אבל האם זה אותו תוקף? לכאורה קרבנות זה עבודה דאורייתא במקדש. שנית, המפרשים עומדים על עוד נקודה, הדלקה כשרה בזר לא צריך כהן להדליק נרות. רק הטבת הנרות לנקות את המקום שבו מדליקים, לזה צריך כהן, אך עצם ההדלקה כשירה בזר. אולי זה מה שרש'י מדייק 'שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומיטיב את הנרות', הדלקה כשלעצמה כשירה בזר, אבל הטבת הנרות רק בכהן. אך בפעם הראשונה שהדליקו את הנרות במקדש לא הייתה הטבה, הטבה שייכת רק אחרי שיש לכלוך, שהדליקו פעם אחת ונשארו שיירים של השמן אז מטיבים את המנורה ע'מ שיהיו יכולים להדליק. ואולי יכול להיות שבפעם הראשונה עצם ההדלקה נחשבת כהטבת הנרות. שהרי מה היא הטבת הנרות – לתת את האפשרות למצות ההדלקה. בפעם הראשונה אהרן עשה בעצם ההדלקה לא רק הדלקה אלא גם הטבה לנרות, לכן זה דין רק בכהונה.
התורה מדברת כאן על להעלות את הנרות. 'וכי לאורה הוא צריך?' שואלת הגמ' בשבת, אלא 'עדות לבאי עולם ששכינה שרוייה בישראל'. מה זה 'אורה'? בספר בראשית כתוב 'ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור'. לפני ה'ויהי אור' היה 'ויבדל אלקים בין האור ובין החושך', והיתה הבדלה 'בין הערב לבין הבוקר'. מה התפקיד של האור בעולם? בלי סיפור, כמו שאנו אומרים, אי אפשר.
 פגש אותי יהודי חסיד, שאל אותי מה חידש הרב קוק, איזה יש מאין הוא יצר? אמרתי לו, אתה חסיד, בוא נדבר כמו חסידים. יש סיפור נפלא, על הרבי הקודם מחב'ד, קראו לו מוהריי'צ רבי יוסף יצחק. פעם הגיע אליו יהודי ושאלו, בשעת לילה, שהרבי ישב ליד השולחן עם מנורה, 'מה חב'ד חידשה בעולם'? הרבי שמע את השאלה, כיבה את המנורה, אחרי דקה הוא הדליק את המנורה, ואמר לו 'זה מה שחב'ד חידשו'. שום דבר אינו יש מאין, אלא מה שיש, תראה. הדליקו לך את המנורה כדי שתראה. אמרתי לחסיד הזה, הסיפור על הרבי מוהריי'צ בחב'ד זה בדיוק התשובה לשאלה שלך. מה הרב זצ'ל חידש? הוא הדליק את האורות. לא שיצרנו יש מאין איזו תורה חדשה, אלא אותה מציאות שאנו חיים בה, צריך את המנורה האמיתית, את התאורה הנכונה, שמתאימה כדי שנראה מה שצריך לראות. אתם ברוך ד' צעירים אבל לפני שהיו הנורות הגדולות בישיבה היה ממש חסר אור. אין ספק שהאור משפיע, כל האורות משפיעים, זה מה שהרב קוק חידש, הוא הדליק את האור, לבחון ולדעת ולראות את המציאות, את התורה. כמו שאמרתי לכם פעם שהרב זצ'ל אמר: צריך לדעת מה המצוה, אבל צריך לדעת גם מה התורה רוצה מאיתנו. מתוך מה שכתוב צריך גם לדעת מה התורה רוצה. הבאנו דוגמא שיש מדריגה ש'עושין רצונו של מקום'. זה לא רק מה שעושים מה שכתוב, אלא מתוך מה שכתוב הם יודעים איך להתייחס למה שלא כתוב, ל'רצונו של מקום'. פעם עלתה שאלה לגבי עבודה עברית בארץ, וכמה אדם צריך להפסיד כדי להשיג עבודה עברית ולא עבודה זרה. היתה תשובה הלכתית שהשיעור הוא שליש, וככה באמת נוקטים. הביאו את זה לרב זצ'ל, והוא אמר שנכון שהשיעור זה עד שליש, אבל כשבונים את ארץ ישראל זה פרשה אחרת, צריך לדעת מה התורה רוצה, והתורה רוצה שיהודים יבנו את הארץ ולא גויים. זה נקרא 'עושין רצונו של מקום' וכך ראיתי שכתב הרב חרל'פ במי מרום על התפילה בפרשת והיה אם שמוע, מי שרוצה, וכדאי לרצות, לעיין שם. [ועיין תוס' שבת כב' ע'ב, שאהרון זכה לראות מה שיש בתוך הכלים, בזמן שהענן היה עליהם. וע'ז אמרו וכי לאורה הוא צריך, כשיש השגות אלו] 
התורה מספרת על עצם היצירה של האור, כותב הרמב'ן, בפרק א' בבראשית, האור מאפשר לנו לסדר את המציאות, כל עוד שיש חושך הכל מעורבב, לא רק שהכל מעורבב הכל פרוד אחד מן השני, אני לא יכול לחבר, אני לא רואה כלום. 'ערב' כותב הרמב'ן זה מלשון ערבוב אין דבר שמתאים לשני, בוקר זה מלשון לא יבקר בין טוב ובין רע, להפריד, לתחום תחום של כל דבר מה שחור ומה לבן, מה מתאים, זה מה שהתורה אומרת, כך כותב הרמב'ן ויהי ערב ויהי בוקר. מעין זה כותב הרב זצ'ל, בספר מדבר שור, בעמוד צה', חז'ל באים בתורה שבע'פ ואומרים לנו, יותר מכך, הקב'ה ברא אור שבלשוננו זה נקרא האור הגנוז, שראה הקב'ה שהאור שהיה ביצירה בתחילת העולם לא כדאי לו לעולם, גנזו לצדיקים לעתיד לבוא. כותב הטור בהלכות ק'ש שמה שאנו מתפללים בכל יום, שאומרים אחרי ברכו, [לא משנה באיזה קצב החזן מתפלל] 'אור חדש על ציון תאיר' על איזה אור מדברים? כותב הטור, הוא הגנוז שגנזו הקב'ה לצדיקים לעתיד לבוא, על זה אנו כל יום מתפללים אור חדש על ציון תאיר תחזיר את המאורות כפי שהיה במתכונת הראשונה, שיגיע כבר הזמן לעתיד לבוא שהקב'ה גנזו לצדיקים. אנו מבקשים שזה יהיה עכשיו, וזה הפירוש שלכן מסמיכים יוצר המאורות לבקשת אהבה רבה אהבתנו כן תחננו וכו', כמה שהגילוי של האור הגנוז האור האמיתי שהאיר את העולם בששת ימי הבריאה כמה שתתגלה נחזור יותר למקור של האור, אז ההבנה שלנו בתורה והראיה שלנו בתורה תהיה יותר גדולה. במדרש כתוב הקב'ה גנז את האור הזה לצדיקים לעתיד לבוא, ואיפה גנז את האור הזה? כתוב במדרש גנז אותו בתורה, מי שמחובר לתורה מחובר גם לאור הגנוז, לכן מסמיכים שתי הברכות אור חדש וכל הבקשה על ברכת התורה.
 במדבר שור שהזכרנו לעיל עמוד צה' כותב: 'האור נותן יחס לכל אחד מחלקי הנבראים, חושך הוא פירוד של כל דבר בפני עצמו, שלא נותן לנו להביט אל זולתו, ואין לו חיבור ושום יחס, ואילו כח הראות, מטביע (לשון מטבע) צורה של המון נבראים ביחד שכל אחד מהרואה מתקשר יחד לפעול לתכלית אחת' זה נקרא האור של הקב'ה. ככה כותב גם בהמשך, בעמוד צו'. על כל פנים, יש מושגים של אור להאיר בתנ'ך בפרט בתורה שזה לאו דווקא במושגים הפשוטים שלנו, האור שאנו רגילים היום זה האור הגשמי אבל יש גם אור רוחני, חכמת אדם תאיר פניו, מה יש לו בפנים? בכל זאת יש ביטוי כזה חכמת אדם תאיר פניו אדם חכם, תלמיד חכם יש כאלה שרואים על פניהם כמו שחז'ל אומרים בני ריח טהרה יש בך, זה לא אור. חז'ל אמרו 'למה צהבו פניך' - מה אתה היום כל כך מקרין. יש אור שהוא גם אור רוחני, אפילו כשהקב'ה עשה כתנות עור לאדם הראשון אחרי החטא, אומרים חז'ל בתורתו של ר' מאיר כתוב, ויעש כתנות אוֹר, ולא כתנות עור, דהיינו אחרי החטא הקב'ה השפיע עלינו איזה כוחות רוחניים כתנות אור ולא עור, כך כתוב בחז'ל. אומרת התורה, בהעלותך את הנרות חלשה דעתו של אהרון, אמרו לו שלך גדול משלהם. לא מדברים על האור הגשמי להדליק את הנר שיהיה במקדש, המעלה של אהרון הכהן היתה להדליק את ה'נר ד' נשמת אדם' גם זו התכלית היתה, להדליק את הנר ד' נשמת אדם. זה אולי מה שהרמב'ן אומר ששלך גדולה משלהם, הכוונה על נר חנוכה, דהיינו נר חנוכה כל התוקף שלו הוא בגלל תורה שבע'פ. יש פס' בספר שמואל, 'ונר אלקים טרם יכבה' אומר שם הרד'ק, נר אלקים הכוונה על רוח הקודש, נר אלקים, רוח הקודש, עומדת להסתלק, ונר אלקים טרם יכבה, נר חנוכה זה רק מתוקף תורה שבע'פ, הרמב'ם כותב בסוף הלכות מגילה שהחלק מהתורה שלעולם לא יבטל אפילו אם חגים מסוימים יבטלו, פורים לא יבטל, חנוכה לא יבטל. מוסיף הרמב'ם כמו תורה שבע'פ, שהיא לא תיבטל. על זה ניחם הקב'ה לאהרון, יש כאלה שעושים על פי מה שהם מצווים ועושים מה שכתוב, אבל בנרות חנוכה הכל בא מתוקף תורה שבע'פ, וחכם עדיף מנביא זה קיים גם אחרי שהנבואה מסתלקת, גם אם כבר אין את הנרות הגשמיים, גם אם חלילה רוח הקודש מסתלקת תורה שבע'פ תמיד נשארת לדורי דורות. זו היתה הנחמה דווקא לאהרן, שבט הכהונה, כמו שכתוב בסוף מלאכי 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו' (מלאכי ב,ז) שזה היה הציווי האחרון של הנביא מלאכי אחרי שהנבואה מסתלקת,  הנבואה מסתלקת אבל לא התורה.
לפי הסיפור שאמרנו מקודם, אולי גם זה נכלל בשלך גדול משלהם, להאיר את המציאות באור הנכון, איך לפרש את הציווי זה יותר גדול. כמו שהזכרנו מקודם מה זה רצונו של מקום. זה היה תפקידו של אהרן הכהן, שלך גדול משלהם.
אני חושב שיותר מכך, אהרן הכהן, היתה לו עבודה תמידית כל בוקר, להקטיר קטורת להיטיב את הנרות, פרשת תצווה, וכך נפסק להלכה, זמן הקטרת הקטורת זה תוך כדי זמן שהכהן מיטיב את הנרות, וכך פוסק הרמב'ם  בהלכות תמידין ומוספין. בקטורת יש משהו מיוחד שאין בשאר הקרבנות. קטורת לא באה בפשטות על חטא, בכל אמירת סדר הקרבנות אומרים 'יה'ר כאילו הקרבתי וכו'', ואילו באמירת פ' הקטורת אין הוספה זו 'כאילו הקטרנו'. וכנ'ל כי אין זה כשאר גדרי קרבן. אלא קטורת מלשון קישור בינינו בארץ לבין השמים. כך כותב רבנו בחיי בפרשת תצווה בפרק ל', קטורת זה בא בשביל השמחה, להשרות שמחה, זה לא בא על חטא. נכון שמכפרת על לשון הרע, אבל לא באה בתור קרבן על לשון הרע, התורה משייכת את שתיהן. קטורת בארמית מביאים בשם הזהר, לשון קטירא לשון קשר, ויוסף אברהם לקח אשה ושמה קטורה, אומר רש'י 'שנאים מעשיה כקטורת'. יש יופי מיוחד בקטורת, התורה אמרה שבזה יש מכנה משותף בין הקטורת לבין הדלקת הנרות, מיטיבים את הנרות ומקטירים את הקטורת. ובאופן פסיכולוגי, ואני לא פסיכולוג, אדם שעובד כל יום עבודה תמידית כל יום אותו דבר באיזה מקום - זה משעמם לו. עוד פעם נרות, עוד פעם קטורת, חלשה דעתו של אהרן בגלל שחשב אני מתעסק בדברים פשוטים יום יומיים והנשיאים מקריבים קרבן והם המחנכים את המזבח, חלשה דעתו של אהרן. כל יום עוד דף גמרא, עוד פעם שיעור, עוד פעם להתפלל, אמר לו הקב'ה שלך גדול משלהם, התמידיות, עולת תמיד העשויה בהר סיני, יותר גדולה מכל מיני דברים חדשניים, לפעמים אנו מתפעלים מדבר לא שגרתי, יעשו מזה טקס גדול, אבל באמת - שלך גדול משלהם. מה שבאמת גורם למשכן שיהיה משכן, זה העבודה התמידית. כמה שהחיבור ליום יומי יותר גדול, האדם יותר גדול. אמר לו הקב'ה, יותר מכך, בעצם העובדה שאתה עובד ולא מעניקים לך כל רגע פרס, שהתורה לא מאריכה כמו פרשת הנשיאים, גם על זה שייך שלך גדול משלהם. כך שמעתי את הפשט הזה,אל תתרשם מ'השכוייח הגדול', דבר שהוא תמידי הוא גדול יותר, שלך גדול משלהם. ובעולת ראי'ה א' על 'עולת תמיד העשויה בהר סיני' מבאר הרב, שבהר סיני ניתנה לנו תורה לקיימה באופן תמידי וקבוע, לא כתורה שהייתה אצל האבות עי'ש היטב. 
אבל מה אנו רואים מאהרן הכהן, שחלשה דעתו, שבשר ודם מותר שיהיה לו חולשת הדעת, אבל החולשה לא באה בגלל שאני, נעבעך, אני רק אהרן הכהן. אלא בגלל שרצה שיהיה לו משהו יותר ונוסף על מה שקיים אצלו. הנשיאים הביאו מעצמם, התנדבו, אהרן רצה גם כן שיתנו לו את האפשרות לחדש משהו לכבוד העבודה, איזה שהיא תאווה רוחנית, ובזה הפרשה מלאה, יש תאוות גשמיות ויש תאוות רוחניות. אהרן התאוה לרוחניות, הקב'ה נענה לו, הטמאים שבאו למשה רבינו התאוו לעשות את הפסח, אומר רש'י התורה כתבה את הפרשה הזו של פסח שני, רק עכשיו שזה גנאי לישראל שלא עשו במדבר רק פסח אחד, כל המפרשים על התורה שואלים הרי אי אפשר לעשות, לא נצטוו במדבר יותר מאשר פסח אחד, אז מה הגנאי לישראל. הגנאי הוא שלא היינו כמו הטמאים שהתאוו לפסח שני, כל דבר אנו צריכים לחכות עד שיאמרו לנו. אפשר לבוא לרבנים, למשה רבינו, אתפשטותא דמשה היא בכל דור ודור, כתוב בספרים, ולומר למה ניגרע אם יש מצווה כל כך חשובה וצבורית, למה ניגרע, על זה אומרים חז'ל גנאי לישראל לא רק שלא עשיתם, כמו שכתוב בפרשת פסח שני למה ניגרע על זה אומרת התורה, תאווה לדבר רוחני זה דבר חיובי מאוד, זה מה שהיה אצל אהרן הכהן, זה מה שהיה אצל הטמאים שהוביל לפנייתם למשה רבינו. אבל להבדיל אלף אלפי הבדלות 'התאוו תאווה', בשר, דגים, קישואים. אומר שם רש'י למה דוקא קישואים ואבטיחים שאע'פ שאכלו את המן, הרגישו בו כל טעם, אבל טעם של קשואים ואבטיחים לא, כי היה קשה למניקות, לכאורה זה נגד מה שכתוב בתורה, לפי רש'י הם התאוו רק למה שלא היה להם באמת בטעם, טעם של אבטיח לא היה להם אבל כתוב מפורש שגם בקשו בשר ואת זה כן היה להם זה לא קשה למניקות. אז מה הפשט פה. בעולם הישיבות יש לזה תירוץ, סליחה על הביטוי, שניצל זה שניצל. אם אתה נותן טבעול בטעם שניצל זה כמו שתתן לו מן בטעם של שניצל, הוא רוצה להרגיש את זה. את זה לא היה להם הם רצו להרגיש את הגשמיות. אבל למה להפוך את ישראל לכאלה בעלי תאוות, בספרים כתוב שבני ישראל רצו לעבוד את הקב'ה לא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות. תן לנו את הניסיון גם בגשמיות, לא רק בטעם גשמי. ועל זה משה רבינו התלונן 'מאין לי בשר', כולו היה רוחני אם יש צבור כזה שרוצה לעבוד לא בדרך שאני נתבקשתי לחנך אותם, אלא במסלול חדש, לעשות איזה שיתוף של כל מיני דברים. אמר משה רבינו אני לא בשביל זה, תביא להם אחרים. אמר לו הקב'ה איך באמת בני ישראל מגיעים למצב כזה, אנשים ראו את ניסי מצרים, מתן תורה, פתאום 'התאוו תאווה'. ומה הקב'ה עונה למשה רבינו – 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל' ואח'כ אומר שהוא יתן להם גם בשר עד שיצא מאפכם. הם בקשו רבנים? לא, הם בקשו בשר, אז תאמר בשר ואחרי זה יתן להם שבעים איש מזקני ישראל. למה צריך להקדים את 'האספה לי שבעים איש...'? תשמעו טוב, הקב'ה יכול לתת לבן אדם מה שנדמה לו שבאמת חסר לו, אבל הקב'ה יודע יותר מאתנו מה באמת חסר לנו, עד כדי כך שיש צדיקים שמתפללים לקב'ה תן לי מה שחסר לי. אתה יודע יותר ממה שאני יודע, לפעמים יש שברון לב כזה שאפילו אי אפשר להביע את מה שחסר לאדם. אומר הקב'ה למשה רבינו אתה אל תסתכל על בני ישראל בצורה כזו ותאמר מאין לי בשר. אדם שעמד במעמד הר סיני, ונסע במדבר במציאות של 'ושמלתך לא בלתה מעליך...” אם הוא מדבר על תאוות, סימן שיש בו משהו יותר שרשי שחסרו לו. לכן התשובה האמיתית לשאלה של בני ישראל, זה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. חסר רוחניות, ואחרי זה היות ומרגישים שזה וזה מה שחסר להם, יתנו להם גם בשר, אבל שלא תחשוב שזו התשובה האמיתית, החוסר האמיתי זה הרוחניות, לכן קודם כל תדע שהתשובה האמיתית היא אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. צריך יותר רוחניות, יותר מלמדים, יותר רמי'ם, וכמה שמבקשים יותר סימן שהדרישה מתחת לפני השטח יותר גדולה, רוצים גם ארוחה טובה צריך לתת, ולא בדיעבד אלא לכתחילה בלכתחילה. שאלו פעם את הנצי'ב מה עושים בישיבה?  וענה שאוכלים וישנים, וביאר הנצי'ב כוונתו שכל הזמן לומדים, חוץ מהאוכל, כל הזמן לומדים, זה מה שהקב'ה אומר למשה רבינו, אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, יש מצבים שצריך גם את השבעים איש מזקני ישראל.
ולכן התורה כותבת שמרים נענשה 'והעם לא נסע עד האסף מרים'. אומר שם רש'י למה לא נסעו עד האסף מרים, זה שכר על זה שהמתינה שעה אחת למשה רבינו, וצ'ב למה דווקא פה הביאו לה את השכר, מגיע לה שכר, אז אתה מחכה עד אחרי הלשון הרע שלה? בשכר לא צריך להיות קמצן, קמצן זה לא רק בגשמיות. [הרבי מגור הזקן אמר, אני אומר לכם מה זה קמצן, אני נותן לגבאי שלי לחלק שיירים לחסידים, יש צלחת מלאה דגים הרבי טועם מהצלחת, יש דגים שבורים ויש דגים שלמים, הגבאי שלי יחלק קודם את הדגים השבורים, ואחרי זה את הדגים השלמים. מה אכפת לך? הרי בגור לא ישאר כלום אחרי שניה, הרי אתה בין כה נותן את הכל, למה צריך לשבת על זה שבע נקיים, תן ברווח, על אחת כמה וכמה ברוחניות].
כתוב בשפת אמת (תרל'א), מעין מה שאמרתי לכם. כתוב 'התאוו תאוה' ומשמע שלא היה להם תאווה הם היו בגדר של חירות מיצר הרע, והיה נראה להם שנכון שיהיה להם תאווה, כדי שיזכו לעשות נחת רוח לד' יתברך על ידי שיאכלו בקדושה גם בשר גשמי. וזה מה שאמרו 'נפשנו יבשה' נפשנו, שלא קיימו 'בכל נפשך', בכל נפש ונפש שבך, דהיינו בביטול כל הרצונות והתאוות לד' יתברך. לכן רש'י אומר על הפסוק 'יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם' – 'אם לא שנתתי שכינתי ביניכם', זה הכוונה אשר בקרבכם, כלו' דווקא בגלל שיש לכם נפש גדולה יש לכם כל כך הרבה מעלות, אתם מתאווים לדברים שאתם לא צריכים להתאוות, כדי להתמודד עוד ולהצליח עוד. זה מה שאומר משה רבינו, אני לא שייך לסוג כזה של עבודת ד', כולו קודש, בלי שום שותפות. אמר לו הקב'ה אספה לי שבעים איש.
באותה פרשה של אספה לי שבעים איש, 'וישארו שני אנשים במחנה', דהיינו שנים מאלה שהיו צריכים להיות בתוך השבעים אומרים אנו לא ראויים לגדולה הזו. אבל 'ויתנבאו בתוך המחנה' היו ראויים לנבואה, אמר לו יהושע, 'אדני משה כלאם', למה? בגלל שנתנבאו במחנה - איזה איסור עברו? ובהמשך כתוב - 'וירץ הנער ויגד למשה', אומר רש'י מי זה הנער - גרשם בן משה היה. בספרי זוטא יש עוד דעה, שזה היה יהושע, וקינא לכבודו של רבו, אומר הספרי זוטא לא יכול להיות שזה יהושע, ש'יהושע נער', אמנם נער, אבל 'לא ימיש מתוך האוהל' הוא יתעסק עם שטויות כאלה, לרוץ לרב'ה לומר אלה ואלה מתנבאים במחנה. לכן אומר הספרי זוטא שהנער הוא בנו של משה... אומר הרמב'ן על התורה מה שעשו הנביאים שנתנבאו במחנה יש לזה דין של מורה הלכה בפני רבו, ומחדש הרמב'ן שמורה הלכה בפני רבו זה לא רק בהלכה אלא גם בנבואה, שבמקום שיש נביא גדול אי אפשר להתנבא. לא צריך להכין עצמו לנבואה, ואומר הרמב'ן שזו גמ' מפורשת במסכת מגילה, שהגמ' שואלת איך חולדה התנבאה כשהיה את ירמיהו, ומבאר הרמב'ן שזה בגלל איסור של מורה הלכה בפני רבו, גם בנבואה.
יש שו'ת 'זקן אהרון' של ר' אהרן וולקין תלמידו של הנצי'ב. יש עוד אחד מהדורות הקודמים, שגם כן יש לו שו'ת 'זקן אהרן', לכן קוראים לו זקן אהרן הקדמון. שם כותב שמורה הלכה בפני רבו זה אפילו לא רק בהלכה ונבואה, אלא אפילו בדברי קבלה. ומביא ראיה עצומה מאוד, הגמ' אומרת שבזמן דוד המלך חפרו במקום המקדש והתחילו המים לעלות מן התהום ולא יכלו לעצרם, חשבו שזה יציף את כל העולם ושאל דוד, האם יש כאן מישהו שיודע האם מותר לכתוב שם ד' על הקלף ולזרוק על המים, בשביל שיפסיקו לעלות. מדוע לא פסק בעצמו? אומר רש'י בסוכה - דוד לא רצה להורות מכיוון שרבו עוד היה חי. אומר על סמך זה בספר זקן אהרן הקדמון לא רק בהלכה לא רק בנבואה אלא אפילו בקבלה יש מורה הלכה בפני רבו. [במורה הלכה בפני רבו מי אמר שמועיל מחילה, שאם משה רבינו היה מוחל לכאורה לא היה צריך טענה, אולי זה מה שאמר משה רבינו מי ייתן כל עם ד' נביאים]. מצד אחד יש להתווכח עם רבו – 'הוי מתאבק בעפר רגליהם', וכתוב ברוח חיים (ביאור של ר'ח מוולוז'ין על פרקי אבות), 'מתאבק' – מלשון התאבקות, אל תוותר, אם יש סברא שלא נראית לך - אל תתבייש לשאול. אבל מצד שני, בהדרכה למעשה - מורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. הגמרא אומרת שאפילו שמואל התחייב מיתה בגלל שהורה הלכה בפני עלי הכהן. ומכאן הפוסקים מביאים ראיה שאם יש אחד שלא למד אצל אף אחד בעולם והולך להורות הלכה בפני ר' משה פיינשטין וכד', הוא לא יכול לומר שהוא לא רבו. כתוב בהלכה מי שגדול בדורו אי אפשר להורות הלכה במקומו, ויש לזה נפק'מ לפסח, תלמיד לא יכול להסב בפני רבו, אפילו בפני אדם גדול כמ'ש הרמ'א בהל' פסח. בספר 'לאורו' של הרב פילבר מביא מכת'י של מרן הרב זצ'ל על הרמב'ם בהל' ת'ת (פרק ה' הלכה א') ושם מחדש ומבאר ענין זה של מורה בפני רבו וז'ל:'כל החולק על רבו כחולק על השכינה שנאמר בהצותם על ה', כל העושה מריבה עם רבו... וכל המתרעם... וכל המהרהר אחרי רבו. החולק על רבו היינו בהלכה, העושה מריבה בהנהגת הציבור, המתרעם היינו בעניינים מושכלים של השגות, על כן אמר על 'ה''. בענין שכינה שייך יותר בעובדות והלכות מעשיות. והמהרהר היינו במידות ותכונות'.
כתוב ברמב'ן בהקדמה לספר שמות, שאוהל האבות היה משכן השכינה. דהיינו הבתים הפרטיים של האבות זה היה כמו משכן. וכשהוקם המשכן שבו אל מעלת אבותם שהיה סוד אלו-ה עלי אהליהם, והביאור הוא, במשכן יש מנורה, לכן אצל האבות תמיד היה נר דלוק, במשכן יש שלחן לחם הפנים, לכן היה אצל האבות ברכה בעיסה, במשכן היתה שכינה, וגם מעל אוהל האבות היה ענן קשור. דהיינו המקור של מה שבני ישראל עשו במדבר למשכן כולל הדלקת הנר, זה הכל היה בגלל שהתחיל כבר אצל האבות, התשתית להשראת השכינה עוד היתה קיימת עוד לפני שנבנה המשכן בפועל. וראה ברש'י עה'ת עה'פ 'ויביאה האהלה שרה אמו', 'ונעשית דוגמת שרה אמו, שכל זמן ששרה קיימת היה הנר דלוק מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסה וענן קשור על האוהל וכשבאתה רבקה- חזר'. חז'ל אומרים במסכת סוטה, 'אמר רב חסדא בתחילה קודם שחטאו ישראל היה שכינה בכל בית, כיון שחטאו נסתלקה שכינה מהם, כמ'ש 'ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך''. כלו' יש יחס של גורמים בין המשכן שהיה במדבר לבין מה שכל אדם יכול לבנות אצלו באוהל שלו. כפי שהזכרתי לכם מקודם, אפילו בחטא המתאווים תאווה אומר השפת אמת זה לא כפשוטו הם רצו לעבוד עם החומר, לא הסתפקו רק ברוחניות.
משה רבינו מבקש מיתרו, שלא ילך, 'והיית לנו לעיניים, והיה הטוב הזה אשר הטבנו לך'. על איזה טוב מדברים? אומרים חז'ל הבטיחו לתת לו דשנה של יריחו ואז נתרצה. למה דווקא יריחו? כתוב במסכת תמיד שהעיזים ביריחו היו מתעטשים מהריח של הקטורת שהיו מקריבים במקדש. אומר הראב'ד על מסכת תמיד, יריחו, זה היה המקום הראשון שדרכו נכנסו בזמן יהושע לארץ ישראל, לכן יריחו זה היה המפתח למקדש ולכל ארץ ישראל אז יש איזה שהוא קשר רוחני לשם. קטורת זה רוחני, יש קשר רוחני בין יריחו לבין המקדש, לבין ירושלים. זה מה שבעצם אמרו ליתרו, הטוב הזה 'אשר הטבנו לך'. אומרים חז'ל ג' דברים נקראים טוב: המקדש, 'ההר הטוב הזה והלבנון'. התורה, נקראת טוב 'כי לקח טוב', ומתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא. זה מה שהבטיחו לו, הטוב הזה, גם אתה יכול להתחבר לטוב שיש לנו. החבור של יתרו התחיל על ידי זה שנתנו לו נחלה במפתח של ארץ ישראל, בפתח של ארץ ישראל במקום שיש לו שייכות מיוחדת לכל עבודת המקדש. חז'ל אומרים שבני רכב שהיו דרים באהלים הם מצאצאי הקיני, למה דרו באהלים? נתנו להם חלק בארץ, החלק הכי טוב, דשנה של יריחו, שבירושלמי ביכורים כתוב שיש להביא ביכורים מהתמרים שביריחו שהם הגידול המובחר ביותר, ובכל זאת כתוב בנביא (ירמיה לה'), הם לא רצו אלא רק 'הטוב הזה' כמו שמשה רבינו הבטיח להם, שהם ירגישו את הכל בחושים הרוחנים, ואם יהיה להם יותר מדי מדשני עונג, יכול להביא אותם לירידה מהמדרגה. לכן אע'פ שהיו בדשנה של יריחו, העדיפו לגור באהלים, שכל הדשן מסביב לא יסיט אותם, הם רצו לעבוד את הקב'ה עם כל הכלים, אבל לדעת מה העיקר ומה הטפל... [הרב חרל'פ כותב שגם הצלחה של תלמיד בלימוד מאוד מאוד תלויה בעומק קבלת ההחלטה של האדם. כמה שההחלטה של האדם יותר מוחלטת, 'פה אשב כי איויתיה' ככה מצליח יותר. בעולם החסידות היו כאלה אצל הרבי, שהיו נקראים 'יושבים'].
ותדבר מרים ואהרון במשה, משה היה נטול כח הדיבור, כבד פה וכבד לשון. הדיבור הוא החיבור בין הגשמי לרוחני, משה כולו רוחני. עה'פ 'כי מן המים משיתיהו' אומר המהר'ל: 'המים הוא החומר הבסיסי וכמוהו משה ניטל מן החומר (גבורות ד' פרק יח', תפא'י כא'). יש המשכיות לאהרון – בכהונה, ולמרים – בנבואה, מה שאין כן אצל משה, משה פרש מן האשה, ואהרון ומרים לדעתם השלמות הוא בהתקשרות עם הגשמיות ולהעלותו. קשר יש בין שמירת הפה, לבין פרישות. נדרים סייג לפרישות (עי' אוה'ק ג' רצו'). הדבור הוא הפרי של האדם, ניב שפתים (ישעי' נז) ובמהר'ל נתיב השתיקה פרק א' כתב שהאדם הוא כעץ השדה והדיבור הוא הפרי שלו. ואם כן יש לאדם לדאוג לפרותיו, לשמירת הלשון. התורה מרפא לחטא הלשון. וגם הענווה מרפא את הלשון כגמ' בערכין טו,ב, ורק מי שיודע לשתוק, בסופו הוא שידע להשיב. והאיש משה ענו – זו התשובה לדבור אהרון ומרים ואכמ'ל עוד. 
מה אנו למדים לדידן מנקודות אלו בפרשה, כי יש להתאוות תאוות רוחניות אבל לכל דבר יש מסגרת. מה היה חטא אהרן ומרים, אומר התוס' בשבת (פח'), כתוב בדרך שאדם רוצה ללכת מוליכים אותו, הם ידעו שמשה רבינו הוא גדול מהם, אבל במה שהקב'ה אמר לו לפרוש זה לא  בגלל שהיה חייב לפי מדרגתו לפרוש, אלא היות ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו, בגלל שמשה התאווה להנחיה לפרוש. בדרך שרוצה ללכת אותו זה גם ברוחניות. וודאי ברוחניות, [והתורה נדרשת במכלל לאו אתה שומע הן, אם בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אז אם רואים שאדם הולך בדרך מסויימת זה מה שרוצה ללכת,] זה מה שאומר התוס' שחידשו אהרן ומרים במשה רבינו. על זה באה התורה והעידה 'והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה', הוא ביטל עצמו לקב'ה ומה שקיבל בזכות הענווה שלו. משה רבינו היה מופקע מכך 'והאיש משה עניו מכל אדם אשר על פני האדמה' לכן מה שבא למשה רבינו בא בזכות מה שהיה לו. הגמ' אומרת שמה שכתוב 'הרחב פיך ואמלאהו' ההוא בדברי תורה כתיב, שבדברי תורה אדם ישאף למקסימום שיכול להיות למה, שד' יתן לו, ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. כמה שאדם  רוצה יותר אז הוא מקבל יותר, אומרים שאדם שבגיל צעיר שאף להיות יהושע בן נון, יכול להיות שיגיע למשהו, אבל מי ששואף מההתחלה לדבר יותר נמוך אז גם לא בטוח שיגיע למשהו. בעז'ה שהקב'ה יברך אותנו ללמוד ללמד לשמור ולעשות, כל אחד לפי חלקו בתורה, כמו שאומר הרב באורות, כי הוא לבדו פועל גבורות עושה חדשות בעל מלחמות זורע צדקות מצמיח ישועות וכו' לא נפסקות כאן הבקשות, כל הדברים האלה שהוא לבדו וכו', הכל זה כדי להגיע לתכלית של מה שאומרים בסוף, אור חדש על ציון תאיר', כל הבקשות שמזכירים קודם להגיע לתכלית של אור חדש על ציון תאיר. אמן ואמן, שבת שלום לכולם.