דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחת פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
וישב

שטנו של עשו
כתוב בפרשת השבוע: 'וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן'. מסביר רש'י: 'אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה... פירש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה כל גלגולי סבתם, לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם... משל למרגלית שנפלה בין החול, אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה עד שמוצא את המרגלית, ומשמצאה הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל המרגלית. דבר אחר: וישב יעקב הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפחמי תמה אנה יכנס כל הפשתן הזה, היה פיקח אחד משיב לו ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו, כך יעקב ראה כל האלופים הכתובים למעלה, תמה ואמר מי יכול לכבוש את כולן, מה כתיב למטה אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף, דכתיב (עובדיה א יח) 'וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ', ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם'. על רש'י אפשר לשאול שתי שאלות: למה כדי לומר משל כזה צריך 'פיקח אחד'? לכאורה זה דבר פשוט!  שנית, הרי הפחמי לא רצה שישרף כל הפשתן, הוא שאל איך יכנס כל הפשתן לחנות של פשתן, ואם כן, מה התשובה הזו שניצוץ אחד של הפחמי ישרוף את הכל?  השאלה מתעצמת גם לאור דברי רש'י, שמסביר מדוע 'וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי' (בראשית ל כה): 'משנולד שטנו של עשו... בטח יעקב בהקב'ה ורצה לשוב'. אם כך, מדוע יעקב פחד מכל אלופי עשיו, הרי הוא ידע ברוח-קדשו כי ניצוץ אחד מבית יוסף יכלה את בית עשיו, אז מה היה המקום לשאלתו?
קידש שם שמים בסתר
יוסף ויהודה הם האנשים המרכזיים בפרשה, וחז'ל אומרים במסכת סוטה (לו ע'ב) על שניהם שקידשו שם שמים, יוסף שקידש שם שמים בסתר הוסיפו אות האות ה' על שמו, 'עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ', ויהודה שקידש שם ד' בגלוי זכה למלוכה. הרמב'ם (הל' יסודי התורה פ'ה ה'י) אומר: 'כל הפורש מעבירה או עשה מצוה, לא מפני דבר בעולם, לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד, אלא מפני הבורא ברוך הוא כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו, הרי זה מקדש את השם'. החשמונאים, שעל ידם נתקיים 'ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך' ואחר כך 'ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה' לכאורה הסדר היה צריך להיות הפוך! איך בא קידוש השם? ע'י שהקב'ה עושה תשועה שאפילו הגוים רואים את גדולתו, ופה הפוך, קודם כל קידוש השם ומותך כך התשועה הגדולה! בשבוע שעבר הזכרנו את השאלה הזו, ואחר כך מצאתי ששואל את זה הרב יששכר שלמה טייכטל הי'ד בשו'ת משנה שכיר (או'ח רכא), ומסביר שכשהמטרה, התכלית, היא לקדש שם שמים, אז כשיש קידוש השם גם התשועה מגיעה, ולא להיפך. יהודה על שם מה הוא נקרא ? 'הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ד' ', וכמו שיעקב אבינו אומר: 'יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ' ואומרים חז'ל במדרש רבה (ויצא עא ה): 'לאה תפסה פלך הודיה ועמדו הימנה בעלי הודיה, יהודה...  רחל תפסה פלך שתיקה ועמדו כל בניה בעלי מסטירין (מסתירים), בנימין... ', דהיינו: יש פה שתי גישות, יוסף שבא מרחל, כל המהות שלו היתה עבודת ד' בסתר, 'יוסף שקידש שם שמים בסתר', ולכן מצינו שנאמר לעיו 'ויתאפק' (בראשית מג לא) עד ש'וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק' (מה א), היו לו כוחות בלימה. 'מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב' (שה'ש ז ב), וכתוב במדרש רבה  (לך לך מג ט) שהפסוק הזה נאמר על עולי הרגלים, 'בת נדיב', בתו של אברהם אבינו (ע'פ שה'ש רבה ז א: 'ברתיה דרחמי'). אומר השפ'א (לך לך תרמ'ט; פר' שקלים תרל'א) בשם זקנו בעל 'חידושי הרי'ם': הכוונה היא שיש הרבה דברים שבוערים עד לב השמים, אש קודש, ויש לנו את הכח לנעול אותם ולשמור אותם בפנים, ועלינו לפעמים לשים להם מנעל שלא יתפשטו יותר מדי. אש קודש זו לא אש המכלה, זו מידתו של יוסף. לעומת זאת, יהודה, שבא מלאה שתפסה את הדרך של הודיה, עבודתו אינה בסתר, עבודתו היא לקדש שם שמים בגלוי, ולא כניגוד ליוסף, אלא דוקא כהשלמה ליוסף.
מודה על האמת
ניתן לקבל את השיחה במייל Mercazharav@gmail.com
 
המדרש שהבאנו אומר שלאה, בזכות שתפסה פלך של הודיה, עמדו ממנה בעלי הודיה, יהודה, דוד ודניאל. לכאורה, לא ברור מדוע המדרש משווה את ההודיה של יהודה להודיה של לאה, הרי לכאורה מדובר בשתי לשונות שונות – לאה הודתה מלשון הודיה ויהודה הודה מלשון וידוי ('ויאמר צדקה ממני')! לכן, משמע מהמדרש שזו אותה לשון שהודיה ווידוי. וכפי שמסביר הרב זצ'ל בעולת ראיה על מה שאנו אומרים כל בוקר: 'מודה אני לפניך מלך חי וקים': 'ראשית ההופעה של צהלת החיים מביאה עמה את השמחה העליונה בחדות הקודש, שהיא מתבטאת בכל מלא הודה בבטוי ההודאה... ההוראה הלשונית של חובת הודאה, בבטוי 'מודה' ביחוד, משותפת היא להודאה מגזרת תודה, הבאה מתוך הכרת הטובה של המיטיב, ומגזרת התודות והודאה על האמת. והדברים מתאימים זה לזה'. דהיינו, מי שיודע להודות על האמת, הוא גם זה שיודע להגיד תודה רבה לקב'ה. זה המשותף בין ההודאה של לאה להודאה של יהודה.
 
קידוש שם שמים בגלוי
יהודה שקידש שם שמים בגלוי, זכה למלוכה. מלך המשיח יצא מיהודה. דוד הקים עולה של תשובה, פתח דרך לחיים שגם אם האדם חטא, ע'י וידוי ותשובה הוא חוזר למקום הראשוני שבו עמד לפני החטא, וכך הוא יכול אף להיות מלך ומשיח. לעומתו, מלכות משיח בן יוסף היא מלוכה נסתרת, מידתה של רחל, מידתו של יוסף, ועל שני המשיחים האלו יש ביטויים במשניות: 'מאד מאד הוי שפל רוח' (אבות פ'ד מ'ד) ו'הוי מודה לו במאד מאד' (ברכות פ'ט מ'ה)- משיח בן דוד משיח בן יוסף. בחינת צדיק ובחינת בעל תשובה.
כל זה מסביר את מה ששאלנו בהתחלה- מדוע יעקב פחד פתאום מאלופי עשיו ומדוע היה צריך אדם פקח שיתן לו עצה פשוטה כל כך? התשובה היא,  ששני מאבקים היו ליעקב, גם כנגד לבן וגם כנגד עשיו. הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו, הגמ' אומרת לפעמים עשו נדמה לו כת'ח, לא בא אליו בתור רשע ועוין, הוא מנסה להתחבק איתו. כשיעקב ברח מלבן הוא אמר לו 'מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי'. כולם מפרשים: 'מה עשית לך שאתה רודף אחרי?'. האלשיך אומר שהוא פחד שמא לבן ראה בו עוולות ופשעים, ולכן הוא רצה להיות חבר שלו, ועל זה אמר לו יעקב מה העוולות והמה הפשעים שבגללם מצאת בינינו מכנה משותף? אין לנו מכנה משותף! יעקב פחד מעשו משני המישורים האלו, מהמאבק הגשמי ומהמאבק הרוחני, ולכן הוא לא הסתפק בכך שנולד שטנו של עשיו, הוא היה צריך הבטחה נוספת. הפיקח רצה להראות לו שהפשתן הוא בסך הכל 'סיר נפוח', כמו בלון שמלא אויר, הפיקח לא נותן את העצה שילך לכלות את הכלף אלא נתן לו סימן, שהם כמו אויר, לא רוחניות. [היו פעם אנשים שרצו למכור בקבוקים עם אויר מקבר רחל, היה להם חוש מסחרי מפותח ביותר]. זה מה שנאמר פה בפרשה.
אש ולהבה
המהר'ל בספרו 'גור אריה' עה'ת כותב עה'פ 'בית יעקב אש ובית יוסף להבה' (עובדיה א יח) שהלהבה היא המוליכה והמוציאה לפועל את הכח של האש. וכך הוא גם היחס בין יוסף ליעקב- האש היא הכח והלהבה בפועל- יוסף משלים את יעקב. בתחילה ידע יעקב שכוחו של יוסף בלהבה אולם כ'ז בהתמודדות רגילה משא'כ במאבק רוחני שבו גם הכלים רוחניים וע'כ האש והלהבה אינה האש המכלה והמשחיתה אלא מספיק עוצמה של ניצוץ אחד אל מול גמל טעות פשתן, גמל זו יון שכל מהותה חיצונית וריקה וריקנית מבפנים- גם רוחניותה מלאה אויר וזו דוגמת הפשתן. ועיין בפנקסי הראי'ה עמ' כט: יוסף שקידש שם שמים בסתר- נתוסף אות 'ה' לשמו, עדות ביהוסף שמו' (תהילים פא ו), זו האות המיחדת שבה נברא העוה'ז, כמו שכתוב במנחות (כט ע'ב) 'בה' בראם והוא שלמד שבעים לשון והוא המשלים לזיו איקונין של יעקב, מפני מהותו הפנימית שגם בסתר מבקש שם שמים- כולו תוכן, כולו חיים פנמיים, כולו שמן טהור בחותמו של כה'ג- של זה הנכנס לקדש הקדשים לפני ולפנים. משום כך הוא הוא המאור גם לפתח של רשות הרבים. וראה באורות עמ' סח, ...צדיקים גדולים צריכים להתפלל שימשך אור נעם ד' בכל החכמות... שמכל מקום יופיע כבוד ד' אז קמים צדיקים פנימיים לתשועה לעבודה שבחשאי ופותחים צינורות סתומין... ומרוממים את הקודש בכוחו של יוסף ע'ר שכלל בכל באות 'ה' שבה נברא העוה'ז שהתווסף על שמו וכו'...
 
מאי חנוכה?
בחנוכה, היו שני ניסים, אך בתפילה אנחנו מזכירים רק את נס פך השמן. למה? הרי אי אפשר להתעלם מנס המלחמה! הברייתא (מגילה יא ע'א) דורשת את הפסוק (ויקרא כו מד) 'וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם' – 'ולא געלתים- בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיה כהן גדול'. אנחנו הרי יודעים ששמעון הצדיק היה בראשית ימי בית שני ומלכות יוון היתה בסוף בית שני, 'לא מאסתים' הכוונה  שלפני כן מיניתי להם את שמעון הצדיק, שהיה משיירי כנסת הגדולה (אבות פ'א מ'ב) ואמר 'על שלושה דברים העולם עומד', בזמן שמעון הצדיק היו עוד ניסים במקדש, אח'כ התמעטו הניסים. הפירוש הוא, שכשיש מאבק תרבותי-רוחני צריך תגבורת של הכח הרוחני. החשמונאים לא רק גילו את השמן, לא רק ניצחו במלחמה, אלא גם חנכו מחדש את בית המקדש. חז'ל (ע'ז נב ע'ב) הרי אומרים שלומדים מהפס' 'ובאו בה פרצים וחללוה' (יחזקאל ז כב) שכשגוים טמאים נכנסים למקדש הם מחללים את הקדושה של כלי המקדש. כשבאו החשמונאים וטהרו את המקדש, הם חנכו את בית המקדש מחדש. מה קורה בזמן חנוכת הבית? בזמן ששלמה המלך חנך את בית המקדש הראשון, כתוב שהיה הבית מלא כבוד ד' (מ'א ח יא) וכך כתוב גם ביחזקאל (מג ד) 'וּכְבוֹד ד', בָּא אֶל-הַבָּיִת' אומר ע'ז הרמב'ן בבראשית (ב ג) שמשמעות הדבר היא אות משמים שהמעשים שאנו עושים פה בארץ רצויים לפני הבורא. לכאורה הרי מהי כל מהות הדלקת נרות? הגמ' אכן שואלת 'וכי לאורה הוא צריך?... אלא אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל' (שבת כב ב) בכל פעם שיש חינוך מחדש, חנוכה מחדש, אנו מורידים את הקדושה לעולם, הצד הרוחני תמיד מהווה לנו את הגילוי האמיתי אם המעשה שאנחנו עושים הוא נכון או לא, לכן הגמ' במגילה דורשת כך את הפס' 'ולא געלתים'- אומנם הוא היה בבית שני אבל הוא נתן את הכח הרוחני כדי שיהיה את גילוי השכינה ע'י הדלקת הנרות. ודווקא בגלל הדלקת הנרות כפי שאומר בעל התניא שהאש היא הכח היחידי שפועל הפוך מכח המשיכה וכמו שכתוב: 'נֵר ד' נִשְׁמַת אָדָם' (משלי כ כז) וכמו שהנשמה שואפת למעלה אל מקורה ע'כ נמשלה לאש שגם היא עולה ועולה למעלה. ולכן דווקא בהדלקת נרות יש לשון של התעלות- עולה למעלה, לקחת את האש שבד'כ שורפת ומכלה, מבלי שהיא תשרוף משהו ולהעלותה. זו גם המהות של נרות החנוכה שדלקו שמונה ימים- שלא התכלו, וכפי שכתב הב'י באחד מתרוציו שנס פך השמן היה שכמות המועטת לא כלתה ונשארה שמונה ימים, כמו שחז'ל אומרים בהרבה מקומות לגבי 'וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל' (שמות ג ב) שהאש פועלת בסנה בדיוק הפוך- בוערת ולא מכלה, וזה סימן שיש בזה משהו רוחני שהרי אין דבר רע יורד מהשמים, ולכן דווקא ע'י האש- דווקא ע'י הנרות, צריך להבליט את אותה הנקודה הרוחנית. ועיין שמו'ר (ב ה) ובזוה'ק (שמות כא ע'ג) סנה הוא סמל של בוער באש ואיננו אוכל כך אי אפשר לכלות את ישראל ועיין עוד פרקי דר' אליעזר פרק מ.
 
נצחון הרוח
הסיבה שהרוח גוברת על כל דבר גשמי היא ברכת משה לשבט לוי 'בָּרֵךְ ד' חֵילוֹ, וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה' (לג יא) אומר רש'י: 'ראה שעתידין חשמונאי ובניו להלחם עם היונים והתפלל עליהם לפי שהיו מועטים י'ב בני חשמונאי ואלעזר כנגד כמה רבבות לכך נאמר בָּרֵךְ ד' חֵילוֹ, וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה', זה היה מאבק רוחני לכן התפקיד היה מוטל דווקא על שבט לוי, אלו שעליהם אומר הרמב'ם שאינם עורכין מלחמה ואכמ'ל.
באגרות (חלק ג', תשצז, עמ' עה) הרב כותב משפט קצר על השמן ...'יסוד הנס דחנוכה נעשה להודיע סגולת רוח הקודש השורה בישראל, שהוא מקיים את החמריות ואינו תלוי בה, וזה אין בכח שום רוח ותרבות של חול, ע'כ אע'פ שהתיקון הרצוי הוא שהתוכן החמרי, שהוא הכלי להאופי הרוחני, יהי' בהידור ושלמות  [יש הרי מבצעים ב'הצורפים'..], אבל בכ'ז כשגלי צרות משברים את הצד החמרי שבישראל נשאר רוחו חי, ואור ד' יקימהו לעד וישוב ופרח בכל ערכיו. ואז היה הדבר כן, במצב של עניות חמרית נשארה האומה אבל בעושר רוחני, ע'כ עמד טעמה ונמשכה שלשלת קיומה ואור קדשה כהיום הזה, שעומדת לתחיה עליונה ומושלמת. ע'כ לא נעשה נס על הכלי, המנורה, ונסתפקו בשל ברזל מחופה בעץ או עץ, כיון שכשר עכ'פ בדיעבד, אבל בנוגע לעצם המכוון נגד הרוח הפנימיות, התוך, השמן, נעשו ניסים כדי שיהיה בתכלית ההידור.
 
גמל נמשל ליון
יש משנה בב'ק (פ'ו משנה ו) לגבי גמל טעון פשתן, שנכנס פשתנו לתוך החנות ודלק בנרו של חנוני אם הדליק נרו בחוץ חייב, אך בנר של חנוכה פטור. אומרים חז'ל 'ואת הגמל' - זו מלכות יוון, גמל נמשל ליוון, ואדום נמשל לחזיר, המשותף בין שניהם היא הצביעות, הדו- פרצופיות שמראה כלפי חוץ סימנים של טהרה אע'פ שכל כולו שיא של טומאה (ועיין חולין דף נט ע'א), לפעמים הטומאה של המראים סימני טהרה מבחוץ גדולה יותר כיוון שאין תוכו כברו, וזה המאבק של יוון בישראל, להדגיש ש'גם אני כשר'. 'יַפְתְּ אֱלֹקִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם' (בראשית ט כז), מותר ללמוד את לשון יון אבל חכמת יוון אסורה (סוטה מט ע'ב), ולמה? כי הלשון היא רק הכלי החיצוני, והחכמה היא המהות, התוכן של העניין- על החכמה גזרו אך על הלשון לא גזרו וצריך זהירות כשנדבקים יותר מדי ב'יַפְתְּ אֱלֹקִים לְיֶפֶת', כשאין לאנשים מעצורים הם מתחילין לחשוב בשפה אחרת (עיין מאמרי ראי'ה). רק לר'מ הותר ללמוד אצל אלישע בן אבויה כי ידע לזרוק את הקליפה ולקחת רק את התוכן ואומרים חז'ל: דאגה בלב איש ישיחנה (יומא עה ע'א(, או לאחרים או מדעתו מה פירוש ישיחנה לאחרים? חז'ל אומרים שאחרים זה רבי מאיר כיוון שלמד מאחר, דאגה בלב איש- ילמד מר'מ שכל ההיתר שלו ללמוד מאלישע בן אבויה שהיה סמלים בלי תוכן היה שידע להפריד בין המעטפת החיצונית לתוכן הפנימי, לכן 'דאגה בלב איש- ישיחנה לאחרים'- ילמד מר'מ להבדיל בין הפחד והדאגה החיצוניים לפנים. וע'ז מדברת הגמ' לגבי גמל טעון פשתן, אני לא אומר שזה הפשט בגמ' אבל זה גם פשט בגמ', לכאורה זה בדיוק מש'כ ברש'י בפרשתנו לגבי הפשתני ההוא.., יש ניצוץ של טהרה- וניצוץ של טהרה לא צריך לחכות, זה גם נר חנוכה- בחנוכה, בזמן של התרבות האורות, אם שרף את הפשתן שהיה על גבו של הגמל, אומרת המשנה- פטור, מפני שהניצוץ היה ניצוץ של קודש, ניצוץ של טהרה, והוא לא צריך לכלות כפי שאמרנו על נר של חנוכה שכך אומר הב'י שטיפה של שמן שבנר דלקה שמונה ימים- דלק שלא נגמר, [כפי שמסופר על הבבא סאלי שפעם נסע ברכב ונגמר הדלק ואמר הבבא סאלי לנהג ללחוץ על הדוושה והרכב המשיך לנסוע עד שהצליחו להגיע למקום שהיו צריכים] מהות יון היתה נגד תורה שבע'פ, יון לא יכולה להתמודד עם תכנים רוחניים, יון כל כולה חיצוניות שלא מאמינה בדבר בעל ערך פנימי והתורה שבע'פ היא המהות של תורה שבכתב, התוכן הפנימי של התורה שבכתב, תורה שבע'פ זה כל חכמי ישראל.
 
דברים שבע'פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב
הגמ' ביומא (כט ע'א) אומרת שנס של חנוכה לא יכול להיכתב, ומסביר רש'י שלא היו אנשי כנסת הגדולה. מוסיף השפ'א דבר מופלא- הרי כל המאבק היה על תורה שבע'פ וא'כ אי אפשר לכתוב את זה על התורה שבכתב כמו 'דברים שבע'פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב' (גיטין ס ע'ב) מפני שאם אתה רוצה להביע את המהות של מה שהיה כאן הרי שזה היה מאבק בין הצד הרוחני הפנימי של החיים לבין הצד החיצוני של החיים, 'ארון הספרים היהודי'- יוון נתפסים רק לצד החיצוני, ולא מבינים איך יכולה להיות אומה שחלק מהחוקים שלה הם לא שכליים, היוונים גזרו על שבת, על החודש ועל המילה, המשותף לשלושת המצוות הללו שהם נקראים חוק: 'חוקי ראשי חדשי להם קבעת', 'שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט' (שמות טו כה) נאמר במרה לגבי שבת, ולגבי מילה נאמר 'וחוק בשארו שם', שלושת המצוות האלו ניתנו עוד לפני מתן תורה, מילה ניתנה לאברהם, ר'ח במצרים ועל שבת במן, יון לא יכלה לסבול את זה- יש דבר שהוא חוק ואתם מקיימים אותו?! דרכו של הגמל ודרכו של החזיר היא שהכל חיצוני, [חז'ל אמנם אומרים שלגמל היה גם חיצוניים כשרים וגם לא כשרים] לכן גמל נמשל ואת הגמל זו יוון והאדום נמשל חזיר. על זה אומר רש'י בתחילת הפרשה שיעקב ידע שיוסף הוא שטנו של עשו, אך 'לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ' (תהילים קמז י), 'לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם-בְּרוּחִי, אָמַר ד'' (זכריה ד ו) ומובא בשם הגר'א שקדושה לא נקנית בדרכים כאלו, קדושה ראשונה בהר הבית קידשה לשעתה ולא לעתיד לבוא כיוון שהתקדשה ע'י כיבוש, אך קדושה שניה נתקדשה גם לעת'ל מפני שלא התקדשה ע'י כיבוש (עיין בכסף משנה וברדב'ז על הרמב'ם שם), וע'ז כתוב בהפטרה של שבת חנוכה 'לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם-בְּרוּחִי', אמנם צריך גם לזכור את דרשות הר'ן (הדרוש השנים עשר) האומר שרק אם יש את הרוח גם החיל וגם הכח משמשים ככלי אך אם אין את הרוח גם החיל והכח לא טובים. וזו הסיבה שיעקב אבינו פחד כשראה את אלופי עשו עד שבא הפקח ואמר לו שאין ממה לפחד- ניצוץ אחד יכול לכלות דבר שהוא כולו רוח. כוחך גדול גם במלחמה רוחנית.
 
הלל- שלם!
בחנוכה אנו אומרים הלל שלם, מדוע? הראשונים אומרים שהסיבה היא מפני שכל יום היה נס מחדש בשמן. בחוה'מ פסח לדוגמא, אומרים רק חצי הלל ומורידים את הפרקים 'אהבתי כי ישמע ד'' (תהילים קטז) ו'לא לנו' (תהילים קטו) למה מורידים דווקא את הפרקים הללו? הגמ' בפסחים אומרת שכתוב: 'כמוהם יהיו עושיהם כל הבוטח בהם' (תהילים קטו ח) כלומר- אנו מאחלים לא רק לאלוהיהם את ביטול אלא גם להם, ע'ז אומרת הגמ' בפסחים שרעיון יכול להגיד רקמי שמרגיש בעצמו שהוא שלם בכל אותם הביטויים- הוא גם יכול לומר על הגוים 'כמוהם יהיו עושיהם' אבל מי שלא מרגיש שהוא בדרגה הזאת שהוא נקי מכל הדברים של הגוים לא יכול לומר זאת, א'כ יוצא שבזמן שכן אומרים הלל שלם כמו בסוכות וחנוכה עמ'י יכול להגיע לשלימות שלו שאם לא כן לא היה אפשר להגיד את שני הפרקים הללו.
זו ההזדמנות להודות לכל אלו שטורחים על השיחות צריך להודות לכל מי שעמל על זה, ולהודות לקב'ה על כל מה שעושה לנו. במיוחד בימים אלו של הלל והודאה.
שבת שלום
 
א