דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחת פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
בהעלותך

 
שלך גדול משלהם
'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת.'
מפרש רש'י: 'למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות'.
לכאורה לא ברור, במה שלך גדול משלהם? הרי במציאות אהרון לא השתתף 'בחלוקת פרס ישראל של הנשיאים'. היה פרס גדול, כל העיר העתיקה הייתה מלאה אורות, כל המשכן היה מלא אורות, אורות חיובים, [לא כמו שקורה לפעמים, שהכל מלא בפסולת של הנצרות שהקיפו את כל העיר העתיקה. אסור להתקרב לשם, זה ממש כמו ללכת לעבודה זרה, איום ונורא! אבל לא על זה אני מדבר.] במקום הדבר הגדול הזה אומרים לאהרון: אתה מיטיב את הנרות. בשלמא אם היו אומרים לו: אתה תדליק את האבוקה. אבל במה הטבת הנרות - 'שלך גדול משלהם'?
כתוב בחז'ל (תורת כהנים): ''ואהבת לרעך כמוך' - רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' - כלל גדול מזה'. ובהקדמה לעין יעקב מובא בשם המדרש: 'מצינו פסוק כולל יותר - 'את הכבש אחד תעשה בבוקר''. הפירוש הוא: העולם בדרך כלל מסתנוור מאירועים גדולים, כל מיני דברים בומבסטיים, וכל מיני דברים שמדברים עליהם בכותרות. ואז מקבלים עיוות בהבחנה של המציאות. לא יודעים שלפעמים דווקא האנשים שעושים את העבודה שלהם בנחת, שלב אחרי שלב, עוד אבן ועוד פינה ועוד משהו, בסופו של דבר היצירה שלהם היא יצרה הרבה יותר גדולה מאשר יצירות אחרות. זה מה שכתוב במדרש: 'את הכבש אחד תעשה בבוקר' - עולת התמיד שבכל יום בבוקר ובין הערביים - זה עיקר העבודה החשובה ביותר לפני הקב'ה.
וזה מה שאמר הקב'ה לאהרון: אל תתרשם מדברים חד פעמים שכולם מדברים עליהם, אע'פ שהם מאוד חשובים - חנוכת המשכן. אלא העבודה של דף ועוד דף, יום ועוד יום, אפילו שזה רק להיטיב את הנרות, אבל זהו רצון ה'. רצון ה' זה לא רק לבוא לשפיץ של התכנית, ואז לקצור את כל המחיאות כפיים. להיפך, ההכנה היא רצון ה', ואלה שמכינים הם אלה שרואים בהערכה יותר גדולה. העבודה התמידית, אע'פ שנראה שכאילו זה פחות עושה רושם מהדברים האחרים, זה עיקר העבודה של האדם. וזו הכוונה במה שאמר הקב'ה לאהרון הכהן: שלך גדול משלהם - בלי שינויים, בלי כל מיני פטנטים. ודאי שאדם צריך להציב לעצמו אתגרים, בפרט בעבודת ה'. אבל יש הבדל בין לחפש אתגרים לבין לחפש כל מיני דברים, זה הכל אשליה אופטית.
על פי זה יש לפרש את דברי חז'ל (ירושלמי יומא א, א): 'כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו - כאילו נחרב בימיו' - וכי כל הדורות עד היום כאילו הרחיבו את בית המקדש ח'ו? אלא הפירוש הוא, שכל דור מוסיף עוד נדבך, עד שבסופו של דבר ייבנה הבניין. על זה אומרים חז'ל, 'כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו', הכוונה שהדור יעשה את התפקיד התמידי הפשוט - להוסיף עוד אבן. אבל אם לא הוסיפו - כאילו נחרב בימיו.
הפתרון לתאוות - הוספת רוחניות
בהמשך הפרשה כתוב (פרק יא): 'וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר'. המתאווים התאוו תאווה, אין הכוונה שסתם הייתה להם תאווה, אלא הם ציפו: 'מתי תהיה לנו כבר תאווה?! אנחנו כאלה אנשים מסכנים רדומים, שום דבר מהעולם החיצון לא מעניין אותנו!'. כך מפרשים המפרשים (עיין באלשיך).
[לפני כמה שנים באו לבקר בישיבה קבוצה של אנשים, חלקם עם עגילים חלקם עם שניים, כל אחד עם הופעה אחרת. פעם בשבועיים יהודי מרעננה היה לוקח אותם לסייר בכל מיני מקומות, ואחרי זה באים לבית הכנסת ולבית המדרש. אותו אחד שלקח אותם החליט לקחת אותם לישיבה. באותו יום עשה להם סיור ביקב בשילה ובעוד כל מיני יקבים, ובסוף לפנות ערב הביא אותם לישיבה. הם נכנסו לבית המדרש, עמדו ליד הספריה, התפללו מנחה, ואחרי זה נכנסתי איתם לחדר הפנימי בספריה. דיברתי איתם על כל מיני דברים שהם לומדים בכל מפגש. בסוף אחד מהם קם ואמר לי: 'תגיד לי, הבחורים האלה שעכשיו ראינו, הם כאלה מתוקים - אין להם שום סקרנות לכל הדברים של העולם מחוץ לכותלי בית המדרש שכל העולם אוהב כל כך להתעסק בהם? כל היום לשבת?! איך יכול להיות?! הרי הם בחורים צעירים!'. קודם כל הרגעתי אותו, ואמרתי שלא יסתכל על עצמו כאילו הוא לא בחור צעיר. והוספתי שהוא יכול להצטרף ולשבת איתם, ובמקום שכאן יגלו עולמות חיצונים חדשים, כדאי שהוא יגלה כאן עולם אחר אמיתי יותר.]
משה רבנו חלשה דעתו - 'מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה'. צריך להבין מדוע משה רבנו כל כך הזדעזע? סה'כ בשר - מה יש?
העם התלוננו: 'מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ'. רש'י אומר, שהטעם שהזכירו דווקא את הקישואים והאבטיחים וכו', שאמנם במן הם טעמו כל טעם שבעולם, אבל היות והדברים האלה קשים למניקות - לא היה במן את הטעם שלהם. מובן אם כן מדוע התלוננו על הקישואים והאבטיחים וכו'. אבל לא מובן מדוע התלוננו על הבשר? הרי במן כן הרגישו טעם של בשר!
העולם אומר ['העולם' הכוונה לעולם התורה. כמו שהמהר'ם אומר הרבה פעמים :'מקשים העולם' - לאיזה עולם המהר'ם מתכוון?], שמכאן ראיה ששניצל זה שניצל, ואם אתה אומר למישהו: 'אני אתן לך משהו בטעם שניצל' - זה לא זה. העם אמרו: 'מה פתאום?! שמשה רבנו ייתן לנו בשר ממש! נכון שבמן מרגישים טעם של בשר, אבל אנחנו רוצים בשר ממש!' - התאוו תאווה.
הקב'ה עונה למשה רבנו: 'אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל', ורק אחר כך כתוב, שהקב'ה יוריד להם בשר עד אשר יצא מאפם. לכאורה הסדר היה צריך להיות הפוך! שהרי בין כה בסופו של דבר הקב'ה נתן להם בשר! ואיך נכנס העניין של שבעים איש מזקני ישראל באמצע?
הפירוש הוא: משה רבנו ראה דור כזה שהיה במעמד הר סיני, דור שמלווה במשך ארבעים שנה במדבר בעננים שלפניו ואחריו - כזו מסה של השגחה פרטית! במצב כזה אדם צריך להרגיש את ההשגחה הפרטית שיש לו. על כן התפלא משה רבנו, איך במציאות נעלה כזאת פתאום הדור מגיע ישר למצב ההפוך של 'התאוו תאווה'? ולא שהיה חסר להם משהו.
על כך ענה הקב'ה למשה רבנו: דע לך כלל גדול בחיים. אם אתה רואה אדם שנמצא במסגרת כזאת של רמת חיים גבוהה, ופתאום הוא מתאווה תאווה - סימן שחסר לו רוחניות, רק נדמה לו שמה שחסר לו זה הבשר. אילו רמתו הרוחנית הייתה לפי המדרגה שלו - הוא לא היה מתאווה לשטויות האלה. זה הפתרון האמיתי - 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל' - להוסיף עוד כמה רבנים ות'ח, כדי להוסיף ולהעלות את הרמה הרוחנית. אמנם בינתיים, היות וכרגע הם מרגישים שחסר להם בשר - צריך לתת להם גם בשר. אבל הבשר זה לא הפתרון האמיתי. לפעמים יש מצבים שיש צימאון גדול להקב'ה ולרוחניות, וכשהאדם לא מוצא את זה, הוא יכול להשתגע מבחינה רוחנית, ואז נדמה לו שהדבר שיספק את תאוותיו זה הבשר. אבל מה שמסתתר באמת אחרי התאווה לבשר זה הריקנות - הרוחניות האמיתית חסרה לו.
התאוו תאוה - 'בלתי המן עינינו'. מבואר ברמב'ן (שמות טז, ו), שהמן שנקרא 'לחם אבירים' (תהילים עח), שהוא לחם שאוכלים מלאכי השרת. והוסיף הרמב'ן: 'דור המדבר השיגו לזיו השכינה בים, ומאותה שעה נתעלות נפשם להתקיים בתולדותיו שהוא המן'. זאת אומרת, רק בעל מדרגה יש לו היכולת להתקיים במן. ובתענית כתוב (דף ט ע'א), שישראל זכו למן בזכותו של משה. דהיינו, היות והמן היה משולל מן התאווה, שהרי הוא כמו לחם מן השמים, על כן בא בזכותו של משה, שעליו נאמר (שמות ב, יב) 'כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ'. ובאר המהר'ל (גבורות ה' פרק יח), שמים מורים על חומריות, ומשה היה משוי מן החומר, מכל תאווה, ועל כן המן ירד בזכות משה. ורק כשישראל בדרגת 'משוי מן המים', כפי שהיו בזמן קריעת ים סוף, אז נתעלו, כדברי הרמב'ן הנ'ל, להיות ניזונים מהמן.
ובספר סדר עולם כתוב (פרק יב): 'נחשון בן עמינדב מת בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים'. והגר'א שם כותב: שמת בקברות התאווה. זאת אומרת שעליו נאמר בפרשתנו אצל המתאווים: 'ויך ה' בעם מכה רבה מאד'. וכן כתב ר' צדוק בספרו פרי צדיק (מאמר קדושת השבת, מאמר ו), וז'ל: 'וקבלתי ממי שנגלה לו מסוד ה' ליראיו, ששם מת נחשון, וע'ז נאמר 'מכה רבה'. כי הוא הראשון שקפץ אל הים, על ידו ובזכותו נבקעו המים, ואז נתעלו ישראל להיות משוי מן המים, מן החומר והתאווה, וכשישראל נתאוו תאווה, נסתלק מהם נחשון. ויותר מכך, נחשון סימל את הבטחון, שעל אף שמצרים נוסע אחריהם - יש מנוס, ויש דרך, אפילו בתוך המים. ובגמרא איתא (ב'ב צא ע'א): 'אלימלך ושלמון ופלוני אלמוני הגואל, ואבי נעמי, כולם בני נחשון בן עמינדב היו, ולא הועילה להם זכות אבות בצאתם מהארץ לחו'ל'. דהיינו, כוחו של נחשון היה בבטחון, בהתגברות על היאוש, וכשאבימלך וביתו עזבו את ארץ ישראל מפני שנתייאשו, על כן לא יכלה לעמוד להם זכותן. וראה במשך חכמה, שכל זמן שנתקו עצמם ממשה רבינו - התרעמו על אכילת המן, וכנ'ל.
ביאר השפת אמת (תרמ'א) על הפסוק (דברים ח, ג) 'וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן' -  לשם מה 'וירעיבך'? והכוונה, שהם חשו ברעבון גדול שלא יכלו להשקיטו ע'י דבר גשמי, כי היה זה רעבון רוחני. ומבוקשם בא להם ע'י המן. הקב'ה נותן לכל אחד כפי השתוקקותו, 'ומשביע לכל חי-רצון', ועיין בדרך החיים למהר'ל (פרק ה משנה ו), מה המשמעות של מן שנברא בערב שבת בין השמשות.        
[בגמרא אמרו שמשה תיקן ברכת הזן בשעה שירד להם מן, ושם נאמר 'ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא' - לכל אחד כפי שהוא. ומסופר על ת'ח שביקש לסעוד על שולחנו של גדול אחד, והלה הזמינו לביתו. באמצע האכילה עלה יתוש על אפו של אותו אורח, וניסה לגרשו. אמר לו אותו גדול המארח: 'למה אתה מגרשו? הרי גם הוא בא אתך לארוחת צהרים!'.]
'עשה רצונו כרצונך', ביאר השפ'א (תרלג ד'ה עשה), עשה את רצון ה' באותה התלהבות שאתה רוצה לעשות את רצונך שלך. ובני ישראל במדבר היו מבלי תאווה לענייני עוה'ז, ורצו להרגיש טעם של תאווה כדי לנצלו לדרגה גבוהה יותר בעבודת ה', כי שייך לנצל את כוחות הגוף לעבודת ה', ע'ש.
 
וכמו שיש בפרשה 'התאוו תאווה' לצד השלילי, כך יש בפרשה גם 'התאוו תאווה' לצד החיובי:
רש'י בפרק ט אומר שלא פתח בפרשה של עשיית הפסח, 'מפני שהוא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד'. הגמרא ביבמות אומרת (דף עב ע'א), שהסיבה שלא עשו אלא פסח אחד בלבד, בגלל שלא מלו, וזאת מפני שלא נשבה להם רוח צפונית, שזוהי שעת סכנה. וצריך בירור, אם הייתה זו שעת סכנה ולכן לא מלו - מדוע זה נקרא גנותן של ישראל?
והנה על שבט לוי כתוב (דברים לג, ט): 'וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ', ומפרש שם רש'י: 'ברית מילה, שאותם שנולדו במדבר של ישראל לא מלו את בניהם, והם היו מולין ומלין את בניהם'. אמנם הרמב'ם מפרש שהכוונה ששבט לוי מלו עצמם כבר במצרים (הל' איסורי ביאה יג, ב). אך על כל פנים לפי רש'י, אם הייתה סכנה אמיתית בכך שלא נשבה להם רוח צפונית - איך יכול להיות שבני לוי סכנו עצמם ומלו את עצמם במדבר? שעת סכנה זה אפילו יותר מאונס. יש דעות שמי שמסוכן לו לאכול מצה בפסח, ובכל זאת אכל - לא קיים את המצווה.
אומר בנו של הנודע ביהודה בשו'ת שיבת ציון (סימן נד): 'וצריכין אנו לומר, דהך חששא דחולשא דאורחא ויומא דעיבא - אינו ברור היזקא, והוא רק חששא בעלמא, ולכך לא חששי בזה... רק שישראל שבאותו דור מקטני אמנה היו, וחששו לחולשא דאורחא וליומא דעיבא, ולא מלו את בניהם'. שבט לוי שהיה אכפת לו משמירת הברית - הם מלו את עצמם, אך שאר האנשים לא היה אכפת להם כל כך. על זה אומר רש'י, שהוא גנותן של ישראל. ששאלנו, למה זה גנות, הרי לא היה להם רוח צפונית? אלא מפני שבאמת כן היו יכולים למול, כמו ששבט לוי עשו, אבל העם סמכו על ההיתר. כמו אנשים שאומרים: 'כתוב שזה מותר, אז מה אתה מבלבל לי את המוח עם החומרות שלך?!'.
זוהי גנותן של ישראל, 'התאוו תאווה' יש לכם! אז למה אם כן אתם לא מתאווים גם כן למשהו חיובי? כך לגבי פסח ומילה, שאין בתורה חיוב כרת על ביטול עשה חוץ משתי מצוות אלה - ברית מילה וקרבן פסח.
כך מבאר רבנו יונה מה שכתוב בחז'ל (אבות ד, ה): 'הלומד על מנת ללמד - מספיקין בידו ללמוד וללמד. והלומד על מנת לעשות - מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות'. כלומר, שמי שלומד על מנת ללמד אך לא על מנת לעשות - מספיקין בידו ללמוד וללמד, אך לא לשמור ולעשות. שואל רבנו יונה שם, איך יכול להיות שאחד שלומד שלא על מנת לעשות זוכה למשהו? הרי מי שלומד שלא על מנת לעשות - מוטב שתיהפך שולייתו על פניו! אלא, אומר רבנו יונה, מי שלומד שלא על מנת לעשות בכלל - המשנה לא מתייחסת אליו בכלל. אלא יש שני סוגים של עשייה: כוונת המשנה - 'על מנת לעשות' - על אדם שרוצה לקיים את התורה כמה שיותר בשלמות. יש מושג של עשייה כמה שיותר קרובה אל השלמות. ועל זה מבארת המשנה, יש לומד על מנת לעשות בשלמות, ויש לומד על מנת לעשות סתם, שלא בשלמות.
תאווה חיובית
וכך בהמשך כתוב בפרשה: 'וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. ועל כך ענה להם הקב'ה שיש פסח שני.
זוהי בעצם תשובת המשקל של ה'התאוו תאווה', ושל גנותן של ישראל שלא מלו. אנשים שלפי הדין פטורים, שהרי היו טמאים, ובכל זאת חרה להם שהם לא משתייכים למצווה מסוימת. ולא סתם מצווה. מצוות פסח מוגדרת כקרבן ציבור, אפילו היחיד שמביא קרבן פסח. המשך חכמה (שם) מחדש לגבי גר שהתגייר, שכתוב שחייב להביא קרבן גרות, אם הוא מביא קרבן פסח בערב פסח - זה עולה לו לקרבן גרות, כי פסח זה קרבן ציבור, ובזה הוא מכניס את עצמו לכלל ישראל, שזוהי הגרות - מערכת כניסה לכלל ישראל. לכן דווקא במקום הזה התורה מדגישה את הנושא הזה, שאדם שמתגעגע על כך שחסרה לו מצווה, ולא סתם מצווה, הוא יודע גם מה המשמעות של המצווה, שבכך הוא מתחבר לכלל ישראל, וכל המהות של קרבן פסח שזה קרבן ציבור, הוא לא רוצה לפרוש מן הציבור, הוא רוצה להשתייך.
על זה אומרים חז'ל (מובא ברש'י), שמגלגלים זכות על ידי זכאי, שזכו הטמאים האלה, שהיו טמאים לנפש אדם - ארונו של יוסף (סוכה כה ע'א), שעל ידם נתגלגל וירדה לעולם הפרשה של פסח שני. ובתוספתא במסכת יומא (פרק ד) משמע, שהביטוי 'מגלגלים זכות ע'י זכאי' נאמר במיוחד על הטמאים האלה שהורידו לנו את פרשת פסח שני. דאיתא שם: 'מגלגלין זכות על ידי זכאי לעמוד הימנו פרשיות של זכות הרבים', וכמו שאמרנו, קרבן הפסח הוא קרבן ציבור של רבים. הם לא רק הורידו לנו את פרשת פסח שני, אלא גם הורידו לנו את הרעיון, שכל דבר שאדם רוצה באמת - הוא יכול להשלים את החסר. אפילו דבר שהתורה כותבת שיש עניין לעשותו דווקא במועדו - מ'מ יש גם מועד שני. עליהם נאמר יותר מכולם: מגלגלים זכות ע'י זכאי.
גם לגבי בנות צלפחד אמנם כתוב שמגלגלים זכות ע'י זכאי (מובא ברש'י במדבר כז, ה). שהן רצו חלק בארץ ישראל, והקב'ה על ידם הוריד את הפרשה של ירושה. אולם המדרגה של הטמאים שהתאוו תאווה לדבר חיובי היא מדרגה יותר גדולה, והם המקור לכך שמגלגלים זכות ע'י זכאי, כמו שהבאנו מהתוספתא. ועיין גם בבית ישראל עה'ת, זה לשונו (פרשת בהעלתך תשכו ד'ה פרשת פסח שני): 'על ידי שבירתם של הלב והשתוקקות להקריב קרבן ה' הגיעו עד שנאמר להם מצות פסח שני. וזה החילוק מפרשת בנות צלפחד, שאי' שם כך כתובה פרשה זו לפני, אבל כאן ע'י תשוקתם גרמו לפרשה הזאת. וזאת לימוד לכל עובד השם אף שהנהו עוד רחוק - יכול להתקרב ע'י רצון אמת והשתוקקות להתקרב'.
ארבעים שנה במדבר על פי ה'
מיד אחרי פרשת הפסח כתוב: 'וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ. וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ. וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ. וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ. אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ. עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה'. צריך להבין למה התורה כל כך מאריכה בתיאור המסע עם העננים? לכאורה מספיק לומר, שהם נוסעים וחונים על פי ה', והענן כל הזמן מלווה אותם, וממילא נדע שלפי האורך שהעננים שוהים - העם נמצאים באותו מקום. למה התורה צריכה לומר שלפעמים היה זמן ארוך, ולפעמים מערב עד בוקר?
מבאר הרמב'ן, לפעמים יש מציאות שהעם נמאס כבר לו לשבת במקום אחד - רוצים ללכת, ובכל זאת הם בטלו רצונם מפני רצון ה', מפני שהענן לא זז. וכן להיפך, לפעמים העם רצו לנוח, והענן שהיה בלילה, מתחיל פתאום בבוקר לנסוע, והעם קמים והולכים. התורה לא באה לספר לנו מה היה המצפן שלהם, ומה היה השעון המעורר שמודיע להם מתי נוסעים. התורה באה לומר, שבכל משך המסע, היה לעם ישראל את הכוח לציית למה שהענן אומר, גם אם לפעמים זה התנגש עם הרצון האישי הפרטי שלהם. כי הם ידעו - 'על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו'.
כתוב בספר דברים (פרק ח): 'וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מצותו מִצְוֹתָיו אִם לֹא. וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם'.  ושוב התורה חוזרת ואומרת: 'וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ'. אומר שם הכלי יקר, אין הכוונה שהקב'ה יֵדַע את מה שבלבבנו אם נשמור מצוותיו או לא. הקב'ה לא צריך את זה, הוא יודע הכל, אין נסתר מנגד עינו. אלא, אומר הכלי יקר, שאתה הבן אדם תדע להבחין בעצמך איזו אישיות אתה, האם אתה אדם שבאמת מרגיש שמי שמוליך אותך במדבר אלה העננים - על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו, וכפירוש הרמב'ן, שהמסעות היו על פי ה' גם כאשר זה עיכב את האדם במקום שרצה לנוע, או להיפך, האיץ את האדם במקום שרצה לחכות. כל ארבעים שנה במדבר - 'וידעת עם לבבך' - זה כל החיים של האדם. כך כותב גם השפת אמת, שכל העניין של ארבעים שנה במדבר עם עננים לפנינו ואחרינו, זה 'למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך', בזה האדם לומד להכיר את עצמו, האם מה שמוביל אותו בחיים זה ענן ה', או שיש לו חשבונות אחרים.
לכן מיד אחרי הנושא של האנשים הטמאים שהתאוו תאווה חיובית, התורה אומרת את ההמשך, שכך היה כל התהליך במשך ארבעים שנה המדבר.
לעם ישראל במדבר היה כל כך הרבה השגחה פרטית, ובכל זאת הם עשו דברים שליליים מאוד: התאוו תאווה, המתאוננים. ואף על פי כן הענן ממשיך ללכת עמם. מפני שתמיד יש יכולת לאדם לקחת את הדברים האלה. דווקא בתקופת השיא של עם ישראל, שאז נאמר עליהם 'זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה' (ירמיהו ב, ב). הפסוק הזה נאמר על עצם הנכונות של עם ישראל לצאת ממצרים למדבר ולחיות בהנהגה כזאת - עם העננים על פי ה' - במשך ארבעים שנה (עיין רש'י שיר השירים ד, ח). אחרי שעם ישראל עברו את כור ההיתוך הזה, של ארבעים שנה עם ענני כבוד, אז אפשר להיכנס לארץ ישראל, ששם לא רואים בעיניים את ענני הכבוד, ולהמשיך את ההנהגה הזאת בצורה תמידית כמו שחונכנו במדבר.
וכיוצא בזה אומרים חז'ל, שלוחות ראשונות נשתברו מפני שנתנו בקולות בפרהסיא, אבל לוחות שניות שנתנו בצנעה - נתקיימו (ילקוט שמעוני פרשת מקץ). ויש לשאול, אם כן, למה בכלל היה צריך לוחות ראשונות?
הביאור הוא, היה נצרך שינתנו לוחות ראשונות, מפני שאילו לא היו לוחות ראשונות - גם לא היה ערך ללוחות השניות. לכל דבר יש קודם כל את האידיאל הגדול - 'וידעת'. בלוחות ראשונות הקב'ה פתח לנו שבעה רקיעים, ראו מחזות אלוקים - התגלות ה' בהר סיני, שזה יסוד האמונה בהקב'ה ובנבואת משה רבנו. לכן אומרת התורה: דע לך שאחרי ההתגלות של ההארה האלוקית הגדולה, מגיע שלב של 'עולת תמיד העשויה בהר סיני', הגעת למציאות האמיתית של החיים, שאתה מקטיר ומיטיב את הנרות. ואע'פ שאולי זה נראה לך כחולשה. על זה אומרת התורה, צריך לוחות ראשונות וצריך לוחות שניות, צריך פסח ראשון וצריך פסח שני בתור משלים. צריך הליכה במדבר, ואחר כך כניסה לארץ ישראל.
ר' צדוק כותב (צדקת הצדיק אות א): 'ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון, כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון'. אבל המשך העבודה של האדם היא כפי שהנביא אומר שיהיה לעתיד לבוא - 'כי לא בחפזון' (ישעיה נב, יב). אין הכוונה שלא בחפזון זו הדרגה האידיאלית, אלא אי אפשר להגיע לידי כך מבלי שאתה עובר את השלב הראשוני. כמו שאמרנו, אי אפשר לוחות שניות בלי לוחות ראשונות, אי אפשר לעשות את הפסח נורמאלי בלי החפזון שבתחילה. כמו שאי אפשר פסח שני בלי שלפני זה יש פסח ראשון. בשביל שאדם יכנס לטבע נורמאלי, הוא צריך להגיע לאיזה דברים קיימים בשטח. קודם כל דור המדבר, ואחרי זה הכניסה לארץ.
בעל התניא כותב, שחטא המרגלים היה מפני שהם פחדו, שאחרי ארבעים שנה במדבר עם ענני כבוד, פתאום צריכים להתעסק עם כל מיני דברים גשמיים. הם לא ידעו שזאת ההכנה הגדולה של מה שהתורה דורשת מהאדם. ואין צורך להאריך כי הדברים ידועים.
הדברים שאמרתי הם לא חידושים שלי. אין כמעט ספר של הרב שבו הוא לא מדבר על הנושא הזה: פרק יד באורות התשובה, אורות, ובפרט ישראל ותחיתו מלא בכל הנושא הזה, שהדור שלנו אמנם מלא תאוות, אבל מאחורי זה מסתתר גם הצימאון הרוחני. וכמו שאמרנו, התשובה ל'מאין לי בשר' היא - 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל'. כשיש לאדם צימאון והוא ממלא את הריקנות שלו במילוי האמיתי, אז הוא לא מגיע למצב של 'התאוו תאווה'.
.
שבת שלום.