דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

פרשת שופטים תשע'ז

רה"י הרב יעקב שפירא
שופטים

וקמת ועלית
'כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ד' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ'. הפסוק מלמד אותנו שכאשר ישנו ספק בהלכה עלינו לפנות לסנהדרין. מה החידוש בזה, הרי אנחנו כבר למדנו זאת בספר שמות: 'אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה' (שמות יח כו), וכפי אומרת הגמרא בסנהדרין (לב ע'ב): 'צדק צדק תרדף- הלך אחר בית דין יפה, אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל' – לך לבית הדין  הכי טוב שאפשר, אל תסתפק במועט. אז מה החידוש בפסוק שבפרשתנו?
המפרשים[1] מראים לנו שבפסוק אצלנו שנו דגש מיוחד. 'כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר... וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ד' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ'. כאשר אדם הולך לקבל הוראה מבית הדין, הוא צריך להרגיש שהוא קם ועולה, כמו שנאמר לגבי ירושלים (תהלים קכב ד) 'שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים', ומסביר המאירי בפירושו לתהלים: 'נראה לפרש 'עלו' לשון עילוי, כלומר ששם נתעלו השבטים והושלמו באמונתם תכלית השלימות'. האדם מרגיש שהוא מגיע ל'בית היוצר של נשמת האומה' ה'קומנדו הרוחני' של לימוד תורה ואמונה. התוספות (ב'ב כא ע'א ד'ה כי) אומרים, שכשהאדם עולה לירושלים ורואה את הקדשוה שבבית המקדש, את הכהנים עובדים, הוא היה מכוון את לבו יותר ליראת שמים, 'כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלם'. ירושלים היא מקום שמשפיע ומשרה מהאוירה שלו על כל מי שנמצא בה. תמיד האוירה הרוחנית תמיד משפיעה, לא רק בבית המקדש אלא גם בבתי מדרשות. זו ההדגשה בפרשתנו. 'וקמת ועלית'- אתה צריך להרגיש התרוממות רוח כשאתה בא לסהנדרין, למקום של תורה, למקום אשר יבחר ד'. הדברים נכונים לא רק מבחינתה מיקום הגיאוגרפי. על האדם להבין, שכאשר הוא עושה מעשה מיוחד, מעבר למה שהוא היה רגיל עד כה- הוא עולה מדרגה. הוא יוצא מהמציאות שבה הוא היה ועולה למציאות חדשה. זה נכון בהליכה לבית הדין, זה נכון בעליה לרגל לבית המקדש, וזה נכון גם בהליכה לישיבה. כשהאדם רק נכנס לישיבה, הוא עולה למציאות חדשה. זהו מפתח גדול וחשוב מאד להמשך הדרך, ואסור לזלזל בו. כמובן שהתנאי ההכרחי לכך הוא אורך רוח וסבלנות. על ידי כך, האדם יזכה לגלות את עצמו ואת היכולות שלו בישיבה. הרשב'ם כתב את הדברים האלו על הפסוק שנאמר לגבי מעשר שני (דברים יד כג): 'לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ד' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים'. למה הענין הזה נאמר דוקא ביחס למעשר שני, הרי אנחנו מצווים לעלות לרגל שלוש פעמים בשנה, ובעליה לרגל האדם אף נכנס לתוך העזרה ואילו במעשר שני הוא לא חייב להכינס למקדש, ומדוע, אם כן, על העליה לרגל לא נאמר 'למען תלמד וכו''? כנראה, שמי שנמצא בתוך המקדש, ברור שהוא לומד ליראה את ד', כי הוא נמצא במציאות של 'לפני ד'', ואילו במעשר שני, שהאדם לא אוכלו במקדש אלא בכל העיר, הוא רואה שאפשר לאכול אכילה של קדושה ולקבל יראת שמים גם מחוץ למקדש. לכן ההדגשה היא 'כל הימים'- כאילו הוא נמצא לפני ד' בכל עת ובכל שעה, גם כשאינו דוקא במקדש. זוהי הבקשה של דוד המלך 'אל תסתר פניך ממני', שבכל מקום אהיה לפני ד'. 'את פניך ד' אבקש', כפי שביאר ב'ליקוטי תורה' לפרשת ויחי 'פניך- פנימיותך', והוא נמצא בתוכנו פנימה, ויש לזכות ולגלות זאת, והרמב'ם בהלכות תשובה מבאר 'אל תסתר פניך ממני'- שהעוונות לא יעכבוני.
 
את פניך ד' אבקש
'דרשו ד' ועוזו, בקשו פניו תמיד' (תהלים קה ד)- להתקשר ולהתחבר לאור האלקי הפנימי שבקרבנו, שיאיר בנו בכל הזמנים ובכל התקופות, שמהות חיינו תהיה חיים לפני ד'.
הזכרנו פעם שבקשת דוד היא חופפת לבקשת משה 'הראני נא את כבודך', והקב'ה ענה לו 'לא תוכל לראות את פני'. משה רבינו היה באותה שעה על הצור, וגם בתפילתו של דוד מוזכר 'בצור ירוממני'. משה רבינו היה במחנה, וגם דוד המלך אומר 'אם תחנה עלי מחנה', וכן לענין 'מלחמה' ולענין 'תרועה'. באותם ארבעים יום ביקש משה לראות את פני ד', ועל כן בימים אלו אנו חוזרים על אותה הבקשה, כפי שביטא אותה דוד המלך- לראות את פני ד'. אחד המובנים לכך הוא לזכות לתורה שבארץ ישראל, שנקראת 'לפני ד'', כפי שכתוב על יונה הנביא שברח 'מלפני ד'', היינו ברח מארץ ישראל לחו'ל ששם אין הנבואה שורה. אנו מבקשים להיפך. לראות את פני ד'. 'אם מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה- עסוק בתורה בארץ ישראל' (מדרש תהלים קה). על אחת כמה וכמה בישיבה שכולה ארץ ישראל, תורת ארץ ישראל. לכן ביקש דוד 'אל תשליכני מלפניך, ורוח קדשך אל תקח ממני'. 
חז'ל אומרים ש'מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו, אברהם זקן ויושב בישיבה היה' (יומא כח ע'ב), ועל זה נאמר 'ואת הנפש אשר עשו בחרן' (בראשית יב ה), הישיבה היא עושה את הנפש, מעצבת את האישיות של האדם. 'תלמוד גדול שמביא לידי מעשה' (קידושין מ ע'ב) אין הכוונה רק שהלימוד מביא לעשיה טובה, אלא עצם החיבור לתורה הוא 'עושה' את האדם, הוא מעצב אותו. לשם כך, האדם צריך לתת אמון בעצמו וביכולות שלו. אדם לא צריך להסתכל על עצמו לפי מה שהיה לו בעבר. הקב'ה לא מצווה עלינו דברים שלא קבלנו את הכוחות להתמודד עמהם. הקב'ה מצווה אותנו לעסוק בתורה על מנת להוציא אל הפועל את הכוחות הגנוזים בנו אל הפועל. הקב'ה מצוה אותנו לעסוק בתורה כדי להוציא את הכוחות שיש בנו אל הפועל. זה מה שאומר רבינו חננאל על דברי הגמרא שאבותינו היו יושבים בישיבה: 'שכינה עמהם'. אף על פי שגם במקדש היתה שכינה, אומרת הגמרא שדרגת השכינה שהיתה בבית מדרשו של אברהם אבינו היתה ניכרת יותר ממה שהיתה בבית המקדש. כעין זה כותב הרא'ש במסכת תמיד (פ'ה), שהכהנים היו הולכים לקרוא ק'ש בלשכת הגזית לפני שהקטירו את הקטורת, משום שתפילתו של אדם נשמעת במקום ד' אמות של תורה, אף על פי שהם היו בבית המקדש.
הישיבה היא 'שטח השיפוט' של הופעת וגילוי מלכות שמים, ובה אנו לומדים להמליך עלינו את רצון ד' וסופגים אל תוכנו את רצונו, ולא רק מקום המיועד ללימוד גרידא. יש סייעתא דשמיא לאדם לגלות את עצמו בישיבה. ישיבה היא לא 'בית ספר גבוה לתלמוד', בישיבה מתחברים ללימוד התורה בתור גילוי רצון ד' בעולם, ועל ידי הלימוד האדם סופג אל תוכו את ההבנה מהו רצון ד' מאיתנו כאן, בעולם הזה.
 
והערב נא
כמובן, שצריכים לכך הרבה תפילות. לר' יהונתן אייבשיץ היתה ישיבה עם שלושת אלפים תלמידים. בספרו 'יערות דבש' (דרוש ד) הוא כותב שאין דבר שמקנה לאדם הצלחה בתורה ובלימוד תורה כמו התפילה, והוא כותב ש'בדוק ומנוסה אם יתפלל אדם שחרית וקריאת שמע בכונה, שבו ביום יזכה לדבר מצוה ויצליח בעסקיו... ואין צריך לומר שיצליח בו ביום בתורה, ומצוה גוררת מצוה. וכן להיפך'. הוא מעיד על עצמו, שכאשר התפילה שלו היתה בכוונה מעומקא דלבא, היתה לו הצלחה בלימוד. ואם אצל הגאון הזה הדברים הם כך, בודאי ובודאי שגם אצלנו. צריך לכוון בברכת התורה  'והערב נא... ונהיה אנחנו וכו'', בברכת אהבה רבה 'ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל... והאר עינינו בתורתך', ב'אתה חונן לאדם דעת'. אנחנו מברכים ומאמינים שהקב'ה 'מכין מצעדי גבר'. הקב'ה ומשגיח על כל אדם ואדם באופן פרטי ומכלכל את צעדיו, בחברותא שלו, בשיעור שלו, בחברה שלו, במקום שבו הוא גר וכו'. החפץ חיים כותב לבנו, שכאשר הוא מתפלל אל הקב'ה שידבר אליו דבר איש אל רעהו כשאתה עומד לפני הבורא תדבר אליו כדבר איש אל רעהו[2]. אם באמצע תפילת שמונה עשרה שמונה עשרה יש לאדם איזו בקשה מהקב'ה- שישפוך את לבו, שידבר איתו, גם על לימוד התורה. התפילה פועלת. אומרת הגמרא במסכת נידה (ע ע'ב): 'מה יעשה אדם ויחכם?...יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר (משלי ב, ו) כִּי ד' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה'. התפילה פותחת את הלב של האדם, כשהאדם מביע את רצונו ונפשו לפני הקב'ה – זו תנופה עצומה לצמיחה והתעלות. 
 
והאר עינינו בתורתך
'והאר עינינו בתורתך', הכוונה היא לא רק שתפתח את עינינו שנזכה להבין את דברי התורה, אלא גם שנזכה לבחון את העולם מתוך 'משקפיים של תורה'. ההבדל בין אדם שרואה את המציאות בעיניים רגילות לבין אדם שרואה את המציאות ביניים של תורה הוא עצום [קל וחומר שישנו הבדל עצום בין מי שרואה את המציאות בעיניים של תורה לבין עיניים של התקשורת...]. הרב ישראלי זצ'ל אמר, שהספר הגדול ביותר של הרב זצ'ל, שהיום אנחנו מציינים את יום פטירתו, הוא אורות התשובה. כיצד אדם כל כך קדוש וטהור כמו הרב זצ'ל, יורד כך לפרטי הפרטים של התשובה? אלא, שככל שהאדם יותר מרומם, יותר 'צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל' (יחזקאל ג יז), ממילא המדד שלו למציאות הוא נקי יותר, טהור יותר, המשקפיים לא מלוכלכות, ולכן הראיה שלו היא יותר אמיתית. הרמח'ל כותב במסילת ישרים (סוף פ'א), שאדם שמסתכל מלמעלה יכול לראות לאן כל שביל מוביל ומוליך, וכך הוא יודע לאן ללכת ולאן לפנות, וכידוע, הגר'א אמר לתלמידיו שהמסילת ישרים הוא הספר הדרכה החשוב, האל'ף בי'ת. על כך אנו מתפללים 'והאר עינינו בתורתך'- שהעיניים שלנו, וגם 'עיני העדה' שהם תלמידי החכמים, תהיינה נקיות והראיה תהיה טהורה. לא לקחת ידיעות מבחוץ ולהכניסן לתוך בית המדרש, לתוך קודש הקדשים, אלא להיפך. מטרת התורה היא להאיר מהאור שנמצא בפנים על כל מה שנמצא בחוץ. לאו דוקא בצורה מעשית ללכת לכל מיני מקומות ולעשות כל מיני פעולות, אלא עצם המציאות שישנו אור של תורה בעולם מקרינה על כל הסובב אותנו ועל העולם כולו. אבל כל זה מבלי לערב דברים מבחוץ בתוך כותלי ההיכל.
 
שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר
בגמרא במסכת שבת (ל ע'ב) נאמר: 'אמר רב גידל אמר רב: כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה, שנאמר 'שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר', אל תקרי 'מור' אלא- מר עובר, אל תקרי שושנים אלא ששונים' והגמרא מסיקה שהדברים אמורים רק לגבי התלמיד שנמצא בתחילת דרכו'. מה הפשט? האם חז'ל מדריכים אותנו שכל פעם שאנחנו יושבים ללמוד אנחנו צריכים להרגיש מרירות? הרי אנחנו מתפללים בדיוק להיפך, שהתורה תהיה ערבה לנו, שתאיר את עינינו וכו'. בספר שערי קדושה (ח'ב שער ד) כותב מהרח'ו שהדבר הראשון שמפריע לשאיפות של האדם הוא העצבות, והתיקון לכך הוא לעסוק בתורה מתוך שמחה. לפעמים אנשים חושבים שכשמגיעים ימי אלול וראש השנה אז ככל שהאדם נהיה יותר 'נעבעך' מסכן העבודת ד' שלו תהיה יותר טובה, זו טעות. לכולם יש נפילות ומורדות, אין אחד מאיתנו שנקי מכך, הרי כולנו בשר ודם, וכפי שאומרים בפיוט ביום הכיפורים: 'ואביתה תהילה מבשר ודם מהבל ותהו מחציר יבש מצל עובר ומציץ נובל וכו''. הקב'ה בחר דוקא באדם, שיש לו עליות ונפילות, לעבוד אותו ולקיים את המצוות. לא ניתנה התורה למלאכי השרת. רבנו אברהם מן ההר אומר בפירושו למסכת נדרים (מח ע'א) שעל כל המצוות נאמר 'מצוות לאו להנות ניתנו', חוץ מתלמוד תורה, שעליה נאמר (תהלים יט ט) 'פִּקּוּדֵי ד' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב', וכן אומר ה'אבני נזר' בהקדמה לספרו 'אגלי טל', שישנה טעות נפוצה בקרב בני האדם שאם אדם נהנה מהלימוד אז הלימוד הוא כבר לא 'לשמה', אלא שחלק מהמטרה של הלימוד היא שתשמח בו, זה חלק מרצון ד', ולכן זה נחשב 'תורה לשמה'. אם חידשת סברה, הבנת הבנה טובה- תשמח בזה[3]!  אם כן, מה פירוש הגמרא בשבת שכל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטופת מר תכוינה?
 
מסביר הרב זצ'ל בעין איה (שבת פ'ב קא) דבר נפלא, שלדעתי צריך לתלות בכניסה לכל הישיבות בעולם:
'באמת, הא-להים עשה את האדם ישר[4], והתכונה האמיתית שבטבע הנפש האנושית היא מתאמת מאד לדרישת החכמה והדעת. אם כן, השמחה וטוב-הלב בדרישת התורה היא נאותה מאד למצב הנפש, וראוי הוא לפי זה שתמיד יהיה העסק בתורה שעשוע לנפש ושמחה ללב. אמנם, עלינו שלא לשכח כי כבר אין אנו מוצאים את האדם ע'פ טבעו הטהור האמיתי, עונותינו ועונות אבותינו קלקלו כבר את טעמנו הטבעי הטהור, עד שהחשק הטוב להשכיל ולהיטיב בטבע סר מעלינו, ותחתיו נקשרה בלבבנו אולת וחשך של הוללות וכל חמדת עין חיצונה, שהוא ההיפך מדרישת החכמה ודעת א-להים אמת, עד אשר בראשית לימודינו נמצא ע'פ רוב את הלימודים היותר יקרים ועקריים הפוכים הרבה לטבענו הגס והנמוך, אשר לא די שלא נשבע שמחה ועונג מהם כי אם עוד ימררו את רוחינו ויהיו עלינו למשא. אלא, שעלינו לדעת שאדם לעמל יולד (איוב ה, ז), וכי רק בההתחלה, בטרם נבא אל עומק ים החכמה והדעת, תהיה לנו המלחמה וההכבדה הזאת, אבל אחרי התקדשנו כראוי בקדושת התורה, אז תבא חכמה בלבנו ודעת לנפשנו ינעם, כי תשוב הנפש לטבעה הטהור להתענג על ד' ותורתו. ע'כ, נואלו מאד אותם שרוצים לעשות את כל מדריגות הלימודים גם כן לתלמידים הצעירים והמתחילים בערך של שעשועים. לא באופן כזה תבא חכמה בלב עיר פרא האדם בהולדו, רק חכמה שלמדתי באף היא שעמדה לי[5]. אע'פ שיפה נעים ונאות מאד מצב השמחה, מילוי הרצון והשעשוע, בדברי תורה וחכמה, אמנם חלילה להיות בהולים על העונג הזה, שהוא הצד החיצון אל החכמה ואל דעת האמת בשעתו, לקנותו בלא עתו. זה החלק יסיר מהמתחיל את החפץ לעמול ולהתיגע ולעמוד על האמת, כי לא יוכל כלל להתאים העמל הגדול הנדרש לדברי תורה עם חפץ השמחה והעונג בתחילתו, מתנת א-להים זאת אינה נתונה כי אם לאותם שכבר יגעו הרבה והרגילו את נפשם בנועם אור האמת, עד שכל עמל נפש בדרישת התורה והדעת הוא מרבה להם ששון ועונג רב. ע'כ, כשם שהחוֹם הוא הכח המועיל הרבה בפעולתו בעולם, מ'מ המתכוין ליהנות ממנו שלא לפי הכנתו הלא יהפך לו לרועץ, כן כל ת'ח היושב לפני רבו, והוא עדנה במצב המתחילים, שהוא עדיין זקוק לרב להעמידו על האמת והיושר בדרכי תורה, ואין שפתותיו נוטפות מר, הוא חפץ כבר שלא יהיו לו דברי תורה לעמל כ'א לבקש בהם את הנעים והשעשוע, תכוינה. הוא מתקרב אל אשהּ של תורה שלא כפי המדה המוכשרת לו, ויאבד בזה את כשרונו ואת התפתחות שכלו ויושר הגיונו, שיביאהו לאחרית טובה ושמחה וגם עונג בבא עתו'.
 
לאדם יש נטיה ושאיפה לתורה מיסודו, וככל שהוא יותר לומד הוא משייף את עצמו ומגיע לאותו בסיס טהור שרוצה ונהנה מהתורה, משום שהוא חושף את העצמיות שלו. אדם כזה, הדבקות שלו בלימוד גדולה הרבה יותר.
 
צדק צדק תרדף
בנוסף לתפילה, ישנו דבר נוסף שחשוב מאד להצלחה בלימוד תורה: מוסריות. ככל שהאדם יותר מוסרי, המידות לו יותר מתוקנות, ההצלחה שלו תהיה גבוהה יותר. זה אולי מה שנאמר בפרשה 'צדק צדק תרדף'. יש 'ווארט' חסידי ידוע, למה התורה כופלת פעמיים את המילה 'צדק'? מפני שגם רדיפת הצדק צריכה להיות בצדק. יש אנשים שבשביל להגיע לצדק משתמשים בדרכים לא נכונות, בדרכים לא ישרות. [בקהילה מסוימת היו בחירות בין שני גופים- אחד של שומרי תורה ומצוות והשני לא. שאלו את ר' חיים מבריסק זצ'ל מי ינצח בבחירות, והוא ענה: האמת תנצח. כולם הבינו שר' חיים התכוון ששומרי התורה ינצחו. לבסוף, הגוף השני ניצח. שאלו אותו: הרי זה לא מה שהרב אמר! ענה להם ר' חיים: זה בדיוק מה שאמרתי. האמת ניצחה. יכול להיות שיש אנשים שהדגל שלהם הוא אמיתי ונכון, אבל בלחימה שלהם איננה אמיתית, ולכן הם לא האמת].  יש אנשים שיש להם אידיאולוגיה נכונה, אבל כדי להגיע אליה הם משתמשים בדרכים לא כל כך ראויות, והדרכים הבעייתיות מונעות מהם להגיע אל האמת. רק במקרים חריגים המטרה מקדשת את האמצעים, בדרך כלל לא.
 
'בכל כחי עבדתי את אביכן'
הקב'ה נתן לכל אדם ואדם תפקיד. כדי שהאדם יקבל את הכלים למילוי התפקיד, האדם צריך להתחבר ל'גנרטור המרכזי' – התורה. היא מראה לו מה תפקידו בעולם וכיצד הוא יכול לממש אותו. על אחת כמה וכמה בחודש אלול, ועל אחת כמה וכמה בערב שמיטה. [אמנם אנחנו מקוים שהשנה לא תהיה שנת שמיטה, כי נזכה שרוב יושביה יהיו עליה בעז'ה והשמיטה תהיה מן התורה, ונתחיל לספור מחדש כפי שעולה מפשטי הסוגיות]. יעקב אבינו אמר לנשותיו 'וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן' (בראשית לא ו), ופוסק הרמב'ם בסוף הלכות שכירות, שהפועל 'חייב לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר 'כי בכל כחי עבדתי את אביכן', לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד'. אומר בעל פירוש 'תורה תמימה' בהגהה שלו על הפסוק הזה בשם התוספתא, שמהפסוק הזה לומדים דבר נוסף: 'דאסור לפועל לסגף ולהרעיב עצמו, וכן אסור לו לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר עצמו ביום, וכן לקמץ מערך מזונותיו הדרושים לו ובנזיר ס'ב ב' מבואר דאסור לפועל לנדור או לקבל נזירות, וכל זה משום דמחלישים כחו ומבטל ממלאכת בעל הבית, וכל דינים אלה בנויים על יסוד הדין שצריך לעבוד בכל כחו כמו דמצינו ביעקב'.
כיצד הדינים האלו נוגעים לענייננו? אנחנו רואים, שפועל שעושה את מלאכת אדונו כראוי הוא פועל שאוכל מתי שצריך לאכול וישן מתי שצריך לישון. כאשר הוא משנה את הסדרים- הוא פוגם במלאכת בעל הבית, כי האיכות של העבודה שלו נפגמת. הדבר נכון כמובן גם בעבודת ד'. אדם חושב שאם הוא יעשה משמר כל לילה ויאכל בקושי כזית לחם בבוקר אז הוא עובד את ד' בכל כוחו. מלמדת אותנו התוספתא שעבודת ד' אמיתית בכל בכוח היא לאכול כמה שצריך, לישון כשצריך וכו', אחרת האדם מאבד את הכוחות ללמוד ולעבוד את ד'. כדברי רבנו בחיי בחובות הלבבות (שער אהבת ד' פ'ז): 'והזהר מן הרבוי וההפלגה מבלי הדרגה פן תאבד, כי רוב השמן בנר היא הסבה לכהות אורו'.
 
כותב הרב באורות הקודש (ח'ג, עמ' עה):
'הרצון יסוד החיים הוא, הוא מוכרח להיות פועם בחיים. המוסר, התורה, כל אור קדוש ועליון, צריך הוא לפעול עליו להישירו, אבל לא לטשטש את כחו. החלשת כח הרצון על ידי מעמסות מטרידות, אפילו כשיהיו נובעות ממקום עליון וקדוש לפי דעת האדם, היא מדלדלת את הצורה העליונה של הוד האדם. אור הקודש בעז הרצון וחופשו, בהודו הרענן הוא מתגלה, ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל (ישעיהו מג כב). והמעטת הטרחים היא אחת ממגמות התורה הא-להית, הנותנת שביל חיים ומהלך ישר לכל כח הרצון ממבועו האמיץ, ממקור החי'.
 
יערב לכם מכאן ואילך
האדם צריך להיות כמה שיותר קבוע בבית המדרש. הרמב'ם במורה נבוכים (ח'א פי'א) מסביר, שההבדל בין 'ישיבה' ל'הליכה' הוא, שישיבה מבטאת קביעות ויציבות במצב או במקום מסוים.
בכל יום לאחר הלימוד אנו מודים לקב'ה: 'ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש' – לשון של קביעות, אנו מודם לקב'ה שאנחנו קבועים ויציבים בעולמה של תורה. בזמן חורף בשנה שעברה הגיעו לישיבה חמישה בחורים מהקיבוץ הדתי למשך שבועיים וחצי. ביום שהם הגיעו סידרו להם חברותות לסדר, והם ישבו ללמוד. אחרי שעתיים וחצי שהם למדו הם הסתכלו אחד על השני ולא האמינו. האם אמרו שבחיים הם לא האמינו שהם יוכלו לשבת ללמוד שעתיים וחצי ברצף בלי הפסקה. הם פשוט לא הרגישו איך הזמן חולף. הדבר הזה נמשך במשך כל השבועיים וחצי שהם היו כאן בישיבה! הכל בנחת, בלי עצבנות. צריך מאד להיזהר מעצבנות ביראת שמים. לעבוד את ד' בדרך המלך. 'ישיבה' גם מלשון יישוב הדעת. נכון, כל ההתחלות קשות (מכילתא יתרו דבחודש ב), אבל באותו מקום שבו רש'י אומר שכל ההתחלות קשות, הוא אומר 'יערב לכם מכאן ואילך' (רש'י לשמות יט, ה). אמנם יש כאלה שאומרים ש'יערב לכם מכאן ואילך' זה יותר מסוכן מ'כל התחלות קשות', משום שכאשר נעים וטוב האדם לא נזהר, אבל זה לא הפשט. הגמרא אומרת שבית המקדש נחרב משום 'שלא ברכו בתורה תחילה' (ב'מ פה ע'ב). אומר השפת אמת שהכוונה היא שהם לא ידוע לברך על ההתחלות הקשות. הם לא הבינו את הסוד, שדוקא המחסומים שהאדם עובר בהתחלה הם נותנים לו כוחות שהוא אפילו לא האמין שקיימים בו.
'של נעלך מעל רגלך' אומר ר' נחמן פירוש חדש- 'נעלך' מלשון מנעול, 'רגלך' מלשון הֶרְגֵל. הקב'ה אמר למשה רבינו: אם תסיר מעליך את ההרגלים והמנעולים שבהם כבלת את עצמך, אותם שהם 'מולדת חוץ', שבאו מבחוץ, אז אתה תגלה 'כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש'. לא תצטרך לפזול לדשא של השכן. אתה תמצא בעצמך, בתוכך פנימה, כל כך הרבה דברים חיוביים שהתורה תגלה לך שהם קיימים בך.
התורה מצווה אותנו כל מיני מצוות התלויות בלב האדם, כמו 'ואהבת את ד' א-להיך'. כיצד אפשר להכריח את הלב לאהוב?  אומר השפת אמת לפרשת עקב, שהתכונות הללו נמצאות אצל האדם בתוכו פנימה, והקב'ה רק אומר לנו שהתורה והמצוות יעזרו לנו להוציא אותם מן הכח אל הפועל.
 
אחת שאלתי מאת ד'
בחודש אלול אומרים לאחר התפילה את מזמור 'לדוד ד' אורי וישעי'. במזמור הזה אומר דוד 'בזאת אני בוטח', מבלי לפרט במה הוא בוטח. אומר האבן עזרא שדוד המלך בטח במה שנכתב מיד לאחר מכן- 'אחת שאלתי מאת ד''. רבנו בחיי מצטט בחובות הלבבות (פתיחה לשער הבטחון) ביטוי של אחד מן החסידים: 'המקום יצילני מפיזור הנפש'. אדם שאין לו סדר ברצונות שלו יוצא מבולבל, יום אחד הוא רוצה דבר זה ויום אחר רוצה משהו אחר. לדוד המלך היה ביטחון מפני שהוא התמקד בדבר אחד, בשאיפה אחת בלבד.
 
במוצאי שבת יש נוהגים לומר תפילה (שמקורה בירושלמי), שבה נאמר: 'פתח לנו שערי אורה, שערי ברכה וכו''. מסופר, שפעם שאלה בתו של הבעש'ט את אביה אילו שערים הם הכי חשובים? ענה לה אביה: שערי סייעתא דשמיא. אם יש סייעתא דשמיא – הכל הולך כמו שצריך, ואם לא – שום דבר לא הולך כמו שצריך. וכפי שהבאנו בתחילת הדברים, המקור של סייעתא דשמיא הוא בבית המדרש. התפילה יחד השיוף והליטוש ועם תיקון המידות – יוצרים לאדם סייעתא דשמיא גדולה מאד ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים.
 
יהי רצון שלכל אחד ואחד מאיתנו תהיה סייעתא דשמיא, בחודש אלול שהיא שעת רצון, ובמיוחד בליל זה, יומא דריגלא של מרן הרב זצ'ל, שהוא גם כן שעת רצון, ונמצא, אפוא, שזוהי שעת רעוא דרעוין, רצון שברצון, ובשעת רצון תפילותינו מתקבלות שישפיע הקב'ה עלינו שפע של ברכה והצלחה בלימודנו, ובמיוחד לבאי בית מדרשו של מרן הרב זצ'ל, שמסר נפשו לרוממו ולהצלחתו, לקביעת סדרי לימוד קבעוים בתורה ובאמונה. כיצד היתה נראית כיום מדינת ישראל בלי הרבנות הראשית לישראל ובלי מרכז הרב?! זוהי משאלת לבנו, שנזכה כולנו ללכת באורחותיו, בדרכיו, בתורתו, 'ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות'. שהקב'ה בעז'ה יזכה את כולנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות.
 
שבת שלום וזמן טוב ומוצלח!
 
[1] ראה באלשיך הקדוש
[2] ראה 'מכתבי החפץ חיים', 'דוגמא מחיי אבא זצ'ל' אות ס.
[3] ראה ט'ז יו'ד רכא מג; נתיבות המשפט ומשובב נתיבות עד יז; אורות התורה ט, י.
[4] ע'פ קהלת ז, כט
[5] מדרש זוטא קהלת ב, ט