דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחת פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
משפטים

 
אוזן ששמעה על הר סיני
התורה אומרת בתחילת פרשת משפטים (כא, א) 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם', ואומר רש'י 'מה ראשונים מסיני אף אלו מסיני. לפניהם, ולא לפני עכו'ם, ולא לפני ערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני ארמיים מחלל את השם ומייקר שם עבודת כוכבים להשביחם...'.
התורה ממשיכה בפס' ב' 'כי תקנה עבד עברי כו' '. ובהמשך, 'ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדני', דהיינו, אחרי שעברו שש השנים הראשונות, אותו אחד שנמכר לעבד בגלל שגנב ולא היה לו מה לשלם; וודאי שהוא לא צדיק יסוד עולם, בכל זאת כתוב 'אם אמור יאמר העבד אהבתי את אדני... והגישו אדוניו אל האלוקים... ורצע אדוניו את אוזנו במרצע' אומר רש'י 'ורצע אדוניו את אזנו במרצע, אמר רבי יוחנן בן זכאי, אוזן ששמעה על הר סיני 'לא תגנוב' והלך וגנב, תירצע'. זה נאמר על מי שבית דין מכרו אותו שאזנו תרצע. בעשרת הדברות שנאמר 'לא תגנוב', מפרש רש'י 'לא תגנוב, בגונב נפשות הכתוב מדבר'. אם כך, מה הפירוש במה שאמר רבי יוחנן בן זכאי, אוזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע? לא תגנוב מדבר על גונב נפשות, לא על גונב ממון שנמכר! זו שאלה אחת.
שאלה שניה, חז'ל אמרו שבהר סיני רואים את הקולות, זה מרחק שמים וארץ בין מה שאדם רואה לבין מה שאדם שומע. רואים את הקולות, הכוונה היא שזו לא רק שמיעה חיצונית אלא מפנימים את זה עמוק בנפש, אז למה לא אמרו אוזן שראתה בהר סיני את הציווי לא תגנוב, והלך וגנב תרצע, אלא כתוב 'אוזן ששמעה על הר סיני', והרי בהר סיני היתה מדרגה של ראיית הקולות!
 
הלך וקנה אדון לעצמו
רש'י מביא בהמשך, 'אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים והלך וקנה אדון לעצמו'. מה הפירוש קנה אדון לעצמו? היו הרבה אנשים בעולם שאם לא היה להם מה לאכול היו מוכנים לקנות כזה אדון לעצמו, למה זה כל כך נורא? ועוד שהגמ' בקדושין (כ' ע'א) אומרת, כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, משום שנאמר 'כי טוב לו עמך' 'עמך במאכל,
 
עמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי תבן, מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו'. רואים מכאן שבעל הבית משועבד לעבד שלו. א'כ למה חז'ל אומרים שזה שמכר את עצמו לעבד, קנה אדון לעצמו? הרי האדון שקנה את העבד כאילו קונה אדון לעצמו, אז מה  אנו באים בטענות לזה שנמכר ואומרים שקנה אדון לעצמו, הרי הגמרא אומרת שיש לו יותר זכויות מאדונו.
התוספות שם שואל למה נחשב הקונה עבד קנה אדון לעצמו הרי יש להם זכויות שוות, ומתרץ מהירושלמי שמביא שלפעמים אין לו אלא כר אחת ואם הבעל הבית שוכב עליו, אינו מקיים 'כי טוב לו עמך' ואם אינו שוכב עליו וגם לא נותן לעבדו זו מידת סדום. על כרחך  צריך למסור לעבדו והיינו אדון לעצמו. אם כשיש כרית אחת בלבד, יתן לעבד ולא ישאיר לעצמו, מדוע אומרים שהעבד קנה אדון לעצמו, הרי הבעל הבית משעובד לו!
שואל המהרי'ט בחדושיו למסכת קידושין, הרי חייך קודמים לחיי חברך, אז למה אומר הירושלמי שיתן את הכרית לעבד? ההסבר הוא לכאורה, שמבחינה פסיכולוגית, כשיש כרית אחת מי שמרגיש חסר יותר, אם לא יישן על הכר הוא העבד. האדון אמנם לא ישן על הכר, אבל יודע שהוא בעל הבית. העבד הוא מסכן, כל דבר שיחסר לו, יגרום לו להיזכר תמיד במסכנות שלו, אין לי בגלל שגנבתי, או בגלל סיבה אחרת שנהייתי עבד. כל חסרון יזכיר לו את עוגמת הנפש שלו, פה לא שייך לומר 'חייך קודמים לחיי חברך', זה נאמר רק כששניהם שווים, אבל במקום שהצער של העבד הוא יותר גדול ממה שיהיה חסר כרית לאדון, שנשאר אדון גם בלי כרית לא אמרו חייך קודמים, כי חייך קודמים רק בתנאים שווים.
נחזור לפסוקים, העבד לא קנה אדון לעצמו. חוץ ממה שהאדון משועבד לו, שלמה המלך אמר בקהלת, ראיתי עבדים ששולטים, 'עבד כי ימלוך' הוא לוקח את כל מושגי העבדות שלו ורוצה לשלוט על מדינה, כתוב בפרשת חקת (במדבר כב ב) 'וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי', ורק בסוף כתוב 'ובלק בין צפור מלך למואב בעת ההיא', לא צריך להיות דקדקן גדול כדי לדעת שהסדר אינו בסדר, היה צריך להיות כתוב, וירא בלק בן צפור שהוא מלך למואב בעת ההיא את כל אשר וכו', למה את בלק בן צפור מלך למואב כתוב בסוף?
אומר המהרי'ל דסקין, לא באים לתאר מי זה בלק, ולכן לא כתבו את מלכותו בתחילה, אלא התורה באה לספר מה ראו, הם ראו את מה שבני ישראל הולכים לעשות להם, וחלק מהצרה שלהם היתה שכשהם נמצאים בתופעה כל כך מורכבת, ומסתכלים מי מנהל אותם, בלק בן צפור מלך למואב כו', בתקופות כאלה נותנים לבלק לנהל מדינה, במצב מסובך מאוד?
אז מה הפשט בזה שהעבד קנה אדון לעצמו? חוץ ממה ששאלנו בתחילה, כמדומני שהט'ז שואל זאת, שהפסוק 'לא תגנוב' מדבר על גונב נפשות ולא על דברים אחרים. אז מה קשורה גנבת נפשות לזה שנימכר לעבד?
 
עבדות גופנית ועבדות נפשית
 בפרשה הקודמת אומרת התורה (שמות יח ט) 'ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל' וכו', ופירש רש'י על הפסוק 'וישמע יתרו, מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק'. אז מה זה 'ויספר משה לחתנו את כל אשר עשה ה' לישראל... ויחד יתרו'? אומר רש'י 'עד עכשיו לא היה עבד יכול לברוח ממצרים שהיתה ארץ מסוגרת ואלו יצאו ששים ריבוא'. מה הכוונה, הרי כבר שמע על יציאת מצרים ומלחמת עמלק, למה רק אחרי מה שמשה רבינו מספר לו, הוא מתפלא: עבד לא יוצא ממצרים ואתם יצאם שישים רבוא?! מה הוא מתפעל הרי ידע כבר על יציאת מצרים!
הפירוש הוא כך, 'ויספר משה לחתנו', אומר רש'י מה סיפר לו? למשוך את לבו לקרבו לתורה, משה רבינו אמר לו, אל תתפעל שיש לך חתן כזה 'בבא', שעושה מופתים, משתחוים לו, עם הרבה תמונות ותקשורת. כל מה שעשינו עשינו רק למטרה אחת, 'לקרבו לתורה', אם כל הדברים האלה לא יקרבו אותך ללימוד, חבל על כל המופתים 'אותות ומופתים באדמת בני חם', זה לא שייך לנו. זה מה שאמר לו יתרו. כשעבד לא יוצא ממצרים אין הכוונה שיש שם צבא שלא נותן לברוח, המהות של מצרים זו העבדות, לא רק עבדות גופנית, אלא עבדות בנפש. הכל מוכתב ממה שהמדינה במצרים מכתיבה לו, אין לו שום רצון עצמי, כמו שאומר ריה'ל עבדי הזמן עבדי עבדים הם. נדמה לאדם שהוא חפשי אבל אינו מרגיש איך כל האווירה מסביב מכתיבה לו איך לחיות. 'ושבור עול הגויים מעל צווארינו', זה לא רק עול גופני, אלא כל מה שמכתיבים ליהודי איך ללכת ואיך להראות, יהודי צריך להראות כמו יהודי.
זו העבדות, עבדות נפשית, על זה אמר יתרו למשה רבינו, עכשיו שאתה אומר לי משהו כל כך גדול, שכל מה שהיה ביציאת מצרים זה 'לקרבו לתורה', להגיע למעמד הר סיני. איך יכול להיות שמי שהיה כל כך בשפל, עבד במצרים, פתאום הנפש שלו תתרומם עד כדי כך, שיכול להיות בן חורין, שאין בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.
האבן עזרא שואל איך ישראל נבהלו כשראו את המצרים רודפים אחריהם, הרי הם כבר ראו את כל הניסים במצרים? אומר האבן עזרא, מי שהיה רגיל לעבדות לא יכול להשתחרר ברגע אחד, אבל מי שטבוע בנפשו, מידת בין חורין שבה אליו מרגע שהשתחרר מהכבלים, כמו שאמרנו פעם בשם ר'נ מברסלב 'של נעליך מעל רגליך' (שמות ג, ה), להסיר מעליך את המנעולים וההרגלים שהרגלת את עצמך בהם אז מיד כל מה שיש בו בתור יהודי פורץ בו, זה מה שמשה גילה ליתרו ומזה התפעל יתרו.
'עתה ידעתי' לא רק שישים רבוא שהצליחו לעבור גבול, אלא בנפש! נהיו בני חורין. איך יכול להיות דבר כזה, ועוד ממצרים!
הירושלמי כותב שמעיקר הדין עבד פטור מקריאת שמע, לא בגלל שהוקש לאישה כמו שנלמד בבלי, והוי מצוות עשה שהזמן גרמא אלא מפני שעבד לא יכול לומר 'ה' אלוקינו ה' אחד', יש לו יותר מאדון אחד, הוא עבד של מישהו, הוא כורע לרגליו ומאזין למה שאומר לו, אין לו שום מציאות עצמית שלו! רק הבן חורין יכול לקבל עול מלכות שמים. כך אומר הירושלמי בברכות.
[עבד עברי חייב בכל המצוות שבתורה, עיין מל'מ פ'ד ה'י מהל' איסורי מזבח. ובספר משפטי שמואל על הל' עבדים (מהרב שמואל ורנר זצ'ל חתנו של הרב חרל'פ זצ'ל) מביא בשם דודו הרב זוסמן ריגר זצ'ל שבזוהר פרשת בהר כותב, שעבד עברי פטור מעול מלכותא דלעילא, וכל דעביד הוא בלא עול מלכות שמים. וצ'ב הרי עבד עברי כן חייב במצוות? והביא מהרב חרל'פ זצ'ל שכשם שקיום מצוות בחו'ל הוא משום הציבי לך ציונים, כי הדר בחו'ל דומה כמי שאין לו אלוק, כך העבד חייב במצוות רק בגלל שיוצא בסוף שש שנים, ומפאת החירות העתידה לבוא עליו חייו במצוות.]
זה מה שכתוב בפרשת השבוע, אוזן ששמעה שכתוב בתורה 'לא תגנוב', ושאלנו שמה שכתוב בעשרת הדברות, זה בגונב נפשות, זה בעצם אותו דבר, אנחנו  מדברים על אדם שלוקח את מדרגת הבן חורין שלו, וקונה אדם שיכתיב לו, וכל החיים שלו ניתלים בו, שוכח שגבוה מעל גבוה ה', שהוא מפרנס כל בריה והכל תלוי בידו, על זה אומרים, אתה ששמעת בהר סיני שיש איסור בגונב נפשות, גם מי שמוכר את עצמו לעבד זו גניבת נפשות, מפני שלוקח את  מידת הבן חורין שטבועה ביהודי ומוסר את כולו לאדם אחר, שיגיד לי כך וכך, ומצווהו לא על רוחניות...
וזה הכוונה במה שחז'ל אומרים אוזן ששמעה, ושאלנו מה זה אוזן ששמעה והרי במעמד הר סיני הם ראו את הקולות! אלא הביאור הוא, שאותו אחד שהלך וגנב את נפשו, ולא נשאר במדרגת בן חורין, הוא עצמו לא ראה את הקולות, הוא לא הפנים את המשמעות של בן חורין, הוא באמת רק שמע את הקולות ולא ראה אותם במשמעותם המלאה.
על זה אומרים, העבד הזה קנה אדון לעצמו, נכון ש'טוב לו עמך', את הגשמיות, את הכרית, יתן לו, אבל מה שהעבד הנמכר הזה קנה אדון לעצמו מבחינה רוחנית, על גונב נפשות הכתוב מדבר. הוא הפך את עצמו לאדם שמאבד את כל מידת החירות העצמית שיש לו, וזו הטרגדיה הכי גדולה שיש לאדם, אדם מאבד את האישיות העצמית שלו, הוא לא מאמין שיש בו מה שיש בו.
גם עבודת הרבנות היא כמו שכותב הרב זצ'ל בסיום מכתביו, עבד לעם קדוש. אולם בשעתו נתלבט האדר'ת האם ציבור בעיר מסויימת יכולים לעכב את הרב מלילך לרבנות אחרת, שהרי פועל חוזר בו בחצי היום, ומה דינו והגדרתו של הרב? ושאל האדר'ת את הגאון בעל שו'ת בית יצחק, ונדפסה תשובתו בספר שמן רענן ח'ב, ושאל גם את הרב זצ'ל ודפסה תשובתו באורח משפט חו'מ סימן כ'א, ושם האריך לבאר שרב הוא עבד לעצמו ואולי לא שיעבוד הגוף, וגם הציבור משועבד לרב והשכר שנוטל הוא שכר בטלה, יעו'ש שהאריך בצידי צדדים של הענין.
 
מידת החסד הטבועה בישראל
הרב שואל בעולת ראיה, למה בפתיחת ליל הסדר, אומרים 'כל דכפין ייתי וייכול', את זה צריך לומר לפני שנכנסים לשולחן, צריך לתלות פתק בבית הכנסת. אחרי שסוגרים את הדלת אומרים כל דכפין? אומר הרב, מדת החסד טבועה בנפשות ישראל, כשהיינו במצרים מדת החסד היתה בהקפאה, אבל ברגע שהשתחררנו ממצרים זה כמו קפיץ שהשתחרר, מדת החסד פרצה החוצה, זה מה שאנו מכריזים שהתכונות הנפשיות האמתיות נמצאות בנו בכל מצב, בכל עת ובכל שעה, וברגע שיצאנו ממצרים זו ההכרזה הראשונה שלנו: אנו חזרנו לאותם המדות שהטביע בנו אברהם אבינו. רחמנים וגומלי חסדים, כל דכפין ייתי ויכול, זו התכונה היהודית השרשית האמיתית.
תוס' ישנים (יומא נג) מביאים ירושלמי, על מה היה כהן גדול מתפלל בתוך קודש הקדשים? יש כל מיני נוסחאות. תוס' ישנים מביא בשם הירושלמי גרסא אחרת, שעמ'י לא ינהגו שררה זה על זה, שכל אחד יהיה בן חורין. גם ביציאת מצרים כתוב בחז'ל 'ויצוום אל בני ישראל להוציא את בני ישראל מארץ מצרים', הכוונה שישראל עצמם ישלחו את העבדים. מי שהיה לו עבד במצרים חייב מיד לשחרר אותו, זה עומד בסתירה לכל אותה מציאות גדולה ומרוממת שנגיע אליה מדי אחרי יציאת מצרים, מתן תורה. לכן, מדת החסד, היא הדבר הראשון שאנו עושים אחרי יציאת מצרים.
 
משפט אנושי ומשפט אלוקי
'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם', כל אדם שקורא את הפסוק שואל את אותה שאלה, השתתפנו באירוע כל כך גדול, עם ה'פרסומת' הכי גדולה בעולם, כל העולם שמע על מעמד הר סיני, העולם נבהל, כתוב שה' חזר על כל אומות העולם. אנחנו היינו מצפים שאחרי מעמד כל כך גדול, יצוו אותנו על דברים קצת יותר מרוממים, מאשר 'כי תקנה עבד עברי', שנעבור ישר למה שהפסוקים אומרים אחר כך, כל מיני מצוות של חסד, 'אם כסף תלווה את עמי'. למה פתאום התורה יורדת למן פרטים מעשיים כאלה, שנראה שזה לא מה שציפינו מיד אחרי מעמד הר סיני, מאגרא רמא לצוויים כאלה, לכאורה אנושיים פשוטים, שכל בר דעת שרוצה מדינה מתוקנת או עיר מתוקנת, עושה לו כל מיני חוקים כדי שיוכלו להסתדר 'מכשפה לא תחיה' וכד'.
כותב הרב בערפלי טוהר (עמוד צג). שהעונשים החברתיים, בייחוד בשביל היזקי הממון, יש להם שני מקורות נפשיים, טוב ורע. האחד נובע מתוך ההכרה שאסור לעשות עוולה, והעושה עוול צריך שיווסר כדי שתתחזק הכרה טובה זאת, והשני בא מתוך צרות עין שאיש אחר אין לו להנות משלי או לנגוע בשלי, מפני שההרגשה של 'השלי' ושל 'האני' היא חזקה ומגושמת באין שיעור. על זה מוסיף הרב, כל המשפטים שהולכים בלא מקור אלוקי יונקים ממקור הרע, וכל המשפטים האלוקיים אין בהם כלום מהרע, כי אם הכל נובע ממקור הטוב של האמת והיושר כשהוא לעצמו. ומשפטי הגויים ברובם נובעים מאנוכיות גסה, שעליה בנויה החברה הפוליטית של האנושיות עד אשר לא באה למידת הנבואית העליונה של 'כיתתו חרבות לאתים', אחת היא מלחמת ה' של ישראל שיסודה להגביר את האורה האלוקית ודורשת את יסוד המשפט ממקורו הטוב ובכל מקום שאתה מוצא אגוריות (=בתי דין) של גויים אף על פי שדינם כדיני ישראל אסור לדון לפניהם, שנאמר 'אלה המשפטים אשר תשים לפניהם כו' ', כי המקור של החברה האנושית, המופרדת ללאומים לוחמים זה בזה ללא רחמים יונק עדיין ממקור הרשעה, והצורה המשפטית באה לא ממלחמה נגד העוול בכלל אלא מרשעה וצרות עין נגד האיש האחר שאיננו בא על אותו הרכוש.
כתוב דבר נפלא מאוד, משפטם של הגויים, כולו בא מאגואיזם, לא קשור לטוב, אני רוצה להגן על שלי ושלא תהנה משלי, שלי וגם שלך יהיה שלי. משפט ישראל בגלל שמקורו מהתורה, מהאלוקים, המגמה שלו היא כדי שאנו נישמר מלעשות עוול. לאחר שהתורה ניתנה לנו מסיני במעמד הר סיני בקולות וברקים התורה מורידה אותנו מיד לשפת המעשה. תורה אלוקית צריכה להיות מיושמת גם בקרקע, גם בדברים שנראים לנו לכאורה קטנטנים כאלה. לפעמים כשמדברים על אמונה 'אנכי ה' אלוקיך', ועל קדושת השבת, על כל מיני דברים מרוממים, אנשים שוכחים מרוב אידיאלים גדולים שגם בחיי המעשה ובפרטים הקטנים מאוד צריך להזהר.
 
 
פרטי מצוות שבין אדם לחברו
הרב זצ'ל כותב באורות, שזה הפירוש של 'חכם עדיף מנביא' (ב'ב יב ב), הנביאים בכל הדורות התמודדו עם חטאי עבודה זרה, שעם ישראל נכשל בהם, ועל זה הוכיחו הנביאים את ישראל, עבודה זרה היא טעות של שכל, טעות של דעות. המהר'ל כותב שלפום רום מעלתם של ישראל הם חטאו בעבודה זרה. ילד קטן משחק בדומינו, אדם גדול יותר משחק בדברים רציניים. לפום רום מעלת של ישראל, שהם שכליים, אז גם הטעויות שלהם בדברים שכליים.
על זה אומרים חז'ל שחכם עדיף מנביא, מה שהנבואה לא הצליחה למגר לחלוטין, את חטא העבודה זרה מישראל, באו החכמים, ועל ידי שהם הורידו לנו את הציוויים של פרטי המעשה, של ההנהגה היום יומית של בן אדם לחבירו הצליחו. בזה חכם עדיף מנביא, הם הצליחו ל'שעבד' את עם ישראל לרצון התורה יותר ממה שהנביאים הצליחו.
חכמי התורה הם המלמדים אותנו את הדברים המעשיים אפילו הקטנים ביותר, חכם עדיף מנביא. זה מה שהתורה אומרת מיד אחרי מתן תורה, 'ואלה המשפטים' פרטי המעשים, החסד, הרחמים וגמילות חסדים זה התשתית שבלעדיה אין לתורה קיום.
הרב כותב באורות הקודש חלק ג' (עמוד קפ), 'אין המחשבה האצילית שלימה באדם, אלא אם כן היא מחפשת אפשרות לצורת חיים כזו, שתבשם את העולם, ותתקן את תכונתו החברתית, ותכריע לטובה גם את החיים הפרטיים, כל מחשבה, שהיא מפקרת את תיקון העולם, וסדרי המדינות, ופורחת באויר ורחני לבדה, ומתפארת בתיקון נשמות והצלחתן, הרי מיוסדת בשקר שאין לו רגלים, וכל מחשבה, שדבר אין לה עם הרוממות הנצחית, אם יש רק עסוקים עם סדרי החמריים כו', סופה להתעקר, מפני קטנותה, מפני שמנותקים מיסוד החיים הנצחיים ותוכר באיכות חולשה של מחשבה קבוצית כזו, במה שתשים מרכזה רק בצעירים שהחיים החמריים כו', וזקנים לא יוכלו לקחת בה חלק אמיץ וזו המידה היוונית להביט על הזקנים במבט של בוז, ומה לקויה היא המחשבה הצבורית הזו, שאינה יכולה להתפשט יפה על כל חלקיה, כך אמר הכתוב (ישעיהו כד ג) 'כי מלך ה' בהר ציון ובירושלים, ונגד זקניו כבוד'.
אם אין שילוב של הדברים המרוממים מאוד, שישפיעו על החיים החמריים, פרשת משפטים, מיד אחרי מתן תורה, אין קיום לא לזה ולא לזה, צריך את הקיום הנבואי של האידיאלים הגדולים, ביחד עם החכם עדיף מנביא. לכן מיד אחרי מתן תורה, התורה מדגישה את המשפטים, וביחוד את נושא החסד.
['כי תקנה' לשון רשות, ובאוה'ח הקדוש כותב: כי תרצה לקנות עבד, תעדיף עבד עברי על עבד כנעני, אע'פ שע'י עבד כנעני ירויח יותר, וכוונתו כי זו מידת החסד להקדים עבד עברי על גוי והתורה פותחת משום כך במשפטי החסד, חסד גם כלפי מי שנמכר בקלקלתו. וראה במהר'ל בגור אריה סוף פרשת יתרו עה'פ 'ואם מזבח אבנים', שפרש'י שם שכל 'אם' הוא רשות חוץ משלושה, 'ואם מזבח אבנים', 'אם כסף תלוה את עמי' ו'ואם תקריב מנחת בכורים', והקשה המהר'ל שם אם כך למה נכתב לשון 'אם' שהוא לשון רשות, והרי זו חובה ולא רשות? וביאר שלא יעשה כך רק מפאת החובה כגזירת מלך, אלא מרצונו, ואם הוא מוכרח אינו 'עובד'].
הגר'א כותב באגרת המפורסמת שלו, שעיקר התורה לשמח אנשים אחרים, לא להיות אגואיסט, לא רק בתורה, שאדם יהיה אכפתי, שהתורה תשפיע על מדותיו, ביחוד במדת החסד.
[אמרתי לאברכים שלא מהישיבה, מפרסמים מודעות בשם שעשרה תלמידי חכמים יתפללו מ' יום ליד הכותל, או על זיווג כו', אמרתי לאותם אברכים  שלשטוף מ' יום את הצלחות בבית זו גם סגולה, ואמר לי אחד האברכים, ואפילו יום אחד...
הגמ' אומרת שצריך לתת פרוטה לעני לפני התפילה, אפשר גם להכין תה לאשה לפני התפילה גם זה חסד, ולמרות שיש חילוק בין צדקה לחסד.]
צריך לשלב את השמים ואת הארץ. [היה יהודי, שהתלבט בבעיה מוסרית מסוימת, הציעו לו לעבור ממקום עבודה תורני מסוים למקום אחר, רק שבאותו מקום אחר שאליו היה אמור לעבור, הוא פוחד שיגרום עגמת נפש למישהו כי ירננו וידברו, הוא הלך להתיעץ עם הצדיק ר' יחזקאל לוינשטין שהיה המשגיח של פונוביז', אמרו עליו שאפשר למשש את מדת הבטחון ממש בידיים, כשבאו להתייעץ אתו הוא אמר להם: תראו, שאלה שהיא כל כך קשורה לעולם המעשה, כדאי שתתיעצו עם אנשים עם שתי רגלים בקרקע אני כבר מרגיש שאני יותר בשמים, הוא אמר את זה בכנות.
לרב ישראלי זצ'ל, היה חבר, שקראו לו הרב שדמי זצ'ל שאיתו עבר את הגבול מרוסיה לארץ, זה לא היה פשוט בזמן סטלין. ואמנם הפולנים תפסו אותם, והרב ישראלי וחבריו שלחו מכתב לרב זצ'ל שיתן להם אישור כניסה לא”י, וכתבו לכבוד הגאון אברהם 'יעקב' הכהן קוק, ככה הם ידעו את שמו, וכתבו לו שהם נמצאים ב'חצר המטרה' כמו שכתוב אצל ירמיה (ירמיה לג א), והשיגו להם אישור והרב ישראלי הגיע לארץ עם עוד שני חברים שהיו איתו. הרב שדמי נשאר ידיד נעוריו של הרב ישראלי עד סוף ימיו, אבל גם אחרי שהוא נפטר הרב ישראלי ואשתו היו הולכים לבקר את אשתו האלמנה כדי שלא תרגיש לבד, אע'פ שהיה להם ילדים, ואם היו צריכים להשאר בירושלים, הוא היה הולך לישון אצל קרוב משפחה שלו שאין לו משפחה כדי שלא ירגיש לבד, זה גם כן מדרגות בחסד.]
יש ספר שנקרא שו'ת זקן אהרן, חיבר אותו הגאון ר' אהרן וולקין שלמד עם הרב זצ'ל בוולז'ין באותה תקופה, הוא היה יהודי תלמיד חכם גדול והוציא הרבה ספרים חוץ מהשות'ים שלו יש לו ספר על חושן משפט על כמה מסכתות ודרושים וכו' וכו'.
שאלו אותו שאלה, בחלק יו'ד ח'ב סימן ל', האם לפטר שוחט שיצא עליו שם רע? הוא עונה 'ואם כן וודאי מכוער הדבר מאוד לפני השוחט ואני מרחוק נרעש ונפחד... לשמוע על משרת בקודש שנצרך להיות מצוין ביראת שמים יותר משאר אדם... אבל בכל זאת בבואי לחתוך עליו דין תורה, את האלקים אני ירא לשפוך כל חמתי ולירד חייו ולקפח פרנסתו דההוא גברא... וכל גופא מיתרע בי להיות שוחט אב ובעל לאשה ולילדים ולמדתי ק'ו לעצמי מיניה דידיה גופיה, השתא שוחט שידיו מרתתות שחיטתו פסולה כל שכן שבא לשחוט אדם ולא רק ידי אלא כל גופי מירתת, איך אוכל לשחטו, ואיך אפשר להתחסד יותר מהתורה עצמה, הייתכן?' לכן הציע משהו אחר.
צריך להיות 'מנטש', בן אדם. חז'ל אומרים, שהקב'ה התיר ממונם של הגויים לישראל. למה? לכאורה, הקב'ה רצה לתת להם תורה וכששמעו 'לא תגנוב' הם אמרו, זה לא בשבילנו, אומות אחרות אמרו, לא תרצח זה לא בשבילנו כו', אותה אומה שלא מקפידה על גזל, מובן למה התיר ממונם לישראל, אבל למה התירו ממונם של שאר אומות העולם? הפירוש הוא אותו דבר, זה לא בגלל שלא רצו לקבל את התורה אלא בגלל שלא רצו לקבל את שבע מצוות בני נח, כמו שהזכרנו מההקדמה של רב ניסים גאון למסכת ברכות, שיסוד מצוות בני נח הם מצוות שכליות שהשכל האנושי מחייב. מי שאפילו באלה לא יכול לעמוד, לא נחשב אדם, זה מה שהתורה אומרת. אחרי מעמד כל כך גבוה, מעמד הר סיני, התורה באה להורות לך איך תיישם את כל הדברים הגדולים שקבלת, הדברים שאתה שומע בשיעורים, איך תיישמם למעשה אפילו בדברים הקטנים ביותר.
לכן, מיד אחרי מתן תורה 'אלה המשפטים אשר תשים לפניהם', יורדים לפרטי הפרטים, כמו שהבאנו מהרב באורות הקודש ובעוד מקומות, שזו מגמת התורה, להגיע עד לדברים הקטנים ביותר.
הרב בעין איה (ברכות יד ב) אומר, שזה הפירוש במי שקורא ק'ש בלי תפילין שמעיד עדות שקר בעצמו, הוא מקבל עול מלכות שמים אבל מה שכתוב בהם 'וקשרתם לאות על ידך' הוא לא מקיים, איזה מן קבלת מלכות שמים זו?
יתרו העיד על כל הטובה, שהפך אותנו למה שאנחנו בני חורין, ופתאום הולך האדם הזה ששמע את הפסוק של 'לא תגנוב', וגונב את נפשו שלו, הופך עצמו מבן חורין לאדם ששם כל יהבו רק בידי בשר ודם, לכן נרצע.
 
'רק אין יראת אלוקים'
כתוב במלבי'ם (שמות כ יג) 'וכלל עשרת הדברים שכל אדם יכיר בשכלו שיש סיבה ראשונה... וכל שכן המצוות האחרונות שהם מצוות נימסיות ששכל האדם מוכן אליהם... כי גם המצות האלה השכליות אם יעשום רק מצד השכל והנימוס לבד שלא מפני יראת אלוקים שהזהיר עליהם... זרועות השכל לא יעמדו בפני התאווה כמו שראינו עמים שחלפו חוק בין ברצח בין בניאוף... כמו שכתוב רק אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי'.
בפסוק על מה שאברהם אבינו אמר (בראשית כ יא) 'רק אין יראת אלוקים במקום הזה', כתוב בחז'ל שלפני שאבימלך רצה להתקרב לשרה הוא שאל אפילו סוסים וחמורים מי זה הזוג הזה, וכולם ענו, שאברהם אמר אחותי היא, אז איך אברהם אומר 'רק אין יראת אלקים'? אמר הצדיק ר' אליהו לופיאן, לא זה הפשט, נכון ששאל אפילו סוסים, אבל תשים לב מה שאלת, מה היה בראש שלך, הראש שלך בלשאול מי האשה הזו, לא בלימוד, הפעלת את כל בלשי העולם, כי שם הראש שלך מונח. על זה אמר אברהם אבינו 'אין יראת אלקים במקום הזה'.
בעזרת ה', נהיה 'מוסיף והולך', פרשת משפטים חוזרת במהדורא בתרא על כל מתן תורה, משה נגש אל הערפל 'אשר שם האלקים' דווקא בערפילים במקומות המכוסים שנראה ולא נראה, שמה נדמה לנו שהאלוקים כביכול לא נמצא, כל אחד עם ההסתרות והערפל שלו צריך לדעת שלפעמים אדם יכול למצוא את הקב'ה דווקא שנכנס לערפל, 'אשר שם האלקים'.
זה הפירוש במה שאנו אומרים בתהלים, [למי שנשאר לתהלים ולא בורח לאוכל], (פרק קכא א) 'אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי', לא סימן שאלה מאיפה יבוא עזרי, מ'האין' יבוא עזרי מהמקום הכי נסתר והכי רחוק, מ'האין', יבוא עזרי.
 
שבת שלום.