דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחת פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
מקץ

 'ראייה רוחנית'
'ויהי מקץ שנתיים ימים' אומרים חז'ל על זה נאמר 'קץ שם לחושך' הקב'ה מראש הקציב שנתיים ימים ליוסף, ובתום השנתיים 'ופרעה חולם' – אין הכוונה שבגלל שהוא חלם לכן יוסף יצא מבית האסורים בדיוק להיפך, בגלל שהגיע הזמן שיוסף יצא מבית האסורים 'קץ שם לחושך' לכן הקב'ה סיבב את חלום פרעה ואת כל המאורעות שקורים בעולם כדי שיוסף יצא בזמן. אבל למה 'קץ שם לחושך' אומרים רק על שנתיים ימים? למה לא לדרוש לכל התקופה שיוסף היה בבית האסורים הוא לא היה שם רק שנתיים! השנתיים האלה שמדברים פה זה מה שנאמר בסוף הפרשה הקודמת שבגלל שיוסף אמר לשר 'כי אם הזכרתני כי שמו אותי אל הבור ולא עשיתי מהומה' אז לכן וישכחהו מפני שתלה יוסף לזכרו נזקק להיות אסור שתי שנים (רש'י), אז למה הקץ שם לחושך זה בתום השנתים שנוספו ליוסף? הרי קץ שם לחשך לכל מה שעבר על יוסף על כל השתים עשרה שנה!
בפשטות הכוונה היא, שהקב'ה מכה מישהו, כתוב שהוא אומר על כל מחלה ועל כל מכה מתי היא תתחיל ומתי היא תגמר, מראש ידוע, לכן קץ שם לחושך התייחס רק לתוספת שהייתה לו, שזה לא היה בכלל הגזירה הראשונה ליוסף. אלא שיוסף שם מבטחו אל רהבים כמו שאומר רש'י בפרשה הקודמת ולא אל ה'. לכן דרשו חז'ל 'קץ שם לחשך' זה הולך על דברים שיכול להיות שאדם מביא על עצמו. 'ויהי מקץ' הקב'ה בשביל שיצא יוסף הוא גרם שפרעה חולם.
 
ויש שייכות מיוחדת בין הוויכוח של יוסף ואחיו בפרשת מקץ לנושא של חג החנוכה. ברכת הרואה בחנוכה: מברך שעשה נסים, כתוב בחז'ל שבשילה שזה היה חלקו של יוסף אוכלים בכל הרואה, בכל פינה שרואים את משכן שילה וממשכן שילה רואים החוצה מותר לאכול קדשים. מפני שיוסף, אומרים חז'ל הוא לא הזין את עיניו הוא שמר על כוח הראייה שלו, לכן הוא זכה שאוכלים בכל הרואה. ראייה היא לא מתפרשת רק כראייה חושית, ראייה זה גם ראייה רוחנית, 'וירא יעקב כי יש שבר במצריים' אומר רש'י 'ומהיכן ראה, והלא לא ראה אלא שמע, שנאמר (להלן מב ב) הנה שמעתי וגו' ,ומהו וירא יעקב, ראה באספקלריא של קדש שעדין יש לו שבר במצרים. ולא היתה נבואה ממש להודיעו בפרוש שזה יוסף' יעקב ראה לא בראייה חופשית מפני שהוא שמע אלא ראה באספקלריה של קודש בראייה רוחנית שיש שבר מלשון יושבת על המשבר, יש שני סוגי שברים: יש כמו שאומרים בישיבה תמיד, יש משבר (מלעיל) ויש משבר (מלרע) זה שני דברים שונים. יש שבר שהוא מתחלק לכמה חלקים, יש שבר מלשון שהיא יושבת על המשבר  'וירא יעקב ...' מלשון יושבת על המשבר הוא ראה שיש תקומה לישראל בראייה רוחנית גם אם זה בא דרך גלות מצרים, זה בא דרך כוח הראייה של יוסף.
 
יהודה 'הפעם אודה את ה'' כותב רב צדוק הדגש אצלו היה על שמירת הפה, על שמירת הלשון, במגילה בדף כ'ח. אומרת הגמרא: אסור להסתכל בפני אדם רשע, למה? מפני שגם ראייה זה חיבור, אחרת למה אסור להסתכל? ראייה זה חיבור! מידה טובה מרובה ממידת פורענות שוודאי להסתכל בצדיק, להסתכל בנרות לראותם בלבד זה לא סתם ראייה זה חיבור, ובמיוחד שחז'ל אומרים שאותו האור הגנוז שהקב'ה ברא בתחילת בריאת העולם גנזו לצדיקים לעתיד לבוא אומרים חז'ל איפה הוא גנז אותו בתורה שבעל פה, ואומר הטור בהלכות קריאת שמע שלכן אומרים לפני הבקשה של ותן בליבנו את הביטוי 'אור חדש על ציון תאיר...יוצר המאורות:' הכוונה לאותו אור שגנזת והיות ומקור גניזתו היה בתורה מיד אח'כ מבקשים את הבקשות של והאר עינינו בתורתך
אומר החתם סופר החיבור בין רב לתלמיד בארץ ישראל הוא יותר גדול מאשר בחו'ל' ועל זה נאמר 'והיו עיניך רואות את מוריך'
הירושלמי ביצה אומרת 'האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה ואילו חזיתיה מקמיה הוה מדדנא טפי דכתיב 'והיו עיניך רואות את מוריך' את כל זה אני מביא בנקודה הזאת שראייה זה התחברות, אחרת לא היה שום מובן בנושא של ראייה, הקב'ה הראה למשה רבנו את כל הארץ. החסידים אומרים שגם מה שהרבה רואה זה נחשב לשיריים גם אם אינו אוכל. 'וליבי ראה' כמו שכתוב בקהלת הרבה חכמה זה לשון של הבנה. לכן יש מצווה מיוחדת לראות נר חנוכה.
 
האדרת בקונטרס נפש דוד כותב על עצמו שהוא מאוד היה תמיד שמח ומשתוקק להביט במראה נרות החנוכה ושלא הבין את אלה שמיד אחרי ההדלקה רצים במהירות הבזק להתפלל מעריב ועוזבים את הנרות כך. האדרת לא היה חסיד, האדרת היה רב ברוסיה בליטה אחרי זה בירושלים.
 
 'העם ההולכים בחושך ראו אור גדול' כתוב במדרש תנחומא פרשת נח שזה נאמר על תורה שבכל פה. לכן דווקא בנר חנוכה שהגמרא אומרת שנר חנוכה הרוצה להחכים ידרים מסמלת את האור המיוחד שיש בתורה, היא סמל החכמה, סמל התורה, כמו שהגמרא אומרת הרגיל בנר חנוכה הווין לו בנים ת'ח והרמב'ם כותב מצוות נר חנוכה חביבה עד מאוד, ואומר שם המגיד משנה, שאם השכר של נר חנוכה זה תורה לכן נר חנוכה זה מצווה חביבה. למה דווקא נר חנוכה חוץ מזה שזה מנורה וזה בדרום היא מסמלת יותר מכל את החכמה? למה הקב'ה ניחם את אהרון דווקא בנושא הזה של הדלקת נר חנוכה? זה באמת יותר מאשר הקרבת קרבנות הנשיאים . הרי הזכרנו שהדלקת נר חנוכה בכלל כשירה בזר אז במה הוא ניחם את אהרון?
שמעתי פעם מצדיק אחד, שמה שהקב'ה אמר לאהרון שלך גדול משלהם הנשיאים קיבלו פרס ישראל, פרס שלם מכל קרבן שהם הקריבו, אהרון עובד עבודה תמידית לא מקבל פרס לא תעודה ולא כותבים עליו. והעולם שלנו שהוא כל כך מתוקשר יש כאלה שמתחילים להאמין בתקשורת שאם היית בארוע ולא כתבת או צילמת כאילו לא היית.., כשאבי נבחר לרב ראשי ונסע  לארה'ב בא אליו איזה רב והביא לו  כזה שלום עליכם ארוך אף פעם לא היה, עד שהסבירו לו שאם הוא לא ירגיש את ה'פלאש' הוא לא ייקח את היד אחורה, הוא בא להראות שהוא אומר שלום.. אמר לו הקב'ה העבודה, השגרתית ה'עולת תמיד העשוייה בהר סיני'- התמידיות שלך היא גדולה משלהם, אל תסתנוור מזה שלא עושים צילצולים ופרסומות וכתבות ממה שאתה עושה בתוך המקדש, ואילו הנשיאים עיתון כזה מדווח כך ועיתון השני בדיוק הפוך והאמת באיזה שהוא מקום כמו שאומרים 'הקב'ה השליך אמת ארצה' זה לפעמים מביא חולשת דעת לבן אדם, אף אחד לא מעריך אותי, אף אחד לא מחבק אותי, אני צריך לעבוד לבד, על זה אמר לו הקב'ה 'שלך גדול משלהם' העבודה התמידית היא בסופו של דבר נותנת של הפירות יותר מהדברים של 'צילצלי שמע'. אין לך יפה מן הצניעות גם בתורה.
מובא בשם המהר'ם שיק מגדולי תלמידיו של החת'ס שמה שהגמרא אומרת הלל מחייב את העניים לא להפטר מתלמוד תורה, אומר שהוא מחייב את רכי השכל. שכשהתחיל ללמוד בישיבה היו צריכים להצמיד לי תלמיד שיאמר לי מה ללמוד ואיך ללמוד ואני השתדלתי להתמיד ויצא מהר'ם שיק. אני לא יודע על מה הוא לא כתב. ועל זה הוא כותב על עצמו 'אני מחייב את חלושי השכל' שלך גדול משלהם.
 
אבל יש פה עוד פירוש שנוגע יותר לנו, 'וחושך על פני תהום' כולם וודאי יודעים שהכוונה היא על יוון שהחשיכה עיניהם של ישראל הכוונה היא על עיני העדה שהם הסנהדרין כך כתוב במדרש בשיר השירים פרק א – עיניהם של ישראל זה הסנהדרין – עיני העדה. איך ניסו להחשיך? על ידי זה שטימאו את כל השמנים. הגמרא בהוריות דף יג: אומרת שהשמן הוא סימן לחכמה, הוא מביא לחכמה, שצריך לאכול זית עם שמן. טימאו את כל השמנים הכוונה היא שהם רצו לפגום בחכמה המיוחדת לישראל, טומאה זה לא הכוונה ששמו שם איזה שרץ ונהייה טמא. התורה אומרת שאסור לאכול מאכלות אסורות 'ונטמאתם בם' אומרים חז'ל שטומאה זה גם לשן טמטמום שמאכלות אסורות מטמטמות ליבו של אדם. זה לא הכוונה שזה נהפך רק מטהור לטמא אלא החכמה תיהפך לונטמטם בם. הרמב'ם פוסק שכשלוקחים תינוק לאשה להיניק כי אימו לא יכולה שישתדלו לא לקחת גויה אם זה לא פיקוח נפש מפני שאחרת התינוק הזה תחילת הגידול שלו תהיה בטומאה. למה כתוב בעשרת ימי תשובה שאדם צריך לזהר במאכלות אסורות מה שהוא לא נזהר בכל השנה? למה דווקא במאכלות? מפני שאדם לא חוטא אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות. לכן בעשרת ימי תשובה צריך ליזהר יותר ב'ונטמטם בם' שבא ע'י מאכלות אסורות. צדיקים אין הקב'ה מביא תקלה ע'י אומר התוספות לא כל תקלה הקב'ה לגבי מי שרוצה בתורה הנטמטמם בם הוא הרבה יותר חריף הרבה יותר מכריע. שיוון טימאו את כל השמנים זה גם טומאת הגוף וגם טומאת השמנים של נטמטמם. אומר הרמב'ם בסוף פרשת אחרי מות : חכמי יוון לא האמינו במה שלא הושג על פי השכל שלהם, לפי דבריו זה הפירוש למה שאומרים בתפילה 'להעבירם מחוקי רצונך' – חוק זה דבר שאתה לא מסביר אותו על פי השכל, חכמי יוון לא יכלו להאמין שיש דבר כזה שהוא לא שכלי הדגש שלהם זה להעביר מחוקי רצונך, דיברנו פעם וראיתי שהרב חרל'פ כותב את זה באיזשהו מקום. יש מושג שבני ישראל יכולים להגיע למצב של עושים רצונו של מקום, אין הכוונה שהם עושים מה שהקב'ה ציווה בלבד אלא כמו שכתוב אצל משה רבנו שהוסיף יום אחד מדעתו וזכה לכוון לדעתו של מקום, האנשים שהיו טמאים לנפש אדם ע'י נתחדשה ההלכה אתה עושה משהו שאתה יודע שזה מקובל ורצוי לפני הקב'ה גם אם לא נצטוית על זה בפירוש. חכמי יוון רצו להעביר בכל דבר שלא שייך למדיניות של השכל אנחנו יודעים שהיחס שלנו לתורה גם בדברים שכליים אנחנו עושים את זה כי זה חוקים שהקב'ה קבע לעולם. אנחנו לא עושים ברית מילה כי הרופאים קבעו שזה בריא. אנחנו לא נמנעים ממאכלות אסורות כי עשו מחקרים שזה לא בריא זה נכון אך לא בגלל זה אנו עושים יוון אמרו 'חוקי' ו'רצונך' לעשות דברים לרצונו של מקום מבלי הסבר שכלי, בלי שנצטוו- זה מה שיוון לא יכלה לסבול. וזה הפירוש שבזמן שעושים רצונו של מקום אז מתקיים בנו הפסוק 'ועמדו זרים ורעו צאנכם ' והיה אם שמעו כתוב ואספת דגנך. שואלים התוספות  והרי מדובר שעושים רצונו של מקום על זה אומר הרב חרל'פ שוהיה אם שמוע שתגיע לדרגה כזאת שתכוון לדעתו של מקום עוד לפני שנצטווית אז נאמר 'ועמדו זרים ורעו צאנכם' אבל והיה אם שמוע זה שאתה עושה רק את המצווה וזה עוד לא בדרגה של 'ועמדו זרים'.
מלאכים נקראים 'גיבורי כח עושי דברו....' ואילו בישראל נאמר שהם עושים רצונו כמו שאומרים בהלל 'צדיקים עושי רצונך' דוד המלך אמר 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי למדני לעשות רצונך' לא רק את מה שכתוב, ולא רק את החוקים אלא גם לכוון לדעתו של מקום, זו הייתה הנקודה שלכן חלשה דעתו של אהרון בהקרבת הנשיאים. רש'י כותב בספר במדבר הנשיאים עשו מעל מה שנצטוו וזכו לכוון לרצונו של מקום, ואומר הרמב'ן בסוף פרשת נשוא איפה שהנשיאים הוזכר קרבנותיהם שהקב'ה הסכים למעשיהם של הנשיאים כמו שכתוב בתורה אצל משה שהסכים לדעת מקום וכמו שכתוב בפרשת הטמאים בפסח 'למה נגרע' והקב'ה אמר שהם זכו לכוון לדעתו. הרמב'ן בסוף פרשת נשוא אומר שזו היתה מעלתם של הנשיאים שהם זכו לכוון לדעתו של מקום.רש'י 'לאחר שהתנדבו העגלות והבקר לשאת המשכן, נשאם לבם להתנדב קרבנות המזבח לחנכו' 'כי לא קבל משה מידם עד שנאמר לו מפי הגבורה' כלומר רש'י כותב במפורש שזו הייתה מעלתם של הנשיאים. חלשה דעתו של אהרון שהוא לא הגיע כביכול למדרגה של 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי'. הם זכו לעשות פעולה כזאת של עושי רצונו של מקום ולא רק את הציווי והחוקים שאין בהם הסבר רציונלי אלא לעשות רצונו של מקום מעין מה שכתוב אצל משה. על זה אמר לו הקב'ה, כפי שאמרנו 'שלך גדול משלהם' במה הוא ניחם אותו? אומר הרמב'ן בהדלקת נר חנוכה- הקרבנות ייפסקו אבל ההדלקה תהיה לדורות, ניחם אותו שיהיה הדלקה של נרות של חנוכה במשך כל הדורות. אז במה הנחמה פה? מפני שכל מה שעשו החשמונאים זה היה גם כן התעוררות נפשית לכוון מעשיהם לרצונו של מקום, מי התיר להם להכנס לפיקוח נפש? מעטים מול רבים, חלשים מול גיבורים! כתוב במפרשים מפני שהם הרגישו התעוררות נפשית שעל כבודם של ישראל, על חילול בית המקדש אי אפשר לשבת בחיבוק ידיים, פה צריך לעשות מעשה שלכוון את דעתנו לרצונו של מקום ונעשה להם נס שהם מצאו את השמן וניצחו במלחמה. וזה הייתה אות מהשמיים שמעשיהם מקובלים.
כתוב בפרשת השבוע בחז'ל 'לימדתך תורה דרך ארץ שכשהאדם עושה מצווה יהא עושה אותה בלב שמח, שאילו היה יודע ראובן שהקב'ה כותב וישמע ראובן ויצליהו מידם בכתפיו היה טעונו ומוליכו אצל אביו' אבל בגלל שבעתונים לא כתוב על ראובן אז הוא לא נשא אותו על הכתפיים, איך אפשר להבין דבר כזה? אצל יוסף כתוב 'ויאסוף אותם למשמר שלושת ימים' למה את ראובן הוא לא לקח למשמר הרי הוא רצה להציל אותו? אילו ראובן היה יודע כתיבה, בפשטות הכוונה שאם זה היה כתוב, אם היה יודע שהיו למדים ממנו אז מה שאדם יודע שלמדים ממנו  הוא נזהר יותר אבל כשהוא עושה את זה בתוך הבית הוא נזהר פחות. בינינו להתפלל בישיבה או בבית זה אותו דבר?!, אפילו מי שמתפלל ביחידות כתוב שיכוון לזמן שמתפללים איפה שהוא רגיל. הפשט הוא יותר מזה, שאדם באמת רוצה משהו ברמ'ח אבריו ושס'ה גידיו לא יהיה לו שום מחסום או מעצור שיוכל לחסום אותו לכן ראובן גם כן נאסר על ידי יוסף שהיה מאמין בזה במאת האחוזים והיה נוקט יוזמה והיה נושא אותו על כתפיו ומשיבו אל אביו. זה מה שהיה אצל החשמונאים. מתתיהו אמר אפשר לשבת במצבים כאלה בשקט? לפעמים יש מצבים של התעוררות נפשית זה מה שחז'ל דרשו על ראובן ולכן יוסף הכניס אותו, אתה ביקשת להציל אותו אבל אם הייתה מארגן משלחת להציל את פולארד והייתה מאמין בזה בלב שלם אז לא הייתה שותק הייתה עושה
כתוב בתוספות בגיטין לו: שבית דין שגוזר תקנה או גזירה אז יש כלל שצריך שהתקנה מתפשטת בכל ישראל, אומר התוספות אבל דבר שבא על ידי מסירות נפש אי אפשר אף פעם לבטלו, אם זה בא על ידי הקרבה אז זה מקבל גדר אחר, אז לא מחכים לראות אם זה פשט בכל ישראל כי זה מסירות נפש. כל מצווה שישראל מסרו נפשם עליה כמו ברית מילה מקיימים אותה בכל הדורות בשמחה. נרות חנוכה שמקיימים אותם בכל הדורות זה מה שניחם את אהרון, פעולתם של הדלקת הנרות בדורות הבאים גם על ידי החשמונאים על זה אמר הקב'ה 'שלך גדול משלהם'.
 
טשטוש גבולות
יוסף כפי שהזכרנו,על משכן שילה שהיה בחלקו כתוב שאוכלים 'בכל הרואה', זה היה תיקון של הראייה, ויהודה 'הפעם אודה את ה'' זה היה תיקון של כוח הדיבור. חז'ל אומרים הזכרנו את זה בשבוע שעבר שצריך להבחין בין חכמה יוונית ללשון יוונית, אסור ללמוד חכמת יוונית 'ארור אדם אשר ילמד את בנו חכמת יוונית' אבל לשון יוונית מותרת. כותב הרב מפני שלשון יוונית זה רק ביטוי חיצוני זה לא משהו מהותי לכן אפשר להשתמש בו. חכמה יוונית זה משהו מהותי כנגד תורת ישראל לכן אסור. כל זה נכון לחכמת יוון שצריך לשמור שלא יהיה טשטוש בין הדבר הביטוי החיצוני לבין הדבר המהותי. לפעמים אנשים יכולים לשמוע מרצה שיש לו כושר דיבור יוצא מן הכלל ואין צריך להגיד שדבר כזה משכנע, יוסף בעצמו אומר 'את אשר האלוקים עושה הראה לפרעה' הפירוש שיוסף ידע להמחיש לפרעה כאילו שעכשיו זה נמצא לו מול העיניים, ראייה יש ראייה שהיא לא רק לרחוק ,זה מה שיוסף אומר הראה את פרעה, מה שאני עומד להגיד לך תדע שזה משהו מציאותי שקורה עכשיו בשטח. אסור להסתנוור לפעמים מצחצוחי לשון צריך לבחון את הדברים בתוכן, זה נכון באומות העולם. אבל בתורתנו הקדושה התוכן והביטוי שני דברים. הר'ן כותב שכל הלשונות של אומות העולם זה הסכמה שלאומות העולם, מה שאין כן לשון הקודש כשמה כן היא זה לשון עצמית זה לא בא רק בגלל הסכמה לאומית שכך אנחנו מדברים, זה לשון הקודש מפני שזה לשון עצמית. אומר נפקא מינה מעשית שמי שאומר קריאת שמע בלשון הקודש ולא הבין מילה אחת בכל זאת יצא קריאת שמע מה שאין כן בשפה אחרת מפני שהשפה של התורה היא  כמו שהבאנו ברמח'ל שכל אות ואות שיש בתורה שברגע שאתה מפענח אותה אתה רואה כמה וכמה גוונים והשלהבת עולה מאליה.למה זכו היוונים ללשון יוונית? 'יפת אלוקים ליפת' זה על לשון יוונית, בזכות ששם ויפת שמרו על העינים ועל הפה, חם כתוב 'וירא ויגד' שם ויפת שהיו צנועים ושמרו גם הראייה וגם על הדיבור לכן כתוב 'יפת אלוקים ליפת' הם זכו לחכמה יוונית וכמו שהגמרא אומרת שהתירו לכתוב את התורה ביוונית ולא בשום שפה אחרת. אומר המהר'ל: עבדות שבה נענש חם בגלל שהוא לא נזהר בראייה והוא לא נזהר בשמירת הפה, מפני שהראייה והלשון הם דברים רוחניים ששייכים באדם, האדם יש בו את כוח המדבר מה שאין בבהמה, הראייה של האדם אינה רק חושית היא גם רוחנית. לא שייך שעבוד לדברים רוחניים, אבל חם שנכשל בראייה ונכשל בדיבור ואין בו את המעלות הרוחניות לכן 'עבד עבדים יהיה לאחיו' ואיך עבד יוצא לחופשי? אם האדון מכה אותו בשן ועין, באותם שני דברים שהוא קיבל את העבדות יכול להיות עבד, השחרור שלו יהיה רק כאשר הכה אותו בשן ועין.זה היה הכוחות של יהודה ויוסף, כוח הראייה של יוסף שאוכלים בכל הרואה שהוא לא הזין את עיניו לדבר שאסור לו, וכוח הדיבור שהיה אצל יהודה וכמו שכתוב בפרשה הבאה 'ויגש אליו יהודה ויאמר' שילוב של יוסף ויהודה השלטון על כוחות הרוח שיש באדם, השילוב של שני הדברים יחד, בזה עוסקות הפרשיות של השבוע ושבוע הבא.
יש גמרא בפסחים 'אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר' ואומרת הגמרא למה לאור הנר? 'ילפינן חיפוש מחיפוש' 'בעת ההיא וכו'' כתוב אצל בנימין לשון חיפוש, אותו חיפוש שכתוב אצל בנימין של 'אחפש את ירושלים בנרות' באותה בחינה צריך האדם לחפש את החמץ שבקרבו את הנר ה' נשמת אדם שיש בו, וכל אדם יש בו את הנר, אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. והתניא כותב שלכן נר ה' נשמת אדם, נר בניגוד לכל הדברים שקיימים בעולם אין בו את כוח המשיכה, הוא תמיד עולה למעלה, וכל הדברים הגשמיים יש בהם את הדברים המורידים אותם למטה. נשמתו של האדם משולה לנר מצד הזה שהיא תמיד שואפת לעלות למעלה. וזה מה שהקב'ה אמר לאהרון 'בהעלותך את הנרות' שתהא עולה מאליה, שלא תהא אש שמכלה אלא אש שמאירה שמביאה אורה לעולם. וכמו שדורשים חז'ל אורה זו תורה על הפסוק'ליהודים היתה אורה ושמחה' שואל השפ'א אז למה לא כתוב 'ליהודים הייתה תורה' ואומר זה גופא – הם הרגישו שהאור האמיתי של העולם זה באמת התורה. כמו שהגמרא אומרת על הורדוס שהוא כיבה אורו של עולם ולכן הוא צריך לבנות את בית במקדש שם השכינה שורה שם המנורה שורה. בכל חנוכה וחנוכה מדברים בישיבה על כך שלא בכדי הגמרא שואלת על דין דרבנן 'היכן ציוונו' זה כח מיוחד שבא להבליט את הכוח שבא על ידי חכמים, על ידי עשיית רצונו של מקום, על ידי עשיית חוקי רצונך.
 
שיהיה שבת שלום.