דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחת פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
בשלח

אכילת המן – אכילה קדושה
נאמר בפרשת השבוע (טז, יא - טז): 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ.  וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵיהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה'.
מה ההדגשה בדברי משה שהמן ניתן 'לאכלה', וכי חשבנו שהמן לא נועד לאכילה, הרי המן בא כמענה לתלונות עמ'י שאין להם מה לאכול, וודאי שנועד לאכילה?
בהמשך הפרשה (טז, כט) נאמר 'ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נותן לכם ביום השישי לחם יומיים'. ואומר רש'י: ראו בעיניכם כי ה' בכבודו מזהיר אתכם על השבת שהרי נס נעשה בכל ערב שבת לתת לכם לחם יומיים'. דהיינו, המן מעיד על השבת, מקבלים מן כפול ביום שישי להעיד על קדושת השבת.
ישנם ראשונים שמפרשים אחרת, לא שהמן מעיד על השבת, אלא שהשבת מעידה על המן, כלומר שיש קשר בין קדושת השבת לבין מה שהאדם אוכל בה, ללמד שאכילת האדם בשבת אינה כאכילתו ביום חול. הספורנו מפרש שהמילה 'ראו' היא מלשון התבוננות, שיש צורך להתבונן על הקשר בין השבת ובין המן.
כך נאמר בהגדה של פסח: 'אילו האכילנו את השבת ולא נתן לנו את השבת, דיינו'. ויש לשאול שמבחינה כרונולוגית השבת קדמה למן, 'במרה נצטוו על השבת', ומדוע המן נאמר לפניה?
המהר'ל עונה על כך בפירושו להגדה ובנצח ישראל שבפיוט דיינו הדברים נכתבו לפי סדר חשיבותם, ככל שהדבר חשוב יותר הוא נכתב מאוחר יותר, וא'כ 'אילו נתן לנו את המן ולא נתן לנו את השבת' המן שניתן ביום השישי מעיד על המדרגה של השבת, והשבת מעידה על המדרגה של המן.
רואים מכאן שהמן לא היה סתם אוכל, הוא העיד על קדושת השבת, הוא היה במדרגה נשגבה מאד. על המן נאמר שהיה נבלע באבריהם של הבריות, ללא פסולת, כל כולו מזין את האדם. האחרונים דנים מה היו מברכים על המן, האם ניתן לומר עליו 'המוציא לחם מן הארץ' כאשר מקורו הוא מן השמיים? וכן האם היו צריכים ליטול ידיים כאשר רצו לטעום בו טעם לחם? איך שלא יהיה, רואים שהמן היה משהו רוחני, כלומר, משהו גשמי שכל עצמתו היא רוחנית.
בפרשת חוקת אמרו בני ישראל על המן 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל', וכותב שם רש'י: 'לפי שהמן היה נבלע באיברים קראוהו קלוקל, אמרו: עתיד המן הזה שיתפח במעינו, כלום יש לך ילוד אישה שמכניס ולא מוציא?'. ולכאורה הדבר תמוה, הרי את המן אכלו ארבעים שנה, ובכל השנים הללו לא התלוננו, ומדוע דווקא עכשיו הם מתלוננים? התשובה לכך היא שפרשת חוקת נאמרה לאחר שכלו מתי מדבר ונותרו רק באי הארץ, הדור שעבר ארבעים שנה במדבר אמנם חטאו ונאבדו, אבל הם חיו בהויה אלוקית ארבעים שנה, מוקפים בענני כבוד מכל צדדיהם, הם ראו גילויי שכינה גדולים מאד, לכן לא הפריע להם השילוב בין גופו של האדם לבין האכילה הרוחנית של המן, לעומתם באי הארץ בדרגתם הנמוכה (מבחינה מסוימת) לא השכילו להבין את החיבור הזה. אדם שיורד בדרגה, שהופך לפחות רוחני, לא יכול להסתפק בלחם מן השמיים, הוא צריך משהו גשמי, ולכן הם התלוננו ואמרו 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל'.
הביטוי 'לאכלה' שהובא לעיל לגבי המן נאמר גם לגבי פירות שמיטה: 'והייתה שבת הארץ לכם לאכלה', ודורשת הגמרא 'לאכלה ולא להפסד', פירות שביעית הם כה קדושים שאסור להשחיתם סתם, אלא צריך להשתמש בהם.
אפשר לומר שכוונת משה רבינו היא כדרשת הגמרא, שמשה אומר להם שהמן הוא 'לאכלה' ולא לסתם שימוש, ולאחר כל מה שהבאנו במעלת המן מובן מאד מדוע זה כך, האכילה של המן היא קדושה, כמובן שאין במן דיני מעילה וכדו', אך הוא קדוש - 'לחם מן השמיים', ולכן משה רבנו מדגיש שהוא נועד לאכילה, לאכילה דווקא ולא לשימוש של חולין.
דוגמא לאכילה כזו ניתן לראות באכילת מעשר שני שהתורה מנמקת את הצורך לאכלו בירושלים 'למען תלמד ליראה את ה'', האכילה מביאה לידי יראת ה'. ברמב'ם (מקורו בתוספתא) בהלכות מעשר שני (ז,כ) נאמר: 'האוכל מעשר שני בתורת חולין אפילו במזיד אם פירות המעשר עצמם אכל, יצעק לשמיים'. מדוע דווקא על חטא זה נאמר 'יצעק לשמיים', וכי הוא חמור משאר החטאים? אלא משום שאכילת מעשר שני היא אכילה קדושה המביאה ליראת ה', אדם שמפסיד את האכילה הזו צריך לזעוק לשמיים, לבקש על יראת השמיים שלו.
זו הייתה האכילה של המן, אכילה שבקדושה, לכן בשבת שהכל קדוש יותר הייתה מנה כפולה של מן. דוגמא לקדושת השבת ניתן לראות בדברי האב'ע שהבאנו פעמים רבות, שפירושו של הפסוק 'ויברך ה' אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו' הוא שהקב'ה קידש את יום השבת בכך שאדם יכול להבין בשבת דברי תורה שלא הצליח להבין בימי החול.
המאירי בברכות דן מה עדיף שהאדם יעשה בשבת, יחזור על תלמודו או שילמד דברים חדשים? ואומר המאירי שהכל לפי תענוגו של האדם, אדם שמתענג מחזרה שיחזור, ואדם שמתענג מדברים חדשים שילמד דברים חדשים, כי יש עניין לחדש בשבת.
כמו שלימוד התורה בשבת שונה מלימוד רגיל כך גם האכילה בשבת שונה מאכילה רגילה.
 
פירות ארץ ישראל – פירות קדושים
המסר הזה הוא המסר של  ט'ו בשבט, שהאכילה מפירות הארץ היא קדושה.
כתוב בירמיה (סה,כב): 'כימי העץ ימי עמי'. לא רק האדם הפרטי משול לעץ, אלא גם כל כלל ישראל. לעץ יש תקופה של פריחה ויש תקופה של נשירה, שהוא נשאר ערום מעליו, כך גם עמ'י.
הגמרא בשבת לומדת את דרך הטיפול בעץ מדרך הטיפול באדם, כמו שכשאדם חולה מטפלים בו וחזקים אותו, שמים משחה כשצריך וכדו', כך גם בעץ שנפגע. נראה שיש כאן עומק גדול יותר מאשר סתם דימוי בין העץ לאדם.
אנו מברכים במעין שבע 'והעלינו לתוכה ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברכך עליה'. המפרשים שואלים על נוסח זה כשאלת הגמרא בסוטה (יד ע'א) על משה רבנו 'וכי לאכול מפריה הוא צריך', האם אנו עולים לארץ כדי לאכול מפרותיה, אנו עולים לארץ כדי להתחבר אליה, ומדוע כתוב 'ונאכל מפריה'?
הב'ח בהל' ברכת הפירות עונה על כך שאכילת פירות בא'י משפיעה על האדם קדושה ויראה, שכיוון שהפירות גדלים בקדושה הם קדושים בעצמם ומשפיעים קדושה על אוכליהם, ולכן אנו מברכים 'ונאכל מפריה', שנתחבר לקדושת הארץ דרך אכילת פירותיה.
אמנם על משה רבנו באמת נכון לשאול 'וכי לאכול מפריה הוא צריך', כי משה רבנו היה במדרגה שאמרה עליו הגמרא (ברכות לג ע'ב) שלגביו יר'ש היא מילתא זוטרתא, משה רבנו היה בשיא השלימות, לכן לגביו שייך לומר שהוא לא נכנס לארץ כדי לאכול מפריה.
העקרון הזה נכון לא רק לגבי מידה טובה אלא גם לגבי מידת פורענות, לגבי בן סורר ומורה נאמר שאינו נהרג עד שישתה יין האיטלקי, מדוע דווקא יין האיטלקי?
הגמרא בשבת (נו ע'ב) אומרת שבזמן ששלמה נשא את בת פרעה ירד המלאך גבריאל ונעץ קנה בים, וסביבו נוצרה איטליה. איטליה נוצרה מטומאה, ממציאות של חטא. לא בכדי כל המרכז של העולם הנוצרי נמצא באיטליה.
לכן בן סורר ומורה אינו נהרג אלא אם שתה יין האיטלקי, כי יין האיטלקי גדל במקום טמא, והטומאה של המקום משפיעה על גידוליו.
רש'י כותב על ברכתו של עשיו ליעקב 'משמני הארץ יהיה מושבך' שמדובר על איטליא של יוון, זהו המקום המתאים ביותר להוריש לעשיו, מקום שכל כולו מציאות של חטא.
[אבי זצ'ל סיפר לי שהרב הרצוג סיפר לו שכשהוא נפגש בוותיקן עם האפיפיור כדי לבקשו שיחזיר מן המנזרים את הילדים שהוסתרו שם בשואה הוא הרגיש טומאה גדולה מאד באוויר, והוא לא יכול היה להתפלל או ללמוד, וביקש מראשי הקהילה היהודית ברומא שיביאוהו למקווה, וראשי הקהילה ספרו לו שכשהאדמו'ר מראדזין היה בוותיקן כדי לחקור את התכלת גם הוא הרגיש באוויר טומאה גדולה וביקש שישפצו את המקווה הישן שהיה ברומא, ולמקווה הזה הם הביאו את הרב הרצוג. 
יש חוש של קדושה מיוחד לת'ח, על מלך המשיח נאמר 'והריחו ביראת ה'',  ואומר הבני יששכר שדווקא חוש הריח הוא החוש שבו מרגישים את הקדושה כי כל שאר החושים נפגעו בחטא אדם הראשון, ורק חוש הריח נותר טהור כדרגת האדם לפני החטא.
על כך אומרת הגמרא בברכות (מג ע'ב)''כל הנשמה תהלל י-ה' - איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח'.
סיפר לי הרב בורשטיין שפעם בא אליו חסיד ללא חוש ריח, חסיד שמעולם לא בירך על בשמים, וביקש למצוא פתרון לבעייתו, והביא לו הרב בורשטיין סוג של אבן מסוימת מאוד חריפה עד שאדם רגיל לא יכול לעמוד לידה, והוא אמר שהוא מרגיש קצת ריח.
חוש הריח זה החוש הכי נקי שיש בעולם, הרב כותב בערפלי טוהר שבהיותו בחו'ל כשהיה עובר על פני בתי תפילה של גויים היה מריח ריח חזק של טומאה.]
 
חטאו של אדם הראשון – חטא האכילה
הרמב'ן על התורה כותב שלפני חטאו של אדם הראשון, כוחות הנפש הזינו את כוחות הגוף, וכיוון שהנפש היא נצחית קיומו של הגוף גם היה נצחי, אך  לאחר החטא, כשהחיות של הגוף כבר לא הייתה רק מהנפש, אלא כמו שהנפש צריכה מזון רוחני, כך גם הגוף צריך מזון גשמי, כיון שהגוף תלוי בחומר והחומר הוא תחת מגבלות וממילא כל מה שניזון ממנו גם הוא מוגבל, לכן בשלב כלשהוא גופו של האדם כלה, ונשארת רק נפשו.
חז'ל אומרים שכשבאו עמ'י לפני הר סיני פסקה זוהמתן, ומפרש הנפש החיים (ש'א פ'ו בהג'ה), שהם חזרו למדרגתם לפני חטא אדם הראשון, שהגוף ניזון מן הנפש.
ומוסיף הנפש החיים שבתורתו של ר'מ היה כתוב 'כתנות אור' ולא 'כתנות עור' כדי לרמוז שאדם יכול להגיע למדרגה האמתית שלו, למצב שאין לו צורך בלבוש הגשמי, אלא רק באור האלוקי. 
המהר'ל מסביר שאדם נקרא אדם מלשון אדמה, כמו שבאדמה יש כוח להצמיח דברים כך גם האדם, תפקידו הוא להצמיח, לתקן ולשכלל את הדברים הקיימים בעולם. זאת לעומת הבהמה – 'בה מה', מה שיש בה זה מה שיש ללא שום התפתחות וצמיחה. כדברי הגמרא בר'ה ש'שור בן יומו קרוי שור', הוא נולד כשור גמור, ללא שום צורך בהתפתחות לאחמ'כ.
'אין לך עשב שאין לו מלאך שאומר לו גדל' בזה דומה האדם לאדמה, ולכן מובא בחז'ל,  שכאשר נתקלל אדם הראשון בעקבות חטאו נתקללה האדמה יחד עמו, מפני שכל כוחו של האדם הוא מן האדמה.
כך מביא רש'י, שגם האדמה קלקלה, שמתחילה טעם העץ היה אמור להיות כטעם הפרי, אך לאחר חטאו של האדם נתקלקלה גם האדמה, והוציאה עצים שטעמם לא כטעם פריים.
ובחידושי הרי'מ מביא בשם האר'י הקדוש, שחטא אדה'ר היה בגין שהפרידו בין העץ לפרי, שרק העץ נאסר באכילה ולא הפרי. כל זה נבע מקלקול האדמה שלא הצמיחה טעם העץ כטעם הפרי, וע'כ יש קשר בין חטא האדמה לחטא הקדמון.
נחלקו הדעות בחז'ל איזה סוג עץ היה עץ הדעת, אחת השיטות היא שהוא היה אתרוג, על אתרוג נאמר 'עצו ופריו שווין' שבאתרוג יש בחינה של לפני חטא אדם הראשון.
על כך כותב רבנו בחיי בפרשת אמור שדווקא בחג הסוכות אנו נוטלים אתרוג, כי חג הסוכות הוא לאחר יו'כ שבו נמחלים עוונותינו, שאז צריכים לחזור כמה שיותר למדרגה של אדם הראשון, למדרגה של 'טעם העץ כטעם הפרי', ולכן נוטלים אתרוג ש'עצו ופריו שווין'.
כותב הרב באורות התשובה (ו,ז): 'מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית ראוים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגבה והנעם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ. התנודדות החיים, ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו, אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגדול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם. זהו חטא הארץ, שבעבורו נתקללה כשנתקלל גם האדם על חטאו. וכל פגם סופו לתקון. ע'כ מובטחים אנו בברור, שיבאו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה, וארחות החיים המעשיים לא יהיו גורמים לחוץ בעד הנועם של האור האידיאלי, הנתמך בדרכו ע'י אמצעים הגונים, המחזיקים אותו ומוציאים אותו מן הכח אל הפועל'.
כלומר שהבריאה מתחלתה הייתה אמורה להיות שלא יהיה שום הבדל בין המגמה לבין התכלית, והטעם הטוב שיש במגמה היה צריך להיות באותם הדברים שדרכם מגיעים למגמה, אך לאחר קלקול הארץ אין זה כך. אולם מובטח לנו שלעתיד לבוא יחזור המצב לקדמותו, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי.
כך כותב הרמב'ן בסוף ספר ויקרא, שלעתיד לבוא יחזור האדם למדרגתו הראשונה כפי שהיה האדם הראשון לפני אכילת עץ הדעת, ומביא הרמב'ן (בפרשת בראשית) דוגמה מאכילת המן, שהיא הייתה אכילה שאינה גשמית, שהמן נבלע באבריהם.
כשמשה רבנו שולח את המרגלים הוא אומר להם לבדוק 'היש בה עץ אם אין והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ', התחיל בעץ – 'היש בה עץ' וסיים בפירות – 'מפרי הארץ'?
אומר הרב חרל'פ בנימוקי המקראות, שכוונתו של משה רבנו הייתה שילכו לבדוק האם בא'י לא נתקללה האדמה אולי שם חטאו של אדם הראשון לא השפיע ועדיין טעם העץ כטעם הפרי?
והמרגלים בזה חטאו והביאו רק פירות, הם לא ידעו להבליט את המדרגה של א'י שבה גם העצים עצמם חשובים כפירותיהם, נכון שהאדמה נתקלקלה ולא היה טעם העץ כטעם הפרי אבל עדיין בא'י יש בחינה של לפני חטא אדם הראשון, והמרגלים לא הבינו זאת.
וכך כותב הרב חרל'פ (מעייני הישועה ל'א): 'בתחילת היצירה היה לכל הנבראים כח של בחירה, כמו שאמרו 'כל מעשה בראשית לדעתן נבראו', אולם תיכף עם התהוות הנבראים נלקח כח הבחירה מכל הדוממים והצומחים ובעלי החיים, ורק בארץ ישראל נשאר כח הבחירה כמו בראשית ההתחוללות, ולכן אינה סובלת את החוטאים ומקיאה אותם מתוכה'.
[אמר לי פעם אחד מזקני חסידות גור על הרב זצ'ל שהוא כיבד כ'כ את ספר שפ'א ובעיקר משך את ליבו פירושו לפסוק 'מי מנה עפר יעקב' שכותב 'ולכל גרגורי עפר מאר'י מיוחדים נפשות פרטיות מעמ'י', כלומר השייכות העמוקה שיש בין נשמות ישראל לבין הארץ.
לפני שהרב היה נכנס לשיחה לסעודה שלישית היו מונחים על שולחנו שלושה ספרים, כלי חמדה על התורה, ספר ליקוטי תורה של בעל התניא, וספר שפת אמת על התורה.
פעם יצאה לאור חוברת שנקראה 'מבוע', אחד מבאי ביתו של הרב סיפר שם, שבאחת הפעמים שהרב זצ'ל היה צריך לנסוע מחוץ לבית, הוא ירד למכונית וראה ששכח שפ'א, וחזר הביתה ואמר שאם שכח שפ'א, סימן שלא צריך לנסוע.
סיפר לי הרב'ה מסטריקוב זצ'ל שהיה בן משפחה של האדמו'ר מסוקולוב שהיה חלק מהמשלחת של הרבי מגור שבאה לבקר את הרב זצ'ל, שהרב'ה מגור חזר בהתפעלות רבה מהפגישה הזו, ושאלו אותו בני ביתו מה הוא ראה אצל הרב זצ'ל והוא ענה להם לא לזלזל במעשיו של הרב, כי הוא לא הולך ד' אמות בלי שפ''א.]
אבי זצ'ל שאל פעם איך אנו אומרים 'והעלנו לתוכה ונאכל מפריה' הרי מדובר על ירושלים, וכי כל עמ'י יכולים לאכול מפירות ירושלים?
וענה שנאמר בספר תרי עשר 'ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים', זה יקרה כאשר הר הזיתים יבקע לשניים, ואומר הילקו'ש שהמים החיים הללו ישקו את כל השדות שבארץ ישראל. וא'כ יוצא שכל הגידולים של א'י גדלים מכוחה של ירושלים, ועל זה מתפללים 'והעלנו לתוכה ונאכל מפריה' שלא יהיה פרי שלא יגדל מאותם מים חיים שיצאו מירושלים.
[לפני מספר שנים הייתה רעידת אדמה בארץ והרגישו אותה גם בירושלים, היה צדיק אחד שברגע שהרגיש את רעידת האדמה עלה על הגג בעיר העתיקה לצפות ולראות האם הר הזיתים נבקע לשניים, זה מה שהטריד אותו באותו רגע! שנזכה לכך במהרה בימינו].
זו השייכות שבין הפרשה העוסקת באכילת המן, בקדושת השבת, אכילה של קדושה, לבין ט'ו בשבט, ר'ה לאילנות, זמן של התחדשות, זמן של הידבקות באכילה של קדושה עד כדי הגעה לימים קדמונים שכל אכילתם הייתה כאכילת המן כפי שהבאנו מהרמב'ן בבראשית, שזו הדרגה שלפני החטא.
ובקבלת התורה פסקה זוהמתן וחזרו למדרגתם הראשונה, ולא ניתנו שבתות אלא כדי שיעסקו בתורה, וגם ענייני החומר והאכילה יתעלו לדרגת 'ויאכלו וישתו- ויחזו את האלוקים' ובפרט בארץ ישראל, כפי שהבאנו מספרו של הרב חרל'פ במעייני הישועה עיי'ש.
 
שבת שלום!