דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחת פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
ויחי

 
'וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה'. אומר רש'י (מז, כח ד'ה ויחי): 'למה פרשה זו סתומה?' דהיינו, מדוע אין שום הפסק בין זה שישראל ישבו בארץ גושן לבין 'וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם'? 'לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. דבר אחר: שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו'. יש פה כמה וכמה דברים שאנו מתרכזים בהם: מה הקשר בין זה שנסתמו עיניהם של ישראל מאז שמת יעקב לכך שהפרשה פתוחה או סתומה? ושנית, אם הפרשה הזו סתומה בגלל שכשנפטר יעקב אבינו 'נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד', אז זה לא צריך להיות פה, אלא בין פרשת ויחי לספר שמות, מפני שרק בתחילת בספר שמות כתוב 'וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא' (שמות א, ו), ורק שם התחיל השעבוד. כך כותב רש'י בשמות, שהשעבוד בפועל לא התחיל כעת, אלא רק לאחר שמתו 'יוסף ואחיו וכל הדור ההוא'. אז למה רש'י אומר זאת כבר עכשיו, עוד לפני שיעקב אבינו מת?
'נסתמו עיניהם וליבם של ישראל'. הדגש הוא על 'עיניהם ולבם'. בהרבה מקומות התורה מדברת על העין והלב, 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם' (במדבר טו, לט), 'והיו עיני ולבי שם כל הימים' (מלכים א ט, ג), כנראה יש איזו משמעות מיוחדת ללב והעין. הגמרא אומרת: 'למה ניתנו הפסקות למשה רבנו? להתבונן בין פרשה לפרשה'. יש בתורה פרשיות ומרווח בין פרשה לפרשה כדי להתבונן. ואומר השפת אמת (תרל'ד ד'ה למה) שבפרשה סתומה זה להיפך – פרשה סתומה מבטאת את התקופה שאין לנו זמן 'להתבונן בין פרשה לפרשה'. ומסביר השפת אמת שזה פירוש דברי חז'ל, שכאשר מת יעקב אבינו 'נסתמו עיניהם ולבם של ישראל', שהיה להם פחות כוח 'להתבונן בין פרשה לפרשה', מפני שאין את יעקב אבינו. הדור הקודם כבר לא קיים. אך בפרשת בשלח אחרי יציאת מצרים, חזר האור לעיני בני ישראל, 'ולכל בני ישראל היה אור במושבותם' (שמות י, כג), ולכן השירה כתובה עם הרבה מרווחים, הרבה פרשיות פתוחות, מפני שגודל היכולת שלנו להתבונן בתורה מתבטא גם בצורת הכתיבה. כשמת יעקב ו'נסתמו עיניהם ולבם' לא היה לישראל כוח להתבונן, ולא צריך הפסקה בין פרשה לפרשה, משא'כ כשהגיע זמן הגאולה, בפרשת בשלח, שם הפרשיות פתוחות מפני שאז יש לנו כוח להתבונן יותר ויותר. אולם, מתי יש לנו כוח להתבונן? כל עוד אנחנו קשורים ליעקב, כל עוד אנחנו קשורים ליוסף ולאחים, ששייכים לדור הקודם. [כשהרבי מצאנז הקים את קריית צאנז הוא אמר לאנשים: תדעו שאני אבנה פה את הבניינים הכי גדולים והכי מודרניים שיש בדורנו, אבל בחינוך – ניתן את החינוך הכי ישן, הכי מסורתי, הכי קרוב למעמד הר סיני]. המקנה במסכת קידושין כותב שיש עניין שהסבא יספר לנכדו את סיפור יציאת מצרים לא פחות מהאבא, מפני שהסבא קרוב יותר למקור, קרוב יותר ליציאת מצרים ולמעמד הר סיני. את הדברים צריך לשמוע לא מ'האורתודוקסיה המודרנית' ח'ו, אלא מהקרובים יותר למקור. הגמרא מספרת (גטין נו ע'ב) שבאותה שעה שרבן יוחנן בן זכאי ביקש 'תן לי יבנה וחכמיה' הוא ביקש דבר נוסף: לרפא את רבי צדוק, שצם ארבעים שנה כדי שלא יהיה חורבן. מה הקשר בין שתי הבקשות? אפשר באמת להגיד ששתי הבקשות אינן תלויות אחת בשניה, אך הגמרא מביאה אותן בחדא מחתא, מפני שאם נבנה את 'יבנה וחכמיה', ולא נרפא את רבי צדוק, שיהיה הסמל של הצעירים שבאים ללמוד, הם יחשבו שהתורה מתחילה מהם ושאין להם קשר למה שהיה לפניהם, וכך זה לא יצליח. לכן באותה בקשה שביקש רבן יוחנן בן זכאי 'תן לי יבנה וחכמיה', הוא דאג לרפא את רבי צדוק, שנדע מאיפה אנו שואבים, מפני שאחרת זה מצב של 'סתימת עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד'.
זה הסבר אחד, אבל ודאי שאי אפשר להסתפק בו, מפני שאחרי הכל, בכל זאת לא פה המקום של סתימות הפרשה. גם אם מייד כשמת יעקב 'נסתמו עיניהם ולבם של ישראל', הרי מיתתו כתובה בהמשך הפרשה, ומדוע הפרשה הסתומה בתחילת פרשת ויחי? מפני שבעצם יש שתי משמעויות במושג של גלות: ישנה גלות פיזית – יוצאים למקום אחר, שאינו המקום הטבעי שלנו (עי' נצח ישראל פ'א). אך יש גם גלות רוחנית – שקיימת גם אם האדם נמצא כל הזמן באותו מקום.  הרב כותב באורות הקודש (ח'ג עמ' קמ) שכשהקב'ה אמר לאדם הראשון 'איכה' (ג, ט) אין הכוונה – באיזה מקום גיאוגרפי אתה נמצא, אם אתה מתחבא פה או שם, אלא – איפה אתה? באיזה דרגה אתה נמצא? ומביא על כך הרב את הפסוק ביחזקאל (א, א) 'ואני בתוך הגולה'. מה פירוש 'ואני בתוך הגולה'? ה'אני', האדם עצמו, המהות שלו, נמצאים לפעמים בגולה. כאשר הוא מתכחש לעצמו זו ג'כ גלות מסויימת. ועל זה אומרים חז'ל: נכון ע'י מותם של 'יוסף וכל אחיו' החלה הגלות, ה'וירעו אֹתנו המצרים' (דברים כו, ו) – 'שעשו אותנו רעים' (עולת ראיה ח'ב עמ' רעח), אבל כבר לפני זה התחיל הניצוץ של הגלות. ברגע שיעקב אבינו הסתלק, כבר אין את 'עיניהם ולבם של ישראל'. העיניים והלב מסמלים את הצד הרוחני של האדם ושל האומה. על משה רבנו כתוב 'וירא בסבלותם' (שמות ב, יא), ואומר רש'י (שם ד'ה וירא): 'נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם'. אותו ביטוי. צריך להיות רגש, אכפתיות, כשהמצרים עושים צרות. ואני מדבר על המצרים בדווקא. ועוד הוסיף בספר ישמח ישראל בפרשתנו, שמי שאינו מרגיש צער ודחקות חבירו ואומר שלום עלי נפשי, סימן מובהק שאיננו עומד בייחוד ואהבת ה'. כי מי שאוהב את הפועל אוהב גם את הפעולה, ואם אוהב את האב אוהב גם את הבנים. וכך מפורש כאן בתרגום ירושלמי. אז למשה רבנו היה אכפת, אך אומר רש'י אצלנו, שפה התחיל חוסר האכפתיות. כבר כעת היו ניצוצות קטנים ממה שעתיד להיות. שכמו שההווה משפיע על העתיד, כך גם העתיד משפיע על ההווה. למה במנחה בערב שבת לא אומרים תחנון? כתוב בקדמונים הראשונים שזה מפני שהניצוצות של שבת משפיעים לא רק אחרי השבת, שלושה ימים קדימה, אלא גם לערב שבת. גם אז יש ניצוצות של קדושה שמאירים מתוספת שבת, ולכן לא אומרים תחנון. העתיד משפיע גם על העבר, על הזמן הקודם, ובפרט ברוחניות. חגי זכריה ומלאכי היו בסוף תקופת הנבואה, ושם יש ביטויים שאין בנבואה אחרת. כתוב שהקב'ה אמר להם: 'מה אתה רואה'. למה לא כתוב ביטוי כזה בנביאים אחרים? אומר רבנו יונה בפירושו על התורה שמפני שזו היתה התקופה בה הנבואה הולכת להסתיים, אז כמו שלפני שנר כבה הוא דועך ונהיה חלש, כך גם הכוח הרוחני של הנבואה נחלש, ולכן באותו הדור היה הקב'ה צריך לשאול 'מה אתה רואה', מפני שלא בטוח שהנביא יכול לקלוט בדיוק את מה שרצה הקב'ה להראות לו. וזה מה שהיה אצל יעקב אבינו, ש'נסתמו עיניהם ולבם'. נכון ששעבוד הגוף, הגלות הגופנית הממשית, היתה רק בספר שמות, אך כבר לפני כן החלה הגלות הרוחנית, 'ואני בתוך הגולה', שהאדם לא מוצא את עצמו, ודבר זה קרה מעצם זה שיעקב אבינו, 'תתן אמת ליעקב' (מיכה ז, כ), כבר לא נמצא בשטח.
העיקר הוא שהלב יהיה לב יהודי, 'והיו עיני ולבי שם כל הימים' (מלכים א ט, ג), 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם' (במדבר טו, לט). הגמרא בקידושין (כט ע'ב) שואלת האם האדם צריך לישא אישה ואח'כ ללמוד תורה או שילמד תורה ואח'כ ישא אשה, והיא מחלקת: 'הא לן והא להו' – יש הבדל בין חכמי א'י לחכמי בבל. ואומר המקנה פירוש מקורי ויפה: הרמב'ם כותב בהלכות איסורי ביאה (פכ'ב הכ'א): 'שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה'. אוירא דא'י מחכים (ב'ב קנח ע'ב), ולכן אותם הלומדים תורה בא'י – הלב שלהם איננו 'פנוי מחכמה', מפני שהמהות של ארץ ישראל היא חכמה, ולכן שם הוא יכול ללמוד תורה ואח'כ לישא אשה, אך בבבל בדיוק להיפך – 'ונתן ד' לך שם לב רגז' (דברים כח, סה), ואומרת הגמרא בנדרים (כב ע'א): 'ההוא בבבל כתיב'. המקום משפיע, ומדרגת האדם תלויה במקום בו הוא נמצא. רואים את זה בעוד כמה וכמה מקומות בפרשה. כתוב 'וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה', ואומר רש'י (מז, לא ד'ה על) שהוא השתחווה והודה 'על שהיתה מטתו שלמה, שאין בה רשע, שהרי יוסף מלך הוא, ועוד שנשבה לבין הגוים והרי הוא עומד בצדקו'. אז הסברנו פעם שיוסף התעסק בדברים פוליטיים, מלך במצרים, ובכל זאת הם לא השפיעו עליו, הוא עמד בצדקו ולא דיבר שטויות ברדיו או במקום אחר... ומסביר רש'י שלכן הוא 'הפך עצמו לצד השכינה', שהוא שמח שהשכינה אצלו בבית. אך לאחר מכן, בהמשך הפרשה, כתוב שיעקב אבינו כינס את בניו ורצה לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, והוא אמר: 'שמא יש פסול במיטתי' (ילקו'ש קנז, מט; ועי' פסחים נו ע'א). מה ההבדל? למה פעם אחת חושש יעקב שיש פסול במטתו ופעם אחת הוא אינו חושש? לכאורה הפירוש הוא שכשיעקב רואה את השכינה אין לו מה לחשוש, אך כשהוא אינו רואה את השכינה, 'נסתלקה ממנו שכינה', יש מקום לחשש שמא מיטתו איננה שלמה, מפני שכפי שהגמרא (סנהדרין יא ע'א) אומרת על הלל: 'יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו זכאי לכך' – יש דברים שהזמן גרמא, ולכן לפעמים האדם לא מקבל את המעמד שלו. יעקב אבינו פחד שאולי גם הוא נמצא במצב כזה, שהסביבה הקרובה אליו אינם ברי הכי שתשרה בתוכם שכינה. הקב'ה אמר למשה רבנו: 'לך רד' (שמות לב, ז) ומבארת הגמרא (ברכות לב ע'א): 'אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, רד מגדולתך! כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו ישראל חטאו, אתה למה לי?!' – ברגע שישראל חטאו וירדו ממעמדם, גם משה רבנו ירד ממעמדו. וכן אומרת הגמרא במועד קטן (כה ע'א) שרב הונא היה גדול מאוד, ורק בגלל שהוא היה בבבל, המקום גרם שהוא לא הגיע לתעודתו, לייעוד האמיתי שלו. הזמן גורם, המקום גורם, הסביבה גורמת, ולכן 'וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה', 'הפך עצמו לצד השכינה' – כשהוא מרגיש שהשכינה נמצאת, אין לו חשש שמא מיטתו פסולה.
אותו דבר כתוב בהמשך, בפעם רביעית. כתוב שיעקב שאל את יוסף: 'מִי אֵלֶּה', וכתב רש'י (מח, ח ד'ה וירא): 'בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו'. א'כ הוא שאל: מיהם הילדים שמסתובבים פה? הרי מי שלומד תורה שכינה לומדת כנגדו, ואם כשבאים לפה הנכדים השכינה מסתלקת, אז הם לא שלי! מי אלה?! ומה ענה לו יוסף? 'הראה לו שטר אירוסין' (רש'י שם, ט ד'ה בזה). מה מוכיח שטר האירוסין? מה התשובה פה? הגמרא בקידושין (ע ע'ב) אומרת שאין השכינה שרויה אלא על משפחות מיוחסות בישראל. אמר לו יוסף: אתה חושב שבגלל זה נסתלקה שכינה? זה לא קשור לזה. לי יש שטר אירוסין, תדע עם מי אני התחתנתי. אני לא עשיתי את החשבונות שעשה חזקיהו, שלא התחתן שמא יצאו ממנו בנים שאינם הגונים! נכון שמאפרים ומנשה יצא ירבעם שחטא והחטיא את הרבים (ר'ה יז ע'ב. עי' רש'י מח, ח ד'ה וירא: 'בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים, ויהוא ובניו ממנשה'), אבל 'בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה' – אני לא עושה חשבונות עתידיים, עשיתי את מה שמוטל עליי. ואז ענה יעקב: 'קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם'.
ופעם נוספת – כשיעקב אבינו מברך את  ראובן הוא אומר לו: 'אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה', ומבאר רש'י (מט, ד ד'ה פחז) שיעקב אמר: אתה גרמת בהתנהגות שלך שהשכינה תסתלק ממיטתי. זה מה שיעקב אבינו מוסר לבניו לאורך כל הדרך – אנחנו צריכים בניין שהשכינה שרויה בו, בית שהשכינה שרויה בו.
ובפרשת עליה לרגל, בפרשת כי תשא: יראה את פני האדון ד' אלוקי ישראל, שלושה שמות כביכול להקב'ה. ובמדרש לקח טוב נאמר: האדון – ע'ש הפסח שגילה אדנותו ביציאת מצרים. ד' – גילוי הוויתו שאין עוד מלבדו בשבועות במתן תורה. אלוקי ישראל – הוא התגלותו ע'פ ענני הכבוד שהם שייכים לחג הסוכות. ובמכילתא בפרשה ל'ד כ'ג הוסיפו כי 'אלוקי ישראל' בא ללמדנו שעלינו, על עם ישראל ייחד שמו ביותר. וההתגלות הזו מיוחדת לסוכות. כמ'ש הטור בסימן תי'ז, שחג הסוכות כנגד יעקב אבינו כי אז חזרו ענני הכבוד, גילוי השכינה לאחר חטא העגל, שמוסיף הקב'ה להשרות שכינה בתוכינו. וזו מדתו של יעקב, גילוי שכינה. וכמ'ש ברמח'ל בספרו דרך ד' (חלק ד' פרק ח') שענני כבוד היו לא רק שמירה מפגעים גשמיים, אלא גם לרוממם ולהבדילם מאומות העולם מבחינה רוחנית. ויעקב אבינו הוא שהשלים את הבירור בין ישראל לאומות, הוא בירר את ארץ ישראל לנו ולא לעשו, הוא נתן את כל ממונו לעשו ע'מ שלא יהיה לו חלק במערת המכפלה, כמ'ש במדרש שמות (לא, יז), ומשום כך ביקש יעקב להיקבר במערת המכפלה, והתורה מדגישה ומכפילה את שייכותנו למערה שקנה אברהם, ושם נקברו האבות, להדגיש את העניין הזה של שייכות המערה לישראל, והיא גם היא מבטאת את ההבדלה בין יעקב לעשו. יעקב הוא החותם על כך ועל כן הודגש בפרשתנו עניין זה של נסתלקה השכינה, כי כל שליחותו של יעקב למטרה זו 'ושכנתי בתוכם', שתהא מיטתו שלמה, שיקויים בו ביעקב הבטחתו של הקב'ה והיה ד' לי לאלקים, כפרש'י: שיחול שמו עלי מתחילה ועד סוף.
כשרצה יעקב לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה הוא אמר: 'הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים' – הוא לא היה יכול לגלות את  הקץ, אז הוא גילה להם כיצד מביאים אותו: 'הֵאָסְפוּ'. מה זה 'הֵאָסְפוּ'? ואם הם יתאספו מה יקרה? הפרשנים אומרים שיעקב אבינו אמר: אתם רוצה להתחבר עם הקץ? עליכם לעשות שני דברים: דבר ראשון – להיות ביחד, לשון אסיפה, שכולם במקום אחד. בעל ספר חרדים, בן דורו של הבית יוסף, כותב ש'שמע ישראל' (דברים ו, ד) זה מלשון 'וַיְשַׁמַּע שאול את העם' (שמואל אל טו, ד) – קריאה לעם ישראל שיתאספו יחד, מפני שאחרת לא נגיע למצב של 'ד' אלקינו ד' אחד', שהאלוקות תתפרש על כל העולם כולו. יעקב אבינו ראה שהשכינה הסתלקה והוא פחד שמא ליבם חלוק על המקום, ואז 'אמרו לו בניו: שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד' (פסחים נו ע'א), וכשהם אמרו 'שמע ישראל' זאת אומרת שהם גם התאספו ביחד, שאחרת אין זה 'שמע ישראל', אין זה אסיפה. כתוב 'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו' (תהלים קכב, ג). מה פירוש 'חוברה לה יחדיו'? שכולם מתאספים בירושלים והיא הופכת את כל ישראל לחברים (ירושלמי חגיגה פ'ג ה'ו), ומסביר הרמב'ם במסכת דמאי שתלמידי חכמים נקראו חברים מפני שחברתם נעימה זה לזה. 'וקנה לך חבר' (אבות פ'א מ'ו) – מבאר רבנו יונה (שם ד'ה וקנה): אחד שתוכל לשפוך את הלב לפניו, שידע מה לייעץ לך. חבר זה לא מישהו שנוסעים איתו בטרמפ וזה הכל. חבר זה משהו מהותי. ואכן ברש'י עה'ת עה'פ ואהבת בכל לבבך: שלא יהא לבך חולק על המקום. ז'א מבלי קבלת ייחוד השם, לא חסר רק הקבלת עול, אלא הר'ז חולק על המקום. וביאור הדברים כמ'ש בפרשת ואתחנן, 'אשר חלק ה' לכל העמים' (דברים ד' י'ט) החליקם בהבליהם, לטרדם מן העולם, ואילו לבני ישראל ניתנה התורה, תן הדברים על לבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.
אך יעקב רומז פה לעוד משהו: הגמרא (מנחות צט ע'ב) אומרת שגם אדם שאינו יכול ללמוד כל היום, מקיים בדיעבד את מצוות תלמוד תורה אם הוא קורא קריאת שמע שחרית וערבית. זאת אומרת שקריאת שמע איננה רק מצווה שכוללת בתוכה קבלת עול מלכות שמים, אלא היא כוללת אף את החיבור לתלמוד תורה. זה המינימום של מצוות תלמוד תורה. אז זה מה שאמר יעקב אבינו: ככל שאנו יותר מאמינים, ככל שאנחנו יותר מחוברים לתורה, כמה שאנו נרפא יותר את רבי צדוק, נוכל להגיע יותר לגילוי הקץ, שלעת עתה נסתם מסיבות כאלה ואחרות! וזו לא סתם אגדתא. יש רמב'ם בהלכות קרית שמע (פ'א ה'ד), שכמו כל רמב'ם, מדויק מאוד במילים. אומר הרמב'ם: 'הקורא קריאת שמע, כשהוא גומר פסוק ראשון אומר בלחש 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', וחוזר וקורא כדרכו 'ואהבת את יי אלקיך' עד סופה. ולמה קורין כן? מסורת היא בידינו שבשעה שקבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו ציום וזרזם על יחוד השם ועל דרך ד' שהלך בה אברהם ויצחק אביו, ושאל אותם ואמר להם: בני, שמא יש בכם פסלות מי שאינו עומד עמי ביחוד השם, כענין שאמר לנו משה רבינו 'פן יש בכם איש או אשה' וגו', ענו כולם ואמרו: שמע ישראל יי אלקינו יי אחד', כלומר – שמע ממנו, אבינו ישראל, י' אלקינו יי אחד. פתח הזקן ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח ששבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה'. הרמב'ם אומר שיעקב ציווה את השבטים על יחוד ד', ועל דרך ד'. מהי דרך ד'? ואיפה רואים שיעקב אבינו דיבר איתם על כך? הרמב'ם בהלכות דעות (פ'א) כותב שמצווה להידבק בתורה ובמידותיו של הקב'ה – 'מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא מכניס אורחים...' וכו' וכו', ולבסוף אומר הרמב'ם (ה'ז): 'והם הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה, נקראת דרך זו דרך ד', והיא שלמד אברהם אבינו לבניו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' (יח, יט)'. דהיינו, אומר הרמב'ם שאברהם אבינו לימד את בניו את דרך ד', שהיא המידות, ללכת בדרך האמצעית, לא להיות לא נורמליים. הגמרא (ברכות לא ע'א) מספרת על רבי עקיבא שכשהיה מתפלל היה מתחיל בפינה אחת ואח'כ היו מוצאים אותו בפינה אחרת, מרוב ההתלהבות בעבודת ד'. ואומר בעל ספר יראים, ר' אליעזר ממינץ, אחד מהראשונים, שכל זה כאשר מתפללים בבית, אך אם האדם מתפלל בציבור ועושה שם כל מיני תנועות משונות, לא רק שהוא עובר על 'לפני עור' (ויקרא יט, יד), שהוא משגע את כולם בבית הכנסת, אלא גם אסור לך שיחשבו עליך שאתה 'משהו'. ללכת בדרך ד' הכוונה היא לעבוד את הקב'ה בדרך הנורמאלית. וכמובן אין הכוונה ח'ו שאנחנו נתפשר על כל דבר. אמרתי לכם פעם שהעולם שואל מדוע החלק הראשון בשולחן ערוך הוא אורח חיים, למה לא נתחיל בחושן משפט? הרי כל העולם מתקוטט על כך! אלא שחושן משפט זה החלק היחיד שכתובים בו דיני פשרה, ואם היינו לומדים קודם כל אותו היינו מקישים מכך שאפשר לעשות פשרה גם באורח חיים, בתפילין, בשבת ובכל ההלכות... 'ושמרו דרך ד'', מצווה לרקוד עם סכינים בשמחת חתן וכלה?! צריך להיות לא נורמאלי?! איפה זה כתוב?! 'ושמרו דרך ד'', למה לא כתוב 'תנהגו בדרך ד''? כותב הרמב'ן בחולין (ב ע'ב ד'ה ואם) ששמירה פירושה כמו שכתוב 'את משמרת תרומותי' (במדבר יח, ח), לשמור את הדברים בלי היסח דעת (עי' רש'י פסחים לד, א ד'ה בהיסח) – אל תסמוך על הרוב, אל תסמוך שבערך זה יהיה בסדר, שמירה זה כמה שיותר קרוב למאה אחוז.
אז כעת אנחנו יודעים מהי דרך ד', שאותה לימד אברהם ליצחק, וממילא יצחק לבניו ויעקב לבניו, אבל היכן זה כתוב בפרשה? – זה הברכות שנתן יעקב לבניו! בתחילת ספר דברים כותב רש'י (א, ג ד'ה ויהי) שמשה רבנו הוכיח את ישראל מפני שהוא למד מיעקב שגם הוא הוכיח את בניו לפני מותו. מה אומר לנו רש'י? אל תחשוב שהברכות שיעקב נתן הם רק ברכה –איזה נחמד אתה. הברכה היא התוכחה הגדולה ביותר שיש. כשאתה מציב לאדם ראי מול הפנים, ואתה אומר לו: תראה איזה כוחות יש לך! – ראובן, שמעון ולוי, איזה עוצמות אדירות יש לכם! אל תבזבזו אותם על שטויות! לא על טבח בשכם ולא במקום אחר. תנצלו אותם להיות מלמדים בישראל! 'אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל'. אם מישהו מאיתנו היה יודע על אדם שחשוד על שפיכות דמים, הוא היה מעיז לתת לו להיות מלמד תינוקות?! אלא שיעקב אבינו ראה שיש להם מסירות נפש, ואמר להם: תוציאו את זה באפיק הנכון. זה מה שהוא אמר לכל אחד מהשבטים. אז בסתר, לפני ולפנים, הברכה היא גם תוכחה מאוד גדולה. זה מה שלמד משה רבנו מיעקב. הברכה היא ברכה, אבל מתחת לשורות יש עוד מסר גדול. על זה אומר הרמב'ם שהוא ציוה אותם לא רק על יחוד ד', על שמע ישראל, אלא גם על דרך ד', שהכוונה היא לענייני המידות, ענייני התכונות. יעקב אבינו גידל כל אחד לפי מה שהוא, לפי היכולות שלו, לפי מה שמתאים לו, ופה התורה מפרשת ואומרת: בוא נלמד מיעקב אבינו, שציווה אותם גם על יחוד ד' וגם על דרך ד', מפני שכפי שהבאנו כמה פעמים מה שכותב הרב באורות, שמי שחושב שהוא יכול לעבוד את הקב'ה וליחד את שמו על כל הדברים למען כלל ישראל, אבל את עצמו הוא לא מתקן – טועה.
באחת הברכות אומר יעקב אבינו: 'בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי', ואומר רש'י (מט, ו): 'בסודם אל תבֹא נפשי – זה מעשה זמרי, כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה, ואמרו לו זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך, אל יזכר שמי בדבר... בקהלם - כשיקהיל קרח שהוא משבטו של לוי את כל העדה על משה ועל אהרן. אל תחד כבודי - שם, אל יתיחד עמהם שמי...'. יעקב אבינו אומר לשמעון ולוי: אתם אנשים גדולים, 'אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל', אבל את הדברים הרעים שאתם עושים אל תייחסו אלי. לכן כתוב 'קרח בן יצהר בן קהת בן לוי' (במדבר טז, א), ולא 'בן יעקב'. אז מה, העולם לא יודע שהוא מבני יעקב? [ראיתם פעם הזמנה של אדמו'ר לחתונות? כותב שם החתן המהולל וכו' וכו', ולמטה חתום אני הקטן, בד'כ כותבים הק'. פעם באו לאבי להחתים אותו על איזה כרוז ציבורי, ובפתק כבר היו חתומים כמה אדמו'רים שכתבו הק' עם השם הפרטי שלהם. שאל אבי את אותו אחד שבא להחתים אותו: 'תגיד לי, מאיזה גיל אפשר לכתוב הקטן?... הגעתי כבר לגיל הזה?'...]. אז מה חשב יעקב, שאם לא יהיה כתוב בפרשת קרח 'בן ישראל' אז לא ידעו שהוא מבני יעקב?! לא ידעו שהסבא קדישא זה יעקב אבינו?! ומה זה יועיל לו אם לא יהיה כתוב? זה מה שקובע?!
בספר ישמח ישראל של הרב'ה מאלכסנדר מובא יסוד עצום, רעיון נפלא, על הפסוק 'לא הביט און ביעקב' (במדבר כג, כא): ישנן תכונות שנמצאות בעם ישראל בירושה מהאבות, ויש דברים שלפעמים נדבקים בנו, אבל הם חיצוניים. על זה אומר רש'י שיעקב אבינו ביקש שלא ייזכר שמו במחלוקת – שלא יחשבו שהמחלוקת של קרח על משה רבנו שייכת למשהו שהגיע מיעקב אבינו. אני, יעקב אבינו, לא שייך לעניינים האלו בכלל. על זה הוא ביקש: 'בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי' – זה לא כבוד בשבילי, זה לא חלק מאיתנו, זה נדבק אלינו מבחוץ. [שתדעו לכם שממחלוקת צריך לברוח כמו מאש ויותר. מי שנכנס למחלוקת, לא עלינו, לא יוצא נקי. זה לא שאלה של היום או מחר. ח'ו להיכנס למחלוקת. היה יהודי גדול מאוד בירושלים שחיבר את שו'ת תורת חסד. בירושלים תמיד היו ויכוחים ומחלוקות, אבל הוא אף פעם לא היה חתום שם. שאלו אותו למה, והוא הסביר: אני רואה ששני הצדדים יסתדרו טוב גם בלעדי, למה אני צריך לחתום?...]. ומוסיף הישמח ישראל שזה מה שכתב הרמב'ם בהלכות גירושין. איך מועילה כפייה על הגט? הרי גט צריך להיות ברצונו, ואם כפו אותו, עינו אותו, זה נקרא לרצונו?! [להבדיל, קשה לי מאוד לדבר על מה שקורה עכשיו. זה מפריע לי גם בלימוד ואפילו אני לא יכול לאכול. זה משהו הזוי שבהזויים. ממש פרשה כפי שרש'י אומר בתחילת הפרשה – פרשה של סְמִיּוּת עיניים. אתה לא יודע מה שקורה פה. זה מין בלבול כזה]. הרמב'ם (הל' גירושין פ'ב ה'כ) כותב שמועילה כפייה מפני שהאלוקים עשה את האדם ישר, בישרות, ולפעמים יש דברים שגורמים לאדם קצת לגלוש החוצה. ובאמצעות הכפייה אנו עוזרים לאדם לחזור לישרות הטבעית שלו. אבל זה שייך רק בישראל, 'אשר עשה האלקים את האדם ישר' (קהלת ז, כט), באומות העולם לא יועיל לו. לכן הגמרא (ע'ז ב ע'ב) אומרת שלעתיד לבוא כשאומות העולם יגידו לקב'ה: 'למה לא כפית עלינו הר כגיגית כמו שכפית על עם ישראל?!' יענה הקב'ה: 'שבע מצוות קיימתם? אפילו בשבע מצוות אתם לא יכולים לעמוד, אז אני אתן לכם תרי'ג מצוות?!'. מה פירוש? חלילה אסור לקטרג, אבל עם ישראל כולו שומר את כל המצוות? אז מה התשובה?! הסברתי פעם שכתוב בהקדמת רבינו ניסים גאון למסכת ברכות ששבע מצוות בני נח הן הבסיס לישרות האנושית של האדם, זה המינימום שבלעדיו העולם לא יכול להתנהל. אומר הקב'ה לגוים: אתם רוצים שאני אכוף אתכם?! כפייה שמגלה את הרצון האמיתי של האדם מועילה רק למי שבאמת ישר, אבל מי שמלכתחילה עקום – הכפייה לא תעזור לו כלל. לכן, אומר הקב'ה, את עם ישראל אני יכולתי לכוף, מפני שיש להם ישרות בסיסית, דרך ד' שלימד אותם אברהם אבינו, אבל מי שאין לו את זה – מה תועיל לו הכפייה? הרי היא לא תהיה גילוי הרצון הפנימי האמיתי שלו. ואומר הישמח ישראל שזה מה שכתוב אצל יעקב אבינו 'אַל תֵּחַד כְּבֹדִי' – יש דברים שהם לא חלק מאיתנו. זה נדבק, ואנחנו לא יודעים אפילו מאיפה. אנו אומרים בפיוטים 'משול כחרס הנשבר' (פיוט ונתנה תוקף). למה מושלים את האדם דווקא לחרס הנשבר? משום שכתוב שאי אפשר לטהר חרס, ושבירתו היא טהרתו. אי אפשר להטביל אותו במקווה כמו כלי מתכות ולטהר אותו. ואומר השפת אמת שזה הפירוש: כלי חרס אינו מקבל טומאה מבחוץ אלא רק מתוכו. אם השרץ נכנס לגוף הכלי – כל כולו טמא, אבל אם השרץ, או כל דבר טמא, נגע בו רק מבחוץ – הכלי לא נטמא. ולכן האדם משול לחרס, שכל עוד אין לו משהו רקוב מבפנים, הוא אינו נטמא. וכך אנו מתוודים ואומרים לקב'ה, שהחטאים אינם המהות שלנו, הם לא החלק האמיתי שבנו, זה מבחוץ, וכל עוד הם חיצוניים – הם כמו חרס הנשבר, אז תטהר אותנו! זה הסבר כ'כ מתוק, נפלא, אמיתי ונכון.
ברוך ד' אנחנו בחודש טבת. המהר'ל בנצח ישראל (פ'ח) אומר שחודש טבת הוא תחילת החורף האמיתי, וזה זמן של יציאה מהשגרה. 'כי הנה החשך יכסה ארץ' (ישעיהו ס, ב), חודש אפרורי יותר בהשוואה למה שהיה קודם. לפני זה היינו חיים באטמוספרה גבוהה, ראש השנה, 'מלוך על כל העולם כולו בכבודך', ולאחר מכן המשכנו לסוכות, ואחר כך לאורות של חנוכה וחודש כסלו, ובסוף מגיע חודש טבת ואנו נכנסים לאיזה מין אפרוריות כזאת, שקורא לה המהר'ל 'יציאה מן השגרה'. הגמרא מספרת על הלל הזקן שהוא בא פעם לבית המדרש ולא היה לו מטבע לשלם לשומר, אך הוא רצה לשמוע את השיעור, 'אותו היום', מספרת הגמרא, 'ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים'. הוא עלה לגג, שם את האוזן על החלון ומי שהיו בבית המדרש ראו שיש חושך, מישהו מסתיר את האור. לא סתם מציינת הגמרא שזה היה בחודש טבת, אם היא אומרת את זה סימן שיש לכך משמעות, שזה זמן של אפרוריות. ודווקא בזמן הזה של האפרוריות, מספרים חז'ל שהוא הלך במסירות נפש ללמוד תורה. כשעלו לגג וראו שזה הלל הזקן, אמרו חכמים: 'ראוי זה לחלל עליו את השבת'. מה פירוש 'ראוי זה'? הרי כל יהודי שנמצא במצב כזה, שהשלג הולך להקפיא אותו, צריך לחלל עליו את השבת! הכוונה היא שאדם לא יכול להכניס את עצמו לסכנה, אבל מה שהכניס הלל את עצמו לסכנה בשביל תלמוד תורה – הם ידעו שבלי זה הוא לא יכול לחיות, אצלו הפיקוח נפש הוא להיות בלי התורה, לכן על אחד כזה, אע'פ שלכאורה הוא הכניס את עצמו לנישה כזו של סכנה, 'ראוי זה לחלל עליו את השבת'.
חודש טבת הוא החודש שבו תלמי המלך רצה להעתיק את התורה ליוונית. מה רע בזה? הוא לא התכוון לתרגום השפה, הוא התכוון לתוכן, לתת לתורה פרשנות. ומה אנחנו לומדים מכאן? שאם בית המשפט או הגויים יגידו לנו: היום לומדים מסכת בבא קמא, אנחנו לא נלמד בבא קמא. מפני שמה שקשור לתורה רק התורה תקבע! תלמי רצה שהתורה תהיה מועתקת לשפה אחרת? אנחנו לא נשתמש בזה! רק עזרא הסופר, שהיה ראוי שתינתן תורה על ידו, זכה שנשתנה הכתב על ידו (עי' סנהדרין כא ע'ב). הוא ידע להוריד את התורה, עם כל הטהרה והקדושה שבה, גם לשפה ולכתב שאותו הדור ידעו לקרוא, מפני שהוא רצה להפיץ את התורה. זה לא תלוי רק במה עושים, אלא גם במי עושה את זה. לקחתי פעם בהשאלה מידידי ורעי הרב מגנס הגדה של פסח שנקראת חודש האביב, שחיבר מישהו מהגדולים בדור הקודם. ראיתי שם שהוא שואל כך: יעקב אבינו אמר 'הבה את אשתי...' (כט, כא). ואומר רש'י שם (ד'ה מלאו): 'והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות אמר כן', ובלעם אמר: 'אם יתן לי בלק מלא ביתו סף וזהב לא אוכל לעבֹר את פי ד' אלקי לעשות קטנה או גדולה', ובכל זאת דנים אותו חז'ל לכף חובה ואומרים שמכאן רואים שהוא היה בעל תאווה לממון. אז מדוע את יעקב אבינו, שלכאורה דיבר לא יפה, דנים לכף זכות?! מסביר בעל הביכורי אביב: זה לא תלוי רק מה אומרים, זה תלוי גם מי אומר. יש הבדל אם יעקב אמר זאת או בלעם, יש הבדל אם עזרא תרגם או תלמי המלך. זו צריכה להיות הגישה שלנו. אז חודש טבת, שזה הזמן של היציאה מהשגרה, ובנביאים הוא נקרא החודש העשירי, וידוע לכל מי שלומד מהר'ל שיש למספר זה משמעות מאוד עמוקה, שמעשר מתחיל הריבוי. זאת אומרת שיש משהו בחודש הזה, על אף האפרוריות שבו, על אף היציאה מהשגרה שיש בו, כלשון המהר'ל. כתוב שיש עשר ספירות, ומהי הספירה העשירית? מלכות. אם היו שואלים אותנו מהי מלכות היינו אומרים שהיא הדבר הגבוה ביותר, אך המלכות נקראת הספירה התחתונה. היא הכוח הרוחני הקרוב ביותר לבשר ודם, שנמצא עלי האדמות. כל שאר הספירות הן השפעות רוחניות גבוהות, ומידת המלכות היא כביכול המידה העשירית שקרובה בהשפעה שלה אלינו. זה המיוחד שיש בחודש העשירי – דווקא בגלל המרירות שלו, כביכול, האפרוריות שלו, הוא משפיע יותר. אבל מתי הוא משפיע? כתוב באורות הקודש ובספרים אחרים שמלך זה ראשי תיבות ל'ית מ'גרמיה כ'לום. הוא לא מחזיק מעצמו, כמו שיוסף אמר: 'בלעדי, אלקים יענה את שלום פרעה' (מא, טז) – אין לי שום דבר משלי. לכן התורה אומרת דווקא על המלך 'לבלתי רום לבבו' (דברים יז, כ) – זה לא אומר שלאחרים מותר להתגאות, אלא שאפילו מלך צריך להיות בעל ענווה, לית מגרמיה כלום. זו מידת המלכות, זה החוד העשירי, זה חודש טבת. המידה הזו, של החודש העשירי, מקשרת אותנו לדברים שנמצאים הרבה יותר גבוה מעלינו, כמו שהבאתי מרבן יוחנן בן זכאי שביקש לרפא את רבי צדוק כדי שנהיה מקושרים למה שצריך, וכפי שהזכרנו ברש'י, שברגע שיעקב נפטר, 'נסתתמו עיניהם ולבם', ובמובן מסוים החל השעבוד הרוחני. אח'כ הגיע גם השעבוד הגשמי. אבל כל שעבוד וכל גלות מתחילים ב'ואני בתוך הגולה', שהאני, העצמיות של האדם, בגלות. 'אנכי ד' אלקיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו' (תהלים פא, יא), אומרת הגמרא (ברכות נ ע'א): 'ההוא בדברי תורה כתיב'. בדברי תורה אין סוף, שלא כמו באוכל. ומדוע? חשבתי אתמול שבאכילה האדם מגיע לשלב שהוא שבע, אבל בכ'ז הגמרא אומרת ש'רווחא לבסימא שכיח' (מגילה ז ע'ב), ואם ייתנו לו אחר כך ממתקים הוא תמיד ימצא להם מקום, גם אחרי השביעה. כך גם בדברי תורה, ה'מתוקים מדבש' (תהלים יט, יא) – 'רווחא לבסימא שכיח', אין מציאות של שביעה מהם, כל עוד נמצאים בדרגה של 'ומתוקים מדבש'. בכל מצב, בכל מציאות, גם כשהמציאות מאוד מורכבת, כמו היום, שכולנו מצטערים ושאנחנו אפילו לא יודעים מה קורה פה מסביב, לא יודעים את נקודת האמת, לא שצריך לתאר את הדברים הלא טובים ח'ו. 'הרחב פיך ואמלאהו – ההוא בדברי תורה כתיב!'. יש ביטוי חזק מאוד של הרב, כדרכו, בספר אורות: 'מקום מנוחתנו הוא רק באלוקים!'. זה דבר שיכול לתת איזשהו כוח לנפש. ומה המקור הזה? היה יהודי שקראו לו ברוך בן נריה, ונאמר עליו בספר ירמיהו (מה, ג): 'ומנוחה לא מצאתי'. מה פירוש? מסבירים חז'ל שהוא שאף לנבואה, לרוחניות, וכל עוד הוא לא השיג את זה – לא הייתה לו מנוחת נפש. מנוחת הנפש של היהודי קיימת רק כשהוא מחובר למקור שלו, לכוחותיו הרוחניים, כפי שגילה יעקב אבינו אצל בניו, שלכל אחד יש כוחות עצומים.
שבת שלום!