דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחת פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
כי-תבא

'והיה כי תבוא אל הארץ'
'והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך' (דברים כו,א), אומר האוה'ח הקדוש אין והיה אלא לשון שמחה. שהשמחה היא כשבאים לא'י, 'והיה כי תבוא אל הארץ' תשמח כשאתה מגיע לא'י, א'י זה אחד המקורות של השמחה. אומר רש'י: עשה מצווה זו של ביכורים שבזכותה תכנס לארץ. איך אפשר להבין את זה? מצוות ביכורים נוהגת רק בא'י. אומרים לאדם שנמצא בתוך א'י תעשה את מצוות ביכורים שבזכותה תכנס לארץ?! הרי הוא כבר נמצא בארץ! מה הפשט ברש'י ובחז'ל?
ראייה גשמית וראיה רוחנית
כתוב במרגלים 'וכל מנאצי לא יראוה' (במדבר יד,כג) מה זה 'וכל מנאצי'? 'מנאצי' הכוונה למרגלים חוץ מכלב ויהושע, נכון? הם כבר היו בארץ ישראל, הם לא יראו אותה פעם שנייה. הם לא יכנסו לארץ. מה זה 'לא יראוה'? כמה פעמים צריך לראות אם מדברים רק על ראיה? הקב'ה הראה למשה רבנו את א'י לפני מותו, וגם את כל הקורות של מה שיהיה בא'י עד סוף כל הדורות. לא מדובר סתם על ראיה גשמית שהיא חשובה, אלא על כל ההיסטוריה של א'י. וכותב הגר'א שם שכל ענייניה של א'י הם תורה. אומר ה'שפת אמת' (בפרשת שלח), 'לראות את הארץ' הכוונה היא בעיניים כמו שהקב'ה רוצה שנראה, לראות את מעלותיה, לספוג את הקדושה שלה. לפעמים יכול להיות מציאות שאדם כבר נכנס לארץ אבל הוא לא חלק ממנה, הוא לא מחובר במאה אחוז. זה מה שאמר ה' על המרגלים שהם 'לא יראוה'. הראיה שהם ראו זה לא ראיה, הראיה האמתית זה כמו שהקב'ה רצה שיראו, 'כי עין בעין יראו' (ישעיהו נב,ח). ואותו פירוש צריכים לומר פה ב'והיה כי תבוא אל הארץ' - עשה מצווה זו של ביכורים שבזכותה תכנס לארץ. הכוונה היא שאמנם אתה חי עכשיו בארץ, אבל אתה תחיה את הארץ כמו שצריך, אתה תיכנס עוד יותר לעומק ממה שהיית נמצא בה עד עכשיו. כך גם בתפילה אומרים 'והביאנו לשלום', גם אלו שכבר בא'י.
'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה'

כמו שהנקודה הזו נכונה ביחס לא'י, היא נכונה גם ביחס להרבה דברים אחרים, ובפרט לאלו שקשורים לר'ה. 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב' (דברים כח,מז) – זו התוכחה של פרשת כי תבוא. לא עבדו את ה' בשמחה. הרמב'ן בפרשת בחוקתי (ויקרא כו) כותב ששני התוכחות בתורה, ב'בחוקתי' ו'בכי תבוא', הן מדברות על שתי תקופות: 'בחוקותי' מדברת על תקופת חורבן בית ראשון והתוכחה של 'כי תבוא' מדבר על התקופה של בית שני. על מה נחרב בית שני? אומרים חז'ל על שנאת חינם. אם התוכחה של 'כי תבוא' מדברת על תקופת בית שני מדוע לפי הרמב'ן התורה אומרת שמה שקרה זה בגלל שלא עבדת את הקב'ה בשמחה? הרי בית שני נחרב בגלל שנאת חינם, לא בגלל שלא עבדו את הקב'ה בשמחה. [יש סיפור על הרב'ה מויז'ניץ הסבא של הרב'ה הנוכחי. קראו לו ה'אמרי חיים', הוא היה יהודי מאד פיקח. בא אליו יהודי ואמר לו רבי אין לי פרנסה. אמר לו הרב'ה אני יודע למה אין לך פרנסה, זה כי אתה לא בשמחה. אמר לו היהודי, הרב'ה מי שאין לו פרנסה איך יכול להיות בשמחה? אמר לו מה לא עושים בשביל פרנסה?]                                                      .

מוכרחים לומר שזה בכלל לא סותר, איפה יכולה לצמוח שנאת חינם? איפה שלא עובדים את הקב'ה בשמחה. התורה אומרת 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב' זה השורש. וכאשר מדברים על תקופת בית שני מדברים על מה שזה גרם – על שנאת חינם. אבל כשאדם נמצא בעין טובה ובשמחה אין לו צרות עין על אף אחד. הוא רחוק מגאווה, הוא שמח בחלקו. כתוב בספר 'מנוחה וקדושה' של אחד מתלמידי הגר'א: 'איזהו עשיר השמח בחלקו' זה גם ברוחניות. אבל לא שאדם יהיה הכי פחות רוחני שאפשר ואז הוא יהיה שמח, אלא אחרי שהוא התאמץ ורצה יותר בכל זאת שיהיה שמח בחלקו, גם ברוחניות.

שמחה כנגד תוכחה
כתוב ברש'י (בפרשת פנחס) בחג הסוכות מקריבים צ'ח כבשים, למה? כדי להוריד את צ'ח הקללות של פרשת כי תבוא. מה הקשר? צ'ח צ'ח? מה זה, גימטריאות? אומר ה'שם משמואל' סוכות הוא 'זמן שמחתנו', כל התוכחה של 'כי תבוא' זה 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה'. איפה אתה יכול לתקן את זה בצורה הכי מוצלחת? בחג הסוכות. אומרים שמי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, שמשם שאבו רוח הקודש. אומר ה'שפת אמת' למה חג הסוכות מגיע אחרי ר'ה ויוה'כ? מפני שאחרי שאדם עובר את התהליך של יום הדין או חרדת הדין, כמה שהוא מאמין יותר הוא יודע שזה הרבה יותר רציני ממה שנדמה לו. לכן מגיע לו שאח'כ הוא ישמח בחג הסוכות ובשמחת בית השואבה. וזו השמחה האמתית. שמחה שבאה לאדם מתוך ניקיון, מתוך זכות שהוא סיגף את עצמו. אנחנו נגד סיגופים כי זה לא שייך לדור שלנו, אבל במידת מה ר'ה, השופר, צום גדליה, יו'כ, התפילות והסליחות - אדם כזה שמגיע נקי הוא יכול לשמוח בחג הסוכות. על זה אומר ה'שם משמואל' - הנוסחה האמתית להיאבק נגד צ'ח הקללות של 'כי תבוא' שהם 'תחת אשר לא עבדת בשמחה' זה לתקן את השמחה, זה צ'ח קרבנות דווקא בחג הסוכות.
שמחה של תורה
באבות דר'נ בפרק כ' כתוב שרבי חנניה סגן הכהנים אומר - [למה כתוב סגן הכהנים בלשון רבים? אומר הרב אונטרמן זצ'ל בגלל שהכהנים הגדולים באותה תקופה היו ממינויים לא כשרים לכן הוא היה סגן של הרבה כהנים. כולם התחלפו כל שנה, והוא היה היחיד שנשאר בתפקידו] כל הנותן דברי תורה על ליבו הקב'ה מסיר ממנו הרהורי חרב והרהורי זנות והרהורי רעב... כמו שאמר משה רבנו בתורה תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה. מה הקשר בין הרישא לסיפא? איפה בפסוק 'תחת אשר לא עבדת' כתוב שהכוונה היא לעמל התורה וזה מה שמוריד מהבן אדם את ההרהורים הדעות הלא נכונות שיש לו? כנראה שהוא בא לומר מה באמת יכול להביא את האדם לשמחה? תורה, שאדם צריך לעמול עליה. אומר האבות דר'נ - התורה לא מדברת על סתם שמחה אלא היא מדברת על שמחה של מצווה. 'ושיבחתי אני את השמחה' (קהלת, ח,טו) אומרת הגמרא (שבת ל) זו שמחה של מצווה. כשאדם שמח במצוות, בשמחה של מצווה, על זה אומר האדר'נ תורה מעל כולם. כל ההתחלות קשות. 'פיקודי ה' ישרים משמחי לב' (תהילים יט,ט). בדרך להגיע אל התורה צריך לעבור כל מיני בורות, צריך לעבור כל מיני קשיים, ומי שעובר את הקשיים זה סימן שהוא מצליח. אבל מי שאומר שבגלל שהוא לא מרגיש את השמחה בכלל אז זה לא בשבילו, זה מה שאומר האדר'נ 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה'. צריכים לשאוף לשמחה הכי גדולה, והשמחה הכי גדולה היא 'פקודי ה' ישרים משמחי לב'. וכך כותב הרב בעולת ראי'ה (ח'א עמ' רכא) על 'עבדו את ה' בשמחה':
'השמחה הפנימית, כשהיא מתגברת ועולה בנשמה, היא מעוררת את כחות החיים ממקורם, להיות מלאים נהרה בתוספת ברכה ושפעת קדושה. אבל כדי שיגיע האדם למדרגה זו של שמחה, הראויה לעבודת ד' השלמה, צריך הוא לעורר את כחות הנפש ע'י השפעתן של פעולות חצוניות, שמהן היא ג'כ הרננה, הרמת הקול בתנועה המקבילה לשמחה, שהיא מוקדמת בזמן, אבל מאוחרת במעלה לעצם העבודה, שהיא צריכה להיות כבר בשמחה עצמית, שהיא משפיעה כבר על אחרים התעוררות נפשית, והיא אינה צריכה להתפעל מענינים אחרים זולת מקורה העצמי. עבדו את ד' בשמחה, באו לפניו ברננה.' (עיין שם בהמשך, עוד בעניין)
 
היראה והשמחה
על כל פנים נחזור לפרשה. התורה מדברת על השמחה, אבל מי שמסתכל בפסוקים רואה שבסוף הקללות כתוב שהתוכחה מגיעה גם ליראה את ה' אלוהיך. אז התוכחה באה בשביל להשלים את השמחה שלא הייתה, או שהמגמה שלה להגיע ליראה? השאלה הזו שאלה נכונה רק בתנאי אחד, אם אנחנו נסתכל על שמחה ויראה כשני דברים שכביכול סותרים זה את זה. אבל בחז'ל כתוב לא כך. כתוב בספר העיקרים (מאמר שלישי בפרק ל'ג), 'שלמות היראה מביאה לידי שמחה'. הוא מצטט את הספר תנא דבי אליהו (רבה, בפרק ג') 'אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי', בעומק של הדברים אחד מוביל לשני, זה לא דברים שמנוגדים זה לזה בהכרח. ההמון חושב לא כך, אבל כך כותב ספר העיקרים בשם תנא דבי אליהו.
התורה בפרשת 'כי תבוא' מלמדת אותנו את החיבור שיש בין יראה לשמחה. הגמרא (ברכות ל:) מספרת בברכות על אביי שראו אותו שהוא בדח טובא, יותר מידי מחייך. אמר: 'אנא תפילין קא מנחנא'. כותב שם רבינו יונה: 'ר'ל שמחת שמחת מצוה אני שמח כי חולה הייתי במעי ולא יכולתי להניח תפילין זה כמה ימים מפני חשש נקיות, ועכשיו שנתרפאתי אני שמח בקיום המצוה הזו מתוך חפצי בה'. והרמב'ם (תפילין ד,כה) כתב: 'קדשת תפלין קדשתן גדולה היא. שכל זמן שהתפלין בראשו של אדם ועל זרועו הוא ענו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטלה', והסביר שם האור שמח שהמקור לכך שהוא אינו נמשך בשחוק הוא מאביי שאמנם שמח, אך לא נמשך בכך. יש כאלה שחושבים שאם יש משהו שמחייך אז זה סימן שהוא לא ירא שמיים. [היה איזה בחור שבא פעם לאבי זצ'ל ואמר לו הרב, רואים על התמונה של החזון איש שהוא היה ירא שמים, אז אבי שאל אותו, איך רואה מהתמונה שהוא ירא שמים? ענה לו רואים שהוא ככה בכובד ראש, רציני כזה, לא מחייך, אבי אמר לו אל תדבר שטויות, אני הכרתי אותו, הוא תמיד היה עם חיוך בפנים. באותו רגע שצילמו אותו אז לא היה לו חיוך על הפנים, אבל בטבעו היה מחייך.] אדם שמחייך או לא מחייך זה בכלל לא סימן אם הוא ירא שמים או לא. אדם שיש לו עול אז אתה רואה את העול על הפנים שלו, אבל לא זה הסימן ליראת שמים. כתוב בחובת הלבבות שתלמידי חכמים 'אבלם בליבם' ועל הפנים רואים אצלם שחוק. ידוע שבעלי המוסר אומרים שאדם שהולך כל הזמן עם מין מרה שחורה כזאתי אז הוא בור ברה'ר. לא שאדם ילך תמיד ויחייך כאילו שהוא זכה מי יודע במשהו, אבל להיות נורמלי, וזה הכי קשה. אומרת התורה התוכחה באה כדי שנדע לשלב, בין היראה לבין השמחה.
 
ודאות הזכאות בדין
הגמרא אומרת שיש עניין לקרוא את פרשת התוכחה לפני ר'ה משום תכלה שנה וקללותיה. מה ואם נקרא את זה אז תכלה שנה וקללותיה? בעלי החסידות אומרים יש דין של נשלמה פרים שפתינו. כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה. כל העוסק בפרשת ייסורים כאילו קיבל ייסורים. זה יכול להיות ווארט חסידי לא רע, אבל מה הפשט?
כתוב במפורש בטור בהלכות ר'ה שכאשר עמ'י מגיע לר'ה הם לא כמו אוה'ע. אוה'ע כשיש להם משפט הם לובשים שחורים ומתכסים שחורים [כמו שלובשים היום עורכי דין...], אבל עמ'י כשמגיע למשפט לובש לבנים בר'ה שזה יום הדין, למה? משום שהם בטוחים שיעשה להם נס, והקב'ה יוציא אותם זכאים בדין (טור, מובא במשנ'ב תקפא). לכן לובשים לבנים. אבל הרי אנחנו יודעים שהולכים ליום הדין, זו אחת הנקודות בר'ה. איך אדם ישלב את מידת המשפט, את מידת הדין, עם הרחמים כמו שהקב'ה נוהג בעולם? על זה אומר הטור כלפי חוץ אנחנו בטוחים שיעשה להם נס אע'פ שבפנים כל אחד לב יודע מרת נפשו.
 
'חדוות ה' היא מעוזכם'
המלבי'ם בספר נחמיה מסביר מאיפה המקור של הטור. אמנם מביא מדרש אבל איפה זה כתוב בפסוקים? הוא מסביר שבספר נחמיה בפרק ח' כתוב כך: 'ויפתח עזרא (רש'י - זה היה בר'ה) את הספר לעיני כל העם כי מעל כל העם היה, וכפתחו את הספר עמדו כל העם ויברך עזרא את ה' האלקים הגדול ויענו כל העם אמן אמן במעל ידיהם ויקדו וישתחו לה' אפים ארצה... ויאמר נחמיה... לכל העם היום קדש הוא לה' אלקיכם אל תתאבלו ואל תבכו כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה'. כשהם שמעו שעזרא קרא לפניהם את הפסוקים בתורה אז הם עשו חשבון נפש, ואז אמרו להם אל תבכו, למה? 'כי קדוש היום לאדוננו'. ('ויאמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו'. ה'פרי חדש' על השו'ע, היה הרב של ירושלים. הוא כותב בהלכות ר'ה שהיו אנשים בירושלים שנהגו בר'ה לשלוח מנות. היום לא נוהגים ככה, אבל כתוב פה 'ושלחו מנות לאין נכון'). 'כי קדוש היום לאדוננו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם'. אומר פה המלבי'ם כי בכו מאימת הדין וגם רצו להתענות, ונגד התענית אמר להם עזרא 'לכו אכלו משמנים' ונגד הבכייה הוא אמר להם 'אל עצבו'. וכמו שכתוב במדרש (שמביא המשנ'ב בשם הטור) 'ישראל יש להם דין והם עושים יו'ט שבטוחים שה' יוציא משפטן לזכות' ועל זה אמר להם עזרא 'חדוות ה' היא מעוזכם'. חדוות ה' מרמז על שמחה רוחנית והשמחה הרוחנית היא מעוזכם. היא שמחת הנפש על דיבוקה בה', וה' עוזם ומעוזם. אומר המלבי'ם שמזמן עזרא ועד היום יש מורא של משפט, מורא של דין. אבל כמה שאדם בטוח בקב'ה יותר אז הוא יכול לחלק את ר'ה חצי לעבודת ה' בשמחה וחצי לעבודת ה' ביראה. איך זה נכנס במילים 'כי קדוש היום לאדוננו'? כל חג נקרא 'מקרא קודש' בתורה, גם ר'ה נקרא 'מקרא קודש', מה זה 'מקרא קודש'? אומר הרמב'ן על התורה (בפרשת אמור ויקרא כג) לעשות אותו יום משתה זה נקרא 'מקרא קודש' כמו שכתוב בנחמיה בפרק הזה שקראנו, למה? כי ר'ה הוא בחודש ששם יבוא יו'כ, וביו'כ אז הקב'ה מוחל על עוונתיהם של ישראל. לכן יש לישראל כבר בר'ה סיבה לשמחה מסוימת בגלל שהם בטוחים במתנה שניתנה להם - יו'כ שאז הקב'ה מוחל על עוונותיהם של ישראל. זה הפירוש לפי המלבי'ם ולפי הרמב'ן.
וזה מה שמדברת איתנו התורה ב'כי תבוא' ב'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה', אבל זה לא מתנגד ליראה אלא כמו שהבאתי מ'התנא דבי אליהו' 'אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי'. התורה מבקשת מאיתנו לשלב בין היראה לשמחה, ובפרט ביום ר'ה שהוא בחודש שבו יהיה יו'כ כדברי הרמב'ן. יוה'כ זה יום שצריך לתת ביטחון לאדם, הקב'ה מכפר לו, זו הנחמה הכי עמוקה שיכול להיות לאדם בעולם. שתמיד הוא יודע שיש לו איזושהי דרך לנקות את עצמו מכל הדברים שרבצו עליו במשך כל השנה. לכן אין סתירה מהותית בין הבכי בר'ה לחדוות ה'. כך כותב המשנ'ב (רפח,ד) על ההיתר של הרמ'א לבכות בשבת כשיגרום לו שמחה: 'כתב הט'ז היינו דוקא אם מחמת רוב דביקותו בהקב'ה זולגים עיניו דמעות שכן מצינו ברע'ק בזוהר חדש שהיה בוכה מאד באמרו שיר השירים באשר שידע היכן הדברים מגיעים וכ'ה מצוי במתפללים בכונה אבל סתם לבכות כדי שיצא הצער מלבו לא ע'ש אבל באליה רבה ותוספת שבת התירו כיון שע'י בכייתו ירוח לו'.
זו אישיותו של ר' עקיבא, שהיה משחק כשראה שועלים וכיו'ב, אבל בתפילה היה כולו בהידבקות לה', וזו מדרגת ראש השנה.
 
נצבים - תוכחה או נחמה?
כתוב בפרשת ניצבים 'אתם ניצבים היום כולכם לפני ה''. שואל רש'י מדוע משה רבנו אחרי התוכחה התחיל להגיד להם 'אתם ניצבים' - דברי נחמה? מפני שכשהם שמעו את התוכחה של משה רבנו הוריקו פניהם. לא היה מצב רוח למי ששמע את התוכחה. לכן אמר להם 'אתם ניצבים היום כולכם לפני ה''. זה יפה מאד, אבל מה כתוב כמה פסוקים אח'כ? 'פן יש בכם... שורש פרה ראש ולענה... כמהפכת סדום ועמרה אדמה וצבויים אשר שרף ה' באפו ובחמתו ואמרו הגויים על מה עשה ה' כך לעם הזה'. זו נחמה שאומר משה רבנו לעמ'י? אחרי התוכחה של 'כי תבוא' הוא בא לנחם אותם - 'אתם ניצבים לפני ה''. מדוע מיד אח'כ הוא מזהיר אותם שאם יעשו משהו לא בסדר יגיעו אליהם קללות כמו סדום ועמורה?! מה הנחמה פה?
מה כתוב בסוף ניצבים? 'בצר לך ומצאוך כל הצרות האלה ושבת עד ה' אלוהיך'. הניחומים של משה רבינו לא התבטאו במה שאמר להם 'אתם ניצבים', אלא איך אתם ניצבים לפני ה'. זה שאחרי כל מה שעובר עלינו, כל אחד באופן פרטי וכל האומה בכללותה במשך כל ההיסטוריה. זה שיש לנו הבטחה בתורה ו'שבת עד ה' אלוקיך' זה הנחמה שמשה רבינו אמר לעמ'י. נכון שיש צ'ח קללות, אבל יש לכם את ההבטחה 'ושבת עד ה' אלוקיך'. הגמרא (סנהדרין קג.) אומרת שמנשה בנו של חזקיה חטא והחטיא את הרבים, והמלאכים כביכול לא נתנו לקב'ה להחזיר אותו בתשובה. מי שחוטא ומחטיא את הרבים אין מספקין בידו לעשות תשובה. ואומרת הגמרא שמנשה נזכר שאבא שלו פעם לימד אותו את הפסוקים בתנ'ך וכשהוא הגיע פעם לפסוק בפרשת ניצבים 'בצר לך ומצאוך הדברים האלה', 'ושבת עד ה' אלוקיך'. מהפסוק הזה התעורר מנשה בן חזקיה החוטא ומחטיא את הרבים לשוב בתשובה והקב'ה חתר לו חתירה מתחת לכסא הכבוד כדי שכן יחזור בתשובה. זה הנחמה שאומר משה רבנו לעמ'י, יש תוכחה של כי תבוא? יש את הדברים הקשים בפרשת ניצבים? אבל תזכרו את היסוד - יהודי במהותו הוא מחובר לקב'ה.
 
'לפני ה'' – ראש השנה וארץ ישראל.
'אתם ניצבים היום לפני ה''. כתוב בחז'ל כל מקום שכתוב היום הכוונה על ר'ה. לא מוזכר בתנ'ך התיאור 'ראש השנה'. בתורה, כתוב יום הזיכרון וזכרון תרועה. רק במקום אחד מוזכר ר'ה בתורה, ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה. זה המקום היחיד שמוזכר ר'ה בתור ראשית, בתור ראש של השנה, וזה רק ביחס לא'י. את הנקודה הזו מדגיש התניא באיגרת שלו למען צדקה לתושבי א'י, [לא כתוב שעיקר ר'ה באומן.] 'ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה', יש קשר מיוחד בין ר'ה לא'י, למה? מפני שבר'ה אנחנו 'ניצבים לפני ה'', והכי לפני ה' שיכול להיות זה א'י. כשקין והבל נלחמו, על מה הם נלחמו? לא כתוב בתורה. הכוזרי אומר שהם נאבקו על א'י, ועל זה היה השפיכות דמים הראשונה בהיסטוריה. שם ה' העניש את קין. איזה עונש? אומרים חז'ל 'ויצא קין מלפני ה'' הוא גירש אותו מא'י, וזה נקרא לצאת מלפני ה'. כשיונה הנביא לא רצה ללכת לנינוה הוא למד מהכתוב 'ויצא קין מלפני ה'' שהנבואה לא שורה בא'י. לכן הוא חשב שאם הוא יברח מהארץ אז לא תשרה עליו הנבואה. 'אתהלך לפני ה'', איפה? 'בארצות החיים' - זה א'י, הכי לפני ה' זה בא'י, ובפרט בר'ה.
'אשרי האדם יודעי תרועה', מי זה העם שיודעי תרועה? מובא בשם הזוהר הקדוש - אלו שיושבים בא'י. התקיעות שלהם שונות, זה תקיעות לפני ה'. הכי לפני ה' זה במקדש אמנם או בירושלים, ועל כל פנים בא'י. 'ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה' זו א'י.
 
השמחה הגשמית היא העיקר?!
מוסיף על כך השפ'א. כתוב בפסוק 'ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך אתה וביתך'. אומר רש'י: מהפסוק הזה לומדים חז'ל שמביאים ביכורים לבית המקדש מעצרת דהיינו מחג השבועות, עד החג דהיינו עד סוף סוכות. ולמה? מפני שזה הזמן שהאדם מלקט את הפירות, ואז הוא במצב של 'ושמחת'. גם מי שלא לומד בישיבה צריך לשאול את השאלה הבאה: כשהתורה מדברת על 'ושמחת בכל הטוב', אז היא מדברת רק לחקלאים? היא קובעת את זמן השמחה רק מתי שאנחנו מתעסקים עם הפירות? אנחנו חונכנו כל הזמן שהשמחה האמתית זה כמו שהמלבי'ם הביא בנחמיה - שמחת הנפש, השמחה הרוחנית! מה פתאום התורה ואומרת שהזמן של השמחה זה בזמן שאתה אוסף את הפירות? נכון שאז האדם שמח, אבל זה זמן השמחה האמתי? מה הפשט בזה? 'משבח אני את השמחה' כמו שהבאתי מקודם שהגמרא (שבת דף ל') אומרת זו שמחה של מצווה. והרמב'ם המפורסם בסוף הלכות לולב כותב: עבודת ה' - עבודת המצוות מתוך שמחה עבודה גדולה היא, ועל זה נאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה'. הפסוק לא בא לומר ששיש בעיה אם אדם לא רקד על מכוניות. אלא אומר הרמב'ם שיש בעיה בחוסר שמחה בעשיית המצוות. אמנם יש שיר כזה 'מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד', אבל אפשר גם להגיד אחרת. לא רק ש'מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד' אלא גם 'שמחה גדולה להיות במצווה תמיד'. הרמב'ם אומר ש'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה' הכוונה היא שלהיות שמח בזמן המצוות זה עיקר המצווה. לכן דוד המלך לא שמע למיכל אשתו, והוא רקד מכרכר ומפזז לפני ה' בזמן שהכניסו את ארון הברית. הוא ביטל את עצמו לשמחת התורה והמצווה. גם בשמחת תורה זה כך, אי אפשר לרקוד לפי התווים. אז מה פתאום אומרת לנו פה התורה 'ושמחת בכל הטוב'? בזמן שאתה אוסף את הפירות, הפעולות הגשמיות האלו, זה נקרא זמן השמחה שהוא קובע לנו שדווקא מעצרת ועד החג מביאים ביכורים למקדש?
 
העלאת השמחה הגשמית
כתוב בפרשה 'ולא נתן לכם ה' לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע עד היום הזה'. שואל השפ'א על הפרשה (תרל'ד) הרי אתה מדבר עם דור שקיבל את התורה, אם לא היה לו לב, לא היה לו עיניים ולא היה לו אוזניים אז איך הוא קיבל את התורה? עד היום הזה לא קיבלו שום דבר? ואני מצטרף לשאלתו - בתפילת 'נשמת' כתוב 'אין אנו מספיקים להודות לך ה' אלוקינו'. מה כתוב מיד אח'כ? 'על כן איברים שפילגת בנו ורוח ונשמה שנפחת באפינו הן הם יודו ויברכו וישבחו וכו''. דא עקא, קודם אמרנו שאין אנחנו מספיקים להודות לה', מיד אח'כ אנחנו הופכים את הקערה על פיה ואומרים הן הם יודו ויברכו? מה נשתנה? שתי מילים השתנו. 'ורוח ונשמה שנפחת באפינו הן הם יודו'. אם אדם בא להודות לקב'ה עם כל איברי הגוף שלו הגשמיים הוא לא יספיק להודות, אבל אם הוא יצרף לזה את הרוח ונשמה שנפחת באפינו אז זה גם ייתן כח לכל כלי הגוף כדי להודות לקב'ה. אומר השפ'א זה מה שכתוב בפסוק הלב והעיניים והאוזניים זה כלים גשמיים שהם הופכים את הגוף של האדם לכלי קיבול. ממשיך השפ'א ואומר כשהיינו בדור המדבר בקבלת התורה הכל היה ברוחניות. 'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן' (תנחומא בשלח כ'). כל עבודת ה' הייתה מתוך חיים רוחניים. אבל עכשיו מדברים על דור שמגיע לא'י, ודור שמגיע לא'י הוא צריך שהתורה תשפיע על כל המציאות. גם על הגידולים, וגם על האוזניים והעיניים, וגם על הלב. שכל הדברים הגשמיים שנמצאים אצל האדם הם כולם יהיו כלים לעבודת ה'. זה מה שאומרת התורה על הביכורים שמביאים כדי לבוא אל א'י. כמו שאמרנו בהתחלה לא רק מי שנמצא בארץ פיזית, אלא מי שחי אותה, מי שיודע שחיי נשמות אויר ארצך (קינות לט' באב), שאין תורה כתורת א'י. שהרוחניות שאפשר להגיע בא'י היא הרבה יותר גדולה מכל מקום אחר, ושר'ה בא'י מקבל מושגים אחרים לגמרי. אדם כזה יבין גם ש'ושמחת בכל הטוב', זה כשהוא יכול לשתף בשמחה שלו לא רק את הצדדים הרוחניים שלו אלא הוא יכול לשתף גם את כל הצרכים הגשמיים שלו. שהכל יהיו כלים לעבודת ה'. זה השמחה הכי גדולה, וזה הנקודה המרכזית של ר'ה. על מה האדם מתפלל בר'ה? על 'מלוך על כל העולם כולו בכבודך', לא תמלוך רק על אלה שממליכים אותך אלא שמלכות ה' תבצבץ מכל פינה בעולם. לא רק מאלו שהם מדברים, אלא שכל הבריאה כולה תשדר מלכות ה'. על זה אומרים ו'תמלוך אתה ה' על כל מעשיך' אפילו על הגויים! על הכל, מפני שזו התכלית של העולם, שיתגלה כבוד ה'.
 
האדם – גילוי מלכות ה'
מה אומרים בשיר של יום שישי? 'ה' מלך גאות לבש'. למה אומרים דווקא את הפרק הזה? אומרים חז'ל (ר'ה לא.) מפני שביום הזה נברא האדם, ואז היה מי שהכיר במלכותו של הקב'ה. רק אז התגלתה בפועל מלכות ה', מה שלא היה בתחילת הבריאה. כשיש אדם שמכיר בכח המלכות של הקב'ה רק אז יש ביטוי לה' מלך. לכן ביום השישי שזה היום שנברא האדם אומרים ה' מלך, מפני שאנחנו אלו שנושאים את המלכות של הקב'ה על הגב שלנו ומשדרים שמלכות ה' היא בכל משלה.
שהקב'ה יזכה את כולנו בע'ה תכלה שנה וקללותיה כמו שחז'ל אומרים שבפרשת כי תבוא מתחילים קצת לראות תכלה שנה וקללותיה. [יש סיפור על הרב'ה מצאנז הקודם ששיכל בשואה אישה ושלוש עשרה ילדים. היה תקופה שאני הייתי נוסע אליו לראות אותו מתפלל, היה מתפלל שעות, ופעם בא איזה רב'ה לבקר אותו מחו'ל, ואמרו לו מה אתה בא כ'כ מקודם, הרב'ה אוחז עוד בויברך דוד, אז אותו רב'ה חכם שאל את החסידים תגידו לי בדיוק איפה הוא אוחז בויברך או בדוד, ברגע שהוא מתפלל כל מילה אין לו בעולמו אלא המילה הזו.
פעם אחת בקריאת התורה בפרשת כי תבוא אצלו בקרית צאנז, כש'הבעל קורא' קרא את התוכחה של כי תבוא אז הוא קרה את זה בקול נמוך כפי המנהג. הרב'ה צעק לו באידיש שיקרא יותר גבוה, הוא חשב שהרבה קצת התבלבל והמשיך לקרוא בקול נמוך, דפק עוד פעם על השולחן ואמר תקרא בקול, אחרי התפילה הרב'ה בקידוש הסביר: אני הייתי בשואה, וכל התוכחה התקיימה בשואה, עכשיו אנחנו צריכים לחכות שיגיעו הברכות! לא כל אחד יכול להיות בעל אמונה כמו אדם כזה, אבל אנחנו מאמינים במה שאומרים חז'ל שמפרשת כי תבוא ואילך תכלה שנה וקללותיה.]
שהקב'ה יתן לכולנו שנה טובה.
שבת שלום!