דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחת פרשת וירא

רה"י הרב יעקב שפירא
וירא

'מחיה מתים ורופא חולים'
'וַיֵּרָא אֵלָיו ד' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו'. אומר רש'י: 'אחד לבשר את שרה ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחיות... ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט'. כיצד? הרי מלאך אחד לא עושה שתי שליחויות? אומרים התוספות (בבא מציעא פו ע'ב ד'ה 'ההוא'): 'רפואה והצלה ענין אחד הוא'.
בברכת תחיית המתים בתפילת שמונה עשרה אנו אומרים: 'מחיה מתים ברחמים רבים, סומך נופלים ורופא חולים ... ברוך אתה ד' מחיה מתים'. הריטב'א (תענית ב ע'א ד'ה 'מאמיתי') מסביר מה ענין רפואה אצל תחיית המתים,  שגם רפואה זו דרגה של חיות חדשה. יש אדם שכל כולו מת, לפעמים רק אבר אחד מת. רפואה קשורה למחיה מתים. שניהם צריכים תפילה, שניהם צריכים רחמים. אומר הריטב'א, לכן מזכירים בתוך מחיה המתים את רופא חולים.
הרב נריה שאל בשם מרן הרב זצ'ל: מדוע המלאך שהלך להפוך את סדום בא לבקר את אברהם? הוא היה צריך לכאורה ללכת ישר לסדום, מדוע הוא עובר באוהל אברהם? ענה הרב זצ'ל: ללמדך, שרק מי שזוכה לראות את טוב ליבו של אברהם אבינו, רק מי שרואה מה זה 'עולם חסד יבנה', רק הוא יכול להבין את גודל הרשעה שהיתה בסדום. הרשעה שהיתה בסדום לא התבטאה רק במיטת סדום. לוט היה סדומי לכל דבר, ובכל זאת הכניס אורחים.
כשהקב'ה הציל את לוט נאמר: 'וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט', אומר רש'י: 'נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה 'אחותי היא', ולא גילה הדבר, שהיה חס עליו, לפיכך חס הקדוש ברוך הוא עליו'. המפרשים שואלים מדוע דווקא זכות זו נזכרת לו, הרי היו לו עוד זכויות.הוא הכניס אורחים במסירות נפש. למה זכות זו לא עמדה לו כדי להנצל? מפני שהכנסת האורחים של לוט היתה אמנם במסירות נפש, אבל מתוך חיקוי של אברהם אבינו, לעומת  השתיקה ששתק במצרים לא גילה ששרה היא אשת אברהם היתה מקורית משלו. הזכות של מה שאדם עושה מתוך מקוריות ולא בתור חיקוי היא הרבה יותר גדולה.
 
מידת סדום
בספר יחזקאל כתוב שחטאה של סדום היה היה 'וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה'. זהו השורש של מידת סדום. הגמרא (עירובין ט ע'א ועוד) אומרת ש'כופין על מידת סדום'. בבבא קמא (דף כ)  מובא, שאם לאדם ישנו בית שאינו מתגורר בו ואינו עומד להשכרה, ומישהו אח נכנס- זה נהנה וזה לא חסר, וכופין על מידת סדום, ולכן לא יוציא. התוספות (שם ד'ה 'הא') אמרו: 'שהיה יכול למונעו מתחילה מלדור בביתו'. בעל הבית רשאיה למנוע מאחר לדור בבית. אבל הרשב'ם בב'ב (נט ע'א ד'ה 'מדת סדום') כותב, שכופים על מידת סדום הכוונה שלא מאפשרים לו למחות במי שנכנס לביתו.
מהי מידת סדום? המשנה (אבות פ'ה מ'י) אומרת : 'האומר שלי שלי ושלך שלך זו מידה בינונית, ויש אומרים זו מידת סדום'. מה העבירה בלומר 'שלי שלי ושלך שלך'? מה זה כל כך חמור לאותם שאורים 'הרי זו מידת סדום'? מסביר הברטנורא: 'קרוב הדבר לבוא לידי מדת סדום. שמתוך שהוא רגיל בכך, אפילו בדבר שחבירו נהנה והוא אינו חסר לא ירצה להנות את חבירו, וזו היתה מדת סדום שהיו מתכוונים לכלות הרגל מביניהם, ואף על פי שהיתה הארץ רחבת ידים לפניהם ולא היו חסרים כלום'. כלומר, מידת סדום אין הכוונה כמו שנהגו ממש בסדום, אלא הכוונה להתרגל  להגיע למדרגה כזו שהאדם יימנע מלהנות אנשים אחרים. ולכן המלאך עבר אצל אברהם קודם, על מנת לראות מהו חסד, מהו 'עולם חסד יבנה'.
תחילתה בחסד
הגמרא בסוטה (י'ד ע'א) אומרת: 'תורה- תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים'. אם היו שואלים אותנו איזה פרק מעיד על כך שהתורה פותחת בגמילות חסדים היינו אומרים ש'עולם חסד יבנה' (תהלים פט ג). עצם המציאות שהקב'ה ברא עולם זה חסד, כי 'טבע הטוב להיטיב'[1]. אך הגמרא מביאה פסוק אחר: 'וַיַּעַשׂ ד' אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם' (בראשית ג כא). מדוע דווקא בפסוק זה חז'ל רואים את הביטוי לכך שהתורה תחילתה בחסד? משם שכאשר בא לאדם אורח חשוב זה לא חכמה לקבל אותו בסבר פנים יפות. אבל כשבא אורח והאדם מקיים הכנסת אורחים בזכות צלם האלוקים שבאורח, משום ש'חביב אדם שנברא בצלם' (אבות פ'ג מי'ד), וכמו שאומר רש'י , שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה (שבועות לה ע'ב) משום שהאדם נותן כבוד לצלם אלוקים שנמצא בכל אדם ואדם. לכן החסד של הקב'ה בא לידי ביטוי דווקא כשהוא עושה חסד לאדם וחווה לאחר שחטאו וירדו ממדרגתם, ואף על פי כן הקב'ה כיבד אותם והלביש אותם כתנות עור. חז'ל אומרים שאין הכוונה לכתנות עור כפשוטו. כתוב במדרש (תנחומא תולדות יב) שהיו אלו בגדי כהונה גדולה. הוא נתן להם בגדים כאלו שלא ימנעו מהם את הבושה, אלא גם ירומם אותם.
מאניה- מכבדותיה
הגמרא (שבת קיג א וסנהדרין צד א) אומרת שר' יוחנן היה קורא למלבושיו 'מכבודתי'. הבגד מכבד את האדם. לכן 'לא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול' (שם). בהגהות מיימוניות (הל' אבל פ'ט הי'א) מובא ירושלמי (ב'מ פ'ב הי'א) שכשתלמיד חכם נפטר יקרע דוקא בגד של שבת.
[מהגאון ר' מאיר אריק זצ'ל, שחי לפני השואה בגליציה, והעמיד תלמידים גדולי עולם, שלפחות שניים מהם זכו אח'כ להגיע לא'י- ר' משולם ראטה, בעל מחבר שו'ת קול מבשר והרב מטשבין, שהיו גדולי הדור פה בארץ. מי שזוכה להעמיד תלמידים כאלה – כל מילה עליו מיותרת. בשו'ת אמרי יושר, על איש צבא בחו'ל. היה צריך לעשות קריעה והיה לבוש בבגדי הצבא שלו – יצא י'ח או לא? זה לא בגדים שלו. אולי זה בגדי עבודה כאלה. לכל משרד היום יש את המדים שלו. ]
רבי יוחנן היה קורא לבגדיו 'מכבודתי'. 'איזהו ת'ח? שיודע להפוך חלוקו'. אומר הגר'א באבן שלמה, שאין הכוונה שבמקום ללבוש את הבגד כרגיל הוא ילבש אותו הפוך, אלא הכוונה שיודע להפוך את מידותיו, מתי לכעוס ומתי לא, מתי צריך ענווה, ומתי צריך 'ויגבה ליבו בדרכי ד''. זה הלבוש של האדם, זה הביטוי החיצוני של הדעות והמעשים של האדם. הלבוש בתנ'ך ובחז'ל הוא לא רק ביטוי לבגד. 'וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים' (זכריה ג ג)  אומרים חז'ל (סנהדרין צג א), שבניו לא הלכו בדרכים ישרות. ביטויים כאלו חוזרים הרבה בדברי חז'ל. 
מדרון חלקלק 
הקב'ה רומם את אדם וחוה אחרי החטא, וזו גמילות חסדים גדולה הרבה יותר. גם הכנסת האורחים שקיים אברהם אבינו לכל אדם, היתה מצד צלם האלוקים שיש בו. התורה עצמה נקראת חסד,  'וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ' (משלי לא כה). אומרת הגמרא בסוכה (מט ע'ב): 'תורה ללמדה - זו היא תורה של חסד, שלא ללמדה - זו היא תורה שאינה של חסד'. לכן המלאך שנשלח להפוך את סדום היה חייב לעבור אצל אברהם אבינו, משום שאם אתה לא רואה איך נראה עולם חסד כמו של אברהם, אתה יכול לא להיבהל מההנהגה של סדום. מי ששומע 'שלי שלי ושלך שלך' לא נבהל מכך. אבל מי שרואה את ביתו של אברהם אבינו, יכול להבין מיד, שגם דבר שהוא 'מגלשה ישירה' למידת סדום הוא אסור.
הקובע מקום לתפילתו
כשהקב'ה הולך להפוך את סדום אברהם אבינו מתפלל, אך תפילתו לא נענית. לאחר שתפילתו לא נענית כתוב בפסוק:  'וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ד''. אומרת הגמרא (ברכות ו' ע'ב): 'כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו', ולומדים זאת מן הפסוק 'וישכם אברהם בבוקר  וכו'',  ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר:'וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל' (תהלים קו ל).  רואים שאף על פי שתפלתו של אברהם לא נענתה, הוא המשיך והלך לאותו מקום שבו הוא התפלל. מדוע? הרי תפלתו לא התקבלה! ומדוע לומדים מכך לדורות? אלא, שתפילה לא חוזרת ריקם. 'אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל שנאמר (תהלים כ'ז יד) קַוֵּה אֶל ד' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ד'' (ברכות לב ע'ב). [וכי אפשר להתפלל פעמיים תפלת שמונה עשרה?! מסביר הגר'א בפירושו למס' ברכות, שהכוונה לחזרת הש'ץ]. אומרים חז'ל: כל הקובע מקום לתפילתו כמו אברהם אבינו, שתפילתו היתה בלי חשבונות האם התפילה פעלה או לא, אלוקי אברהם בעזרו. זו דרגה גבוהה יותר של תפילה, שהאדם יודע שהוא צריך להתפלל לפני הקב'ה גם אם משאלות לבו לא מתקיימות. עצם העמידה לפני ד' זו זכות לאדם, בלי קשר לבקשות. לכן חז'ל מייחסים חשיבות גדולה לקביעות המקום בתפילה, עד כדי כך שדנו הפוסקים, אם אדם יכול להתפלל במקום הקבוע אבל יצטרך לדלג על  פסוקי דזמרא או ללכת למקום אחר שבו יתפלל כראוי. נחלקו בזה האשל אברהם (או'ח צ יט) וכף החיים, וכן בשו'ת אגרות משה (ראה או'ח ח'ד סי' צא אות ב) .
קרבת אלוקים לי טוב
המבי'ט בס' בית אלוקים (שער התפילה פרק ה) כותב שתפילה זו של אברהם לא היתה בפה, אבל משום שהוא עמד באותו מקום, זה כמו אדם שבא כל יום אל המלך ומבקש ממנו משהו, שאם יום אחד הוא יבוא ולא יבקש כלום, המלך ידע מה יבקש ממנו. השפת אמת (ואתחנן תרמ'ג ד'ה ברש'י) כותב דבר נפלא: 'הענין הוא, כי ארץ ישראל, בית המקדש ותפלה הכל אחד, דלית ליה מגרמיה כלום. ובאמת עיקר התפלה חשובה כשהיא באה מתוך הדעת, כמו שכתוב 'אדם ובהמה תושיע'- ערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה (חולין ה ע'ב)'. הקב'ה רוצה לשמוע את תפילתם של ישראל גם אחרי הגאולה ולא רק מתוך צרה, כמו שמצינו אצל מרדכי, אחרי שזכה שהמן הרכיב אותו על הסוס, כתוב: 'וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ' (אסתר ו יב), ודורשים חז'ל: 'ששב לשקו ולתעניתו' (מגילה טז ע'א). אל תתפלל רק כשרע לך. עצם התפילה היא קרבה לפני הקב'ה, אז אל תפסיק. הקרבה הזאת היא אויר לנשימה. זו התפילה המיוחדת שהיתה אצל אברהם לאחר שתפלתו לא נענתה. 'וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב' (תהלים עג כח).
הטור בהל' פורים (סי' תרצג) כתב שהגאונים היו נוהגים לומר תחנון ביום הפורים, 'כיון שהוא יום נס ונגאלו בו צריכין אנו לבקש רחמים שיגאלנו באחרונה כבראשונה'.  למעשה לא נוהגים כך  (שם) . היו ששאלו מדוע גם בחנוכה לא נהגו כך הגאונים, הרי גם אז נעשה נס? התשובה פשוטה: הנס של פורים בא בעקבות התחנונים. כפי שהזכרתי בשבוע שעבר את דברי הרמב'ם, שחז'ל יכלו להוסיף מצוות חנוכה ופורים ולא עברו על בל תוסיף משום שזה נעשה על מנת לאמת את מה שכתוב בתורה 'כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּד' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו' (דברים ד ז).
 
'לא אוכל להמלט ההרה'
הפרשה שלנו מלאה בתפילות. אברהם התפלל על ישמעאל, על אבימלך, על לוט, על אנשי סדום. כשהקב'ה שלח מלאכים להציל את לוט, אמרו לו: 'הָהָרָה הִמָּלֵט'. אומר רש'י: 'אצל אברהם ברח'. לוט אמר:'וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה'. הוא ביקש ללכת לצוער, ומסביר רש'י: 'כשהייתי אצל אנשי סדום היה הקב'ה רואה מעשי ומעשי בני העיר, והייתי נראה צדיק וכדאי להנצל, וכשאבא אצל צדיק אני כרשע'. לוט טען שעדיף להיות צדיק במקום של רשעים, ולא רשע במקום של צדיקים. במה הוא טעה? לוט חשב שהוא ניצול בזכות עצמו, ולכן כדאי לו ללכת למקום שבו הוא צדיק. המלאכים אמרו לו את האמת: אתה ניצלת בזכות אברהם אבינו. כשהמלאכים ציוו 'אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ' אומר רש'י: 'אתה הרשעת עמהם, ובזכות אברהם אתה ניצול, אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול'. אדם שניצול בזכות עצמו יכול לראות במפלת שונאיו, אבל מי שלא ניצול בזכות עצמו, כמו לוט ואשתו, לא יכול לראות במהפכה שממנה ניצל. לוט ניצל רק בזכות אברהם אבינו. אמנם התפילה של אברהם על סדום לא התקבלה, אבל התפילה על לוט ומשפחתו כן התקבלה. ובאמת אברהם אבינו בתפילתו עשה חלוקה: גם תפילה שהמקום עצמו לא יפגע, וגם שהצדיקים שבתוכו לא יפגעו אם המקום כן יפגע. לכן המלאכים אמרו ללוט 'ההרה המלט'. אתה רוצה להיות במקום שתהיה בו צדיק? מי שגרם לך להיות צדיק, מי שגרם לך  להנצל זה אברהם אבינו.
 
 
 
הוא נענה תחילה
אומרים חז'ל: מה שכתוב אצל אברהם אבינו שהתפלל על אבימלך: 'וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹקִים וַיִּרְפָּא אֱלֹקִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וכו'' ומיד לאחר מכן: 'וד' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ד' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה וכו''. אומר רש'י:' ללמדך שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה'. [היה מעשה כשאבי זצ'ל היה הרב הראשי, וצריך היה להחליט יחד עם הרב אליהו זצ'ל אילו דיינים יעלו לבית דין הגדול. הם החליטו על דיין מסוים. אותו דיין, מבלי שהוא ידע שהחליטו עליו, הגיע להיכל שלמה, ובא להמליץ על אחד הרבנים שהוא מתאים לבית הדין הגדול. כשאבי שמע אותו,  הוא אמר לו: אתה עוררת לי עכשיו ספק גדול. המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה. מה הכוונה? ששניהם נענים והוא רק נענה ראשון, או שרק הוא נענה? בסופו של דבר מינו אותו]. זה לא סתם. 'והוא צריך לאוותו דבר', הכוונה שהוא כל כך מרגיש את הצרה שיש לחברו, שזה ממש כאילו חסר לו. וצריך בירור, הרי הקב'ה הבטיח לאברהם 'שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ', ומאידך, חז'ל לומדים שנפקדה שרה משום ש'המתפלל על חברו הוא נענה תחילה', וכנראה שהתפילה הוסיפה על הקיום, ואכמ'ל.
'ויתפלל בעדך'
המשנה (ב'ק פ'ח מ'ז) אומרת 'ומנין שלא יהא המוחל אכזרי? שנאמר ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים את אבימלך וגו''.  אומר השיטה מקובצת (דף צב): 'וזה לשון הרב המאירי ז'ל: שנאמר באבימלך 'השב אשת האיש ויתפלל בעדך' כלומר: שתבקש ממנו עד שימחול לך בלב טוב כל כך שיהא מתפלל בעדך'. המאירי אומר פשט נפלא בגמרא: תתפייס עם אברהם אבינו עד כדי כך שהמחילה תהיה בלב שלם, והסימן לכך הוא שאברהם יתפלל בעדך. התפילה הזאת היא סימן שחזר לאהוב אותך, והוא ירגיש כאילו מה שחסר לך ממש חסר לו. על תפילה כזו נאמר: 'המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה', כמו אברהם שהתפלל על אבימלך. התפילה הזו היא לא סתם תפילה, היא תפילה שבאה מתוך חזרה של אהבה למקומה, והיא מלמדת על כל תפילותיו של אברהם שהיו בבחינת 'והוא צריך לאותו דבר'!
 
'ביום השלישי למילתו'
הרמח'ל בדעת תבונות מסביר שהמושג 'גילוי שכינה' פירושו שהקב'ה שוכן בקרבם של ישראל ומקבל ברצון את מעשי המצוות ואת התפילות. כאשר יש היענות מצד הקב'ה, זה סימפטום של גילוי שכינה. בפרשה שלנו זה המקום היחיד שכתוב 'וירא אליו ה''. אברהם אחרי ברית המילה הגיע לשיא גדולתו. 'התהלך לפני והיה תמים'. גם התפילה שלו היתה אחרת. חז'ל אומרים (מגילה יז ע'ב): 'ומה ראו לומר רפואה בשמינית? אמר רבי אחא: מתוך שנתנה מילה בשמינית, שצריכה רפואה, לפיכך קבעוה בשמינית'. זאת אומרת: שורש הרפואה הוא במצוות מילה. שמעתי מאבי מורי זצ'ל שזו הסיבה שאנו מתפללים 'רופא חולי עמו ישראל' בדוקא, הרי הקב'ה מרפא גם את אומות העולם? אלא, שהמילה לא שייכת באומות העולם, לכן ברכת רפאנו, שנתקנה בשמינית, כנגד המילה שהיא ביום השמיני – מעל הטבע[2]–  לכן מדגישים שהוא 'רופא חולי עמו ישראל'.
'כי תהלתנו אתה'
'רפאנו ה' ונרפא הושיענו ונושע כי תהלתנו אתה'. שאל פעם ר' שלמה זלמן אויערבאך את הרצי'ה כשהיה בבית החולים: מה הקשר בין תוכן הברכה על הרפואה לבין המשפט 'כי תהילתנו אתה'? הרצ'י ענה תשובה שאופיינית רק לו: כל מילה בשמונה עשרה מכוונת כנגד פסוק בתנ'ך. 'כי תהילתנו אתה' מכוונת נגד הפסוק 'עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ' (ישעיהו מג כא). התפקיד האמיתי שלנו הוא להלל ולשבח ולפרסם את שם ה' בעולם[3]. זה היעוד האמיתי. כשהאדם מתפלל בברכה  פרטית כמו רפאנו, שלא יבקש רק בגלל הצורך הפרטי שלו[4], אלא יאמר לקב'ה: אני חלק מהעם שמופקד על 'תהילתי יספרו', לכן אני צריך רפואה.
עם הדומים לחמור
המדרש אומר (תנחומא וירא ג) שאברהם אבינו נטל עצה על המילה מממרא. איך זה יכול להיות?! הקב'ה אומר לו למול והוא הולך ליטול עצה ממרא? לא כך. אברהם אבינו ידע כי הוא מופקד על  'תהלתי יספרו'[5]. לפעמים לאדם נראה שאם הוא יראה יותר מדי דתי, יהפך להיות בן ישיבה, הוא כביכול יאבד את הקשר שלו עם העולם החיצוני. הוא יחיה באולימפוס. כשאברהם אבינו הלך לעקידה הוא אמר לנעריו 'וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם'. מיהם אותם נערים? אליעזר וישמעאל, שהם היו אלה שלא יכלו להמשיך את אברהם אבינו. 'שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר'  – עם הדומה לחמור (יבמות סב ע'א). המפרשים שואלים: למה את הענין הזה של 'עם הדומה לחמור' צריך ללמוד דווקא מתוך פרשת העקדה? התירוץ הוא: מפני שזה היה חלק מהניסיון של אברהם אבינו. אילו הם לא היו 'עם הדומים לחמור', יכול להיות שגם אחרי עקדת יצחק היה מי שימשיך את דרכו של אברהם אבינו. באה התורה ואמרת: היחידים שישארו בעולם הם הדומים לחמור, שלא יכולים להיות הממשיכים של אברהם אבינו. אברהם אבינו הלך בידיעה שאם יעקוד את יצחק, אין לו שום המשך בעולם, אין 'תהלתי יספרו', ובכל זאת השלים את הנסיון, וכעין זה מסביר הרב זצ'ל בעולת ראיה (ח'א עמ' פח) את הדגש שאמר אברהם אבינו 'ונשתחוה ונשובה אליכם', שעם כל ההתרוממות לדרגות הגבוהות מצדו של אברהם, זה לא גרם לו לאיבוד הקשר עם כל תלמידיו, אפילו אלו הדומים ל... אותו הדבר במילה. אברהם לא נטל עצה מממרא  האם לעשות ברית מילה או לא. הוא שאל אותו האם המילה, שהופכת את אברהם אבינו לאדם שלם[6], 'והיה תמים', תפגע במרקם הקשרים שיכול להיות לו עם הבריות, אם הוא לא יהיה נראה כמו הבריות, אולי לא ירצו לשמוע אותו. על זה אמר לו ממרא שאדרבה,  כמה ש'היה תמים' יותר ע'י המילה והעקדה, המעלה הגדולה של אברהם אבינו תתן לו הרבה יותר עוצמות להשפיע על הציבור.
שבת שלום. 
 
[1] דעת תבונות סי' א
[2] ראה תפא'י למהר'ל פ'א
[3] ראה אורות, ישראל ותחיתו פ'א
[4] ראה ברכות ל ע'א: ' אמר אביי לעולם לישתף אינש נפשיה בהדי צבורא'.
[5] ראה ב'ר פל'ט אות ב: 'אברהם אבינו דומה לצלוחית של אפופיליסמון וכו''.
[6] ראה תפא'י למהר'ל פ'ב