דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
נח

עניינו של חודש חשוון
חודש חשוון הוא החודש שבו ניתן להוציא לפועל את כל מה שעבר עלינו בכוח, בפוטנציאל, בחודש אלול. יש כאלה שחושבים: איך אחרי התרוממות רוח כזו, של חמישים ושניים ימים מר'ח אלול עד אחרי שמחת תורה, איך אפשר להמשיך כשפתאום מגיעים ימים אפרוריים כאלה, ימי החורף? אבל האמת היא שזה כמו שכתוב בבריאת העולם. בבריאת העולם הייתה תכנית אלקית של הקב'ה לברוא עולם מתוקן ונכון, ובכ'ז חז'ל אומרים שהקב'ה היה בורא עולמות ומחריבן. ומי שמתבונן בפסוקי הבריאה רואה שיש כאן משהו באמת לא ברור.
כשהקב'ה ברא את האור – אומר רש'י שגנזו הקב'ה לצדיקים לעתיד לבוא. ראה שהעולם לא כדאי. ואומר הטור שע'ז מתפללים בכל יום 'אור חדש על ציון תאיר' – אותו אור שגנזת לצדיקים לעתיד לבוא, תגלה את זה כבר עכשיו. יוצא שהקב'ה ברא דבר מצויין, ומיד גנז אותו.
הוא ברא שני מאורות גדולים – שמש וירח, מיד הלבנה קטרגה, והקב'ה מיעט אותה. שוב - לא בדיוק כמו שרצה בהתחלה.
הוא רצה שיהיה טעם העץ כטעם הפרי, והאדמה מיד חטאה - עץ לחוד ופרי לחוד.
ביום השני לא כתוב 'כי טוב', אומרים חז'ל מפני שאז נבראה המחלוקת - מים מעל, הרקיע, ומים מתחת, הים. וזאת למרות שהכל הוא מעשה ידיו של הקב'ה.
מגיע היום השישי שבו האדם נברא – באותו יום הוא חטא.
ועל כל זה כתוב: 'וירא א-לוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד'. מה טוב מאד פה? האדמה לא עושה כמו שצריך, השמש והירח לא כמו שהוא רצה, יש מחלוקת, אדם הראשון חוטא. זה נקרא טוב מאד? מה הפשט?
הפירוש הוא כך. כתוב בפסוק שהקב'ה אמר: 'ויאמר א-להים נעשה אדם'. ורש'י מקשה על כך – מה פירוש נעשה? אעשה אדם! הקב'ה לבדו עושה! מדוע זה בלשון רבים? ומתרץ: 'לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן'. יש כאן אמת עצומה. הקב'ה הטיל על נבראיו, וביניהם בין השאר – האדם, להיות שותפים במעשה בראשית. האדם הוא לא איזו שהיא אישיות שעומדת מהצד ומסתכלת האם הניסויים הצליחו או לא, האם החברה הקבלנית פשטה את הרגל או לא. האדם צריך להיות שותף ביצירה. לכן אמר הקב'ה: 'נעשה אדם', הברואים צריכים להיות שותפים במעשה בראשית. 'בראשית ברא אלקים' - הקב'ה ברא את נקודת ה'בראשית', את נקודת ההתחלה, אבל מכאן ואילך אנחנו שותפים בבריאה. לא שאנו מדמים את עצמנו חלילה לאלקים, אלא שהקב'ה הציב לנו תמרור, תכנית – העולם צריך להגיע למציאות כזו וכזו. אמנם יש משברים בשבוע הראשון – השמש והירח, והיצה'ר, וטעם העץ שלא כטעם הפרי, והאדם עצמו, אבל כל זה לא מבטל את היצירה, כיוון שזו מלכתחילה היתה תכנית היצירה. 'שבע יפול צדיק וקם' - יש כאלה שמפרשים שכל עוד הוא לא נופל שבע פעמים הוא לא יכול לקום. זה לא מצב של בדיעבד, אלא תהליך טבעי - בכל עניין שצריך שיתקדם הלאה יש את נקודת השבירה. לא שבירה מלשון הרס אלא מלשון 'יושבת על המשבר' - לידה. (בישיבה תמיד אומרים שיש משבר במלעיל ויש משבר במלרע, וזה לא אותו הדבר). זו הדמות שהקב'ה רצה שיהיה בעולם, 'והנה טוב מאד' - על אף שיש עליות ומורדות. זהו התפקיד שלנו בעולם, וזהו תפקידו של חודש חשוון שמגיע מייד אחרי החגים. היו לנו כאלה אורות באלול ותשרי שבקעו שמים וארץ, אבל הכוזרי כותב כידוע, שעבודת ה' בתעניות היא לא יותר רצויה לפניו מעבודת ה' שהאדם עובד את הקב'ה בשמחה. זה מצווה וזה מצווה. לכל זמן יש את התפקיד שלו. וההתמדה של חודש חשוון והלאה מאפשרת להוציא אל הפועל את כל מה שהקב'ה חנן אותנו בחמישים ושניים יום שעברנו מר'ח אלול עד אחרי שמחת תורה.
 
המוסר הטבעי
מה היה הרקע לבניית התיבה? 'כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ'. אומר רש'י שלא נגמר גזר דינם אלא על הגזל. חטא הגזל יותר חמור מחטאי העריות שלהם? הרי עריות זה הדבר שממאיס הכי הרבה את האנשים על הציבור. אפשר לראות בכל מקום בעולם שיש בחירות (לא שצריך להביא מהם ראיה, אבל אפשר) כל מועמד שיש עליו סיפורים מכוערים כאלה, הציבור סולד ממנו. גיבור ודאי שהוא לא יהיה. אז מדוע לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל דווקא? מה יש בגזל, בחמס יותר ממה שיש בשאר הדברים החמורים? הרמב'ן שואל את השאלה הזו ואומר שהסיבה היא שגזל זו מצווה שכלית. לא לחמוס זו מצווה שגם השכל מחייב אותה. לבני נח אין תורה, והם חייבים רק בדברים שכליים שהשכל האנושי מחייב. ואם הם נכשלים אפילו בדברים שהשכל האנושי מחייב אותם, המצב איום ונורא.
שבע מצוות בני נח זהו הבסיס לישובו של עולם. זהו היסוד של הכל. יש ביטוי שהרב כותב באורות הקודש, ש'א'א שיראת שמים תדחוק את המוסר הטבעי'. לא שאת המוסר האנושי המציאו בני האדם. ודאי שלא. גם המוסר אנושי מקורו משמים, רק ההבדל הוא שהמוסר האנושי זה מה שהקב'ה הטביע בטבע האדם בבריאה מרגע שהוא נולד. אם רואים אנשים שהם לא בני תורה, ובכ'ז הם מוסריים, זה לא שהם פתחו משהו מוסרי בלי תורה. אלא הקב'ה שיצר את האדם שם בו נקודות מוסריות בסיסיות שקיימות בו מרגע הלידה – 'האלקים עשה את האדם ישר', וע'י התורה האדם מפתח את הצד המוסרי שלו למה שהוא באמת צריך להגיע.
 
'סטרא דקדושה שרי בפירודא וסיים בחיבורא'
בניית התיבה לא היתה כדי להינצל מהמבול. אם התיבה נועדה רק כדי להינצל מן המבול, הקב'ה לא צריך להטריח את נח מאה ועשרים שנה כדי להציל אותו. ברגע אחד הוא יכל להציל אותו. כתוב שבא'י לא היה מבול. הקב'ה היה יכול להגיד לנח: תיסע לא'י. התיבה הייתה תמרור לציבור להזהיר אותם: תראו מה הקב'ה עומד לעשות. ומי שמדקדק בפסוקים יראה, ש'ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ' מופיע רק אחרי שנח נצטווה לבנות את התיבה. אילו התיבה הייתה רק כדי להציל את נח מהמבול, אז היה קודם כל צריך להגיד לו: 'אני הולך להביא מבול, ולכן תבנה עכשיו תיבה מאה ועשרים שנה'.
תפקידו של נח היה לבנות עולם חדש במקומו של העולם הקודם שלא יכל להתקיים. העולם החדש שנברא לא נברא רק אחרי המבול, כשנח יצא מן התיבה, אלא בניית התיבה עצמה היתה בנייה של עולם חדש. וכך כותב הרב במוסר אביך (פרק ב') בשם הרמח'ל: 'דבר פרטי באדם נלמד מהכלל כולו. שלימדנו החסיד לוצאטו ז'ל בפירושו לספר אדיר במרום (עניינים קבליים) מעניין המבול ותיבת נח שכמו שהעולם כולו נתקן ע'י גידול בע'ח ואספקת מזונם בתוך התיבה ומידת הדין גרמה שיהיה מבול על פני כל הארץ. כך גם כשישלם הגוף ברא הקב'ה את האדם בחכמה ושולט האדם בנפשו לכנס אליו את כל כחתיו' וכו'. דהיינו, הרב מביא בשם הרמח'ל, שכל מה שהתרחש לנח עם התיבה והמבול ושליחת היונה והעורב – זה נכון לגבי האדם עצמו. גם כשהאדם לפעמים נמצא אחרי זמן של טשטוש, נשחתה הארץ נשחת האדם – הוא צריך להתכנס בתוכו. הוא צריך לאגור בתוכו כוחות ויכולות כדי שיוכל לצאת מן התיבה החוצה ולהשפיע על כל העולם כולו.
וכך כותב הרב באורות הקודש (חלק ב' עמ' תלט, תמ'): 'האדם, בהתבדלותו מכל החי והתרוממו בספירתו העליונה הוא מתכשר דוקא על ידה להתעלה ולהאדר עד היותו צביון כללי, הנושא בתוכו את ההתעלות הרחבה של כל העולם כולו.
האומה המיוחדה, סגולה מכל העמים. בשמרה את כל סגולותיה הפנימיות, בהתבדלה מכלם, הרי היא מוכנה להתכשר להעשות לאור גוים, ותשועת אפסי ארץ.
השבט הלוי, בהתיחדותו בתנאיו המובדלים הרי הוא מתאצל והולך ושומר את צביונו, מתקדש ומתנשא עד היותו לברכה לכללות האומה. והכהונה, בקדושה המיוחדה הרי היא מתעלה עד כדי שאיבה עליונה של רוח הקודש, לאושר הכלל כולו, ועילוי מהותו היותר פנימית.
החברים, יחידי הסגולה, בהבדלם מעמי הארץ, הרי הם שומרים את שאיפתם הרוממה, העולה למעלה למעלה מכל הערכים הרגילים, ומתחטבים להיות לנושאי כשרונות ורעיונות, שבהתפשטם הרי הם למקור ברכה לרבים, ובעמידת צביונם בחיים הרי החיים בעצמם מתבססים, מוצאים את ערכם, והולכים במסלה הקולעת אל מטרתם הנצחית והזמנית.
וזאת היא נחלת ד' בכל דרך הקודש, הפרדה על מנת התחברות, להיפך מההכללה הגסה, המדברת גדולות ואומרת לאגד הכל בחבילה אחת, ומאבדת את כל הוד רוחני ואצילי. וסוף כל סוף על ידי החשכת החיים נעכר אור הדעת הצלול, והאהבה הגסה המיוחדה של כל בריה מתגברת ונעשית מזוהמה, עד שהכל מתפרד, והארץ כולה תנוע כשכור מכובד פשעה. סטרא אחרא שרי בחיבורא וסיים בפירודא, ו, ושם גופיה איקרי'
יש מציאות בתורה שהקב'ה הבדיל את שבט לוי משאר השבטים. והוא הבדיל את הכהנים מתוך שבט לוי. והוא הבדיל חברים – אלה שנזהרים מטומאות וטהרות - מן עמי הארץ. והוא הבדיל את ישראל מן העמים. והוא הבדיל את האדם מכל בהמה וחיה. אומר הרב, ההבדלה הזאת היא לא הבדלה כדי להתנתק מכל מה שקורה מסביב, אלא לפעמים צריך שהאדם או כל מה שיש בעולם יתכנס למצות את כל הכחות שיש בו אבל זה לא פירוד, זו לא התכנסות ע'מ להתנתק לגמרי. יש תקופה שאדם צריך להתנתק. אבל ההתנתקות נצרכת כדי שהוא יוכל להשלים את עצמו, את היכולות שלו ע'מ שהוא יוכל להשפיע החוצה. בסיום הוא מביא בשם הזוהר שהסטרא אחרא, דהיינו כחות הטומאה בעולם 'שרי בחיבורא וסיים בפירודא' - הם נראים חברים טובים, עושים הכל ביחד, ע'מ שאח'כ יוכלו להתחלק ברווחים. יוצא שכל האחדות הראשונית שלהם היתה כדי שיהיה להם אח'כ רווח יותר טוב. אבל 'סטרא דקדושא שרי בפירודא וסיים בחיבורא' - וזהו השלום האמיתי.
זו התמצית של מה שהתרחש עם נח - כינוס ע'מ לבנות עולם חדש. אנו מתחילים עכשיו 'זמן' בלי הפסקה, תורה ללא הפסקה, תקופה שבה אדם יכול לאגור בתוכו את הכוחות שיש לו, לא בשביל להתנתק, אלא ע'מ שהוא יוכל בבוא זמנו להוציא אותם מהכח אל הפועל.
ההיבדלות אינה פוגעת ביכולת הייעוד של עם ישראל להשפיע על הגויים. ולהיפך – מתוך התכנסותם וישראל האוחזים באיתניות במעלתם, אז ניתנה להם היכולת להשפיע.
(עיין במדבר שור עמוד רא ובעין אי'ה ברכות חלק א' פרק א' קל'ד ובפרק א' אות ע'ד ובעין איה למסכת ביכורים כ'ז)
ועל כן דווקא יעקב שקראו בית, התכנסות פנימית, הקמת מחיצות. בו נאמר אח'כ 'ופרצת ימה וקדמה.' 'ואמרו הגויים נעלה אל בית אלוקי יעקב'. זה תפקידה של א'י בארצות, תורת ישראל בתורות, וישראל בעמים (אורות ישראל פ'ה). ונכונים הדברים גם לגבי מעמדו של האדם בישראל שהבניין האישי אינו רק ביחס לחברה הסובבת אותנו, אלא בניין רוחני מהותי, אזי האדם יש ביכולתו גם להתמודד עם דור של מבול. וע'כ גם נוח, לאחר המבול, כשנשאר בלי אנשי דורו, משתכר ומתבזה בתוך אהלו. כשניתק מהסביבה הקודמת מאבד את שפיותו הרוחנית. בניין חדש של העולם, שהחל מאברהם אבינו, הוא עולם שמתחיל מיסוד אמיתי בנוי ויצוק אשר יודע להתמודד עם העולם שנגדו. שלא חת מהנכשלים אחריך, שבא בתוןדעה של שליחות לבהשפיע, שעולמו המוסרי שומר על יציבותו גם כשמלאה הארץ חמס. [הביטו אל צור חוצבתם', צור הוא אבן קשה כחלמיש – מו'נ א, טז].
 
'חטאתינו למען שמך'
כפי שאמרנו מקודם, החטא שעליו נענשו דור המבול היה גזל וחמס. וכתוב בגמרא שדור המבול היו גוזלים אחד מן השני פחות משווה פרוטה, כיוון שפחות משווה פרוטה הוא דבר שלא יוצא בדיינים. ביה'ד לא נזקק לדון על דבר שהוא פחות משווה פרוטה. אז מה הפשט ב'לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל'? על פחות משווה פרוטה - על זה נחרב העולם? אבל כל אחד גזל בפחות משווה פרוטה, ועל זה נחתם גזר דינם. נחתם גזר דין של דור שלם לכלות מן העולם?
[יש אנשים שהולכים לפעמים לחנויות, ועד שמגיעים לקופה הם אוכלים שם איזה חצי קילו. מותר או אסור? פחות משווה פרוטה, לכאורה המוכר מוחל, אבל במה דברים אמורים? כשאין בזה הצטברות. אבל כשיש בזה הצטברות, זו בעיה הלכתית, אא'כ הוא אומר לך במפורש, קח. לצערנו אנשים עושים את זה, ולא יודעים את ההלכה].
בדין זה של איסור גזל בפחות מכשיעור, לדעת רש'י בסנהדרין נז. הוא מדין מחילה, לרשב'א בב'ק קה, בפחות משו'פ אי'ז ממון, וי'א שזה מדין חצי שיעור. ובמנ'ח הקשה דלא שייך כאן חזי לאיצטרופי, שהרי על פחות משווה פרוטה מוחל לו, ועיין בחידושי הרי'מ לחו'מ סי' שמח, ומנ'ח מצווה קל, וקידושין דף מ ע'ב בתוד'ה ויש.
יש ביטוי במשנה בבבא מציעא 'מי שפרע מאנשי דור המבול הוא יפרע ממי שלא עומד בדיבורו'. דהיינו: מדאורייתא, מעות לבד קונות, אלא שחכמים הצריכו גם משיכה. מי שהבטיח לשני לקנות ממנו חפץ ועדיין לא משך, ואח'כ חזר בו – אומרת המשנה שמי שפרע מאנשי דור המבול הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. מה הקשר בין עניין אחד לשני?
[יש סיפור בגור שכמה אנשים היו מסתובבים כל הזמן באמצע התפילה. הרב'ה ה'בית ישראל' לא אהב את זה, ופעם הוא תפס את אחד החסידים ואמר לו: 'מי שפרע מאנשי דור המבול הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו'! אתה מדבר עם הקב'ה? אל תסתובב! תהיה רציני!]
בתפילה אנו אומרים: 'והצילינו וכפר על חטאתינו למען שמך'. תציל אותנו ותכפר על חטאתינו בשבילך, כמו שמשה רבינו התפלל. אבל יש עוד פירוש. 'והצילנו וכפר על חטאתינו למען שמך', על אילו חטאים מדובר? החטאים שאנו עושים 'למען שמך'. כל המקרים שבהם אדם מנצל את השם שמים בשביל להשתמש בדבר שהוא בעצם חטא. 'חטא הוא לא רק עבירה. 'והייתי אני ובני שלמה חטאים' הפירוש הוא חסרים. חטא זה חיסרון.
[יש איזה רב'ה אחד שהגיע אליו אבא עם הבן שלו, שאל אותו: איפה אתה לומד? אמר לו: בבית ספר זה וזה. באיזו כיתה אתה לומד? אמר לו בכיתה ח'. אמר לו הרב'ה: בבית ספר הזה גם כיתה א' זה חטא. מסתמא לא לומדים].
'וכפר על חטאתינו', על חטאים כאלה שלפעמים אנו עושים למען שמך, כביכול עם תירוץ טוב. זה מה שהיה בדור המבול. אדם שמנצל את התורה כדי לתת גושפנקא למשהו רקוב, כדי שלא יבואו אליו בטענות. שגוזל פחות משווה פרוטה מפני שזה ממון שלא יוצא בדיינים, ע'ז נחתם גזר דינם. לא בגלל הערך הממוני שהם לקחו פחות מש'פ, עוד גרעין ועוד גרעין. אמנם זה חמור כשלעצמו. אבל כשאתה מנצל את הלמדנות, אתה מנצל ציטטה מאיזה פוסק מאיזה מישהו כדי להכשיר כל מיני נבלות זה הכי גרוע. וזה מה שהיה באותו הדור. מה זה 'מי שלא עומד בדיבורו'? אותו הדבר בעצם. אמרת שתקנה ונתת כסף, ואתה מנצל את מה שרבנן תיקנו, שחוץ מכסף צריך גם הגבהה ומשיכה כדי לבטל את המקח. והוא כבר ארז לך את זה! על זה נאמר: 'מי שפרע מאנשי דור המבול, יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו'.
 
חטאם של דור הפלגה
זה גם היה חטאם של דור הפלגה. בספר דברים, בפרשת האזינו כתוב 'זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור'. 'זכירה' קאי על דברים שהיו בעבר, ו'בינו' קאי על דברים שיהיו בעתיד. לכן כתוב מיד אח'כ 'שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך'. הכוונה: זקניך יאמרו לך מה היה בעבר, ואביך, אומר רש'י אלו הנביאים, יגידו לך מה יהיה בעתיד. ומהו המאורע שהפסוק מצווה לזכור? 'בהפרידו בני אדם' – מעשה דור הפלגה! מה היה בחטא דור הפלגה? רצו לעשות מגדל. אז מה? מדוע חז'ל אומרים ש'ונעשה לנו שם' הכוונה היא למרידה בקב'ה?
כתוב בפסוק 'ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים'. מה הפירוש שפה אחת? אומר רש'י – 'שפה אחת' הכוונה היא לשון הקודש. הרמב'ם כותב במורה נבוכים: מדוע השפה שלנו נקראת לשון הקודש? מכיוון שאצלנו אין ביטויים גסים לדברים של עריות וכד'. גם הדיבור הוא קדוש. לשון הקודש היא לא סתם שפה שהמציאו, והיהודים משתמשים בה. זה נכון על הלשונות של כל שאר אומות העולם. כך אומרת הגמ' בנדרים, שלשונות של אומה'ע זו המצאה שהם המציאו, שהמילה הזאת מתייחסת לזה. אבל לשון הקודש זו לשון שבה ניתנה התורה, זו לשון בעצמותה. ישנה אפילו נפק'מ להלכה. כתוב בהלכות ק'ש שאדם שאומר ק'ש בשפה זרה ולא מבין מילה אחת ממה שמוציא מפיו לא יצא י'ח תפילה וק'ש. אבל אדם שאומר בעברית, גם כשאינו מבין מילה, יוצא יד'ח. באותו זמן הייתה כל הארץ בדרגה גבוהה של דיבור בלשה'ק.
באו דור הפלגה ורצו למרוד בקב'ה. אבל לא סתם למרוד, אלא למרוד ב'שפה אחת' – הם רצו לתת מימד של קדושה גם למרידה בקב'ה. לומר שכך צריך להיות, וככה צריך לנהל את העולם. כמו שעשו דור המבול. לגזול פחות משוה פרוטה, כיוון שבי'ד לא דן בזה. כמו חטאו של מי שאינו עומד בדיבורו. וכשאדם מזייף - זה יותר גרוע ממי שגונב.
[כשקבוצה של מנהיגי הרפורמים, המסכנים האלה, באו לאבי בזמנו, כשהיה ברבנות הראשית, בטרוניא: למה אתם האורתודוכסים כ'כ נגד הרפורמים? אז אבי אמר לו: אני לא נגדך. אם נולדת לאמא יהודיה אין לי שום בעיה איתך, אני ארקוד איתך. אבל, הוא שאל אותו, תגיד לי: מה הדין בארה'ב של מי שגונב דולרים? אמרו: כך וכך שנות מאסר. ומה דינו של מי שמזייף דולרים? כולם הסכימו שדינו פי שתים ומעלה יותר חמור. אמר לו אבי זצ'ל: זה בעצם מה שאתם עושים. לקחת תורה, לקחת דבר שהוא בקדושה, ולזייף אותו, להשתמש בו לדבר שהוא לא קודש. להשתמש בתורה כדי לפגוע בה ובת'ח זה חטא הדור ההוא].
 
'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה'
דור הפלגה השתמשו בלשון. הלשון שבה אנו מדברים היא לא משהו חיצוני, דרך תיקשור בין בנ'א בלבד. הגמרא אומרת במס' מגילה: 'והאבדתי שם ושארית לבבל' אומרת הגמרא: 'שלא יהיה להם כתב ולא יהיה להם לשון'. לשונה של האומה מלמדת על התרבות שלה, על הרוממות שלה.
הרב כותב במדבר שור (עמ' שע'ז): אנו אומרים בתפילה 'אתה בחרתנו מכל העמים' – שמת אותנו בקטגוריה אחרת, אבל אנו מוסיפים גם: 'רוממתנו מכל הלשונות'. גם אומות כאלה שיש להם לשון, שהן אומות מיוחדות, שיש להם שפה עצמית משלהם – רוממת אותנו גם בזה - נתת לנו את לשון הקודש. רוממת אותנו בקדושה יותר משאר אומות העולם, גם אלה שנחשבות כאינטלגנטיות, גם אלה שיש להן תרבות ולשון, ונחשבות שתרמו לעולם – הן לא מגיעות לקרסוליים של כנס'י. ('בני בכורי ישראל' - אומר ה'משך חכמה': גם אחרי שכל העולם 'יכירו כח מלכותך' וכו', הבכורה תמיד תשאר בעם ישראל, מפני שהם העם הנבחר, הם העם הראשון שפרסם את האלקות בעולם).
לכן בספר צפניה הנביא אומר: 'כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד'. לעתיד לבוא תהיה שפה משותפת לכל העולם. כיוון מה שקרה בדור הפלגה, שמרדו בקב'ה, גרם למעט את דמות האדם. דמותו האמיתית של האדם מתבטאת בכח הדיבור שלו, בסגנון הדיבור שלו, בתוכן של הדברים שהוא אומר. אבל דור כמו דור הפלגה, שחטא והחטיא, ומרד בקב'ה, נתמעטה דמותו, ולכן בלל הקב'ה את שפתם. אבל לעתיד לבוא, כשהגויים עצמם יכירו את 'כח מלכותך', כשיגיעו למצב ההפוך מדור הפלגה, אז יזכו להיות בשפה אחת.
הגמרא בפסחים אומרת שהקב'ה ציווה את נח ואמר לו: 'מן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה'. למה לא כתוב 'מן הבהמה הטמאה תיקח...'? למה צריך להאריך? אומרת הגמרא: הקב'ה עיקם שמונה אותיות בתורה, כדי לא להוציא מילה מגונה מהפה. מאיפה לומדים את הדין של זהירות הלשון? דווקא בדורו של נח, בדור הזה של דור הפלגה. הגמרא בפסחים אומרת שהתנאים היו יודעים לדייק לפי הסגנון של האדם האם הוא יהיה מורה הוראה או לא. אחד שידע לקצר בלשונו, או אחד שידע לדבר בצורה ראויה יותר, עליו אמרו 'מובטחני שהוא יהיה מורה הוראה בישראל', מפני שהוא יודע לבטא את הדברים בקיצור ויודע לדבר בלשון נקיה. מי שחסר לו לשון נקיה, זה לא שהוא סתם מדבר לא יפה. חסר לו משהו באישיות שלו, בצורת האדם האמיתית שלו, מפני שצורת האדם האמיתי, שהקב'ה ברא בתחילת הבריאה, היא: 'ויהי האדם לנפש חיה' – 'לרוח ממללא'. הדיבור הוא הביטוי של האדם. זה היה חטאם של דור הפלגה, אבל כשמדברים עם נח, שהיה הכשר היחיד שבדור, התורה מלמדת שאל תוציא מפיך דברים מגונים אם אתה יכול לומר זאת בצורה מתוקנת.
 
'דע מה למעלה – ממך'
הבריות באותו הדור היו כ'כ מושחתות שהשחתה זו השפיע גם על הבהמות ועל האדמה. מה הפשט? הבהמות ראו אותם וחיקו את מה שהם עשו? גם האדמה חיקתה אותם? אלא צריך לומר שהאטמוספירה משפיעה.
השפ'א אומר (פרשת תזריע שנת תרל'ד) שכתוב בספרים (בהערות למטה כתוב שהכוונה לספרי הקבלה) שהאדם כלול מכל הנבראים. דומם, צומח חי, והוא למעלה מכולם. דהיינו זה שיש דומם צומח וחי, אין הכוונה שיש דומם, ויש סוג אחר – צומח, שאין בו את התכונות של הדומם. ויש חי, שאין בו את התכונות של צומח. ויש מדבר, שאין בו את התכונות של דומם, צומח וחי. אלא בכל אחת מן המדרגות יש מה שלפניה ועוד תוספת. והאדם כלול מכל התכונות שיש בדומם, בצומח ובחי, ויש לו גם את המעלה העצמית שלו כאדם. וממילא ברגע שהאדם ח'ו הושחת, זה לא שרק הוא הושחת, אלא כל מה שיש בו מתכונות הדצ'ח הכל נרקב. זה לא שאם האדם מושחת הוא הופך מאדם לחי, או שאם החי מושחת הוא הופך להיות צומח. ברגע שאין לך את המעלה שקשורה אליך - הכל למפרע נגמר. זה מה שאומרת לנו התורה פה – 'כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ', האדם השחית את כל מה שיש בו – את הדומם, הצומח והחי ברגע שהוא השחית את ה'אדם' שבו.
וזה מה שכתוב בפרקי אבות 'דע מה למעלה ממך' אומר ר'ח מולאזין: תדע שכל מה שיש למעלה - הכל זה מהאדם. האדם הוא בעצם השליט בעולם. הוא מנווט את כל מה שקורה. לכן 'כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ' - אפי' בהמות ודברים אחרים.
 
דור המבול ודור המדבר
מוסיף ע'כ ר' צדוק בספר 'צדקת הצדיק' (אות צה', ואות קע'). הוא כותב כך: 'בימי הנעורים רתיחת התאווה מתגברת, וזה היה דור המבול. כמו שכתוב שמה: 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו'. אבל ג'כ הוא מסוגל ג'כ טוב הרבה מצד היצה'ט והחשקות לד'ת. וזה היה דור המדבר, כמש'כ: 'זכרתי לך חסד נעורייך'. וכתוב בזוהר בפרשת פנחס: הם אותם הנפשות שהיו כבר ראויים לקבל את התורה בדור המבול אילו זכו, ושם הייתה נשמת משה. כמו שכתוב משה מן התורה מניין? התורה אומרת פס' 'בשגם הוא בשר'. 'בשגם' – וכך יהיה בדורו של משיח, שהטוב יתגבר על הרע ויהפך לטוב'.
הוא אומר פה דברים שהם ממש מים קרים על נפש עייפה. העולם, וכל אדם (כיוון שהאדם הוא 'עולם קטן'), מורכב מטוב ומרע. יש לו שעות שבהן הוא יכול להיות דור המבול, ויש שעות שבהן הוא יכול להפנות את אותה תאווה חיובית לחשקת התורה. והוא מביא בשם הזוהר, שאותו דור שהיה במבול ולא הצליח, הצליח בדור אחר. וכך, הוא אומר, יהיה לעתיד לבוא. וכמו שהבאתי מהרב בשם הרמח'ל שיש דברים שנלמדים לדורות מהמבול, גם בעניין הזה, בדור כמו שלנו, (נעזוב את אומן בצד. אתם יודעים שהאומן שלנו זה להיות פה בשמחת בית השואבה ובר'ה. יש כאלה שאומן בשבילם הוא במקום אחר). הכחות שאדם יכול לקחת מהזמנים האלה הם הכוחות להדמות יותר לדור המדבר מאשר לדור המבול. זה מה שאומר ר' צדוק. אותם הכחות, יכולים לשמש לפה, ויכולים לשמש לפה. יש רצונות שהקב'ה נותן לאדם את היכולות להוציא אותם מהכח אל הפועל. לשם כך צריך גם את התקופה של ההתכנסות, כמו שראינו לעיל באוה'ק. כמו שכהן מובדל משבט לוי לא כדי להישאר מובדל. וכמו שלוי מובדל משאר עמ'י לא כדי להשאר מובדל אלא כדי שישפיע, וזו המגמה של עמ'י, 'אתה בחרתנו מכל העמים' - כמו הבדלה של אור וחושך, לא פחות מזה. כדי שנוכל להיות אור לגוים.
ושוב, כמו שכותב הרב במוסר אביך - כל אחד עם תיבת הנח שלו, עם התקופה שלו. כל אחד והזמן המתאים לו. הכל כדי להידבק בתורה לא בתור קניין חיצוני. כמו שהרב כותב: 'כשם שהדור לא מוציא את סגולותיו אלא רק בא'י, כך האדם לא מוציא את סגולותיו אלא רק ע'י התורה'. כמה שאדם מדובק יותר בתורה כך הוא גורם יותר נחת רוח למקום. זהו התפקיד האמיתי של יצירת האדם. הקב'ה קידש את יום השבת. 'ויקדשהו'. במה הוא קידש אותו? אומר רש'י: בכך שהמן לא ירד בשבת, וירד כפול ביום שישי. שאלתי באיזה מקום בשבוע שעבר: אנו מדברים על שבת לכל הדורות, מדוע רש'י אומר שהקדושה של שבת מתבטאת בדור המדבר שהיה בסה'כ ארבעים שנה? היינו מצפים לומר שהקב'ה קידש את השבת בדבר שמתבטא בחיי העולם כולו?
לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, ככה אומרים חז'ל. אלא שרש'י לא מתכוון דווקא על הדוגמא הספציפית של המן. רש'י מתכוון לומר שיש משהו רוחני בשבת שהתבטא בזה שהמן לא היה צריך לרדת בשבת, כיוון לא היינו צריכים להתעסק אפילו עם לחם כזה שהגמ' ביומא אומרת שזה לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו, לחם שנבלע באיברים. אז רש'י רק הביא דוגמא, ראיה, לבטא שהקב'ה קידש את השבת כך שאפילו למן, שהוא הדבר הכי עדין, לא נזקקים.
וכמו שהבאתי פעם מהאבן עזרא, 'ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו', במה הוא קידש אותו? שאדם בשבת יכול להבין ד'ת שהוא לא מבין ביום חול. כך כותב הראב'ע פעמיים. גם בספר בראשית, וגם בעשרת הדברות בפרשת יתרו.
זו המגמה שהקב'ה ברא אותנו בעולם. 'עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו', 'כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו'. 'שם ה'' - הכוונה היא על התורה, כל התורה היא שמותיו של הקב'ה, וזו התכלית והמגמה של הבריאה.
וגם אם באמצע לא 'הולך', לומדים מפרשת נח כשזה לא 'הולך', אז יש תיבה. והקב'ה לימד אותנו כבר מתחילת הבריאה שיש לנו יכולות להגיע למטרה, גם אם באמצע אנו רואים שיש לנו דור הפלגה, דור המבול, דורות שהיו לפני אברהם אבינו, אחרי אברהם אבינו.
שבעז'ה יהיה לנו כח להוציא מן הכח אל הפועל את כל המחשבות הטובות שיש לנו.
שבת שלום!