דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחה ליום הכיפורים

רה"י הרב יעקב שפירא
יום הכיפורים

 

קראו אל אלוקים בחזקה

בפתיחה לסליחות הבוקר (יום ה' של עשי'ת) פותחים בקריאה: 'עַם ד', חִזְקוּ וְנִתְחַזְּקָה, וְקִרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה!'. אבי מורי זצ'ל כאן בבית המדרש פירש מהו 'נקרא אלוקינו בחזקה'. 'חזקה' אין הכוונה רק על הצורה בה מתפללים, אלא הכוונה על סוג אחר של תפילה. אותו סוג של תפילה שעליה כותב הרמב'ם (הל' תשובה ב, ד): 'מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד'. זו תפילה שבוקעת מרבדים ומעומקים אחרים בנפשו של האדם. בתפילת 'אנא בכח' אומרים: 'שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל, וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ, יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת'. ולכאורה זה כמעט תרתי דסתרי - הרי מדובר על 'צעקתנו' - אדם מדבר וצועק; אם כן, למה צריך להדגיש 'יודע תעלומות'? אלא יש צעקה כזו - זוהי צעקה של תשובה - שגם אחרי הצעקה, יש הרבה דברים בפנים שלא באו לידי ביטוי.
המקור לכך הוא מהפסוק בספר יונה (ג, ח): 'וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹקִים בְּחָזְקָה'. זו הייתה המציאות בתשובת נינווה. כמו כן הרמב'ן (שמות יג, טז) מביא בשם הירושלמי (תענית פ'ב ה'א), שמכאן לומדים שתפילה צריכה קול. אע'פ שכתוב בהלכה, שאדם לא ירים קולו יותר מידי, כדי לא לבלבל את השומעים - זה בתפילה מהסוג של 'לעבדו בכל לבבכם' (עיין רמב'ם הל' תפילה א, א), אבל בסוג התפילה המיוחד של 'מדרכי השב להיות זועק', 'ויקראו אל אלוקים בחזקה' - זוהי תפילה שמתפללים אותה בקול (שו'ע או'ח סי' תקפב סע' ט). זה מה שאמרנו היום בסדר הסליחות. קריאה העצמית לכל עם ה' - 'חזקו ונתחזקה!'.
 
מחר יהיה האות הזה
בסליחות של מחר (ערב יום כיפור) מוסיפים לפי נוסחאות מסוימות: 'מָחָר יִהְיֶה הָאוֹת הַזֶה'. מצביעים על יום הכפורים, היום המיוחד בשנה, שהוא בשבילנו אות. 'מחר יהיה האות הזה'. על איזה אות מתכוונים כשמדברים על יום הכפורים?
אותו ביטוי כתוב במעשה חטא העגל. אהרון הכהן אמר לבני ישראל (שמות לב, ה): 'חַג לַד' מָחָר'. זהו אותו ביטוי שכתוב אצלנו - 'מחר יהיה האות הזה'. אהרון רצה למנוע מהם את עשיית העגל (רש'י שם), ואף על פי שבסופו של דבר כן עשו את העגל, מכל מקום נזרקה נבואה בפיו של אהרון הכהן על מה שיהיה בעתיד, שהכפרה על חטא העגל תיהפך ל'חג לד' מחר' - החג הוא יום הכיפורים, שיש 'מחר' שהוא לאחר זמן, כמו שאומרים חז'ל (תנחומא בא יג; ועוד). שכך שנינו (תענית ל ע'ב): 'לא היו ימים טובים לישראל... כיום הכפורים וכו''. יש שתי גרסאות בראשונים. יש גורסים: 'דאית ביה סליחה ומחילה, שנתנו בו לוחות שניות', דהיינו שזה דבר אחד, שנתינת הלוחות השניות היא סימן שנתכפרו העוונות; ויש גורסים שאלה שני דברים שונים: יום סליחה ומחילה, ובנוסף יום שנתנו בו הלוחות. עכ'פ לא היו ימים טובים לישראל כיוה'כ - על זה אמר אהרון: 'חג לד' מחר', בבחינת 'יש מחר שהוא לאחר זמן'.
וזה לא סתם חג. לאחר חטא העגל זכה משה רבנו לקבל את לוחות שניות. וכן זכה שהקב'ה שמע את תפילתו - 'הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ' (שמות לג, יח) - ולמדו הקב'ה י'ג מידות של רחמים, שכל פעם שישראל אומרים אותם בציבור ביחד עם ש'ץ - הקב'ה מוחל עוונותיהם (רש'י שם). על האות הזה, על ההפרדה הזאת, שיש לעם ישראל את הי'ג מידות של רחמים, על זה נאמר מחר את הביטוי 'מחר יהיה האות הזה'.
 
כפרתם של הציבור
לאחר חטא העגל משה רבנו ביקש (שם לג, טז): 'וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה'. רש'י והרמב'ן שם מפרשים במה התבטא ה'ונפלינו'. פירוש אחד בחז'ל, שמשה ביקש שלא תשרה שכינה על אומות העולם (כמובא ברש'י שם). ומוסיף על כך הרמב'ן (שם לד, ח - י), שהכוונה גם ש'נפלינו' בסליחת העוונות המיוחדת שיש לעם ישראל על ידי י'ג מידות רחמים שנתן הקב'ה למשה רבנו. 'מחר יהיה האות הזה'. ביום הכפורים באה לידי ביטוי הסגולה המיוחדת שיש לעם ישראל, שיש לכל ציבור בישראל.
חז'ל אומרים (ע'ז ד ע'ב): לא היה ראוי דוד לאותו חטא, אלא כדי ליתן פתחון פה ליחיד, שגם יחיד יכול לשוב בתשובה. ולא היו ישראל ראויים לאותו חטא (חטא העגל), אלא כדי ליתן פתחון פה לציבור, שגם כשציבור חוטא, יש פתח לתשובה, שכך היה בחטא הציבור בזמן חטא העגל. לא היו ראויים לחטאם, לא דוד ולא ישראל, אבל כך כביכול סיבב הקב'ה. כוונת חז'ל לומר לנו מה כוחו של הציבור. הציבור הוא לא סתם איזו אסופה של כך וכך אנשים. אלא הציבור בישראל נחשב כחטיבה אחת, כיחידה אחת. לכן חז'ל אומרים, שכל תענית שאין בה מפושעי ישראל - אינה תענית (כריתות ו ע'ב). והרמב'ם בהל' תשובה כותב (ב, ו): 'צבור, כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם - הם נענין'. הציבור הוא עניין מיוחד בפני עצמו. על זה אומרים חז'ל: לא ניתן חטא העגל אלא כדי להורות תשובה לרבים. זו המעלה של ישראל ביום הכפורים. ביוה'כ ניצבים אנו כולם לפני ה' כציבור, דומים למלאכים, שיש ביניהם אהבה ואחווה ופיוס ומחילה, עם י'ג המידות שנתנו למשה רבנו. וזה היה בגלל חטא העגל, שהיה חטא של הציבור, וממילא גם הכפרה באה באותה הדרך.
וידוע מה שכותב בעל המשך חכמה בכמה מקומות (ויקרא טז, לד), שלכן שיא העבודה של כהן גדול ביוה'כ, הוא דווקא בקטורת. הקטורת מכפרת על עוון לשון הרע (יומא מד ע'א), שהוא חטא בין אדם לחברו. הוא שורש החטא של האחים עם יוסף. הקטורת, מצרפים בה אחד עשר סממנים שאחד מהם הוא החלבנה, ומשם לומדים מה שהזכרנו קודם, שכל תענית שאין בה מפושעי ישראל - אינה תענית. הקטורת היא זו שמשה רבנו נצטווה לקחת אותה כדי לעצור את המגפה שבאה מחמת מחלוקת קרח ועדתו (במדבר טז).
כתוב במדרש, שהכפרה ביוה'כ היא 'בדביר ביתך', דהיינו בקודש הקדשים. ועל זה אנו מתפללים: 'והשב את העבודה לדביר ביתך'. אנחנו מתגעגעים לעבודתו של כהן גדול בקודש הקדשים ביוה'כ - לכפרה הציבורית, לכפרה גם על הדברים שבין אדם לחברו. קודש הקדשים נבנה בחלקו של בנימין (יומא יב ע'א ועוד). בנימין היה היחיד מבין האחים שלא היה שותף במכירת יוסף. על כן, אצל מי שנקי מהנגע הזה - בחלק שלו אפשר לכפר על דברים שבין אדם לחברו. ולכן כשיוסף ובנימין נפגשו, הם בכו זה על צווארו של זה (בראשית מה, יד); ואומרים חז'ל במדרש (מובא ברש'י שם), שהם בכו על החורבנות של המקדשים, שהשני נחרב בגלל שנאת חינם. וזו הסיבה שבתפילת מוסף ביוה'כ מאריכים בתיאור אותה עבודה שהייתה בבית המקדש באותו יום; לא רק מדין 'נשלמה פרים שפתינו', אלא גם בשביל לזכור שיש מושג של מקדש, גם אם אין לנו אותו היום. ושיא העבודה היה רק ע'י כהן גדול, רק ע'י קטורת ורק בקודש הקדשים; בקטורת כזו שעשו אותה דקה מן הדקה (יומא מג ע'ב). וביאר המהר'ל בדרוש לשבת תשובה (עמ' רעג בהוצאת 'יד מרדכי'): הכוונה בעשיית קטורת דקה מן הדקה, שהקטורת לא צריכה לכפר רק על סתם לשון הרע, אלא היא צריכה לכפר אפילו על אבק לשון הרע, שלא יהיה שום שרבוב של משהו דמשהו שפוגם בקשר שבין אחד לשני, כדי שהדרגה שלנו בתורת ציבור תופיע ביוה'כ במלוא הדרה.
 
להוציא מליבן של צדוקין
במסכת יומא מצינו בכמה וכמה מקומות לגבי ההכנה והעבודה ביוה'כ, שעושים דברים שלא כמו הצדוקים, כדי להוציא מליבן של צדוקים. דבר זה לא מודגש כ'כ בעבודות אחרות כפי שזה מודגש בעבודתו של כהן גדול ביוה'כ. למשל: הגמרא אומרת שמשביעים את הכהן גדול שלא ישנה מסדר העבודה; הוא פורש ובוכה, והם פורשים ובוכים על שחשדו אותו לצדוקי (שם יט ע'ב). ועוד הגמרא אומרת, ששני ת'ח מתלמידיו של משה רבנו היו נמצאים עם הכהן הגדול כל שבעת הימים כדי לחנכו לעבודה. ומדייקת הגמרא, 'מתלמידיו של משה רבנו' - לאפוקי צדוקים (שם ד ע'א). צריך להבין למה הדגש בא דווקא לגבי עבודת יוה'כ?
בפשטות הטעם הוא, שהרי יום חתונתו ויום שמחת ליבו - יום שנתנו לוחות שניות - זה היה ביוה'כ. היום טוב הגדול שלא היה כמוהו. אז עם ישראל קיים את כל תהליכי התשובה כפי שכל אדם נצרך לקיים, שמלבד החרטה והווידוי, צריך גם לקבל על עצמו להבא; ועם ישראל קיבל על עצמו להבא את הלוחות השניות. לכן יש צורך להדגיש ביוה'כ, שאז נתנו לוחות השניות - גם תורה שבכתב וגם תורה שבע'פ, להדגיש שמהות היום היא שזה כמו שהיה אצל משה רבנו - בלי זיופים, לא כמו הצדוקים, שהרמב'ם בהל' עבודת יוה'כ (א, ז) מגדיר אותם כאלו שכופרים בתורה ובמגידיה. לא מאמינים בתורה שבע'פ. הם לא שייכים לענייני יוה'כ.
אבל יותר מכך: שורש המאבק של הצדוקים, כותב הרב זצ'ל במשפט כהן (סימן קכד), שהצדוקים סברו שגם יחיד יכול להביא קרבן בשביל ציבור. הם לא האמינו שיש בכללות כנסת ישראל קדושה מיוחדת. אולם אנחנו חונכנו ומאמינים, שיש בציבור קדושה כללית. ולכן קרבן ציבור מוכרח שיבוא דווקא מהציבור כולו. גם הבחירה שנתנה לכל אדם, כתוב בספר העקידה (דברים כט, ט), שהבחירה החפשית שייכת לכל אדם באופן פרטי, אבל לכלל ישראל בתור כלל - אין בחירה. ציבור וכלל ישראל הם דברים של נצח, דברים שלא ניתנים להפרדה. וזו הייתה הדרגה של בני ישראל ביוה'כ - כמלאכים שאין בהם ריב, רק מחילה וסליחה, ואז נתנה למשה רבנו המתנה הגדולה של י'ג מידות, שכל זמן שהציבור אומר אותם ופועל על פיהם - הקב'ה סולח. תהליך כזה, מתנה כזו, שהקב'ה נתן למשה רבנו ולכל לישראל ביוה'כ, זה שייך לאותם אלה שמאמינים בסגולת ישראל, בכללות ישראל, ולא למי שלא יודע מהי המשמעות של כלל, אלא רק של יחיד.
 
כתר תורה עולה על כולם
'עם ה' חזקו ונתחזקה ונקרא אל אלוקים בחזקה'. כל יום הכפורים הוא תהליך של עבודת כהן גדול, של תפילה של כהן גדול. חז'ל אומרים (סוטה ד ע'ב): 'יקרה היא (התורה) מפנינים - מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים'. אמנם ביוה'כ הרי אנחנו באים בכח התורה,  בכח הלוחות השניות - זו כבר תפילה אחרת, זו כבר עבודת ה' אחרת, שהיא לא מנותקת מתורה - 'גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה' (קידושין מ ע'ב).
'בשלשה כתרים נכתרו ישראל: כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות... שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה - הרי הוא אומר: 'בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק בי שרים ישורו', הא למדת שכתר תורה גדול משניהם' (רמב'ם הל' ת'ת ג, א). הדרגה של תורה גדולה מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים. מהו כתר תורה?
אבי מורי זצ'ל פירש על דברי הרמב'ם בהל' ת'ת (ג, יג): 'לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן' - מתוך התמסרות מוחלטת וביטול גמור לתורה, אז זוכים לכתר תורה. על פי זה הסביר את המנהג שכלל ישראל נוהג בליל שבועות: בזמן ליל שבועות - בזמן מתן תורה - הקב'ה נתן לכל אחד מישראל שני כתרים (שבת פח ע'ב). וזהו המקור שנוהגים ללמוד כל הלילה בליל שבועות, היות ואי אפשר לזכות בכתר תורה, אלא רק אם לא מאבד אף אחד מלילותיו. ולכן כותב הרמב'ם במקום אחר (הל' איסורי ביאה כא, לב), שישתדל אדם לישא בת ת'ח, לפי שהיא יודעת בכתר תורה. לא דיי לדעת שהתורה מעל הכל, אלא כפי שהרמב'ם מדגיש - היא יודעת בכתר תורה, שכתר תורה יש דרכים מיוחדות איך לקנות אותו. ועל זה אמרו חז'ל: כתר התורה הזה - הוא גדול יותר מכהונה, וגדול יותר ממלכות.
על פי ההלכה, מצווה שחלק מחברי הסנהדרין יהיו כהנים (הל' סנהדרין ב, ב), מפני שעל הכהנים נאמר הפסוק (דברים לג, י): 'יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב'. וכך אומר הנביא מלאכי (ב, ז): 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ד' צְ-בָאוֹת הוּא'.
יש מחלוקת בגמרא (נזיר מז ע'א), קדושה של מי יותר גדולה - קדושה של כהן או קדושה של נזיר. הנפקא מינה, כשיש מת מצווה - מי קודם להיטמא - הכהן או הנזיר? מחלוקת רבי אליעזר וחכמים. חכמים סוברים, שקדושת הכהונה גדולה מקדושת נזיר. ומפרשים שם הראשונים בדעת חכמים (עיין שיטמ'ק שם), מפני שהיא באה לו ירושה מאבותיו, אצלו זו קדושה שהיא קביעא וקיימא. זה אמנם נכון לגבי כהן הדיוט ונזיר. אבל לגבי כהן גדול, מביא בשפת אמת בשם המהר'ל (פרשת צו תמרז; שם תרמח), שהטעם שכהן גדול מביא בכל יום מנחת חביתין, בעוד שכהן הדיוט מביא את מנחת החינוך שלו רק בפעם הראשונה שמתחיל לעבוד, מפני שכהן גדול לא יכול להיות היום כמו שהיה אתמול, הוא צריך להתעלות בכל יום, כל יום אצלו זה התחלה מחודשת. הכהונה של כהן גדול לא יכולה להיות מוגדרת כסתם כהונה שבאה לו ירושה מאבותיו, היא צריכה גם עבודה עצמית של הכהן הגדול, להתעלות בכל יום, כל יום היא התחלה חדשה. ועל זה אמרו חז'ל: 'ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ' (הוריות ג, ח). אע'פ שגם כדי להגיע לדרגה של כהן גדול צריך שתהיה לו יגיעה, צריך כל יום להביא מנחת חביתין, כל יום צריך לעלות בדרגה גבוהה יותר ממה שהיה אתמול, והדרגה הזאת לא באה לו רק בגלל ירושה מאבותיו, בכל זאת כתר תורה עולה על הכל, מפני שלאותם השיאים שהתורה יכולה להגביה את היחיד ואת הכלל, לא הגיעה גם המדרגה של כהן גדול. ולכן יש ביטוי בספר שמואל א' (ב, לה): 'וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה'. יש דרגה של כהן, על גביה יש דרגה של כהן גדול, ועל גבי הדרגה של כהן גדול יש את הדרגה של דברים שבאים מכח התורה. זו המחילה המיוחדת של יוה'כ, שבאה מתוך לוחות שניות, לא רק איזה שהיא כפרה וחרטה על מעשה מסוים, אלא התחלה מחדש, רצונות חדשים, חיים חדשים.
'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ד' צְ-בָאוֹת הוּא' - מפרשים חז'ל (מועד קטן יז ע'א): אם דומה הרב למלאך ד' צ-באות, אז יבקשו תורה מפיהו. אבל היכן ראינו מלאך שנוכל להשוות אליו את הרב? על כך כותב הרמב'ם בפירוש המשניות (אבות ה, יג): 'מי שיש בו את המעלות השכליות והמעלות של מידות - הוא יִקַּרֵא מלאך, ועליו אמרו: 'כי שפתי כהן ישמרו דעת כי מלאך ד' צ-באות הוא'. ה'דעת', לפי הרמב'ם, הכוונה למעלות השכליות; וממילא זה ראיה גם על השלימות השנייה - שלימות המידות.
 
מרן ראש הישיבה זצ'ל
הרשו לי לומר כמה דברים על אבי מורי זצ'ל, על עבודת כהן גדול ביוה'כ. כתוב באבודרהם (בהל' ק'ש): ידוע שאת תפילת 'מודים אנחנו לך', הציבור אומר עם השליח ציבור, ובשונה משאר התפילות, לא יוצאים ידי חובה מדין שומע כעונה. ומבאר האבודרהם מדוע תפילת 'מודים אנחנו לך' שונה משאר התפילות, מפני שכשאדם צריך להודות למישהו, ההודאה שלו צריכה להיות הודאה אישית, ולא ע'י שליח. וגם זה בכלל שלימות המידות, שהרמב'ם כותב שהיא נצרכת לכל מי שיוכל להיות מוגדר כ'דומה הרב למלאך ד' צ-באות'.
באחת הפעמים בצעירותו, כשרקד עם הספר תורה, אמרו לאחד מרבותיו: 'הנה התלמיד הזה (הכוונה על א'מ זצ'ל) רוקד עם התורה!'. אמר הראש ישיבה שם: 'לא רק הוא רוקד עם התורה, גם התורה רוקדת איתו'. ולא תמיד זה כמים פנים אל הפנים. אותו דבר בעבודת התפילה - תמיד מתוך סידור, כמו שהזכיר כאן אתמול הרב שטיינר. ולכן העבודה של ימים נוראים, הסליחות של יוה'כ, וגם של ההושענות שאומרים בסוכות, שהם בעצם ההמשך של האורות הגדולים של ימים נוראים, הכל היה באותה התלהטות. 'אֲגוּדִים בַּצָּרָה לִשְׁפֹּךְ' (סליחות ליום שני) - כל פעם שיש איגוד, איחוד, בין אם זה מקום שהתורה ציוותה שהציבור יהיה מאוחד, בין אם זה מקום שהתורה ציוותה שהדברים יהיו מאוגדים ביחד, זה מקבל משמעות אחרת.
כשהייתה אזכרה פעם למקובל הגאון הרב זוסמן זצ'ל, תלמידו המובהק של הרב חרל'פ, הסביר אבי מורי זצ'ל מדוע לאותם אנשים אלה יש הגדרה בפני עצמה של 'מקובלים'. הוא הסביר עפ'י מה שכתוב בשיטה מקובצת על הגמרא בבבא קמא (ב ע'ב). הגמרא שם אומרת, שדברי תורה מדברי קבלה (דהיינו מדברי הנביאים) לא ילפינן. ואומר שם השיטה, שדברי הנביאים נקראו דברי קבלה, מפני שהנביאים היו קובלים לפני הקב'ה על צרותיהם של ישראל. אע'פ שהיו נביאים, מכל מקום עיקר עבודת ה' שלהם הייתה בתפילה. לכן נקרא שמם 'מקובלים'.
'עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולן' (פרקי דר'א כו). יש לפרש 'ועמד בכולם' על פי הגמרא בברכות שאומרת (ו ע'ב): 'אין עמידה אלא תפילה'. עשרה נסיונות באו על אברהם אבינו, ואברהם אבינו עמד בכולם, מפני שידע את כח התפילה, שזה מה שנותן לאדם את היציבות בכל מצב.
הראב'ד כותב בספר בעלי הנפש (שער הקדושה ד'ה 'וראשון לכל'): 'שידע האדם את יוצרו ויכיר את בוראו ויתן אל לבו למי יעבוד וממי יירא ומצות מי יעשה ומי הזהירו... ואם הוא נעלם מעיני כל חי, אך הוא נמצא בלבבות ונגלה במחשבות... ועל כן החי יתן אל לבו כי הוא רואה את בוראו מה שאין עיניו רואות'.
אבי מורי זצ'ל אמר לי פעם: כשמגיעים זמנים של תפילה (ומתי לא מתפללים...) - תמיד מתוך סידור. כתוב בגמרא (ברכות לב ע'ב): 'אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל'. ומפרש הגר'א, שיאזין מילה במילה למה שאומר השליח ציבור. מעולם לא ראיתי אותו מתפלל בע'פ, לא ברכת המזון בע'פ, וכמדומני, אפילו לא ברכות אחרות. ובכל זאת, שנתיים לפני שנסתלק לגנזי מרומים, הפסיק ליטול ידיים, חוץ מלחם משנה בשבת. אמי, תיבדל לחיים, שאלה אותו: 'מאי האי?! מה קרה? אדם שמקפיד לא לצאת מהבית בלי פת שחרית, כפי הדרכת חז'ל (פסחים יב ע'ב)'. אמר לה: 'אני מרגיש שברכת המזון של היום זה לא כמו שהיה פעם'. אע'פ שתמיד מתוך סידור, אף פעם לא בע'פ, אבל אם יש איזו הרגשה שזה לא מה שהיה פעם - למה להיכנס למיטה חולה?
 
כמו שהודעת לענו מקדם
בסליחות אנו מדגישים - 'כְּמוֹ שְהוֹדַעְתָּ לֶעָנָו מִקֶּדֶם', שהקב'ה הראה לו י'ג מידות של רחמים. צריך לברר מדוע מדגישים דווקא את הנקודה הזאת של משה רבנו, שההתגלות של י'ג מידות רחמים באה דווקא לענוותנותו של משה רבנו? מה הקשר לכאורה בין הדברים האלה? ואותו דבר בשיר הכבוד, שם אומרים: 'קֶשֶׁר תְּפִלִּין הֶרְאָה לֶעָנָיו'. והכוונה שם, שכשמשה רבנו ביקש: 'הראני נא את כבודך' (שמות לג, יח), אמר לו הקב'ה (שם כג): 'וראית את אחורי ופני לא יראו', ומפרשים חז'ל (מנחות לה ע'ב): 'שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה קשר של תפילין'. שני הדברים הללו מדברים על אותה בקשה של 'הראני נא את כבודך'. והתשובה הייתה גם לגבי י'ג מידות חרמים, שזהו כבודו של הקב'ה, שכך הוא מנהל את העולם, וכל זמן שיעשו לפניו כסדר הזה, הקב'ה שומע את התפילות (כמו שהבאנו מרש'י שם). צריך להבין, אם כן, למה הדגש הזה של ענווה בא דווקא בעניין זה?
ממשה רבנו למדים שאין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר (שבת צ'ב ע'א). התורה מדגישה, שאע'פ שבדרך הטבע מי שחכם גיבור ועשיר קשה לו קצת להסתגל למידת הענווה, בכל זאת משה רבנו היה 'עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה' (במדבר יב, ג). המשך חכמה מפרש 'ענו מכל האדם' - קל להיות ענו ליד 'עמך'. אבל ליד אדם גדול, יכול להיות שאדם מבטל את עצמו ולא מבליט את עצמו רק מפני שאומר: 'הוא חזק ממני - בשביל מה אני צריך?'... לכן לידו הוא לא מתגאה. אבל יכול להיות שהוא מדבר עליו מאחרי גבו. אצל משה רבנו לא היה חילוק של מדרגות - 'ענו מכל אדם', אפילו מהגדולים, אפילו מי שחשב שהוא גדול ממנו, זה היה מדין הענווה שלו, ולא בגלל כל מיני חשבונות של כך וכך.
באים מסדרי התפילה ואומרים לנו - 'כמו שהודעת לענו מקדם', כפי שכותב הרמב'ם (הל' תשובה ב, ד): 'מדרכי השב להיות... גולה ממקומו, שגלות מכפרת עון, מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח' - ענווה היא חלק מדרכי התשובה. משה רבנו הרי עסק בתשובתם של ישראל, במחילת העוונות. על זה אומרים לנו מסדרי התפילה: 'כמו שהודעת לענו מקדם', אם אנחנו באמת רוצים שהי'ג מידות רחמים האלו, שבהם הקב'ה מנהל את העולם, יחולו גם עלינו, אז צריך להיות בדיוק כמו שהיה אצל משה רבנו - שזה יבוא מתוך שלימות של מידות - 'לענו מקדם'. אם זה בא מתוך קבלה מחודשת של לוחות שניות, כמו שהיה ביוה'כ הראשון, אז יוה'כ בסופו של דבר נהפך למה שכתוב במשנה - 'לא היו ימים טובים לישראל כיוה'כ', ששם הייתה מחילה וגם נתינה וקבלה - קבלה להבא של הלוחות השניות, כמו שאמרנו.
 
תפילתו של כהן גדול
כהן גדול שעובד ביוה'כ לא היה מאריך בתפילתו בתוך קודש הקדשים, כדי לא להבעית את ישראל (יומא נב ע'ב). מנגד, ההכנות של כהן גדול לקראת יוה'כ ארכו שבעה ימים (שם ב ע'א). ובליל יוה'כ, אם היה מבקש להתנמנם, פרחי כהונה היו מכים לפניו באצבע צרדה כדי שלא יתנמנם (שם יט ע'ב). אני חושב שזה היה לא רק בגלל שהם היו יותר חזקים, אלא לפעמים אחריות על מישהו שמבקש להתנמנם, גם אם הוא כהן גדול, צריכה לבוא דווקא על ידי פרחי כהונה. אותם פרחי כהונה שידעו לשמור על סדר העבודה של יוה'כ, הם אותם פרחי כהונה שמדליקים את האורות בבית המקדש בזמן שמחת בית השואבה (סוכה נב ע'ב), 'שמשם שואבים רוח הקודש' (ירושלמי סוכה ה, א). שמחת בית השואבה קשורה בקשר ישיר עם העבודה במקדש ביוה'כ. אותם אלה שיש להם כוחות נעורים, עד כדי כך אפילו להעיר את מי שביקש להתנמנם, על אף היותו כהן גדול, בידיהם צריכים להפקיד את הדלקת האורות, ובפרט במקום בו שואבים רוח הקודש. מפני שיש קשר מיוחד בין יוה'כ לשמחה שבאה אחריה בבית השואבה. [ועל כן שמחה שלאחר יוה'כ, יש להשתתף כולנו בשמחת בית השואבה ושמחת תורה בבית המדרש.]
וכך הייתה תפילתו הקצרה של כהן גדול: 'שנה שלא תפיל אישה פרי בטנה, שנה שתעלנו שמחים לארצנו, שנה שלא יצטרכו עמך בית ישראל זה לזה ולא לעם אחר'. יש כאן שלושה דברים מהותיים מאוד:
המשיח נקרא 'בר נפלי', מפני שבא אחרי נפילות (סנהדרין צו ע'ב). אין הכוונה כפשוטו רק על נפילות הגוף, אלא כפי שידוע וכתוב בספרים, מדובר גם על נפילות רוחניות. לאחר צאתו של כהן גדול ביוה'כ מהעבודה הקדושה שלם בלי פגע, אז הוא יכול לבקש גם על הדרגה הזאת - שלא תפיל אישה פרי בטנה, שלא תהיה מציאות של חסרון בעם ישראל.
וכך גם הבקשה השנייה: 'שנה שתעלנו שמחים לארצנו'. לא בכל התפילות מדגישים בבקשה הזו שהעלייה לארצנו תהיה מתוך שמחה. 'שנה שתעלנו שמחים לארצנו' - מתוך השתוקקות להדבק בשכינה שנמצאת בארץ ישראל, לא מתוך צרות, ולא מתוך מכאובים, ולא מתוך כל מיני סיבות חיצוניות אחרות, שאמנם גם הם טובות, אבל כהן גדול שואף לשלימות. 'שנה שתעלנו שמחים לארצנו', שנכיר את הדברים כפי שהם באמת, ולא על ידי מצבים של בדיעבד. [פעם אמר לי יהודי, שמנהג חסידים כשיש להם יום זכרון, לשתות איזה משקה ולומר: 'יהי רצון שתהיה עליה לנשמה'. אבל כשבאים לארץ ישראל, צריך להתפלל הפוך - 'שתהיה נשמה לעליה'. על זה אומר כהן גדול: 'שנה שתעלנו שמחים לארצנו'.]
אותו דבר הבקשה השלישית: 'שלא יצטרכו עמך בית ישראל זה לזה ולא לעם אחר'. התפילה הזאת מזכירה את פירוש חז'ל במשנה (מעשר שני ה, יג) על הפסוק (דברים כו, טו): 'וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל' - בבנים ובבנות. אבל לכאורה איך זה נכנס בביטוי 'את עמך את ישראל'? מבאר הרב בעולת ראי'ה, שהתפילה היא שהבנים והבנות יהיו כאלה שהם 'עמך ישראל'. שלא יוציאו את הכשרונות שלהם אלא רק באותם הדברים שמייצגים את אותה נבואה גדולה על תפקידו של עם ישראל (ישעיה מג, כא): 'עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ'. חכמה בגויים תאמין - יש מי שיעסוק. אבל בדברים של הלכתחילה - 'וברך את עמך את ישראל', שבבנים ובבנות יהיה הביטוי של 'עמך ישראל'. וזה מה שאומרה כהן הגדול, שנה שלא יצטרכו עמך בית ישראל זה לזה ולא לעם אחר, שכל אחד ידע בדיוק מהו התפקיד אליו נשלח בעולם, 'מעשה איש ופקודתו' (מתוך התפילה לימים נוראים), על אותה פקודה משביעים את האדם לפני שנולד: 'תהי צדיק ואל תהי רשע' (נידה ל ע'ב). בליל ראש השנה ובליל יוה'כ אומרים (תהלים כד): 'מִי יַעֲלֶה בְהַר ד' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ', ואחת המדרגות - 'אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה', והכוונה לאותה שבועה שמשביעים את האדם לפני שנולד - תהי צדיק ואל תהי רשע.
בע'ה 'מחר יהיה האות הזה', 'עם ד' חזקו ונתחזקה ונקרא אל אלוקים בחזקה', בכוחות משותפים, בציבור שלם, כמה שיותר איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, ונכתב ונחתם כולנו לגמר חתימה טובה