דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

פרשת השבוע פנחס תשע'ז

רה"י הרב יעקב שפירא
פנחס

ייחוסו של פנחס
נאמר בפרשת השבוע: 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת־חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת־קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא־כִלִּיתִי אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי'. ומפרש רש'י: 'לפי שהיו השבטים מבזים אותו: הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל?! לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן'. העולם שואל: כיצד העובדה שייחסו אחרי אהרן מהווה תשובה לטענה שהוא גם בן זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה?
בפשטות, הכוונה בזה לומר, שהקנאות שקינא פינחס הייתה מתוך מידת החסד, שאהרן הוא מידת החסד. חסד יכול להתבטא גם בקנאה, וכמו שאומרים בזמירות שבת: 'משוך חסדך ליודעיך, א-ל קנא ונוקם'. – סימן שיש שייכות בין 'א-ל קנא ונוקם' לבין 'משוך חסדך'. מידת החסד לא אומרת שתמיד צריך לסנגר בכל מיני דרכים מעוותות: 'לפי סגולת ישראל לא יכול להיות שזה כזה רע...' וכו'. אי אפשר לרמות את עצמנו. לפעמים הסימן לאהבת ה' הוא בכך ששונא את הרע, כמאמר הפסוק (תהלים צז, י): 'אֹהֲבֵי ה' שִׂנְאוּ רָע'. רק צריך לזכור, שיש לשנוא גם את הרע שבעצמו, ולא רק את הרע שאצל אחרים, כי אוהבי ה' שונאים את הרוע כשלעצמו. זוהי קנאתו של פינחס, שנבעה מתוך מידת החסד, ועל כן ייחסה אותו התורה אחר אהרן הכהן.
פינחס בקנאתו 'השיב את חמתי מעל בני ישראל'. הרמב'ן על התורה כותב (שמות כ, ג), שחרון אף הוא בעניין עבודה זרה. ולשון זה מרמז לנו כאן שחומרת הבועל ארמית היא לא רק בעצם המעשה, אלא בכך שזה מביא להידבק בעבודה זרה, שיש בכך בגידה בה' (רמב'ם איסורי ביאה יב, ז - ח). ובמעשהו של פנחס הציל את כלל ישראל. ועל כן, גם שכרו הוא שיהיה כהן גדול, וכמו שכתוב בתוספות (זבחים קא ע'ב), דכהנים גדולים היו מזרעו של פינחס, שתפקידם הוא לכפר על כלל ישראל.
לפי שהיו מבזין
אותו ביטוי שרש'י כותב לגבי פינחס: 'לפי שהיו השבטים מבזים אותו וכו'', כותב רש'י גם בהמשך הפרשה, כאשר ציווה הקב'ה לספור את בני ישראל (כו, ה): 'לפי שהיו האומות מבזין אותם ואומרים: מה אלו מתיחסין על שבטיהם?! סבורין הם שלא שלטו המצריים באמותיהם? אם בגופם היו מושלים, קל וחומר בנשותיהם! לפיכך הטיל הקדוש ברוך הוא שמו עליהם, ה'א מצד זה ויו'ד מצד זה, לומר: מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם'. וצריך בירור: מדוע רק במניין הזה שבפרשה היה צריך הקב'ה להעיד על בני ישראל שהם בני אבותיהם? איך זה שרק אחרי ארבעים מאז יציאת מצרים נזכרו אומות העולם לבזות ולטעון כנגד ייחוסם של ישראל?
כנראה שלא לחינם נזכר אותו ביטוי פעמיים בפרשה בסמיכות. נראה לבאר על פי מה שכתב רבי יהודה החסיד בספר חסידים (סימן רט), כי אין ת'ח מתבזים על הציבור, אלא אם כן היו מבזים זה את זה תחילה. אותו דבר קרה בפרשתנו. השבטים היו מבזים את פינחס, למרות שעשה כדין (שאמנם אין מורין כן, אבל זו הלכה), מתוך טהרת הנפש, מבלי להצביע על שום רפורמה. ביזו את השמרן הכי גדול, שזוכר כל מה שמשה רבנו לימד, וגם מה שלימד ברדתו מהר סיני, ואינו משנה כלשהו. לכן, מיד אחר כך ביזו אומות העולם את כלל ישראל. כאשר מתעורר ח'ו ביזוי במקום הלא נכון, ובמקום הכי  לא נכון - פינחס, – זה גורם לביזוי מאחרים - מאומות העולם.
 
קנאי אמיתי
בגמרא מסופר (סנהדרין פב ע'א): 'אמר לו (פינחס למשה): אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו! - אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא'.
מהגמרא רואים, שההלכה שקנאין פוגעים בו אינה כתובה במפורש בתורה. השנאה כלפי הרע צריכה להיות קיימת גם מבלי שהיה כתוב בתורה במפורש שזהו שיא הרוע עלי אדמות. השנאה כלפי הרע נובעת מתוך התבוננות על מכלול התורה, גם בלי שכתוב במפורש בתורה שדבר זה וזה הוא רע. יש כאלה בעלי ריתחא דאורייתא, שיודעים לעשות דברים הגם שאינם כתובים במפורש.
נשאלת השאלה: היכן משה רבנו לימד הלכה זו ברדתו מהר סיני?
מובאת תשובה לכך בשם הגר'א: בזה שמשה רבנו שיבר את הלוחות ברדתו מהר סיני. משה רבנו הרגיש, כי לא יכולה להיות מציאות כזאת שיש גם לוחות וגם עבודה זרה. זה תרתי דסתרי. ולכן שיבר את הלוחות. לא היה על כך ציווי מפורש מאת הקב'ה, אלא משה עשה זאת מתוך קנאה עמוקה ואהבה לה'. ובאמת, 'הסכים הקדוש ברוך הוא עמו' (שבת פז ע'א). ועל מעשה זה אמר לו פינחס: לימדתני בדרתך מהר סיני, שישנה מציאות כזאת של קנאות.
וענה לו משה רבנו: 'קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא'. מי שזכה לדעת ללמוד את ההלכה הזו מתוך מעשהו של משה רבנו, הוא זה שהותר לו לעשות את הפעולה של 'קנאין פוגעים בו'. הקנאות צריכה לנבוע מבפנים, ולא מתוך מה שכתוב בספר, כמו שאמרנו לגבי שנאת הרע. מטעם זה, 'הבא לימלך (כלומר לשאול אם לעשות כן) - אין מורין לו'. והסביר הרב ישראלי זצ'ל, מכיוון שאם הוא מהסס ובא לשאול, סימן שזה לא לגמרי בא מתוכו, ואם כן איננו קנאי אמיתי. ובאמת, בסופו של דבר הסכים הקב'ה עמו, כמו שהיה אצל משה.
נאמר בגמרא (שבת פח ע'א): 'אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו? דכתיב: 'ברכו ה' מלאכיו גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו'; ברישא עשי, והדר לשמע'. המציאות של מלאך היא לעשות את רצון ה' מבלי שום שיקול דעת עצמי. כל כולו בטל לציוויו של הקב'ה.
כזה היה פינחס. השכר של פינחס, בין היתר, ש'פינחס הוא אליהו' (ילק'ש פנחס רמז, תשעא) – בדרגת מלאך, בבחינת זה שידע להשתמש ברז זה אשר מלאכי השרת משתמשים בו, והשתמשו בו בני ישראל בשעה שהקדימו נעשה לנשמע. עניין העשייה מבלי שנצטוו על כך, מורה שיש שייכות פנימית ואמיתית אל התורה. 
ר' צדוק מתעכב על לשון הפסוק: 'בְּקַנְאוֹ אֶת־קִנְאָתִי בְּתוֹכָם', - מהו בתוכם? וזה לשונו:
”אך הענין הוא, שהשבטים היו מקטרגים על מעשה זו שהרגו לזמרי, אף שלא היה מחויב מיתה על פי דין, רק קנאים פוגעין בו, ואין מצוה על הקנאין שהרי אמרו (בגמרא שם): הבא לימלך - אין מורין לו, רק מי שבוער בו קנאת ה' צבאות מותר לפגוע בו. וקטרגו השבטים על זה ואמרו: הלא ראינו שמשה רבינו לא הרגו, ולא נתעורר מי להורגו, רק הוא. מן הסתם, הוא מטעם שהוא מזרע יתרו שהיה כהן מדין... לכן נתעורר לקנאה זו, מה שלא היה על פי דין... ולכן בא הכתוב ויחסו אחר אהרן, היינו להורות, שאדרבה, מדתו היתה מדת החסד - מדת אהרן הכהן. ולכן כתיב: בקנאו את קנאתי בתוכם, שבשעת הקנאה היה גם כן בתוכם - בתוך בני ישראל, ורק מרוב רחמיו על ישראל. לכן נתקנא קנאת ה' צבאות לפגוע בזמרי, ועבור זה נתן לו בריתו שלום.”
ובהמשך מבאר עוד ר' צדוק על 'בתוכם': כאשר ראו בני ישראל את אישיותו של פנחס, הרגישו בתוכם כמה הוא צודק. הם ראו שזה לא סתם מעשה חיצוני, שפינחס עשה כן רק כדי להעניש את זמרי בעונש המגיע לו, אלא זה נבע מתוך נקודה פנימית טהורה שבנפש. וכמה שהדבר נובע יותר מפנימיות הנפש, כך הוא משפיע יותר על הסביבה כולה. הדרך לבחון אם עניין כלשהו נובע מתוך נפש האדם, היא לראות אם הציבור קולט את אותו עניין. ועל כך מעידה התורה שזה היה 'בתוכם' – זה אכן השפיע עליהם, וזהו סימן מהיכן נבע מעשה הקנאות של פנחס, כאמור.
בריתי שלום
שכרו של פינחס: 'לָכֵן אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת־בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'.
בשנים עברו פירשנו, כי 'הנני נותן לי את בריתי שלום', איננו שכר כפשוטו, אלא עדות על איזה סוג קנאי היה פינחס. הקנאים של ימינו – אם תיתן לאחד מהם פרס - שלום, הרסת להם את החיים. הוא קם בבוקר, מיד לוקח את החרב שעל ידו, ומחפש את המודעות הטריות, לדעת איפה צריך להלחם היום. אחד כזה לא ישמח ל'בריתי שלום'. אולם, על פינחס התורה מעידה שלא היה כזה. פינחס היה משבט הכהונה, ובטבעו היה רגוע. פינחס היה קנאי אמיתי, שפועל רק כאשר באמת צריך. וממילא, השכר לקנאי אמיתי הוא – 'בריתי שלום'.
מטעם זה, כשהלך פינחס להרוג את זמרי, התורה מדגישה – 'וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ', לומר, שלא היה אחד שמסתובב תמיד עם נשק בכיס, כמו הקנאים הנ'ל.
מסופר על אחד האדמו'רים שאמר, כי בפרקי אבות כתוב על דרגתו של כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו', ולבסוף כתוב, שגם מגיע לדרגה של מוחל על עלבונו. זאת אומרת, על אף היותו בכזו דרגה גבוהה, ישנם כאלו שיפגעו בו, והוא מוחל על עלבונו. ודו'ק.
 
פינחס מעין עולם הבא
על פינחס נאמר במדרש: 'בדין הוא שיטול שכרו'. נראה שהכוונה, שהיום כל שכר מצווה הוא 'היום לעשותם ומחר לקבל שכרם' (עירובין כב ע'א), כי העולם הזה הוא רק חיי שעה, והעולם הבא הוא נצח, והברית שלום היא מעין עולם הבא, מעין לעתיד לבוא, שחזון השלום הוא עניינו של עולם הבא. כל מהותו של 'פינחס הוא אליהו' הוא עניין הנצח. כל מעשהו של פינחס הוא מעל גבול העולם הזה – מסירות נפש. ועל כן, גם שכרו הוא מעל גבולות חיי העולם הזה. ומשום כך באה לאחר מכן עניינה של ארץ ישראל, שארץ ישראל אינה נמכרת לצמיתות, שנאמר: 'כי לי הארץ' (הל' שמיטה ויובל יא, א).
והנה, מעשה פינחס היה על סף כניסתם לארץ ישראל. ידיו של משה רבנו רפו, על שלא יכל לפעול, שהרי צריך 'זכותא דארץ ישראל' לביעור עבודה זרה (ערכין לב ע'ב; עי'ש). ורק פינחס, שהיה מנוחלי הארץ, והוא הכין את הדרך לכיבוש ארץ ישראל, - עיין במדרש (במדבר טז, א) לגבי שותפתו בשליחות יהושע לרגל את הארץ, ומעשיו שכאן שתיקן חטא זה, - הועיל לתקן חטא זה, הועיל לזרז כניסתם של בני ישראל ליישובם.
ניתן להוסיף עוד: 'בדין שיטול שכרו' הכוונה כמו שפירש השפת אמת כאן, שבתחילה העולם נברא במידת הדין, וכאשר ראה שאינו יכול לעמוד, שיתף עמו את מידת הרחמים. ואילו פינחס במעשהו, זכה להיות מאלו שנוטל שכרו על פי מידת הדין, והוא מסולק משאר ענייני העולם הזה.
 
ברית כהונת עולם 
צריך להבין מה החידוש בכך שברית הכהונה 'היתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם'? הרי אין מציאות בעולם, שכהונה שייכת לאחד מבלי שתהיה שייכת לזרעו אחריו! (אלא אם כן בא על אחת מאיסורי כהונה, שאז בנו חלל).
אלא שבאמת אין כוונת התורה לומר שהכהונה עוברת בירושה. כוונת התורה להעיד, שהעניין הזה היה פנימי, מהותי ואמיתי אצל פינחס. וממילא, כשעניין כלשהו נמצא עמוק עמוק בלבבות האבות, הוא עובר בתורשה לבנים, בפרט בענייני מידות, כפי שהבאנו בשם ר' צדוק (וכ'כ המהר'ל לגבי מידת הצניעות ברחל (עיין גבורות ה' פרק כ)).
[מסופר על הרב אליהו לופיאן, 'איש האמת', שבא פעם אל השפת אמת בנוגע לנושא מסוים. אמר לו השפת אמת: אברך שזכה לגילוי אליהו צריך לבוא אלי?! וענה לו: כן, אני צריך ללכת לרב'ה כזה שיודע שהיה לי גילוי אליהו.
כאשר הרב לופיאן רצה לחתן אחד ממשפחתו, נסע לר' ירוחם, המשגיח המפורסם של ישיבת מיר בשעתו[1], וביקש שימליץ לו על מישהו. אמר לו ר' ירוחם: לפי מה שאתה מחפש, רק פלוני אלמוני מתאים לך. אבל כבר איננו לומד אצלי, אלא אצל הרב מבריסק. סע לשם ותגיד לו שאני שלחתי אותך. הרב לופיאן נסע לשם ואמר שר' ירוחם המליץ עליו. ענה לו הרב מבריסק: בסדר, אני מסכים. אבל דבר אחד אני רוצה לשאול אותך: בעלי המוסר הלא מאמינים שבכח המוסר אפשר להפוך אבן למים, אז למה אתה צריך לקחת מישהו שכבר יש לו תכונות כאלה? הרי בכל מקרה, כל מי שיכנס לביתך, מכח המוסר ייהפך להיות כפי שאתה רוצה. אמר לו: אתה צודק במאה אחוז. אולם הנפקא מינה היא לילדים: רק אם הדברים הם קניין עצמי טבעי, הם עוברים גם הלאה, כמו גנים. אבל אם הדברים נקנו רק בגלל שיחות מוסר של ר' ירוחם או כל אחד אחר, אזי צריך עמל הרבה יותר גדול ע'מ להעביר אותם הלאה.]
 
נקיות וזיכוך המידות
כותב הרב באורות הקודש (ח'ג עמ' רמד):
”צריך לזקק את מדת הקנאה, כשהיא באה אל גבול הקודש, שתהיה קנאת ד' נקיה. ואם אי אפשר על פי רוב בלא צחצוחים של חולשת בשר ורוח, מכל מקום צריכה הבקורת העצמית לברר את בסיסה העקרי שלא יהיה קנאת איש מרעהו, המביאה רקב עצמות, כי אם קנאת ד', הנותנת לבעליה ברית שלום.”
דברים אלה הם התמצית לכל מה שאמרנו. כמה שהדברים שאדם עוסק בהם נובעים מתוך זיכוך המידות וטהרת הלב, יש לדברים האלה ביטוי בהשפעתם כלפי כל מי שפועלים עליו.
[פעם אחת באה משלחת חסידי חב'ד לבקש משהו מהרב צבי יהודה בשם האדמו'ר. הם לא הצליחו לשכנע אותו. כשחזרו וספרו זאת לאדמו'ר, אמר להם: כנראה שהחסרון בכם, שאילו הייתם באים לדבר איתו מתוך יחס חיובי, הדברים היו נכנסים ללב.]
אותו עניין ביחס למצוות תוכחה. ר' חיים מוולוז'ין כותב, שהרואה את חברו עושה מעשה שלילי, וזה מביא אותו לידי כעס – הינו פטור מהמצווה, כיוון שבין כה התוכחה לא תצליח באופן כזה, שהרי 'צריך למימרינהו בניחותא, כי היכי דליקבלינהו מיניה' (שבת לד ע'א). ואמנם, 'בניחותא' אינה בהכרח ההיפך מקנאות. כמו שאמרנו, הקנאות של פינחס נבעה דווקא מתוך היותו בתוכם, מתוך טהרת לב.
וראיתי באחד הספרים ששואל: מדוע התורה חילקה את הסיפור של מעשה פינחס ושכרו לשתי פרשות? לכאורה היה צריך לכלול את כל הסיפור בפרשה אחת. ומדוע, אם כן, התורה 'עוצרת' באמצע הסיפור?
ותירץ: מפני שכשיש מעשה קנאות, הדבר הראשון שצריכים לעשות הוא, לעצור ולבחון אם פעולה שנובעת מתוך טהרה ואמת, או שמא זו סתם התלהבות. ועל כן התורה עשתה הפסקה בין שתי הפרשיות, ע'מ להתבונן, עד שהתורה מעידה על פינחס: 'הנני נותן לו את בריתי שלום'. העקרון הזה נכון גם בכל עניין, ולא רק בקנאות, ובפרט בצד המידותי והמוסרי של האדם.
שבת שלום.
 
***
 
[1] הרב צבי יהודה זצ'ל נפגש פעם עם ר' ירוחם בפולניה בשליחות מרן הרב זצ'ל, וסיפר לאבי מורי זצ'ל, שאין ספק שר' ירוחם היה משהו מיוחד.