דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

פרשת השבוע - חוקת תשעז

רה"י הרב יעקב שפירא
חקת

חיבור למצווה כשמבינים אותה
כתוב בתחילת הפרשה: 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל: וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו: וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים', וכתב רש'י: 'אלעזר - מצותה בסגן'.
לכאורה ע'פ דברי רש'י יש להקשות על דבריו על הפסוק 'ויקחו אליך'- ש'לעולם היא נקראת על שמך', ולכאורה משה רבנו לא עשה את הפרה במדבר שמצותה בסגן ומדוע הפרה לעולם נקראת על שמו? הקב'ה רק אמר לו מה לצוות את בני ישראל, אך הציווי הוא שיעשה בכהן טהור, שנטמא ונטהר באותו יום על מנת להוציא מלבן של צדוקים שאמרו שכהן טבול יום פסול לעשיית הפרה, וא'כ מדוע המצווה נקראת על שם משה רבינו?
המהר'ל מתרץ ב'גור אריה' על דברי רש'י הנ'ל שהתורה מלמדת אותנו שהמצווה נקראת ומחוברת תמיד למי שמבין את מה שהוא עושה, וכיוון שטעם המצווה נתגלה רק למשה רבינו אע'פ שבפועל אלעזר ביצע אותה היא נקראת על שם משה רבינו.
ידועים דברי חז'ל (במדבר רבה חקת פרשה יט ג) שעל מצוות פרה אדומה אמר שלמה המלך: 'אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי' (קהלת ז כג), מפני שהקב'ה לא גילה את הסוד של פרה אדומה, ואפילו שלמה שרצה בחכמתו לרדת לסוף עניינה ככל המצוות לא זכה לכך. משה רבנו היה היחיד שנתגלה לו טעמה של פרה אדומה (במדבר רבה חקת פרשה יט ו). דהיינו, כלפינו פרה אדומה היא חוק, כדברי רש'י 'גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה', אבל משה רבנו כן זכה להבין את עניינה.
כתוב במדרש (בראשית רבה פה): 'אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה'. בפשטות הכוונה היא שבמקרה שאדם אחד התחיל את המצווה ואדם אחר סיים אותה, המצווה נקראת על שם השני שסיים את המצווה. לכן כתוב שהגולל את ספר התורה נוטל שכר כולם (מגילה לב א), כיון שהוא גומר את המצווה. אפשר לומר עוד פירוש בדברי חז'ל, שגומר הכוונה מלשון מבין ומקבל את המצווה. כמו בלשון הגמרא ש'גמר' הכוונה ללמד והסכים (לדוגמא גיטין לט א 'דמי האי מדרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתא'). כלומר, המצווה נקראת על שמו, שהיא ממש שלו דווקא כשעושה את הדברים מתוך הבנה, ופרה אדומה שלא נתגלה טעמה נקראת רק על שמו של משה רבנו שידע את טעמה.
מעלת קיום מצוות שמעל ההבנה
חז'ל אומרים (חולין פח ב) שבשכר שאמר אברהם אבינו 'וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר' (בראשית יח כז) זכו בניו לשתי מצות אפר פרה ועפר סוטה. וצריך להבין מה השייכות של מצוות פרה אדומה לדברי אברהם אבינו 'ואנוכי עפר ואפר'? וכי אם אברהם אבינו לא היה אומר זאת לא היתה טהרה, הרי לא יתכן שה' לא יתן אפשרות להיטהר? המאירי (יומא ד א) כותב שלפני שנצטוו ישראל על פרה אדומה הייתה טהרה בצורה אחרת,שהיו מזים בדם, ובפרה אדומה התחדש שהטהרה היא בדרך זו, וכ'כ החזקוני (במדבר ח ז).
רש'י שם כתב: 'וכבר הייתי ראוי להיות עפר על ידי המלכים, ואפר על ידי נמרוד, לולי רחמיך אשר עמדו לי', שעל פי המסורת בחז'ל נמרוד זרק את אברהם לכבשן האש, והוא מסר את עצמו על קדושת השם. בזכות המסירות נפש של אברהם אבינו שעשה מה שציווה הקדוש ברוך הוא בלי לחשב חשבונות זכינו למצוות פרה אדומה שעניינה לעשות את רצון ה' גם כשאיננו מבינים את הטעם, בגדר של 'חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואי אתה יכול להרהר אחריה'.
דין זה, שיש לקיים את התורה בדרך של 'חוקה', לא נאמר רק על מצוות פרה אדומה, אלא כפי שהתורה אומרת 'זאת חוקת התורה, ולא כתוב זאת חקת הפרה. מפרשת פרה אנחנו לומדים על כל התורה כולה, שגם בדברים שבהם אנחנו מבינים טעם במצווה יש לקיים את המצווה מצד עצם ההתקשרות והציוי של ה' ולא בגלל הטעם, כמו שכתב הרמב'ם בסוף הלכות מעילה (ד יג). וכך כותב רש'י בפרשת בלק על הפסוק (במדבר כג י): 'מי מנה עפר יעקב'- 'אין חשבון במצות שהם מקיימין בעפר: לא תחרוש בשור ובחמור, לא תזרע כלאים, אפר פרה, ועפר סוטה וכיוצא בהם'. בלעם שיבח את ישראל על כך שהם מקיימים את המצוות בלי חשבונות.
היסוד הזה נלמד מפרשת פרה אדומה. הפסוק 'מי יתן טהור מִטָּמֵא לא אחד' (איוב יד ד), נדרש במדרש תנחומא (פרשת חקת סימן ד) 'מי עשה כן, ומי צוה כן, ומי גזר כן, לא אחד, לא יחידו של עולם.' ונדרש גם על יוה'כ (תנד'א פרשה א) וכן בבראשית רבה (ג ח) עה'פ 'יום אחד'. יום מיוחד שבו רק יחידו של עולם, שהוא יחיד בבחינה זו שהוא כולל הכל והכל תלוי בו והוא שורש הכל [עיין גמ' יומא בשביל יחיד שעשה תשובה וביאר השפ'א שהכוונה על כ'ג שגם הוא מאחד את הכל].
אם כן, מצד אחד יש מעלה לקיים את המצווה מתוך הבנת טעמה וחשיבותה, אבל מאידך כשלא מבינים את טעם המצווה אנחנו מבינים שהמצווה כל כך נעלה וחשובה עד שאי אפשר להבין אותה בהבנה אנושית, שטחית. דוגמא לדבר מצינו ברמב'ם בהלכות תשובה (ג ד) שכתב: 'אע'פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם'. כלומר, המצווה היא גזירת הכתוב, ששורשה הוא למעלה מההשגה, ואנחנו יודעים שתפקידו הוא גם לעורר אותנו לתשובה. מצוות שהתורה לא מבארת את טעמן הן גבוהות כל כך שאי אפשר לבאר לנו את טעמן. מעין זה כותב רבנו בחיי שהתורה לא כותבת את הטעם של תקיעת שופר בראש השנה, כיוון שאי אפשר לבטא במילים את עניינה של מצווה זו, וכך יש מבארים (עי' ראב'ע דברים לב לט) שמטעם זה התורה לא מזכירה במפורש את העולם הבא, אלא רק ברמז.
עיקרון זה מופיע לאורך כל הפרשה, החל מפרה אדומה. חז'ל אומרים (במדבר רבה יט א) שמצוות פרה אדומה לא מובנת משום שיש בה דבר והיפוכו: הכהן שמזה את המים נטמא, והאיש הטמא נטהר, 'העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים, היא גופה מטהרת בגדים, אמר הקב'ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי'. כך בהמשך הפרשה משה רבינו מוציא מים מהסלע, החולים נרפאים על ידי נחש הנחושת. התורה מלמדת אותנו שדווקא אותם הדברים שנראים כסותרים, לא מובנים הם הם הדברים הכי עליונים שלא יכולים להצטמצם בהבנה של האדם: אחדות ההפכים, החשך מתוך האור.
המיוחד בפרשת פרה וטהרתה הוא עקירת החטא מהשורש, מסיבות החטא. שורש כל החסרונות בחטא אדה'ר ותיקונו בא בסיני שפסקה זוהמתן, ואח'כ חטאו בעגל ופרה מתקנת חטא זה, יש בה בעצם תיקון שורש כל החטאים, והחזרה לאדם בראשית הבריאה [עיין ספר תורת העלה לרמ'א ח'ג ס'ה שכתב כן].
כותב הרב (אורות עמוד כו- אות י): 'כנסת ישראל שואפת לתיקון העולם בכל מלואו, לסליחה מקורית מטהרת שבאה לא רק מישועת נפש האדם והטבת רצונו מצד עצמו,- שבזה צריכים להפגש בויתור ומדת חסד מיוחדה בלא התכללות עם כל המידות כולן ובלא שקול של עז צדק ומשפט, - כי אם תיקון כולל לסיבת החטאים חק הטהרה העברת רוח הטומאה על ידי שמו של משיח שקדם לעולם 'פרה אדומה מכפרת' והיא מטהרת מטומאת מת, נעוץ בסילוק המיתה מיסודה בהעלאת העולם מעמק חטאו מחטא הארץ ומקטרוג הלבנה מנפילת התיאוריה העולמית ביסוד מציאותה מהנמכת האידיאל העולמי במציאות מה שהכשיר את החטא האנושי וכל הצרות הרבות הבאות ממנו. הכל, הכל צריך להיות מתוקן הכל צריך להיות מטוהר. שאיפת ישראל לבנין האומה לשיבת הארץ היא שאיפה של עומק הטוב החודר את כל היש בשרשו. לא זקיפת לבינה מאיזה בנין כי אם פניה שלמה ועמוקה אל היסוד של כל הבנין לכוננו בתיקון. לא עצים אחדים וענפים מאילן החיים והטוב אלא לחשוף את המקור את מעין החיים שלשד עץ החיים עם כל שרשיו גזעיו ענפיו פארותיו ועליו משם יונק וממנו יבא רוח חיים רוח חדש ועולם חדש יבנה 'כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני ושה עומדים לפני נאום ד' כן יעמוד זרעכם ושמכם'. ע'כ עכשיו לפני הכניסה לארץ שכלו מתי מדבר וחוזרת ההבטחה למקומה להיכנס לא'י כאן הגענו למדרגה חדשה של דור באי הארץ שע'י פרה אדומה ניתקן לגמרי חטא העגל דור של תשובה וגם החזרה לא'י היא תהליך של תשובה כידוע.
כתב ספר החינוך (מצוה שצז): 'אילו ידענו את מהות הנפש ושרשה ומחלתה ובריאותה נבין אולי סגולת הפרה להחליא הנפש ולטמאה בעסק השרפה... אלא שחיבת הקודש והחשק להשיג את ידיעה בנסתר יגיד הקנה לכתוב', ע'ש, וזה שאומר דוד המלך (קיט, יב) ברוך אתה ה' למדני חוקיך!
ז'א, אלמלא נעלמה מאיתנו ידיעת מהות האדם באמת, היינו יודעים סודות התורה, כי סודות התורה ושרשי הנפש נפגשים במקורם העליון האחד, והיה מתגלה לנו כי מה שנראה לנו בהיותינו עומדים מחוץ לידיעת הנפש ושרשה כסתירות וניגודים, אינם אלא תעתועי שטחיות. אנו לא מגיעים לשורש, וע'כ אנו חדורים אמונה וע'כ העיסוק בפרה אדומה היא כעבודת כה'ג ביוהכ'פ שאע'פ שהיא נעשית מחוץ למחנה שלא כדרך שאר הקרבנות במהותה היא נצרכת לבגדי לבן כיוכ'פ. כעבודה שלפני ולפנים בנפש של האדם מתוך פרישה של שבעה ימים, כדחז'ל בתחילת מסכת יומא.
התורה שלימה ונצחית
כשמגביהים ספר תורה אומרים: 'וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל'. בי'ג עיקרים אנו אומרים: 'אני מאמין כי זאת התורה לא תהא מוחלפת', בפרשת השבוע למדו חז'ל (ברכות סג ב): 'אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל'. 'זאת התורה' הכוונה היא שאפשר להורות באצבע על דבר מוחשי. כמו שכתוב על מודה במקצת הטענה שחייב שבועה, ולומדים זאת מהפסוק 'אשר יאמר כי הוא זה'.
התורה אומרת 'זאת התורה אדם כי ימות באהל' - והכוונה היא לתורה כמות שהיא, בלי שינויים, תורה שלא יכולה להיות מוחלפת ולא ניתנת לפרשנויות זרות שאינם על פי הכללים של התורה כפי שנמסרו לנו ממשה רבנו. אומות העולם מונים את ישראל על התורה, כדברי רש'י בתחילת פרשתנו, כיוון שהם לא מגיעים להשגה של 'זאת התורה', של מוחשיות התורה ונצחיותה. מפרה אדומה התורה מלמדת אותנו לשאר מצוות התורה שהן נצחיות תמיד וצריך למסור עליהן את הנפש כמות שהן בלי שינויים. על דבר שהוא לא נצחי, שהוא לא קביעא וקיימא אלא ניתן לשינוי, אדם לא צריך למסור את הנפש. ע'כ דוקא בפרשת פרה נרמז העניין שצריך שימית עצמו על דברי תורה, תורה אמיתית בדרגת זאת התורה, בלי טשטושים, אליה יש מסירות נפש.
הזכות על הארץ בזכות הקשר לאבות
בהמשך הפרשה התורה מספרת שמשה רבנו ביקש ממלך אדום לעבור בארצו: 'וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל' כתב רש'י: 'מה ראה להזכיר כאן אחוה, אלא אמר לו אחים אנחנו בני אברהם, שנאמר לו כי גר יהיה זרעך, ועל שנינו היה אותו החוב לפורעו'. כלומר, אנחנו אחים, אבל לא שווים כיוון שרק האומה הישראלית שילמה את החוב.
'אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ' כתב רש'י: 'לפיכך פירש אביכם מעל אבינו וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, מפני השטר חוב המוטל עליהם והטילו על יעקב', עשיו פרש מעל יעקב כדי להינצל מהשטר חוב של גלות מצרים, וממילא ארץ ישראל שייכת לבני יעקב. 'וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ' כתב רש'י 'מכאן שהאבות מצטערים בקבר כשפורענות באה על ישראל'. ולכאורה קשה מדוע משה מזכיר כאן את צער האבות על גלות מצרים? הרי בהרבה מקומות מזכירים את יציאת מצרים, כגון במקרא ביכורים, ולא מזכירים את צער האבות באף אחד מהמקומות שבהם מזכירים את השיעבוד?
'וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ' כתב רש'י 'בברכה שברכנו אבינו הקול קול יעקב, שאנו צועקים ונענים'.  'וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ: נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ'. 'נעברה נא'- הכוונה היא לשון בקשה. בהמשך משה מבקש גם מסיחון ושם לא כתוב לשון 'נא', בקשה, אלא 'נעברה בארצך'. הכוונה היא שקיבלנו את הברכה שאנחנו צועקים ונענים כיוון שיעקב אבינו אמר 'יקום נא אבי' ליצחק אבינו.
[יש שני פירושים למילה 'נא': א. לשון בקשה. ב. לשון מייד, עכשיו. בסידורים מדוייקים כתוב 'אנא ה' הושיעה נָּא' עם דגש בנו'ן, והפירוש הוא מלשון בקשה, ו'אנא ה' הצליחה נָא' בלי דגש בנו'ן, והפירוש הוא מלשון מיד.]
[עשיו אמר 'הַלְעִיטֵנִי נָא' (בראשית כה ל), ושם הפירוש הוא כמו בקרבן פסח: 'אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא' (שמות יב ט), שהכוונה היא לא מוכן, לעשיו לא הייתה סבלנות לחכות שהנזיד יתבשל].
משה רבנו אומר למלך אדום שכיוון שהוא לא פרע את השטר, האבות שלנו מצטערים בקבר, ואנחנו מתברכים בברכה של יעקב אבינו. כלומר, אין לכם זכות על הארץ לא רק משום שלא פרעתם את החוב, אלא מפני שאין לכם עוד יחס אל האבות. לכן הודגש כאן הענין של השתתפות האבות בצערם של ישראל, כי אנו באים בזכות האבות.
כך כותב הרמב'ם (הלכות מלכים י ז): 'המילה נצטוה בה אברהם וזרעו בלבד, שנאמר אתה וזרעך אחריך, יצא זרעו של ישמעאל שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע, ויצא עשו שהרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך, מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרכו הישרה, והם המחוייבין במילה'. כלומר, אנחנו נחשבים זרעו של אברהם מפני שאנחנו מחזיקים בדתו ובדרכו הישרה, יש לנו קשר אל האבות.
נאמר כאן שאנו מחזיקים לא רק בדתו, אלא גם בדרכו הישרה, הכוונה היא למידות שבאו לנו מאברהם אבינו, כמ'ש (בראשית יח יט) 'כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט'.
מלך מואב עונה למשה רבינו: 'וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ'. לכאורה אדום צודק, מדוע לתת לשישים ריבוא גברים לחצות את ארצם ולקלקל אותה? תארו לכם, שש מאות אלף חסידים יחד  הרב'ה, משה רבינו, וכי כולם ילכו כמו שוטרים אנגלים או כמו חסידים?! אבל הטענה שלהם הייתה שונה. רש'י כותב שאדום טענו: 'אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם, אמרתם ונצעק אל ה' וישמע קולנו, ואני אצא עליכם במה שהורישני אבי (בראשית כז מ) ועל חרבך תחיה'. היה כאן מאבק בין יעקב לעשיו, אדום טוען אל תעבור 'בי', הוא פחד שהוא יושפע מהקדושה של עם ישראל. חז'ל אמרו  (מגילה ו א, עיי'ש) שישראל ואדום, כשזה קם זה נופל, ועכשיו שישראל בתפארתו, הרי זו בודאי שעת נפילת אדום, וע'כ חששו וכמ'ש אור-החיים על הפסוק 'אז נבהלו אלופי אדום', שהכונה לזמן העתיד שישראל נוצחים ומתגברים.
כתוב בשירת הים: 'אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן' (שמות טו טו), וכתב רש'י: 'והלא לא היה להם לירא כלום, שהרי לא עליהם הולכים, [בייחוד שהקב'ה אסר להתגרות באדום] אלא מפני אנינות שהיו מתאוננים ומצטערים על כבודם של ישראל'. הכוונה היא לא רק שקינאו בישראל על כבודם אלא שחששו שהם יושפעו מכבודם של ישראל, ולכן הם לא רצו שעם ישראל יעבור 'בי' שהאדומים לא יושפעו מכבודם של ישראל, לפעמים אנשים לא יכולים לסבול שיש לאדם אחר יותר מדי כבוד, ולא רק כבוד חיצוני אלא השפעות רוחניות גבוהות.
טשטוש גבולות
כתוב בהמשך הפרשה: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר: יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה'. כתב רש'י: 'על גבול ארץ אדום - מגיד שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע, נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה, וכן הנביא אומר ליהושפט (דברי הימים ב כ לז) בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך'. לכאורה קשה, איזה חיבור היה בין ישראל לאדום? ומדוע בגלל זה אהרון נפטר? ועוד, הרי בתורה נאמר במפורש שאהרון נפטר בגלל החטא במי מריבה?
ביאר השפת אמת (מודפס בהשמטות בסוף ספר דברים):'לפי שנתקרבו לאדום נענשו במיתת אהרון, הרי מפורש הטעם בגלל לא האמנתם בי להקדשני. כמו שאמר הרב הקדוש מפשיסח'א, משפטי ה' אמת צדקו יחדיו וכל הנסבב ממנו'. כלומר, כשהקב'ה עושה דבר מסויים הוא לא דן רק על האדם עצמו אלא גם על כל מי שסובב אותו, ואם המצב של בנ'י באות וזמן היה מצב של בריאות רוחנית, אהרון לא היה מסתלק באותו זמן, מפני שלא מגיע אז לציבור שלא יהיה בתוכו אהרון.
מידתו של אהרון היתה לקרב את הבריות. יש אנשים שמפרשים שאהבת הבריות היא 'על כל פשעים תכסה אהבה', אפילו במקום שזה עובר את הקו האדום. ודאי שצריך לאהוב, אבל צריך הדרכה גדולה מאוד. המטרה לא מקדשת תמיד את האמצעים, והתורה מלמדת אותנו שגם כשעמדנו על גבול אדום נפגענו. חז'ל מכנים את התלמידי חכמים 'אנשי הגבול' (סוטה מט ב), כיוון שהם יודעים איפה לשים את הגבול לכל דבר במקום הראוי. וכאן התורה מלמדת אותנו שהתקרבו יותר מדי לעשיו. לכן, העונש על כך שהתקרבו מדי ולא ידעו מה הגבול המדויק הוא פטירת אהרון האוהב שלום הגדול ביותר, שידע איפה עובר הגבול.
[פעם באו פעם  שליחים של חב'ד אל הרבי ושאלו אותו איך הוא שולח אותם לכל מיני מקומות הרי זו סכנה לילדים? הוא ענה להם שזה על אחריותו, ושמי שמשפיע לא מושפע. מי שחי את כל מה שהוא לומד, אין לו גמגומים. מי שמשפיע, שהולך בתודעה של שליחות לא מושפע.]
חז'ל אומרים (ברכות י ב) שחזקיהו המלך כיתת את נחש הנחושת והודו לו חכמים. נחש הנחושת היה אמצעי לשעבד את הלב לאבינו שבשמים, כדברי המשנה בראש השנה (ג ח): 'וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים'.
לכן התורה אומרת 'והביט', והרמב'ן מפרש שזה מלשון התבוננות, להתבונן מה הקב'ה רוצה ממך, להתבונן בנס בתוך נס שהדבר שבעיניך נראה כממית, יכול לחיות אם אתה לוקח את כל מה שאתה יכול לדלות ממנו ולשעבד את הלב לאבינו שבשמיים. חזקיהו אמר שאם הציבור הופך את האמצעי לתכלית בפני עצמה, ומטשטש את הגבולות, צריך לכתת את נחש הנחושת, וכך פירש הרד'ק (מלכים ב יב ד).
שבת שלום.