דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחת פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
דברים

 
תוכחה - גילוי התכונות
'אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב'. אומר רש'י (א, א ד'ה אלה): 'לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל'. לאחר מכן אומר רש'י (שם, ג ד'ה ויהי): 'מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה. ממי למד? מיעקב, שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה. אמר: ראובן בני, אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי. ומפני ארבעה דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו וכו', כדאיתא בספרי. וכן יהושע לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה, וכן שמואל...'.
 לכאורה הדברים צריכים הסבר. אם יש ארבעה נימוקים למה אדם לא יוכיח אלא סמוך למיתתו, מדוע אומר רש'י שמשה רבינו היה צריך ללמוד זאת מיעקב, שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתתו? שנית, רש'י אומר שכל מה שכתוב בספר דברים זה דברי תוכחה, שאותם צריך משה לומר 'סמוך למיתתו', אך הרי סמוך למיתתו של משה רבינו הוא בירך את ישראל - 'וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל' (לג, א)! לכאורה הסדר היה צריך להיות הפוך - קודם כל היה על משה לברך אותם, ואחר כך, סמוך למיתתו, הוא היה צריך להוכיח אותם!
 
כמדומני שאמרתי בשנים עברו שהשאלה היא למה קוראים חז'ל 'תוכחה'. יש שמבינים שהכוונה למוסר, לומר לכל אחד את החסרונות שלו. יש אנשים שאוהבים להגיד את זה, אבל אני לא יודע אם יש גם כאלה שאוהבים לשמוע. הפירוש היותר נכון הוא שתוכחה פירושה להראות לאדם כמה כוחות יש בו, אילו עוצמות יש בו שהוא אינו מנצל אותן. זו התוכחה הגדולה ביותר - להציב לפני אדם מראה, ולומר לו: ראה כמה יש בך! יש לך יכולות לעשות פי כמה וכמה ממה שנדמה לך שעשית עד היום. לכן הדברים אינם עומדים בסתירה – 'אין מוכיחין', אומרים חז'ל, 'אלא סמוך למיתה', ובאמת זה מה שעשה משה רבינו - פה הוא רק רמז להם על כל מיני דברים, אבל התוכחה האמיתית היתה בפרשת 'וזאת הברכה', שם הוא אמר לכל שבט ושבט מהם הכוחות שקיימים בו. אע'פ שהוא מברך אותם, מחבק אותם ומנשק אותם - מצד האמת הוא בעצם אומר להם: ראו מי זה באמת ראובן! ראו מי זה באמת שמעון! עם מה שיש בכם ודאי שאתם צריכים לעשות הרבה יותר!
שאלנו מדוע היה צריך משה ללמוד זאת מיעקב אבינו, הרי אם יעקב אבינו עשה את זה בגלל ארבעת הסיבות שהביא רש'י בשם הספרי, גם משה רבינו יכול היה ללמוד זאת מאותם ארבעה נימוקים! אלא שמשה רבינו לא היה בדור של יעקב. משה רבינו הוריד את התורה, אך יעקב אבינו, ככל האבות, הקפיד על התורה גם קודם שהיא ניתנה. אחרי שניתנה התורה אין אפשרות שכל אחד יחדש משהו מעצמו, ולכן גם משה רבינו היה צריך להביא מקור לכל דבר. לכן אומר רש'י, שהוא למד את ההנהגה הזו מיעקב אבינו. נכון שליעקב אבינו היו סברות לעשוות כך, אבל אם יש לך אפשרות ללמוד ממה שאתה מבין, ויש לך אפשרות ללמוד ממה שאבותיך ואבות אבותיך עשו - ודאי שעדיף כאפשרות השניה. [לאחרונה קראתי סיפור על יהודי שבא לסטייפלער, לקהילות יעקב, ואמר לו שהוא רוצה לנסוע בל'ג בעומק למירון. הסטייפלר אמר לו שיותר חשוב ללמוד, ושרבי שמעון עצמו, בזמנו, ברח משם... בסוף אמר לו התלמיד: אבל אבותי נהגו כך! אמר לו הסטייפלר: אם אבותיך נהגו כך - איני אומר לך שום דבר. קנה כרטיס, וסע מיד למירון!]. גם אם נראה שיש לנו מנת משכל גבוהה יותר, עלינו לעשות כפי מה שעשו אבותינו ורבותינו. לפעמים יש שאלות וקושיות, אך זו דרך הרבה יותר בטוחה משאנחנו נחדש מעצמנו כל מיני דברים. אע'פ שהמהות של בית מדרש זה לחדש, להוסיף עוד ועוד ולהבין כמה שיותר לעומק, על אף השמרנות הגדולה.
 
האחריות שעל בית דין של מטה
בספר 'חוט המשולש' מסופר שבזמן שהיתה המלחמה עם הרפורמים של אז, היו כאלה שהציעו לעשות פירוד קהילות עם אותם שנוטים אליהם, והיתה מחלוקת גדולה בין גדולי ישראל, מפני שאם עושים כך - לוקחים ציבור שלם ומוציאים אותם מכלל ישראל. שאלה לא פשוטה. השאלה הזו הגיעה גם לפתחו של בעל הערוך לנר, והוא אמר: צריך מאוד להיזהר במה שאנו עושים פה בארץ, מפני שצריך לדעת שכפי שקובעים למטה - כך קובעים למעלה! הוא הביא לכך ראיה מהתנ'ך: ישעיהו אמר: 'כמעט כסדִם היינו לעמרה דמינו' (ישעיהו א, ט), ומיד אחר כך אמר הקב'ה: 'שמעו דבר ד' קציני סדום' (שם, י). [ומסופר על אחד מאדמו'רי בעלז שבא לפניו יהודי עם בעיה רפואית בריאותיו. כינס הרבי את בית הדין שלו ושאלם האם בעיית ריאה שכזו נחשבת לטריפה בבהמות, ושקלו ודנו ופסקו שאי'ז טריפה, ומיד איחל הרבי לאותו חולה ברכת רפואה שלמה].
מעין זה, על עניין אחר, כותב הרב חרל'פ זצ'ל במעיני הישועה. הרב חרל'פ כתב למשפחתו כמה ימים לפני הכרזת המדינה, בר'ח אייר תש'ח, כך: 'ודאי שהננו עומדים כעת לגלויי דברים גדולים, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. אין הפלאה גדולה מזו שנציגי עמים שכידוע שונאים המה ליעקב ידברו ככה, אין זאת אלא כמו בלעם שניתן בפיו מה שידבר כן על הנציגים, דבר כזה שיהיה מחובר על הטבע הוא לא יאומן ובהיות כן הרי הוא נס ופלא להראות נפלאות בהטבע - אף עם כל זה לא כ'כ מהר יתגשמו הדברים והרבה ימים עוד עלינו לעבור... כי צריכים עוד לשבור קליפת ישמעאל... ואכמ'ל, אבל אתחלתא היא והתקוה כי יערה ד' רוחו ויכירו כי הכל מפעלות תמים דעים ב'ה ומי יתן והיה כי לכה'פ כל אלו המתימרים באמונה טהורה יודו ויאמרו כי פקד ד' את עמו. ואל יזלזלו בהנפלאות האלה ובזה ימשיכו את שפע אורות הגאולה והיה זה באמת לפקידה ולזכרון הנבואה זכריה (י, ט) - ובמרחקים יזכרוני בני. הדחיה של מטה דוחה גם את הלמעלה ומי יתן ויפקחו עיני עורים לעקוב באמונת אמן את כל הנעשה ע'י קורא הדורות מראש וכולם ידעו אותו'. כך כתוב גם בספר יסוד המעלה, שקיבל מימרות של הגר'א סביב נושא העלייה לארץ. [כידוע, תלמידי הגר'א עלו לארץ על סמך חלום של אחד מהתלמידים. הם פירשו שעל זה נאמר: 'בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחִלמים' (תהלים קכו, א) - יש דברים שאינם מתחילים דווקא מהדבר הכי ריאלי, אלא מאיזשהו חלום].
הזכרתי פה פעם את מה שכתוב בספר 'נוצר חסד', לרבי מקומרנא, על פרקי אבות. המשנה בסנהדרין (פ'ח מ'ה) אומרת: 'פיזור לרשעים - הנאה להן והנאה לעולם. ולצדיקים - רע להן ורע לעולם. כנוס לרשעים - רע להן ורע לעולם. ולצדיקים - הנאה להן והנאה לעולם'. מסביר הרבי מקומרנא שאין אלו שני דברים. כשיש כינוס של צדיקים, זה עצמו הפיזור של הרשעים! כינוס לצדיקים הנאה להם והנאה לעולם, וממילא זהו גם ה'פיזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם. וכך הכינוס כאן - כינוס של צדיקים.
 
הרמב'ן (שמות כ, ב ד'ה ונאמרו) כותב שבעשרת הדיברות התבטאה התורה בלשון יחיד 'כי עם כל אחד ואחד ידבר'. דהיינו, אע'פ שכולם התאספו, שלא נחשוב שזה שהדיבור היה לכולם, זה בא לאפוקי את היחיד. על זה אני רוצה לדבר, בלי נדר, לכולם יחד, ולכאו'א היחס האישי בפני עצמו.
בפרשת ואתחנן אומר משה רבינו לישראל שעליהם לשמור 'את הדברים אשר ראו עיניך' (ד, ט) בהר סיני. שואל השפת אמת (ואתחנן, תרמ'א, ד'ה במדרש כי) שהרי בפרשת ואתחנן לא דיבר משה רבינו עם הדור שהיה במעמד הר סיני! מעמד הר סיני היה בתחילת ההליכה במדבר, וכעת מדבר משה רבינו עם אלה שנמצאים על סף הכניסה לארץ ישראל! אז איך הוא אומר להם: 'אשר ראו עיניך'? מבאר השפת אמת יסוד עצום, שכתוב גם בתשובות הריב'ש בשם הרמב'ן. [יש בחור בישיבה, החפץ בעילום שמו, שעשה סיום על כל תשובות הריב'ש, מתחילה ועד סוף. הוא למד את הספר כמעט בכל יום בסדר שלישי בעזרת נשים. שאלתי אותו: איך עשית את זה? הרי צריך לדעת את כל הש'ס! הוא אמר לי: לא התעצלתי, בכל מקום שהוא הביא גמרא - פתחתי אותה בפנים. זה הפלא ופלא]. בני ישראל קיבלו את התורה במעמד הר סיני, אך הדורות הבאים מחויבים לכך לא רק בגלל שהאבות קיבלו על עצמם, אלא בגלל שמי שהיה באותו הדור כלל בתוכו את כל הדורות שהיו אחר כך! הריב'ש כותב שהמחויבות של הדורות שאחרי מעמד הר סיני היא כמו בקהילה שקיבלה על עצמה משהו, שזה נחשב כאילו כל אחד, בכל דור, קיבל זאת על עצמו. וכן אומר השפת אמת - 'את הדברים אשר ראו עיניך', שהתורה צריכה להיות חיה אצל הבריות בדרגה של 'ראו עיניך' - לא סתם לשמוע או לקבל במסורת. כולנו בישיבה איננו רק ממשיכים, אלא המקבלים עצמם.
 
ההשפעה על הסביבה בבין הזמנים
את הנקודה עליה אני רוצה לדבר, איני יכול לצופף בשעה אחת. אי אפשר לצופף את כל זמן קיץ במסגרת של זמן מצומצם. כתוב ברש'י בסוף פרשת פקודי (שמות מ, לח ד'ה לעיני) שכשהתורה מדברת על המסעות, אין הכוונה רק לעצם הליכה מנקודה אחת לנקודה שנייה, אלא גם למנוחה. גם המנוחה נחשבת למסע. א'כ, גם ה'בין הזמנים' נחשב בעצם למסע. נכון שזו מנוחה, אבל זו התחלה למה שיש בהמשך. {ויש לכך נפק'מ, בה דנים הראשונים, באדם שיוצא לטייל בסוכות, שיש לו דין של 'הולכי דרכים פטורים מן הסוכה', אך מה יהיה במקום שהם נחים? גם המנוחה היא בגדר של הולכי דרכים, הפטורים מסוכה? יש בזה שיטות בראשונים}. בפרשת 'ויהי בנִסע הארון' מביא רש'י (במדבר י, לה ד'ה ויהי) בשם חז'ל שיש נונים לפניה ואחריה מפני שאז נסעו מהר סיני, ורצו להפריד בין פורענות לפורענות. המפרשים על רש'י שואלים שהרי כתוב 'על פי ד' יחנו ועל פי ד' יסעו' (במדבר ט, כג), אז כיצד ניתן לומר על המסעות 'להפריד בין פורענות לפורענות'?! לכאורה הפירוש הוא שאחר שחווים חוויה כזו של מעמד הר סיני, גם המסע אחר כך אמור להיות 'על פי ד' יסעו', שיסעו עם הר סיני, אך היות ובפסוק כתוב שנסעו מהר סיני, זאת אומרת שאחרי קבלת התורה היו כאלה שהר סיני הפך אצלם רק לכתובת, היכן ניתנה התורה, והוא לא הלך עימהם, ועל זה אומר רש'י: 'להפריד בין פורענות לפורענות'.
דהיינו כשנמצאים במסע בתוך הישיבה, ועאכו'כ כשנמצאים בסוג של מנוחה, המסע הזה אינו אמור להיות מסע מהר סיני, אלא עם הר סיני, מפני שההרגשה האמיתית שלנו, כפי שגם אני חונכתי, היא שמי שלומד תורה הוא שגריר. לפעמים בחורים שואלים בצדק מה עושים בבין הזמנים. זה לא פשוט, יש כאלה, רח'ל, שהופכים את בין הזמנים לתשעה באב ארוך - מניחים תפילין בצהרים, הולכים כל היום עם כפכפים, מחפשים מתי אפשר כבר לאכול ולא לומדים כל היום... לא שח'ו יש מישהו פה שחשוד על זה. יש מעלה גדולה לבין הזמנים. אדם שרוצה לשמור על חיים נורמאלים, צריך שיהיה לו כל יום זמן קבוע להתפלל, גם בבין הזמנים. כשמתחילים את היום ברגל ימין - זה עולם אחר. וכן ביחס ללימוד תורה - אנחנו אפילו איננו משערים איזו השפעה יכולה להיות לבחור בבין הזמנים אם הוא רק רואה בחור שלומד באיזושהי ישיבה. הוא אומר לו: בוא נלמד יחד עשר דקות, אפילו חמש דקות - אי אפשר לדעת עד היכן זה מגיע. [היה לנו פעם בישיבה, במשך הרבה מאוד שנים, מחנה שנקרא 'תורת חיים'. היו מגיעים למחנה מאה-מאה עשרים בחורים מישיבות קטנות ומישיבות תיכוניות בגיל של שישית-שביעית, שיעור ב'-ג'. הגיעו מהישיבה אברכים עם המשפחות, רבנים מהישיבה ובוגרים. העלות של המחנה היתה גבוהה, אבל זה היה שווה כל השקעה. למעלה מתשעים אחוז מהבחורים שהגיעו אליו, הלכו ללמוד בישיבות, ואנחנו פוגשים אותם עד היום. לפני כמה שבועות פגשנו, אני והרב מגנס, יהודי שנראה תלמיד חכם, שבא לישיבה לחפש אותנו. הסתכלנו עליו דקה או שתיים ומיד זיהינו אותו. האדם הזה היה המציל בשני המחנות הראשונים של 'תורת חיים', ועל ידו בסוכת המצילים ישב אחד מתלמידי הישיבה, שהיום הוא ראש ישיבת הסדר. הם ישבו ופטפטו, וזה שינה לו את כל החיים! כיום כל המשפחה שלו תלמידי חכמים, והוא מחותן של הרב יצחק יוסף. אע'פ שהוא אדריכל במקצועו, הוא לומד תורה, גם הנגלה וגם נסתר. יש לו חברותא פעמיים בשבוע עם אחד מתלמידי החכמים הגדולים. אני מביא את זה בשביל לשבר את האוזן - אי אפשר לדעת עד היכן הדברים מגיעים]. ו'יותר ממה שהעגל רוצה לינק, פרה רוצה להניק' (פסחים קיב ע'א). זו התגובה הנורמאלית ביותר שיכולה להיות בבין הזמנים.
למה זה דווקא בבין הזמנים? המדרש בילקוט שמעוני בתחילת ספר שמות (רמז קסב, ד'ה ויהי כל) אומר שיששכר נולד בי' באב - בתחילת בין הזמנים, ועליו נאמר: 'וירא מנֻחה כי טוב... ויט שכמו לסבל'! [ידוע שפעם בישיבות בחו'ל החליטו להפיל גורל הגר'א בשאלה האם לשנות את בין הזמנים, ועלה הפסוק: 'השמרו לכם עלות בהר ונגֹע בקצהו' (שמות יט, יב) - אל תשנו! ואכן, לא שינו]. אין זה אומר שלא צריך ללמוד, וכפי שאנו מזכירים תמיד - בין הזמנים אינו הופך את תלמוד תורה למצוות עשה שהזמן גרמא..
'כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו' (בראשית מט, ט). מסביר השפת אמת (ויחי תרנ'א ד'ה בפסוק כרע; תרנ'ז ד'ה בפסוק יהודה) שגבורת הארי אינה מתבטאת רק בזמן שהוא מתנפל על מישהו, גם בזמן שהוא 'כרע' ו'רבץ' - הוא ארי. השו'ע (או'ח א, א) אומר: 'יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו'. מדוע דווקא 'כארי'? מסביר הרב זצ'ל (מצוות ראיה שם ד'ה יתגבר השני) שגבורת הארי נהפכה למשהו שבטבע, וכוונת השו'ע שזה יהפך למשהו שהוא חלק מהאדם, חלק מהטבע שלו. [הזמינו פעם אותי, את הרב שמואל אליהו ואת הרב נחום נריה לספר קצת 'סיפורים מבית אבא', ובגלל שאני כהן כיבדו אותי לדבר ראשון. הדגשתי קודם כל: תדעו לכם, גדלתי בבית נורמאלי! אל תחשבו שבגלל שגדלנו בבית של מי שהיה קודם כל תלמיד חכם, ואחרי זה, שהיו לו כל מיני דיפלומות וכו', זה משנה את כל הבית, כמו שאמר לי פעם איזה חבר: גדלת בבית עם שטיח אדום, הכול מסודר... אמרתי לו: שטויות, יש את אותן ההקנטות והוויכוחים וכל מה שיש בבית נורמאלי! אחרי זה אמרתי להם שהזיכרון המוקדם ביותר שאני זוכר הוא שבבוקר, כשהיו צריכים להעיר אותנו ללכת לבית ספר, אבי היה נכנס לחדר בו כל האחים ישנו, והיה אומר את ברכות התורה וברכות השחר בקול רם. עצר אותי המנחה ואמר לי: אתה רוצה לומר שגדלת בבית נורמאלי?... לא היה לי מה לענות לו, אמרתי לו שזה דבר שכל אחד יכול לאמץ].
בין הזמנים - הזדמנות להיקשר לתורה
כתוב בש'ע (או'ח סי' קלח סע' א) שאדם צריך להיזהר ללמוד בלילה, מדוע? גם הרמב'ם כותב שמי שרוצה לזכות בכתר תורה - 'יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן', והוא מביא ראיות מכמה וכמה פסוקים לכך שאין אדם לומד את רוב חכמתו אלא בלילה. מה הפשט פה? כל לימוד שאינו במסגרת הזמן הרגיל והנורמאלי - יש לו ערך מוסף גדול יותר. בתורה צריך גם את הזמנים האלה, ולכן השולחן ערוך מדגיש שאדם צריך להיזהר גם בלימוד של הלילה. הלכה זו מופיעה גם בהלכות תלמוד תורה, ביורה דעה (סי' רמה סע' יא), שם כותב השו'ע שצריך להרגיל את הילדים מגיל מסוים ללמוד גם בלילה, והגר'א (שם ש'ק כ) מביא כמקור להלכה זו את דברי הגמרא בב'ב (קכא ע'ב) שמט'ו באב ואילך אדם צריך להוסיף בלימוד התורה, מפני שאז משתנים הזמנים של היום והלילה. 'מאן דמוסיף יסיף' - מוסיפים לו בחיי העולם הבא. הכל בעצם מכוון למטרה אחת: מי שרוצה לזכות בכתר תורה ייזהר דווקא בזמן שהוא לכאורה לא הזמן ללמוד, כגון בלילה ביחס ליום, שלא לאבד אותו. אני חושב שהלימוד שבבין הזמנים, בכל מתכונת שהיא, זה בעצם לימוד של לילה - אין זה הלימוד הרגיל, מפני שזו יציאה מן הסדר, שלא בתוך מסגרת הזמן הרגילה. גם על זה נאמר שכל הרוצה לזכות בכתר תורה ייזהר לא לאבד אף אחד מהזמנים הלא שגרתיים. [בישיבה צריך לעשות תיקון קטן - ב'ה יש פה שפע של שיחות ושיעורים, אבל זה כבר גולש יותר מדי לסדר שלישי. פעם זה לא היה כך, היו מוצאים לכך זמנים קצת יותר נוחים. אבל בעז'ה גם לזה אפשר למצוא פתרון].
עכ'פ, אדם צריך שתהיה לו מציאות של קביעות בלימוד בבין הזמנים, ושלא ידלג על תפילה בציבור. [פעם ספרו כמה בחורים לרצי'ה זצ'ל שבחופש הם יוצאים ליומיים-שלושה לטיול באיזשהו מקום. אמרו לו: הרב כתב שיש עניין לטייל בארץ ישראל, ד' אמות חדשות, להשיג כל מיני זוויות חדשות. מיד שאל אותם הרצי'ה: ומה עם תפילה בציבור? גם זה כתוב!]. זה לא שאני בא לקבוע מסמרות, אבל בגדול - לא לאבד את החשיבה, לא לעשות דברים באופן ספונטני בלי היגיון תורני.
 
החורבן - חסרון הדעת
נקודה זו מיוחדת דווקא בימים הללו של בין המצרים. בתשעה באב שחל, כמו השנה, במוצאי שבת, צריך לעשות הבדלה או לא? מביא הר'ן (תענית י ע'ב ד'ה מי) בשם הרמב'ן שמעיקר הדין אין צריך להבדיל על הכוס, מספיקה הבדלה בתפילה, אלא שהגמרא אומרת (ברכות לג ע'א) שבזמן ש'העשירו' קבעו להבדיל על הכוס. אבל, אומר הרמב'ן, כשחרב המקדש - חזרנו למצב של עניות, וחזר דין ההבדלה למקורו, שאין צריך להבדיל על הכוס. עד היום יש מחלוקת בפוסקים מה עושה חולה שצריך לאכול בתשעה באב, האם הוא צריך להבדיל, והאם יעשה זאת על יין או על שכר המדינה. ומוסיף הרמב'ן: 'ואין לך עניות גדול מזה של ט' באב שכל ישראל מרודים הם'. עומק הפירוש הוא כך - הגמרא אומרת (נדרים מא ע'א): 'אין עני אלא בדעה'. 'בחסר כל' פירושו 'בלא דעה' (שם). העניות הגדולה ביותר היא חסרון הדעת, ולכן תקנו חז'ל לומר 'אתה חוננתנו' בברכת 'אתה חונן לאדם דעת' - אלו שני דברים שקשורים אחד בשני, 'אם אין דיעה הבדלה מנין' (ירושלמי ברכות פ'ה ה'ב). אז אולי גם לזה מתכוון הרמב'ן: בתשעה באב, כשנחרב המקדש, אין לך עניות בדעת גדולה מזו, ואם אין דעת - אין הבדלה.
הגמרא (ברכות לג ע'א) אומרת ש'כל אדם שיש בו דעה - כאילו נבנה בית המקדש בימיו' - מפני שכל המהות של המקדש היא לדעת להבדיל בין קודש לקודש הקדשים, כמו שכתוב בספר שמות (כו, לג): 'והבדילה הפרֹכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים'. המקדש נחרב כאשר איננו יודעים לשמור על המחיצות, כפי שמביאה הגמרא בעבודה זרה (נב ע'ב): 'ובאו בה פריצים וחללוה' (יחזקאל ז, כב). כשמורידים מחיצות - בית המקדש מחולל. לכן אומר הרמב'ן: בזמן שנחרב המקדש - אין דעת, אין הבדלה, אין מחיצות, וממילא אין שום דבר, אז 'הבדלה מניין?!'. הגמרא בערכין (יא ע'ב) אומרת שהבית חרב במוצאי שבת, והדברים משלימים זה את זה - 'ישראל לא ידע' (ישעיהו א, ג), אין הבדלה, אין מחיצות, וממילא 'ובאו בה פריצים וחללוה', והמקום נהפך למקום של חולין.
הגמרא (יומא ט ע'ב) אומרת: 'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה, ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות - עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים'. שואל המהר'ל: ואם שנאת חינם היתה שקולה רק כנגד אחד החטאים הללו, לא היה זה מספיק חמור? ומדוע שנאת חינם שקולה כנגד כל שלושת העבירות? אפשר להשוות ביניהן?! הרי לא מדובר מצד העונש, בשבת יש עונשים חמורים יותר, מדובר על משהו מהותי יותר. החומרה שיש בשלושת העברות איננה בעצם המעשה - שאדם משתחווה לע'ז, אלא בנקודת המוצא של האדם שהגיע עד החטא. פעם איזה עיתונאי התקשר לאבי ושאל למה חילול שבת בפרהסיא זה כ'כ חמור. אמר לו אבי: לכל דבר יש קו אדום. אדם שעובר את המחיצה, את הקו האדום - הכל כבר פתוח לו. כמו שבזה הוא כבר לא זהיר, הוא יעשה עוד אלף דברים אחרים. גם בשלושת העבירות החמורות - זו הנקודה. כשאדם מגיע חלילה לעבודה זרה, גילוי עריות או שפיכות דמים - זה התחיל ממשהו שורשי, שגרר אותו לדברים הללו. וכעת, הוא עבר את הגבולות. הגמרא אומרת ש'כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה'. מדוע? מפני שזו המקפצה. אדם המשועבד ליצרים ולתאוות שלו, זו רק שאלה של זמן עד שהוא יעבור גם גבולות אחרים.
זה מה שאמרו חז'ל - המהות של חורבן בית המקדש היא שאין הבדלה, וזה נובע מחוסר דעת. שנאת חינם שקולה לשלושת העבירות החמורות מבחינת נקודת המוצא שלה. וגם להלכה זה כך - כתוב ש'המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים' (בבא מציעא נח ע'ב), והראשונים דנים האם יש לזה דין 'יהרג ואל יעבור' או לא. וזה מה שהיה בחורבן - לא היה גבולות בגלל שלא היתה דעת, ולכן אומר הר'ן בשם הרמב'ן שיש לכך השלכות גם הלכה למעשה לשאלה האם צריך להבדיל בתשעה באב שנדחה למוצאי שבת.
 
'מלכה ושריה בגוים אין תורה'
ואנחנו, שזוכים ללמוד בישיבה, ודאי שהאחריות שלנו היא הרבה יותר גדולה. כמו שאמרתי בהתחלה בשם השפת אמת ובשם הריב'ש, מבחינת ההגדרה ההלכתית והמחשבתית אנו לא רק המשך של משה, אלא אנו עצם האנשים שעל גבם המשא הזה של קבלת התורה, של אחריות לתורה, של הפצת תורה ושל כל מה שקשור ליהדות.
כתוב במפרשים שביחס לאבלות יש הבדל גדול בין תלמיד חכם לבין עם הארץ. היחס של תלמיד חכם לחורבן הבית אינו כמו יחס של מי שאינו תלמיד חכם. [אני לא רוצה להגזים ולהגיע לסיפור הידוע שמספרים על רפורמי שהגיע פעם לביקור בכותל ושאל מדוע מקוננים ובוכים. הסבירו לו שלמעלה, בהר הבית, היה בית מקדש, והוא חרב. שאל אותו רפורמי: מה, לא היה להם ביטוח?...]. הגמרא אומרת שבניגוד לשאר האנשים, שאצלם חורבן הבית נחשב לאבלות ישנה, אצל תלמיד חכם זה נחשב לאבלות חדשה. ומדוע? מפני ש'כיוון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה' - חיסרון ביהמ'ק זה גם חיסרון בתורה. הגר'א אומר שמסיבה זו אנו אומרים בסוף תפילת שמונה עשרה 'שתבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך' - אין אלו שתי בקשות, התורה תלויה במקדש. 'מלכה ושריה בגוים - אין תורה' (איכה ב, ט). לכן החיסרון גדול יותר אצל מי שיודע מהי תורה. הגמרא (תענית ל ע'א) אומרת שרבי יהודה ברבי אלעאי היה יושב בערב תשעה באב לבד עם קיתון של מים, והרמב'ם (הל' תעניות פ'ה ה'ט) מביא את ההנהגה הזו להלכה כמנהג 'חסידים הראשונים'. ומסביר המהרש'א בתענית (שם ע'ב ד'ה דומה) שהיות והוא היה תלמיד חכם, האבלות שלו לא היתה כאבלות ישנה, אלא כמי ש'מתו מוטל לפניו'. הגמרא בבבא קמא (נט ע'א) מספרת שראו את אליעזר זעירא לובש בגדי שחורים ואמרו לו: 'אתה חשיבא להתאבולי אירושלים?!' - אתה כ'כ תלמיד חכם, שאתה מביע את האבלות בצורה כ'כ קיצונית?! והוא נאסר עד שהוכיח להם שהוא אכן ת'ח, כשדרש בהלכות נזיקין, אז הניחו לו. זאת אומרת שביטוי האבלות של ת'ח ושל מי שאינו ת'ח אינו אותו ביטוי. אצל אחד, חוסר המקדש הוא חוסר בקרבנות ובעלייה לרגל, שוודאי שזה חיסרון גדול מאוד, אך אצל ת'ח - החיסרון היותר גדול הוא ש'אין תורה'. הר'ן בדרשות (בדרוש השמיני) כותב שהסיבה שכיום אין נבואה היא בגלל שלנבואה צריך מקום מרכזי שבאמצעותו הנבואה תגיע לנביאים. כל הנבואות עברו דרך המקדש, אך בזמן שחרב המקדש - נחרב המקום המרכזי שממנו ניתן להאציל נבואה גם על שאר הנביאים.
וכן לעניין שאילת שלום, כתוב בטור ורמב'ם בפ'ה מתענית שת'ח אין נותנין שלום זה לזה בט'ב, ובפסחים דף נד ע'ב, מקום שלא עושים מלאכה בט'ב - אין עושין, ובכל מקום ת'ח בטלים, ורשב'ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו כת'ח. והסביר שם המאירי, כיוון שהם ראויים להכיר חסרון המקדש יותר מן האחרים. ז'א איסור מלאכה הוא מפאת אבילות, ואבל אסור במלאכה, וט'ב אצל ת'ח היא כאבלות חדשה, וע'כ אינם עושים מלאכה בט'ב. ומבואר במהר'ל בנצח ישראל פרק ד, כמו הנשמה אצל האדם הוא ניצוץ כבודו יתברך, כי הזריח השי'ת במקדש את כבודו ואורו, והיכל הקודש מתדמה אל היכל האדם, אשר שם כבוד הנשמה. ורמזו חכמים, כל אדם שיש בו דעת כאילו נבנה בית המקדש בימיו. ולדבריו, ככל שיש בו דעת דומה הוא יותר לביהמ'ק, ומשכן הנשמה הוא במוח כמו'ש הנפש החיים, ודו'ק.
 
בכל סוף זמן, ובוודאי ובוודאי בסוף זמן קיץ, אחרי שנה שלמה, אנו אומרים שהמחויבות היותר גדולה שלנו היא להודות לד', על מה שמניתי ועל מה שלא מניתי. 'מודים אנחנו לפניך ששמת חלקנו מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקנו מיושבי קרנות' - לא בין יושבי הקרנות שמחוץ לבית המדרש וגם לא בין יושבי הקרנות שבתוך בית המדרש. צריך להודות לקב'ה על כל אדם שזוכה להיות במקום תורה, גם אם לפעמים - וזה קורה לצערנו - אנשים לא תמיד יודעים להעריך את מה שהם עושים ומקבלים. אולי למחצה, לשליש ולרביע. אין זה נובע רק מאיזו עין רעה, הרב זצ'ל כותב בכמה מקומות שהתגדלות האדם בתורה גורמת לו לפעמים למרירות גדולה יותר, מפני שאנו גם חמריים, וככל שהאדם מתעלה יותר ויותר ברוחניות, יש לו התנגשויות יותר קשות עם הצד הגשמי של החיים, וזה מכניס אותו למרירות. הרב כותב 'מרירות', ואין הכוונה לעצבות (עי' תניא פל'א). עצבות - בל יראה ובל יימצא, אך הכוונה במרירות היא שהאדם נמצא באיזשהו מקום שבו עדיין חסרה לו המתיקות, מפני שאין לו מספיק כוחות ויכולות כדי להרגיל את עצמו לצד החיובי של החיים. אבל המרירות הזאת, כותב הרב, אינה צריכה להרחיק את האדם. מטרתה להיות דגל, תמרור או סמל לכך שהוא נמצא בשלב של עלייה.
וראה בעין אי'ה ברכות לפרק ה, אות ג, על מה שכתוב אצל חנה, והיא מרת נפש: 'הטעם המר הוא ההיפוך מטבע חוש הטעם ע'כ הוא מרגיש התנגדות ומרירות. והנה בכל נפש האדם בהכרח נמצא כוחות שנוטים אל הטבע החומרי, ובשעה שאין הנפש מתרוממת לבקש מעלות עליונות אינה מרגשת בטבעה שום התנגדות למטרתה ותשוקתה הפנימית. אבל כשהשכל פועל בהשכלתו את האור והשלימות האמיתי גם על הרגש הנפש, והיא מתרוממת להשתוקק אל אור ד', אז היא מרגשת כי טבעיותיה החומריות הנה מעכבות. על ידה והם היפוך תשוקתה הפנימית האמיתית, ע'כ מר לה. ע'כ מתוך התכונה של כובד ראש בא מדת 'והיא מרת נפש'. וע'ז פריך דלימא שאני חנה דמרירא ליבא טובא, שמתוך מרירות הלב במצבו המורגש מתרגשת הנפש אולי יותר מחיובה'. וע'ע עולת ראיה ח'א עמוד מט, מנת כוסי ביום אקרא, ושם בעמוד קנ - ד' הושיעה, ובאורות הקודש ח'א עמוד ר'ג על העיצבון שבא מעושר רוחני.
וכך מבואר בספר קול שמחה לר'ב מפשיסחא עה'פ: נשוא את בני גרשון ובני מררי, שיש לרומם ולנשא את אלו המרגישים מגורשים ואת אלו שהם מרירים וממורמרים.
בהקדמה למשפט כהן כותב הרב: 'שתים הנה קוראותינו בעוונינו בחורבן בית חמדתנו: מחלה פנימית ומחלה חיצונית. המחלה החיצונית הוא החסרון המורגש, שבית קדשנו ותפארתנו הי' לשרפת אש, ואין אנו יכולים לקיים את המצות הרבות הבאות על ידו, וגלותנו מארץ קדשנו, שמתוך כד אנו נשבתים מעבודת ד' בכל המצוות התלויות בארץ ואשרן הנפלא. ויותר מר מזה; הוא המחלה הפנימית של חסרון התורה וידיעתה, שביחוד ע'י העדר קיומנו בפועל את אלה המצות הקדושות, התלויות במקדש ובארץ הקדושה, שאם היינו נוהגים בהן למעשה ודאי היו הלכותיהן מבוררות לנו ועיקריהן היו שמורים בידינו, ומפני מעוט המעשה בהן אבדה עצה ותושי' ביחוד בהלכות הגדולות הללו; וגם לכללות התורה הוסרה המצנפת והורם העטרה. כי מלשכת-הגזית יצאה תורה לכל ישראל, ועתה בעוונינו חשכו הרואות בארובות וכאין עינים נגששה, וביון מצולות הספיקות באין מעמד בהרבה עיקרי תורה. וכאשר ידענו, כי עיקר חורבן בית מקדשנו וסבת גלותנו הי' עזבנו את תורת ד', כמו שכתוב 'על מה אבדה הארץ ויאמר ד' על עזבם את תורתי', אנו יודעים כי ע'י שובנו אל תורתנו הקדושה, להגות ולהעמיק ולשום כל מעיננו בה, בא תבא לנו הישועה, כי תבנה עיר על תלה וארמון על משפטו ישב. וזאת הלא נבין מאד, אשר אף שכל התורה כולה היא שכית החמדה, ובסגולתה תלוי אשרנו וישועת ערי אלהינו, יתרון הכשר נתן לסגולה זאת בהגיוננו במצות הקודש והמקדש וכל התורה התלוי' בארץ, אשר ד' אלהינו דורש אותה. השי'ת נתן בתלמוד תוה'ק סגולה גדולה שהוא מביא לידי מעשה'. - יש הבדל בין היחס של מי שמכיר את התורה לחסרון בית המקדש, שהוא יודע מה עליו להשלים, לבין מי שאינו חי זאת.
כתוב במסכת שבת (י'ז ע'א): 'נעצו חרב בבית המדרש, אמרו: הנכנס יכנס והיוצא אל יצא', ואומר הרב (עין אי'ה פרק א' פסקה ע'ט) כך: 'בשעה שהדורות מקולקלים וצריך לסעדם בדברי תורה להורותם בדרך ד' הטובה והישרה, צריך שתהיה ההשקפה של המדריכים הקדושים פונה תמיד אל התורה, אל החיים שבביהמ'ד, משם יראו יפה איך החיים צריכין להיות ועל פיהם יסודרו. אמנם אם יצרף לזה אדם ג'כ השקפה מצד מציאות החיים המקולקלים בשוק, בזה ישחית הכונה. כמו שהרופא צריך להשקיף לרפא החולים מצד הנקודה של חכמת הרפואה, לא מצד הרצון של החולים שהשחיתו בריאותם בשביל הנהגתם הרעה בהליכות חייהם. ע'כ זאת הסכימו כולם, כי הנכנס יכנס והיוצא אל יצא, כלומר רק איך שיוכרע דבר זה מצד עומק חכמת התורה, שכוללת הכל והיא מוליכה לדרך הישרה והנכונה, צריכים להסתכל בזה, ולא יצא היוצא להסתכל ג'כ איך ראוי דבר זה להיות נדון מצד החיים שחוץ לביהמ'ד, שבראותו הקלקולים הרבים והנטיות הרבות שבלב העם להפקרות ולשילוח תאוה וחפצם בשמחת הוללות, יפול עליו לבבו וידמה שאי אפשר כלל להנהיג באומה חיי שמחה של טהרה ושל תעודה קדושה'. 'הציבור לא איתנו, צריך לרומם את רוח הציבור', היה ביטוי מאוד נפוץ לפני אחת-עשרה שנה, כשהלכו לפנות את גוש קטיף. לצערנו ולבושתנו יותר מדי אנשים שתקו. כך בדיוק הרב כותב שאסור להתנהג, אם תנהל את השקפותיך ומעשיך מחוץ לבית המדרש ותראה איך הציבור חי, תגיע לנמיכות רוח ותרגיש שאין עם מי לעבוד. 'אבל אין הדבר כן, כי צריך לדעת שימין ד' רוממה, ואיך שהחיים צריכין להיות בצביונם ע'פ התורה שרוחה הולך בביהמ'ד, כן יקבלו ישראל את החיים וכן יתקיים הדבר באומה. והרוצה לצאת חוץ מגדרי תורה ולהיות כאחד מעמי הארצות הוא לא יכריע מאומה על ההנהגה הכללית של כלל עם ד', שתמיד יהי' עיקר האומה אותם השרידים ההולכים בתורת ד', שמכריעים את החיים ע'פ הדרכתה של תורה. ע'כ חלילה שישפיעו החיים שחוץ לביהמ'ד בקלקולם על כח חיתוך ההלכות וההדרכות הצריכות לצאת דוקא מביהמ'ד מקום התורה. ע'כ הנכנס יכנס וישאב רוח דעת מביהמ'ד ויהי' במנין, והיוצא אל יצא, צריך אמנם לענין התורה והדרכתה לדעת ערך החיים ותביעותיהם האמתיות בצרכים הראויים המביאים את הטובה השלמה לעולם, אבל לא להיות נפעל מסדרי החיים המקולקלים מצד היותם כך בפועל באשמת נפילת הדורות, וחלילה לערב אותם בצד מה בהכרעת עניני תורה והנהגות כלליות באומה, שהיא עם קדוש לד'. היוצא אל יצא, מי שדרכו להסתכל בחיים ולדעת על פי ענינם איך לדון בדברי התורה, אל יצא הפעם, כי רק למען דעת את הקלקולים שבחיים, להשכיל איך לגודרם, ראוי לצאת גם בשעה שהחיים מקלקלים דרכיהם, אבל לצאת אליהם בעת המנין למטרת הכרעה מעשית חלילה, בזאת ההנהגה תפוג תורה ויצא משפט מעוקל. ע'כ הפעם בעת המנין וההכרעה היוצא אל יצא'.
מודים אנחנו לפניך ששמת חלקינו מיושבי בית המדרש, ועם כל הענוה האישית הפרטית של כאו'א על כך שאנו יושבי בית המדרש יש לנו מה להתגאות בזקיפות הקומה שלנו, בחיבור לתורה, ישנה גם תופעה של אדם הלומד וממעט ערך עצמו. הרי זו היתה טעותו של ר' זכריה בן אבקולס, ענוותנותו. חשב שאינו ראוי כלל להחליט, יאמרו, יאמרו, לפעמים צריך להיות בגדר מקום שאין איש השתדל להיות איש. ובגמ' בחולין אמרו, איזהו ת'ח - הרואה טריפה לעצמו, וביאר שם בחידושי הרא'ה שלפעמים כשאין מוהף והאדם הוא כן ת'ח ויודע, לא ישתמט מלהורות ע'פ תורתו ע'ש. (ועיין בספר יד דוד לגאון רי'ד זינצהיים, שם בגיטין, על מה אמרו בגמ' ענוותנותו של ר' זכריה החריבה וכו' במה טעה, ובספר יחוסי תנאים ואמוראים לר' יהודה ב'ר קלונימוס - רבו של בעל הרוקח, בזה).
יש פסוק בירמיהו (כג, כט): 'הלוא כה דברי כאש נאֻם ד'', ואומר רש'י: 'כי דבר נבואה כשבאה בפי הנביא בגבורה היא באה בו כאש בוערת', התורה בוערת בליבו של מי שזוכה לה כמו אש, כמו שלומדת הגמרא בחגיגה (כ'ז ע'א) בקל וחומר מסלמנדרא, שת'ח כל גופם אש, והאריך בזה הב'ח בהלכות ברכות התורה (או'ח סי' מ'ז). ועל זה אנחנו מתפללים לקב'ה 'כי אתה ד' באש הִצתהּ' - והתרופה, המשקל שכנגד, היא לקחת אש רוחנית - אותה אש תמיד ש'תוקד על המזבח לא תכבה', שעליה כותב הרב באורות הקודש (ח'ג עמ' רי) שהיא האש שיוקדת בלב כל אחד ואחד, שאותה אסור לכבות.
וגם אותה האש שהוצתה כאן בספריה עם הקדושים הי'ד שהיכל ד' נהפך למזבח, גם לאש הזו, באש אתה עתיד לבנותה, באשה של תורה.
הבאתי לכם כבר כמה פעמים את דברי התניא (משלי כ, כז) על הפסוק 'נר ד' נשמת אדם' (פי'ט), שלכל דבר יש כח משיכה מלמעלה למטה, חוץ מהאש, שדולקת תמיד כלפי מעלה, ונשמת האדם היא כמו אש, כמו נר - השאיפה היא תמיד למעלה, ואסור לעצור אותה. כשפותחים את הארון להוציא את ספר התורה אנו אומרים, בין השאר, את הפסוקים: '...תבנה חומות ירושלים. כי בך לבד בטחנו מלך א-ל רם ונשא אדון עולמים'.החיבור לספר התורה הוא שבונה את חומות ירושלים, זה מה שנותן כח לכל מה שצריך לעשות.
הכנה לבין הזמנים
לקראת הזמן הבא, שמתחיל כבר בבין הזמנים, יש להזכיר את מה שאומרים חז'ל: 'למה ניתנו הפסקות למשה רבינו, כדי להתבונן בין פרשה לפרשה' (עי' רש'י ויקרא א, א ד'ה ויקרא). ואין זה סוד, שלא כ'כ פשוט לצאת לבין הזמנים. יש הרבה הרבה דברים חיוביים, אבל גם יש הרבה תקלות, ועליהן אין צריך לדבר יותר מדי, מפני שאי אפשר שהראש שלנו יהיה כל היום רק בזה. יש ספר שנקרא 'דוגמאות מחיי אבי', שחיבר הבן של החפץ חיים, ושם הוא כותב כל מיני הנהגות שלימד אותו אביו. בין השאר הוא דיבר גם על הנושא של שמירת הברית. הוא לא דיבר איתו יותר מפעם-פעמיים על הנושא הזה, צריך להפנים את זה - וזהו. צריך שתהיה לאדם משמעת עצמית, וההפחדות לפעמים משיגות בדיוק את המטרה ההפוכה.
'אל תביאנו לא לידי נסיון', כותב הרב (עולת ראיה ח'א עמ' עז): 'יש שהאדם כבר כבש לו את דרכו בחיים, והולך הוא לתומו ע'פ כל אותו המצב שהוא נתון בו, כבש כבר את המכשולים הטבעיים שבתכונותיו הנפשיות, עמד כבר נגד כל המפריעים הסובבים אותו בחברה, העמיד כבר את נקודת רצונו להשכיל ולהיטיב, אך לפעמים פתאום הוא מוצא את עצמו במצב חדש, בסביבה חדשה, בעולם חדש, נשטף מזרמים חדשים המתיצבים לעומתו'. 'נשטף' זה כמו סופת טורנדו, ולצערנו זה מה שקורה היום. כמעט אין בית שאין בו מת, מבחינה רוחנית, רחמנא ליצלן. מי שמנסה היום למצוא הסבר רציונלי מי אשם בזה - הבית, ההורים, החברה, בית הספר, זו עבודת שווא. יש סופה, והוא נשטף בה. פתאום הוא נתקל בדברים - 'מה שלא עלו כלל על לבו שהם יבאו כנגדו. זהו תכן הנסיון, שצריכים אז לחדש את כל מעמד החיים הרוחניים, ולהתאזר בגבורה חדשה מקורית ממבוע הנשמה, להיות נשאר עומד בקדושתו ומלא צביון תומתו. וזאת היא הבקשה שאנו מבקשים, שלא יביאנו ד' לידי נסיון, שלא תבא לידינו הפתעה חדשה בארחות חיינו, שלא יהיה לנו זמן ואפשרות להסתגל אליה ולכבוש לנו את מסלתה, באפן שנוכל ללכת בארח ישר ותמים, העולה למעלה כרצון ד' בשמירתו דרך תורתו ומצותיו אשר צוה אותנו לטוב לנו כל הימים'.
כל יום צריך להתפלל, ובפרט ביציאה לבין הזמנים. זו בעצם כמעט גמרא מפורשת. הגמרא אומרת (ברכות כט ע'ב) שמי שיוצא לדרך צריך להימלך בקונו, וגם שם מסביר הרב בדיוק אותו דבר - אתה יוצא מן הסדר, למקום שאינך יודע בדיוק מה יכול לקרות בו, רוח מצויה או רוח שאיננה מצויה, ולכן עליך להתפלל 'שתוליכנו לשלום'. המהר'ל אומר שהמושג של תפילת הדרך שייך במקום שאדם יוצא מן היישוב, כשהוא הולך למדבר. לכן באמת דנים הפוסקים מה יהיה הדין בברכת הגומל למשל למי שנוסע במטוס. [אחרי הרבה שנים היה בזמנו מינוי דיינים. היה שם שישו ושמחו, וכשפגשתי אחר כך את הרב יצחק יוסף, שאלתי אותו: עכשיו, כאשר אתה טס לצרפת, אתה מברך הגומל? הוא אומר לי: כן, אצלנו על טיסה במטוס מברכים. אמרתי לו: אצלנו אין זה כל כך פשוט, יש כאלה שאינם מברכים, אבל אחרי ועדת מינויים - ודאי שצריך לברך...]. אדם שיוצא לדרך, שיוצא מן הסדר, צריך הרבה תפילות, שאף אחד מאיתנו לא ייכשל, 'שמור צאתנו ובואנו' - ממש.
 
מסכת שבת
לפני שהגעתי לפה הסתכלתי בהקדמה לספר 'טל אורות', ספר של אחד הקדמונים על מסכת שבת, שם הוא כותב שידוע שספר דברים זו פתיחה למסכת שבת. לא הספקתי לברר בדיוק למה, אבל כך הוא כותב. מסכת שבת היא המסכת ההלכתית ביותר, מפני שכל שבוע נתקלים בדיניה. המשנה ברורה כותב בהקדמה בשם היערות דבש שמי שאינו לומד הלכות שבת - כמעט ברור שהוא נכשל בהם! [אבי זצ'ל אמר לי שכשהוא הולך לנוח בשבת, חלק מהמנוחה והעונג שבת שלו זה שבזמן שהוא ישן אין לו בורר, אין לו מוקצה, אין לו מבשל...]. את ההלכה יש ללמוד מן המקורות, וכדי ללמוד אותה מהמקורות אי אפשר לגשת להלכה בלי שלומדים בעיון. לכן התעוררו לא מעט בחורים ללמוד בעיון את מה שאפשר להספיק במסכת שבת, גם בסדר בוקר, ומי שיכול - גם פרקים אחרים בעיון בצהריים, בצורה קצת יותר מהירה מהלימוד בסדר בוקר. זה ממש 'להביא ברכה אל ביתך', אחרת - נדמה לאדם שהוא ידע, אך האמת היא שהוא לא ידע. הוא ידע לשנן, אך בלי הלימוד בעיון האדם לא יהיה תלמיד חכם. בלי ללמוד בעיון הוא לא ידע את מסכת שבת, הוא רק יכול לדמיין שהוא יודע. זה אחד הדברים בו אנו צריכים לעשות תיקון, והתיקון הגדול בזה זה יכול לבוא רק אם תהיה גם איתערותא דלתתא של הבחורים.
 
חיזוק הלימוד
דבר נוסף שיש לתקן הוא ימי שישי. בחידושי רעק'א לכתובות יש הערה הפותחת ב'אב'ה' - אמר בין המחבר, ר' שלמה איגר, וכך כתוב בה: להוי ידוע שכל החידושים שכתב רעק'א בדרוש וחידוש, את הכל הוא כתב ביום שישי, שהיה 'יומא דפגרא' של התלמידים - ביום שישי לא העביר רבי עקיבא איגר שיעור, ולכן היה לו זמן לכתוב את החידושים שלו. אבל צריכים להתחזק בזה, ביחוד במסכת שבת. 'מי שטרח בערב שבת - יאכל בשבת' (ע'ז ג ע'א). צריך למצוא את האיזון ואת הדרך כיצד לחזק את הלימוד ביום שישי. [אמר לי הרב איתמר שבתקופה שהוא היה בחור בישיבה, ימי הלימוד היפים ביותר שהיו לו היו שישי ושבת, מפני שבהם לא היה עליו עול של השיעורים, והוא היה יכול ללמוד בקצב שלו]. הכל מתחיל מיום שישי ומשבת. יש כאלה שכשהם נוסעים לשבת, יש להם תוספת שבת גדולה, גם לפניה וגם לאחריה... השבוע בנוי משבעה ימים, ולא מחמישה ימים! הרב יהושע רוזן, שהוא צדיק יסוד עולם, אמר לי שאם זה היה תלוי בו הוא היה אומר לבחורים לחזור הביתה באמצע השבוע במקום בשישי-שבת. אבל אין זה מנהג העולם.
ב'ה יבואו תלמידים חדשים צעירים לישיבה, וצריך ללמוד איתם. הגמרא בסוכה אומרת (מט ע'ב) שיש תורה שנקראת 'תורת חסד' - תורה שמלמדה לאחרים. ובפרט כפי מה שאמרתי לכם מקודם, שאף פעם איננו יכולים לדעת עד היכן הדברים מגיעים, מה עושה מילה טובה אחת, לימוד טוב אחד, סברה אחת, אפילו לא לתקופה ארוכה. אף פעם איננו יכולים לשער איזה אדם זה בונה. [היה פה פעם בחור בישיבה שחשב לעזוב, אך לבסוף הוא נשאר. שאלתי אותו מה השתנה, והוא אמר לי: הצווארון של ערב שבת! - חשבתי שאף אחד לא מסתכל עלי, עד שמישהו ניגש אלי וסידר לי את החולצה].
יש כאלה שעובדים שעות נוספות ע'מ לומר על הישיבה כל מיני דברים. 'יאבד שלמה ואלף כמוהו ואל יאבד אות אחת מן התורה'! התורה שלומדים פה גדולה יותר מכל מה שידברו. הגאון ר' יצחק הוטנר זצ'ל היה תלמיד של הסבא מסלבודקא, והגיע ללמוד אצל הרב זצ'ל. הוא אמר פעם ביטוי כזה: הרב זצ'ל היה גדול מכל אלה שחלקו עליו ביחד! לא צריך להתנצל, שלא יהיו לאף אחד רגשי נחיתות. אנחנו צריכים לעשות את שלנו, יש לנו מסורת, תמיד זה היה בישיבה, ואף אחד לא הפסיד מזה.
אם יש בחורים שחשקה נפשם בתורה, אין דבר כזה שלא יפתחו להם את הדלת. איך אפשר בכלל לחשוב אחרת?! פעם הייתי בכינוס עם כמה ראשי ישיבות מ'הציבור שלנו', ודנו בשבת מהי הדרך להרבות תורה בישראל. היה שם אחד שאמר: מי שלא יצא גדול בתורה, אולי לא צריכים להגיד לו שימשיך ללמוד. 'את חטאי אני מזכיר היום', לא יכולתי להתאפק. זה אמנם היה אחרי ארוחת ליל שבת, אך דפקתי על השולחן, בעדינות, ואמרתי לו: אני מאוד מתפלא עליך. מה פירוש?! כל אחד צריך להיות החזון איש? הרב קוק? הנצי'ב? השאגת אריה? כל אחד צריך להיות הכי גדול במקום אליו הוא יכול להגיע! בגלל שהוא לא יהיה כמוך, אמרתי לו, הוא לא ימשיך ללמוד?! תן לו להיות גדול בגדלות שלו! לא תמיד הבחורים מכירים את עצמם. יש לאדם הרבה יותר יכולות ממה שנדמה לו אתם חושבים שכל מי שזכה ללמוד במרכז הרב ויצא ת'ח, הגיע לישיבה וחתם קבע לשתים-עשרה שנה? אלא שהתורה מגדלת ומרוממת. זהו הכח שלה.
אין ספק שזו ממש חובת השעה ש'איש את רעהו יעזֹרו ולאחיו יאמר חזק' (ישעיהו מא, ו), לשמור על המסגרת של השיעורים והשיחות. דעו שבחורים שאינם נכנסים לשיעורים - זה ניכר עליהם, משהו חסר אצלם. כל אחד צריך אולי למצוא את מה שמתאים לו, אבל שום תחליף. שיעור מחוץ לישיבה לעולם לא יהיה שווה ערך לשיעור שאדם ישמע פה בישיבה, יהיה מי שיהיה. כפי שכתוב בחובת הלבבות - 'הרחמן יצילנו מפיזור הנפש'. ראיתי במשך השנים לא מעט בחורים, גם פה בישיבה, ששיעורים ששמעו מחוץ לישיבה הוציאו אותם מהלימוד.
איני מתכוון לומר מוסר, וכפי שאמרתי בהתחלה - גם דברי התוכחה של משה רבינו התבטאו בברכה שהוא בירך בסוף, במעלה של בני ישראל, ולא בחסרונות שיש לכל אחד חלילה. ככל שלא נסיח את הדעת מהדברים הללו, ודאי שתהיה לנו יותר ויותר סייעתא דשמיא ללמוד וללמד לשמור ולעשות.
בעז'ה נשוב בראש חודש אלול, בכוחות מחודשים ומשותפים, אחרי בין הזמנים, שיהיה מתוקן עד כמה שאפשר, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תורתך.
שבת שלום!
 
 
 
 
ישר כוח גדול ומיוחד לכל שטרחו בהוצאת השיחה הזו, שבוע בשבוע, דבר דבור על אופניו, להגדיל תורה ולהאדירה. ויה'ר שתהא תורתם מתברכת ומשתמרת.