דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
וישלח

'וירא יעקב'
'וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשיו אחיו ארצה שעיר שדה אדום... כה תאמרון... כה אמר עבדך יעקב... וירא יעקב מאד ויצר לו'. אחרי הפחד שלו, אומר יעקב אבינו נוסח של תפילה 'ויאמר יעקב אלוקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עימך'. דהיינו, הקב'ה הבטיח לי. ובכל זאת מיד אח'כ ממשיך יעקב: 'קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כי במקלי... הציליני נא מיד אחי מיד עשו... ואתה אמרת היטיב איטיב עימך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא ייספר מרוב'. אומרת הגמרא (שבת לב.), ומביא אותה רש'י: 'קטנתי מכל החסדים' - נתמעטו זכויותי ע'י החסדים והאמת שעשית עימדי, לכן אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא שיגרום לי להימסר ביד עשו. מדוע יעקב פוחד? הרי הוא קיבל הבטחה! אומרת הגמרא 'אין הבטחה לצדיקים בעולם הזה', כמו שרש'י אומר 'שמא נתלכלכתי בחטא'. אבל למה יעקב אבינו מקדים ואומר 'קטונתי מכל החסדים ומכל האמת', ולכן אני ירא שמא החטאים שלי יגרמו שאני בכל זאת אמסר ביד עשו? אין קשר לכאורה בין שני הדברים! יעקב אבינו קיבל הבטחה והוא פחד שמא יגרום החטא והקב'ה לא ימלא את ההבטחה שלו. למה הוא צריך להוסיף גם 'קטנתי מכל החסדים' – שנתמעטו זכויות ע'י החסדים והאמת? יוצא שהוא אומר פה שני דברים: אם לא היו מתמעטין זכויותי ע'י זה שהקב'ה היטיב עימי, אז גם אם נתלכלכתי בחטא יכול להיות שהוא היה מקיים. אבל אם יש כאן תרתי לגריעותא - גם שנתמעטו זכויותי וגם שעשיתי חטאים אז הוא פוחד שמא יגרום החטא.
'ואתה אמרת היטב איטיב עמך'
שואל הרמב'ן על התורה למה יעקב אבינו מוסיף מיד אח'כ 'ואתה אמרת היטב איטיב עימך'? אם יעקב פוחד על אף ההבטחה שמא יגרום החטא, אז מה הוא אומר לקב'ה 'ואתה אמרת היטיב איטיב עימך'? שאלה בפשט. הרי אם הקב'ה הבטיח לו ובכל זאת הוא פוחד שמא יגרום החטא, ולא רק שהחטא יגרום אלא גם נתמעטו זכויותי. אז מדוע הוא אומר לקב'ה אני מתפלל לפניך 'אתה אמרת היטיב איטיב עימך'? הרי הוא אמר רגע קודם שהוא מפחד בגלל שנתמעטו זכויותיו, אז מה זה משנה 'ואתה אמרת היטיב איטיב עימך'? הרי את זה הוא כבר אמר קודם, מה הוא מוסיף פה?
אמונה וביטחון
הסוגיה הזאת היא סוגיה עמוקה מאד מאד, היא עמוקה לא רק בנוגע ליעקב ועשו. זה נוגע לעוד עומקים. הרמב'ן כותב שזה 'מעשה אבות סימן לבנים' איך מתנהגים עמ'י בגלות, אבל זה גם סוגיות הכי מהותיות והכי גדולות בענייני אמונה ובטחון. ואני אפרט קצת.
איפה הביטחון של יעקב אבינו? נניח שהקב'ה לא הבטיח לו, ונניח שהוא ירא שמא נתלכלכתי בחטא, וגם נתמעטו זכויותיו. נו, אז מה? איפה מידת הביטחון? אדם בזמן שנתמעטו זכויותיו ונתלכלך בחטא ואין לו הבטחה מהקב'ה לא צריך לבטוח בקב'ה? איפה זה כתוב? ויותר מכך, 'רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו' (תהילים לב,י), אומרים חלק מהפרשנים 'רבים מכאובים לרשע', והרשע הזה אם הוא יבטח בה' על אף שהוא רשע חסד יסובבנו. יש עוד הסבר, אע'פ שזה אולי לא הפשט של הפסוק. 'רבים מכאובים לרשע והבוטח בה'' – פסיק. המכאובים הכי גדולים של הרשע זה שהוא לא יכול לראות מישהו שבוטח בקב'ה, כי הקב'ה שומר את הצדיק הזה. וזה נכון בפשט אע'פ שזה לא נשמע ככה, מפני שהאתנחתא בפסוק הזה היא על המילה בה'. 'רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' – פסיק. זאת אומרת, 'רבים מכאובים לרשע והבוטח בה'' זה הכל משפט אחד. רבים מכאובים לרשע והכאב הכי גדול שלו זה איך יש אנשים שבוטחים בקב'ה, על זה הפסוק אומר - חסד יסובבנו. אבל לולא הפשט הזה אומרים המפרשים וכך כתב בשם בעל ה'לשם' אפילו רשע שבוטח בקב'ה, כהוא הולך לגנוב ח'ו הוא בוטח בקב'ה - חסד יסובבנו. מפחיד, נכון? יעקב אבינו היה ח'ו פחות מזה?
זמן תפילה וזמן עשייה
'מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו' (שמות יד,טו). כשמצרים רודף אחרי ישראל שואל ה'אור החיים' הקדוש איך ואיפה יותר מהזמן הזה זה זמן של צעקה לכאורה? בזמן שהאויב רודף אחריך אתה בא לבני ישראל ואומר להם 'מה תצעק אלי'? מתי זה הזמן הכי נכון לצעוק אם לא בשעה כזאת? והקב'ה אומר לו 'מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו'. אומר שם האוה'ח הקדוש הרי אז הם היו לפני קריעת ים סוף והם לא ידעו שיקרע הים, שיבקע הים. והיה קטרוג של המלאכים 'הללו והללו עובדי ע'ז', אמר הקב'ה למשה רבנו זה לא זמן של תפילה, יש הרבה מקטרגים על התפילה הזו הללו והללו עובדי ע'ז, אז מה הפתרון בשעה כזאת? 'דבר אל בני ישראל ויסעו'. שיקפצו למים. שיעשו פעולה, שהם יראו שהם בוטחים בקב'ה, בשעות כאלו זה יעזור אפילו עוד יותר מהצעקה,  ככה מפרש האוה'ח. זה מה שאמר הקב'ה 'מה תצעק אלי – יש פה זמן של קטרוגים, 'דבר אל בני ישראל ויסעו' – שיכנסו לתוך הים [זה מה שאומרים קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, צריך לקפוץ למים, זה לא בגיל שלכם אבל].
'בטח בה', ועשה טוב'
עוד יותר, כתוב בפסוק 'בטח בה' ועשה טוב שכון ארץ וראה אמונה' (תהילים לז,ג). אומר הרמב'ן בספר אמונה ובטחון (פ'א): 'בטח בה' ועשה טוב' לא כתוב עשה טוב ואז תבטח בקב'ה, אלא קודם כתוב בטח בה', זה השורש. ועשה טוב, הביטחון לא קשור בעשיית הטוב. זה מידה באדם אם הוא סומך על הקב'ה או לא. לכן אומר הרמב'ן זה מדויק בפסוק, בטח בה' גם עוד לפני שעשית את הטוב. לא שאתה לא צריך לעשות, צריך לעשות, אבל ביטחון בה, זה עניין בפני עצמו. אז מכל המקורות האלה שאפשר להוסיף עוד ועוד, איפה הביטחון של יעקב אבינו? עוד בפרט שהקב'ה כן הבטיח לו, האם באמת יעקב אבינו לא היה בעל ביטחון?
וירא – וילן?!
הרי אחרי שיעקב אבינו התפלל מה כתוב אח'כ? שהוא לן בלילה ההוא. (ראיתם פעם אדם שפוחד מעשו שמגיע עם כל החסידים שלו - ארבע מאות איש עמו, והולך לישון? ועוד היה לו גם 'ספודיק'. כתוב שהוא היה איש שעיר.) באופן טבעי הוא היה צריך להתחבא. איך יעקב הולך לישון? ואם הוא הולך לישון איך אפשר להירדם? זאת אומרת שהפחד היה ליעקב אבינו זה לא המושג של הפחדנות שאנחנו מכירים. היה פה איזה משהו קצת יותר גבוה שיעקב אבינו חשש ממנו, מפני שאם מדובר כאן על פחד טבעי כמו אצל רוב הבריות, איך אפשר ללכת לישון? הרי זה הפוך מוירא!
אלהא דמאיר ענני
יש תפילות שכתוב שם 'אלהא דמאיר ענני', על מה מדובר פה? מה הפשט? על איזה ר' מאיר מדובר פה? ר' מאיר בעל הנס? הקב'ה שעשה נס לר' מאיר תענה גם לי תעשה גם לנו ניסים? הרי לא מתפללים על ניסים! אלא יש עוד פשט. יש מחלוקת בין ר'מ לר'י (קידושין לו.). ר'מ אומר 'בין כך ובין כך קרואים בנים', ר' יהודה אומר 'קרואים בנים רק בזמן שישראל עושים רצונו של מקום', על זה אנחנו מתפללים. אלהא דמאיר עננו. הרשב'א בתשובות כותב שהלכה כמותו אע'פ שר'מ ור'י הלכה כר'י, פה הלכה כר'מ ש'בין כך ובין כך קרואים בנים גם כשלא עושים רצונו של מקום. על זה אנחנו מתפללים אלהא דמאיר עננו. גם אם אנחנו לא עושים רצונך תהיה קרוב אלינו, אז למה יעקב לא חשב כך?
הרגשת חוסר הביטחון כניסיון
כתוב בכמה וכמה מסוגי הספרים: כשהקב'ה רוצה להיפרע ממשהו ח'ו אז לא שהוא רק מסיר השגחתו ממנו אלא הוא מביא לפתחו כל מיני תקלות כדי שלא יהיו לו זכויות. איפה זה כתוב ביסוד? ויש דבר דומה שצריך לדעת אותו, ברמב'ם. ברמב'ם בפירוש המשניות, 'עת לעשות לה' הפרו תורתך' (ברכות ט,ה), כותב הרמב'ם דבר מזעזע מאד מאד. כשיש עת לעשות לה' שהוא רוצה להוביל מהלך מסוים, לפעמים הקב'ה גורם שיהיה 'הפרו תורתך' שהרמה הרוחנית תרד ואז הוא יוכל להוביל את המהלך, משהו מפחיד. על אותו עיקרון כתוב בספרים שלפעמים כשהקב'ה רוצה לתת איזה מכה קטנה לאדם הקב'ה מוציא מהבן אדם את מידת הביטחון. הוא מחליש אותו. נותן תחושה לבן אדם מי אני ומה אני, והוא לא יודע שזה הניסיון הכי גדול של הבן אדם שאפילו הכי אני בוטח בקב'ה. אלהא דמאיר ענני, בין כך ובין כך קרואים לך בנים, אין קרבה יותר גדולה מקרבה של בן לאבא. תמיד אנחנו צריכים להיות קרובים אליו, ומזה יעקב אבינו פחד. הוא פחד שתינטל ממנו מידת הביטחון. שאולי ח'ו בגלל מה שעשו רודף אחריו אז אולי זה עצמו נשלח אליו להביא אותו להרגשה שכאילו הקב'ה קצת התרחק ממנו וזה הצרה הכי גדולה. זה מה שכתבו בפסוקים 'וירא יעקב מאד ויצר לו'. כתוב בעל ה'לשם' בשם ה'אלשיך הקדוש' וירא יעקב מאד, ויצר לו מ-וירא יעקב, מה קורה לי שאני פתאום מפחד? לא שיעקב לא באמת סמך על הקב'ה. הוא לא יותר גרוע מ'הללו והללו עובדי ע'ז' מה שהבאתי לכם מהאוה'ח הקדוש שזה הזמן שצריך לקפוץ למים, איך יכול להיות שיעקב אבינו לא היה בביטחון כזה? אבל היות והוא ראה שהולך להיות פה משהו גדול עם עשו, והוא לא ידע לקראת מה הוא הולך, הוא אמר אולי זה יחליש אותי. לכן הוא חזר ואמר 'ואתה אמרת היטיב איטיב עימך'. זה לא שהוא לא בטח בקב'ה, הוא בטח! אבל הוא לא רצה שתהיה לו חולשה.
ולא נבוש כי בך בטחנו
אומר הגר'א על מה שאנחנו אומרים כל יום בתפילה 'ולא נבוש כי בך בטחנו' – זה לא מלשון בושה, על איזו בושה מדברים פה? אלא הוא אומר שזה מלשון 'מדוע בושש משה לבוא'. אנחנו בוטחים בקב'ה אז אנחנו רוצים שהישועה תבוא כמה שיותר קרוב, כמה שיותר מהר, על זה אומרים ולא נבוש. מפני שאדם כגודל הביטחון שלו בקב'ה הוא גורם שהדברים יהיו. אז אנחנו רוצים שהקרבה היא תפעל כל עוד שאנחנו קרובים שלא יהיה לנו רגע כאילו של ריחוק והכל מתרחק. ולא נבוש כי בך בטחנו. זה היה המהלך עם יעקב אבינו.
ועל כך מוסיף ה'שפת אמת' לפחות בחמישה מקומות. (וישלח תרמ'ד, בשלח תרל'א, פורים תרל'ד ועוד) [למה אני מביא את השפת אמת? מפני שהקב'ה מסובב הסיבות בדרך לא דרך גרם לי השבוע להיות ליד הציון של ה'שפת אמת'. לא חלמתי לא חשבתי אבל הייתי במקום מסוים, ואמרו תראה הטיסה צריכה להיות פה ופה, תוך חצי שעה יש לך זמן אם אתה רוצה להגיע לשם, מה אתם אומרים יכולתי להגיד לא? אי אפשר להגיד לא. באמצע הלילה. במחשכים הושיבני, הגמרא אומרת זו תלמודה של בבל. למה תלמודה של בבל זה נקרא במחשכים הושיבני, מה זה חושך? אומר הנצי'ב על התורה – גם בזמן שאדם נמצא בחושך מה שמאיר לו זה תלמודה של בבל. כשאדם לומד ספר שהוא רואה בו משהו כזה, שמאיר לו גם את החושך. זה נמצא איתו בכל מקום. אז לכן אני מביא את השפת אמת.]
[אני אקדים לכם סיפור, כשהיה סיום הש'ס לפני פינוי גוש קטיף אז אבי זצ'ל על אך שהיה כבר בגיל זקנה מתקדמת ירד לגוש קטיף להיות איתם בסיום הש'ס האחרון, אז היה טרטור נוראי, הגיע לשם באמת לא היה לו כח, אבל הוא הכין לעצמו משהו לומר להם הוא אמר לי 'יעקב תקריא את זה אתה', לכן אני זוכר את זה. כתוב בשאילתות אפילו צדיק גמור צריך להשתתף בצער הציבור, שואל הנצי'ב על השאילתות פירוש העמק שאלה מה הרבותא? מי יצטער עם הציבור אם אל הצדיק הגמור? אז מה השאילתות כותב אפילו הצדיק הגמור? שאילתות בתקופת הגאונים, אבי זצ'ל היה נוהג כל שבת בבוקר לפני התפילה ללמוד שאילתות על הפרשה, וגם לפעמים אם קצת איחר היה קורא את זה במהירות הבזק לא להפסיד את המנהג. אז שואל הנצי'ב מה הרבותא אפילו צדיק גמור? אז אבי אמר להם ש אפשר להסביר את הפשט ע'פ השפת אמת על פורים. כתוב במגילה ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, מה זה כל אשר נעשה? אומר השפ'א מרדכי ידע גם את הטוב שבסוף יהיה, הוא לא רק ראה את הצרות של המן הוא גם ראה שהקב'ה יוציא אותנו מכך, אז אחד שכבר יודע את הטוב שאמור להגיע, אז על מה הוא צריך להצטער? על מה הוא צריך להתפלל? בשביל מה הוא צריך לעשות תפילות המוניות בכותל ובכל מיני מקומות כמו שהיה אז פעם של עשרות אלפי איש אם לא יותר? אומר השפ'א הוא ידע את כל אשר נעשה אבל הציבור הצטער אז צריך להיות שותף עם הציבור, לכן מרדכי זעק זעקה גדולה על אף שהוא ידע את כל מה שנעשה. אבי זצ'ל הסביר שאולי זה הפשט השאילתות אפילו צדיק גמור שהביטחון שלו בקב'ה הוא עצום, הוא בטוח שיש אור ברצה מנהרה, אבל הציבור מצטער, הוא צריך להצטער עם הציבור על אף שהוא יודע.] אומר השפ'א אז גם אם יש הבטחה ליחיד או לציבור צריך שהאדם יהי שותף עם הקב'ה, אל תגיד: הקב'ה הבטחת לי אז לא צריך כלום, אני כבר אשב ככה. לא, הקב'ה הבטיח לך מפני שהוא יודע שאתה אדם מושלם ואם לא תתפלל על זה אז חסר משהו בשלמות שלך. אז גם כשיש הבטחה זה לא מנקה את האדם מה'אתערותא דלתתא' שצריך להיות מצידו. ועל זה השפ'א חוזר חמש פעמים, על היסוד הזה. שזה הייתה התפילה גם פה אצל יעקב אבינו. זה שיש הבטחה לא אומר שלא צריך להתפלל, מפני שאנחנו רוצים שההבטחה תקוים ב'ולא נבוש' וכמה שיותר מהר ולא רק מלשון בושה, ושכל הזמן נהיה קרובים לקב'ה בשיא הביטחון שבשר ודם יכול להיות ועל זה צירף יעקב אבינו את התפילה שלו.
זכות אבות וברית אבות
ומעין זה כותב הרב ב'עין איה' (שבת חלק א, פרק שני, באות קצ'ד) מעין מה שאומר השפ'א. הגמרא (שבת נה) אומרת תמה זכות אבות בדור מסוים. אז על מה אנחנו מתפללים? כותב הרב אם עושים לו נס מנכים מזכויותיו מפני שאם עושים לו נס אז הוא כבר חדל מלהיות פועל הוא רק נפעל והכוחות המוסריים שהשפיע השי'ת בעולם נותנת לכל אדם שכבר הגיע להיות פועל וחי בפעולו שזהו שלמותו. ואם ימצא לו מעמד שהוא על ידו רק נפעל אז על זה אומרים אם עושים לו נס בלי שאתה שותף מנכים לו מזכויותיו. (כדאי לראות את הקטע הזה בעין איה, ולעיין היטב היטב בעין איה לברכות פרק א' אות קמ'ג). וכשהגמרא אומרת תמה זכות אבות אז התוספות שם שואל איך אנחנו אומרים זכות אבות בתפילה? אומר התוספות זכות אבות תמה, אבל ברית אבות לא תמה. מה ההבדל בין זכות אבות לברית אבות? הרב באיגרת תקנ'ה אומר שבעמ'י יש את מה שיש לנו מצד המעשים שלנו, ויש מה שהוא יותר עמוק מצד הסגולה שקיימת. שם כותב הרב שזה מה שאומר תוספות. זכות אבות על פי המעשים תמה, זה היה עד דור מסוים. אבל ברית אבות זה משהו סגולי לא קשור שהוא מעל המעשה לכן זה נקרא ברית, אנחנו מתפללים על סמך הברית אבות, על הסגולה. על הקישור הבלתי נפסק. ככה אומר התוספות.
אבל אחד הראשונים בספר אור זרוע בהלכות תפילה וגם בחידושי אגדות למהר'ל מפראג שם (שבת נה) אומרים הסבר אחר. תמה זכות אבות בסתמא, אבל אם האדם משתף את התפילה שלו והוא מזכיר בתפילה את האבות והוא רוצה להיות מחובר אליהם, על זה לא אמרו תמה זכות אבות. לכן בתפילה אתה יכול להזכיר זכות אבות כי אתה מבקש בפה, אתה מביע את הרצון, אדם שהביע את הרצון הוא מקבל יותר. אז זה אותו יסוד מה שאמרנו פה על השפת אמת ועין איה. לכן פה יעקב אבינו גם אחרי ההבטחה הוא היה צריך להתפלל, למה? מפני שגם כשיש הבטחה זה לא אומר אתה תשב בשקט אלא אתה צריך להיות ביחד עם הקב'ה, הביחד הכי גדול זה כשמתפללים.
מידת הדין ביעקב
הגר'א כותב במשלי (כה,טו) למה יעקב פחד שמא נתמעטו זכויותיו, למה לא מצינו את זה אצל אברהם ויצחק? יעקב היה צדיק יותר גדול, מה היה חסר ביצחק? עקדת יצחק, מסירות נפש, עליו לא כתוב שמא נתמעטו זכויותיו, למה רק יעקב? אומר הגר'א: יש שני מיני תפילות, אחד שהוא מבקש שהקב'ה יעשה למעון רחמיו וחסדיו כמו שאנו אומרים בנשמת עד הנה עזרונו. מה עזר לנו עד היום? אומר הגר'א רחמיך, לא בגללנו. ולא עזבונו ומה שלא עזבת אותנו זה בגלל חסדיך. והיות ואתה ככה מתנהג איתנו אז לכן אנחנו בטוחים שאל תטשנו ה' אלוקינו לנצח, כי אילו זה היה בשבילנו אז היינו צריכים לירא שמא יגרום החטא. אבל כאשר הוא למען חסדיך אז אנחנו לא מתייראים כלל, כי החסדים קיימים תמיד. לכן אברהם אבינו שהאמין בה' לא היה מתיירא אפילו שמא יגרום החטא, למה? ויחשבה לו צדקה, הוא ידע שכל מה שהקב'ה נותן לו זה לא בשבילו כלל. וזה מה שאומרים בהבדלה 'הנה א-ל  ישועתי אבטח ולא אפחד', א-ל זו מידת החסד, וכאשר אנחנו נמצאים בחסדו אז הוא ישועתי ואני אבטח ולא אפחד. לא אפחד הכוונה שמא יגרום החטא. אבל יעקב וירא יעקב מאד שמא יגרום החטא, מפני שהוא ביקש בשביל מצוותיו והוא לא ביקש מצד מידת החסד. הגר'א אומר פה דבר הפלא ופלא. יעקב פחד שמא יגרום החטא מפני שהוא חי במידת הדין לא במידת החסד, יעקב איש האמת, אמת זה מידת הדין. 'אם יהיה אלוקים עימדי', על מה הוא ביקש? 'בראשית ברא אלוקים' זה מידת  הדין. 'אם יהיה אלוקים עימדי', הוא רצה להמשיך להתנהג בעולם ע'פ המעשים שלו, לא בגלל פרוטקציה, לא בגלל חסדים. ככה מפרש שמה הספורנו, ויש מי שהקדים כבר את הספורנו.
הטבע – שם אלוקים
התוספות יו'ט בפרק שביעי ממסכת ברכות כותב למה כשאנחנו מברכים ברכת המזון אנחנו אומרים נברך לאלוקינו שאכלנו משלו, למה פה מזכירים את אלוקינו דווקא? וכשמברכים את ברכת התורה אז אומרים קודם כל את שם ה', שם הוי'ה? אומר התוספות יו'ט, מאן דחיי, דיהיב חיי, יהיב מזוני. הקב'ה שברא את העולם בדרך הטבע אז הוא מנהל אותנו ע'פ הטבע שצריך להיות והטבע של העולם שהקב'ה ייתן מזונות ומכין מזון 'לכל בריותיו אשר ברא'. מה זה 'בריותיו אשר ברא'? זה חלק מצורת הבריאה, לכן שמה בזימון אנחנו אומרים נברך לאלוקינו שאכלנו משלו, המזון בא לפי הדין שצריך לתת. תורה ניתנה לנו במידת החסד, ככה אומר התוי'ט. ולכן כשיעקב אבינו ביקש 'אם יהיה אלוקים עימדי ושמרני', מה הוא ממשיך הלאה? 'ונתן לי לחם לאכול', זה מצד הדין. גם 'בגד ללבוש'. רק יעקב אבינו הוא זה שיכל לומר קטנתי מכל החסדים. אני יעקב אבינו, איש האמת, מצד הדין כשהקב'ה מתנהג איתי במידה של חסד, זה לא לפי ההנהגה שלי בעולם לא לפי השאיפה שלי, אז כשהקב'ה עושה איתי חסד כמו שאומר רש'י נתמעטו זכויותי. אבל אברהם לא אמר את זה ויצחק לא אמר את זה מפני שכל אחד הייתה לו הנהגה אחרת בעולם, לכן זה מובלט דווקא אצל יעקב.
'ויותר יעקב לבדו'
אני רוצה להוסיף עוד משהו. יעקב אבינו כתוב שהוא נותר לבדו. תשאלו כל אחד מה זה נותר לבדו? 'נבך' מסכן, בודד, לבדו מלשון בדידות. שמעון ולוי ידעו להחזיק נשק, איך עם נתנו ליעקב להישאר לבד? רק נגד שכם חכמה להיפגש? עכשיו הם נותנים לאבא שלהם להישאר לבד? ויעבר את הנחל, לא אני שואל זה הראשונים שואלים, זקנים מבעלי התוספות, ואיפה יהודה שהיה גיבור, היה מלך, איך הם השאירו את האבא לבד? אז העולם אומר מה שהאבא עושה לילדים בד'כ הילדים לא יודעים להחזיר את זה לאבא, אבל זה לא תמיד נכון. אומרים חז'ל (בראשית רבה עז,א) זו טעות בפירוש, 'ויוותר יעקב לבדו הדא הוא דכתיב ונשגב ה' לבדו ביום ההוא'. ה'לבדו' של יעקב זה לא שהוא הי 'נבך', מסכן, לבד, בודד. בדיוק הפוך, פה הוא הגיע לשיא המעלה שלו. אדם שיודע להיאבד לא רק עם עשו, אלא גם עם שרו של עשו, והוא מנצח אותו, והמלאך מודה לו. והמלאך אומר לו עכשיו הגיע זמני לומר שירה, למה עכשיו הגיע זמני לומר שירה? מפני שכתוב שמלאכים לא יכולים לזמר לקב'ה אלא רק בזמן שישראל גם הם יכולים לשיר. תראו מה אומרים בתפילה בבוקר וכולם מקבלים עליהם עול מלכו שמים.. מספרים זה לזה. פעם כתוב ברעש גדול פעם כתוב בדממה דקה, רק אח'כ אנחנו אומרים על המלאכים 'ברוך כבוד ה' ממקומו' ואחרי זה לא-ל ברוך נעימות יתנו, למלך א-ל חי וקיים זמירות יאמרו ותשבחות ישמיעו. עד עכשיו הם רק סיפרו סיפורים, אבל כשמתחילים לספר את מה שהקב'ה עושה בעולם, ובפרט לישראל, אז יכולים גם לשיר. אומר המלאך ליעקב בגלל שאתה כרגע הגעת למעמד כזה, ויוותר יעקב לבדו שהוא ניצח את שרו של עשו, על זה אומר המדרש פה יעקב אבינו הגיע לשיא השיאים שלו, להיות לבדו, אותו לבדו כמו שכתוב על הקב'ה ונשגב ה' לבדו (עיין בספר תפארת שלמה על התורה).
'ומלכים מחלציך יצאו'
הקב'ה מברך אותו אח'כ ומלכים מחלציך יצאו. מה המידה כנגד מידה פה? מלכות אמיתית על פי התורה זה כמו שחז'ל מגדירים. מי שאין על גביו אלא ה' אלוקיו, מי שיש לו מורא בשר ודם הוא לא מלך, זה לא מלכות של התורה. מלכות של התורה זה שאין על גביו אלא רק ה' אלוהיו, זו משנה בהוריות. יעקב כשנלחם עם שרו של עשו, הוא הגיע לשיא השיאים שאין על גבו אלא רק ה' אלוקיו. אין לו מורא בשר ודם. לכן אז הוא התברך במלכות, זו המהות של המלכות. ורש'י אומר איפה התקיימה הברכה הזאת? אצל שאול המלך. שאול זה היה מלכות זמנית, זה לא היה משבט יהודה, מתי שאול איבד את המלוכה? כתוב בפסוק 'כי יראתי את העם'. ברגע ששאול הוא כבר לא בתחושה שאין על גבי אלא רק ה' אלוקיו, אלא ומורא בשר ודם, 'כי יראתי את העם'. זה מה שהוא אמר לשמואל הנביא, באותו רגע אמר לו שמואל הנביא קרע ה' את מלכות ישראל מעליך מפני שכל מה שנהייתה בעולם מלכות שאול, מה שהובטח ליעקב מלכות, זה בגלל שהוא היה ויוותר יעקב לבדו, כמו ונשגב ה' לבדו ביום ההוא שאין לו מורא בשר ודם.  אז הוא קיבל מלכות אבל כשהמלכות מעידה על עצמה שיש לה מורא בשר ודם אז הכל הולך.
כמו שדברנו, כן הנהגה ניסית לא הנהגה ניסית, יעקב רצה בדרך הטבע. וזה ההבדל בין אברהם ויצחק לבין יעקב, מה שהבאנו מהגר'א. יש כאלה שהקב'ה מנהיג אותם בחסד, ויעקב רצה ש'יהיה אלוקים עימדי' במידת הדין. ולכן הוא ידע שכל פעם שהקב'ה יעשה איתו חסד זה ימעט מזכויותיו מה שלא מצינו אצל אברהם ויצחק. ובגלל שההנהגה שלו הייתה ע'פ הדין לכן הוא היה צריך לצרף את התפילה גם אחרי ההבטחה, והפחד שלו כמו שאמרנו מקודם זה היה שהוא לא יגיע למצב שבגלל שעשו רודף אחריו הוא ירגיש ח'ו כאילו הנה עתה הקב'ה קצת יוצא ממני, הקב'ה תמיד איתנו, ועל זה הוא התפלל.
יעקב לא הסתפק כך בתפילה, אלא התקין את עצמו לדורון, תפילה ומלחמה. וכתב רבינו בחיי, שמכאן למד גם חזקיהו המלך שהכין עצמו גם לתורה על ידי שנעץ חרב בבית המדרש כנגד מי שאינו עוסק בתורה (עיי'ש). זאת אומרת, חלק מההכנה למלחמה הייתה על ידי לימוד התורה. הדבר מבואר מאוד, שהרי בדורון ותפילה הוא השתמש בפועל ואילו מלחמה עם עשיו לא הייתה כאן, אלא רק עם שרו של עשיו – מלחמה רוחנית. וגם על זה צריך להתכונן למאבק שעניינו ביסודו הוא רוחני. וייתכן גם לפרש, הכין עצמו – הכוונה גם את עצמותו הוא הכין. 'היכון לקראת אלוקיך ישראל', ומתוך כך פעל בשלושה דברים.
מתפללים על נס?
הנהגה ניסית זה לכאורה לא הנהגה טבעית, הקב'ה ברא את העולם בהנהגה הטבעית 'כמה משונה אדם זה שנעשו לו ניסים'. אבל חנוכה הבא עלינו לטובה כתוב מפורש שמתפללים על הנס, מי ששכח לומר על הניסים בתפילה או בברכת המזון יאמר בסוף הרחמן יעשה לנו ניסים כמו שעשית עם אבותינו ואומרים שמה את כל הנוסח בימי מתתיהו. הט'ז וכל המפרשים שואלים הרי לא מתפללים על מעשה ניסים? מה שבעינינו נראה כנס. כל האומר הלל בכל יום הגמרא אומרת שהוא מחרף ומגדף, למה? אומר הלל כל יום! מה זה שונה מתפילה שלשו פעמים ביום? אומר ה'משך חכמה' בתחילת פרשת בחוקתי שאדם יידע שכל מה שנעשה לו גם מה שנראה בטבע זה הכל נס, רק הדברים שאנו רגילים להם אנו קוראים לזה טבע, דברים שאנחנו לא רגילים קוראים לזה נס, אבל הלל בד'כ אומרים על דבר שיוצא מגדר הטבע, אז מי שאומר את זה כל יום סימן שהוא לא יודע להבחין. אז למה בחנוכה כן מבקשים? אומר בספר 'דברי שאול', וכמה שאנחנו נפנים את זה יותר גם בצד הכללי הציבורי וגם באופן אישי - מתוק מדבש. לא מתפללים על נס בסתם יום, אבל בימים שהקב'ה הנהיג את העולם בהנהגה ניסית אז הוא הטביע חותם באותה התקופה באותם הימים שזה ההנהגה הטבעית שמתאימה לאותם הימים. הדוגמא לכך הוא אומר - חנוכה. באותם שמונה ימים שהיו ניסים אז זה לא שהיה תאריך בלוח השנה ששם היו ניסים אל הקב'ה מנהיג את אותם הימים הוא בצורה ניסית. אז ההנהגה הניסית של ימי החנוכה זה הטבע האמיתי של ימי החנוכה. אז כשאדם בחנוכה מתפלל הרחמן יעשה לנו ניסים לא על התפילה שלו נאמר לא מתפללים על מעשה ניסים. לא מתפללים על מעשה ניסים בימים שההנהגה בעולם היא הנהגה טבעית, אבל הקב'ה כבר לימד אותנו שיש ימים מיוחדים בשנה שההנהגה לא הולכת לפי ההנהגה הטבעית. באותם הימים אדם כשמתפלל תעשה לי נס הוא לא מתפלל נגד הטבע מפני שזה הטבע של ימי החנוכה.
זמני הנהגה ניסית
הרב חרל'פ ב'מי מרום' על התפילה כותב שעל זה אנחנו אומרים 'ועל ניסיך', להודות לקב'ה על ניסיך שאנחנו מכירים שזה נס, אבל זה נס שמתאים לימים האלו, שאלו ימים שהקב'ה הטביע בהם. ו'השואל ומשיב' הזה מביא דוגמא לכך וכבר אמרתי לכם את זה. הוא אומר כך, מים שהרתיחו אותם ואח'כ הם מצטננים, ורוצים לחמם אותם עוד פעם, אז החימום בפעם השנייה הוא הרבה יותר מהר, למה? מפני שהמים כבר נתחממו. לא בדקתי אם זה נכון אבל ככה הוא מביא. אז כשהיה הנהגה ניסית בעולם בתקופה מסוימת בתאריכים ההם הקישור לנס זה לא דבר שהוא לא בדרך הטבע, זה הטבע של הימים האלו. אז כל מה שאדם לא יכול להתפלל להנהגה ניסית זה בימים רגילים. אבל בימים שההנהגה של הקב'ה לפי מה שאנחנו יודעים היא הייתה הנהגה ניסית כגון חנוכה, פורים, פסח. בכל מיני זמנים מיוחדים כאלו שם אין מניעה מלהתפלל על הנס. לכן ההלכה אומרת שמי ששכח 'על הניסים' בחנוכה צריך לחזור ולומר הרחמן הוא יעשה לנו ניסים מפני שהוא מתפלל על צורת ההנהגה של הקב'ה שמתאימה לאותם הימים. אותו דבר בר'ה לפי נוסח האשכנזים, תראם ניסיך עושה גדולות, יש פיוט כזה. בסליחות הראשונות במוצאי שבת לפי מנהג אשכנז אומרים לקב'ה תראם ניסיך עושה גדולות, איפה? על הניסים? כשמגיע ר'ה כל ישראל לבושים בגד לבן, למה? ישראל בטוחין שיעשה להם נס, מאיפה הביטחון פתאום? יש עוד כל מיני דוגמאות כאלה. מפני שכל דבר שמגיע לאדם באמצעות תפילה זה כבר לא נס, ובזה רציתי לסכם את מה שאמרתי. נס זה כשהכל בא משמיים, אבל כשאדם מתפלל על דבר מסוים, בזכות התפילה הדברים שהוא יקבל הם עוברים מגדר של נס לגדר טבעי. מפני שהתפילה היא בדרך הטבע, אמורה לפעול בעולם, לא בדרך ניסית, אלא בדרך הטבע. ולכן יעקב אבינו התפלל, מפני שיעקב אבינו רצה את ההנהגה 'אם יהיה אלוקים עימדי'. יעקב לא רוצה פרוטקציות, לא רוצה חסדים, כדי שמה שהוא יקבל זה לא ייחשב לו כנס. שזה לא תהיה פעולה שתמעט את זכויותיו. יעקב אבינו התפלל, וכל מה שמקבלים באמצעות התפילה זה כבר דבר שיותר קרוב לטבע מאשר לגדר של נס.
יש עוד הרבה הרבה מה לדבר על הנושא הזה, בפרט מה שהתחלתי בהתחלה, על מידת הביטחון. מתי כן מתי לא זה באמת סוגיות עמוקות. יש בזה כל מיני דעות בקדמונים: הרמב'ן וחובת הלבבות, והרב בהרבה מקומות ב'עין איה', זה צריך להיות עניין וסוגיה בפני עצמה. אבל קצת ממה שיעקב אבינו לימד אותנו בפרשה הזאת, צריך לזכור דבר אחד: שכשמגיעים בתפילה ל'ולא נבוש כי בך בטחנו' צריך לזכור טוב טוב על מה אנחנו מתפללים. איך כתוב שם בתפילה? 'על הצדיקים ועל החסידים' כל אחד והנוסח שלו. 'ושים חלקנו עמהם', ומיד אח'כ אומרים 'ולא נבוש כי בך בטחנו'. מה זה 'ושים חלקנו עמהם'? 'כל הבוטחים בשמך באמת ושים חלקנו עמהם' הכוונה היא שגם תגרום לנו שמידת הביטחון היא תהיה חלק מאיתנו. 'ושים חלקנו עמהם' זה לא הכוונה כמו שאמר לי איזה חוסיד אחד שכשהרב'ה שלי נוסע לשוויץ אז אני מתפלל על זה בשים חלקנו עמהם שגם אני אהיה איתו שמה, לא על זה מדובר. 'ושים חלקנו עמהם' הכוונה היא אלו שבוטחים בקב'ה, אני רוצה גם כן להרגיש את ההרגשה הזאת, איך מרגיש בן אדם שיש לו קרבה לקב'ה. הוא מרגיש שהקב'ה מנווט אותו שיש לו השגחה פרטית על זה יש בתפילה בקשה מיוחדת. שיהיה שבת שלום. ובשורות טובות.