דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
בהר

 
שבת הארץ
'וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר; דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'; שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה'. ושוב, 'ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור' וכו', ועוד פעם 'שנת שבתון יהיה לארץ; והייתה שבת הארץ לכם לאכלה' וכו'. [כ'כ הרבה שיני'ם יש פה. כתוב בשם האר'י הקדוש, 'הרועה בשושנים' - זה אחד מהפסוקים בפרשת בהר שיש בו הרבה שיני'ם. שש שנים תזרע שדך ושש שנים, הרבה שיני'ם. עניינים קבליים אבל ככה מביאים בשמו] שואל 'בעל התניא' שאלה שכולנו צריכים לשאול. כשהתורה מצווה על השבת היא אומרת לאדם, תעבוד ששה ימים ואח'כ תשבות בשבת. פה הסדר הפוך, דבר ראשון כשבאים לארץ 'ושבתה הארץ שבת לה''. עוד לא עבדנו, אז על איזה שביתה מדובר פה? אח'כ אומרת התורה שש שנים, ושוב שמיטה 'שבת שבתון'. מה הסדר פה? (דבר נוסף, אם כבר בשביעית עסקינן, לא כתובה כאן המילה 'שמיטה'. זה כתוב בפרשת רק בפרשת 'ראה', כנראה שיש הבדל בין שביעית לשמיטה.) אז למה התורה לכאורה הופכת את הסדר?
'וצויתי את ברכתי'
אחרי שהתורה גומרת את דיני היובל ומצווה שלא להונות, התורה חוזרת ואומרת 'וכי תאמרו... וצויתי את ברכתי לכם'. יש שאלה מפורסמת מאוד בשם ה'נועם אלימלך': אם לא יהיה 'וכי תאמרו' לא צריך הבטחה של 'וצויתי את ברכתי'? למה ההבטחה בשמיטה באה אחרי השאלה? התורה הייתה מיד בהתחלה צריכה לומר, יש שבת שבתון, 'וצויתי את ברכתי לשלוש השנים'. ועוד, מה זה 'וצויתי את ברכתי', בלשון עבר, על איזו ברכה מדובר פה? איזו ברכה קודמת יש בתורה שעליה אנחנו מדברים פה, שאם תעשו שמיטה, אז 'וצויתי את ברכתי לכם'? היסוד הוא ששמיטה היא כמו שבת. בהיסטוריה של העולם הייתה שבת אחת שהייתה שבת מושלמת, שבת בראשית. וכך כותב רש'י בפסוק ב' ש'שבת לה', זה לשם ה', כשם שנאמר בפרשת בראשית. זה לא רק ציון איפה כתוב 'שבת לה'', אלא שבת בראשית זו הדוגמה של השבת. היא הייתה לפני שהקב'ה אמר 'ארורה האדמה בעבורך'. וכשנתקללה האדמה בגלל חטא אדם הראשון, אז הקב'ה רוצה שיתקנו את חטא האדמה. שנת השמיטה זה החזרה לשבת בראשית. זה מה שאומר רש'י שבת בראשית, שהייתה בזמן שהעולם היה מתוקן, שגם הארץ הייתה לפני הקללה על אדם הראשון שחטא. שם, בשבת בראשית, כתוב ברש'י על הפסוק 'ויברך אלוקים את יום השביעי', שהוא ברך אותו במן. מה הייתה הברכה במן? לא רק שזה לחם שנבלע באברים, מאכל שאוכלים מעט ונהיים שבעים. אלא הברכה במן, שהוא ירד בכפליים. זה הספיק גם ליום שישי וגם לשבת. על זה אומרת התורה, 'וצויתי את ברכתי לכם', כשהשבת מתוקנת על ידי השמיטה, אנחנו חוזרים למצב של שבת בראשית ששם כתוב 'ויברך אלוקים את יום השביעי' – ברכו במן – ביום אחד של ערב שבת, הוא נותן ברכה בכפליים. זו אותה ברכה שהקב'ה מבטיח בשנת השמיטה. שבשנה השישית תהיה ברכה איכותית, שהמעט ישביע, והכל ינתן לפני שנת השמיטה, הם לא יצטרכו לדאוג. על זה כתוב פה 'וצויתי את ברכתי לכם'.
יסוד השמיטה
על הפסוק 'בחריש ובקציר תשבות' (שמות לד,כ), אומר רש'י שהכוונה היא שלומדים דין תוספת קדושה. דהיינו, מה זה תוספת, אדם לא יכול לעשות תוספת מתי שבא לו. לפני פלג המנחה הוא לא יכול לעשות תוספת שבת. אם אדם יאמר ביום שישי בבוקר הריני מקבל עלי קדושת שבת, זה שום דבר. יש הרבה שאלות בנושא של תוספת, האם זה ממש שהשבת מתחילה קודם, או שהתוספת משפיעה רק על איסורי מלאכה? האם אדם יכול לקבל שבת רק לעניין איסורי מלאכה ולא לדברים אחרים? הפוסקים דנים בזה, זה שאלות מאוד מציאותיות, אבל יש דין תוספת שבת. מאיפה לומדים את זה? לא מפסוק לגבי תוספת שבת, אלא זה פסוק שנאמר לגבי שמיטה, שגם היא נקראת שבת בתורה. יש מחלוקת ראשונים האם תוספת היא דאורייתא או דרבנן בשבת, ביום כיפור זה ודאי דאורייתא. אז למה זה לא כתוב בשבת עצמה, למה צריך ללמוד את זה משמיטה? מפני שזה היסוד של השמיטה, שיש קדושה לארץ, ואפשר להרחיב את הקדושה גם במקום, וגם על הזמן, וגם על האדם. וזה היסוד של התיקון שע'י השמיטה, לתקן את חטא הארץ כדי שאנחנו נגיע לשבת בראשית הראשונה בלי הקללה של אדם הראשון. ואותה שבת היא שבת לה', כמו שבת בראשית. לכן זה לא כ'כ ברור שכל השבתות שמוזכרות פה הם על שנת השמיטה נטו, יכול להיות שמה שכתוב שבת ראשונה זה הכוונה על שבת. 'ושבתה הארץ שבת לה'' הכוונה היא שע'י כך אנחנו נדאג שהשבת של היום השביעי, לא רק של השנה השביעית, תהיה שבת נורמלית כמו שבת בראשית. הגר'א בפירוש למשלי (ח,ה) מסביר על מה שכתוב בתפילה 'וינוחו בו', 'וינוחו בם', דשבת הוא סוד היובל כי 'בו' ו'בם' עולה חמישים, וכמו שפירשו ר'פ בהר דרעיא מהינמא, ו'בה' נגד שמיטה כי בה עולה ז'.
לכן, באה התורה ללמד אותנו שכשאדם בא לזרוע בארץ ישראל הוא צריך לדעת מה המגמה. לעבוד את הקרקע בארץ ישראל זה לא כמו לעבוד אדמה בחו'ל, בעבודת הארץ בארץ אתה מרומם את כל הבריאה למדרגה של שבת בראשית. לכן פה התורה מקדימה, 'כי תבואו כל הארץ'. קודם כל תדעו מה המגמה, פה אנחנו מתקנים את כל העולם, מחזירים אותו לעולם הכי אמיתי שהיה לנו בבריאת העולם. לכן התורה מביאה פה קודם כל את השבת, שבת לא רק בשנת השמיטה, אלא שבת לה' כמו בשבת בראשית. איך אדם מגיע לזה? כשאדם יודע שיש לו מגמה חיובית כזאת, אז גם השש שנים שלו זה משהו לא בדיעבד. לא שתעבוד שש שנים וממילא תגיע אח'כ לשמיטה. אלא את הכל תעשה לאותה מטרה, גם את הקום ועשה של השש שנים שתעבוד בארץ ישראל, זה ג'כ חלק מהמטרה של שבת לה'.
יובל – הובלה ליסוד
וכך כותב הרמב'ן לגבי שנת היובל. הרמב'ן חולק על רש'י מה הכוונה במילה 'יובל'. לפי רש'י היא התקיעה שתוקעים ביובל, והרמב'ן אומר שזה מלשון הובלה, מובילים אותך. האדם חוזר לשורשים שלו - 'ושבתם איש אל אחוזתו'. ה'שפת אמת' מדייק פה, הרי היה צריך להיות כתוב שהאחוזה חוזרת לאדם, לא שהאדם חוזר לאחוזה? לכן גם הוא מפרש שהכוונה היא שהאדם יוּבַל, זה יום כיפור, כמו  שיום כיפור זה הזמן שבו האדם חוזר לעצמיות האמתית שלו, כך גם העולם חוזר לעצמיות האמתית שלו בשנת היובל. זה מה שאומר הרמב'ן, שלכן נקראת יובל בשם זה, כי זה לשון של דרור, של חופש, העולם מגיע למשהו אמיתי, ולא כפי שהוא מצטייר במשך כל השנים.
נס וטבע
יש 'שפת אמת'. [תגידו, מה היינו עושים בלי ה'שפת אמת'?] הוא שואל מה זאת הקושיא הזאת מה נאכל? מאן דיהיב חיי יהיב מזוני! אלא ששמיטה זה נס לכאורה, ואם יהיה קיום בני ישראל ע'פ הנס, הרי אין כל הדורות ראויים לניסים, לכן אנשים שואלים מה נאכל. ומה עונה התורה? שהברכה שתהיה תבוא קצת בדרך בטבע, אל תחשבו שהכל נס. תשמעו מה זה שפת אמת! באמת צריכים ישראל לדעת, כי הניסים והטבעים הכל אחד. ובאמת אין נס גדול ונפלא כמו הטבע שהוא הגדול בנפלאות המושגים לנו. ואז כשזו האמונה מתברר לבני ישראל כי אין עסק להיות ניזון ע'פ נס. אבל כשתגיעו למצב של 'וכי תאמרו', אז צריך ברכה מיוחדת. ונס הוא לשון הרמה, הנהגה מרוממת מהנהגת הטבע ומיוחדת לבני ישראל. וכך כתב המהר'ל שכמו שיש סדר לטבע כך יש סדר לניסים. מה אומר פה ה'שפת אמת'? בדיוק כמו פרק קל'ו – הלל הגדול – 'הודו לה' כי לעולם חסדו'. השמש וכל הניסים שהקב'ה עשה לנו במדבר, כולם ניסים. ובסוף מה הקטע האחרון, 'נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו'. מה זה קשור לניסים שהיו קודם? שואל התיו'ט במסכת ברכות, למה מוזכרת מידת הדין בברכת המזון? ועונה בגלל ש'מאן דיהיב חיי יהיב מזוני'. הקב'ה ברא את האדם והוא 'מחויב' לתת לו מזונות. גם נתינת המזונות לחם לכל בשר, זה נס כמו שאומר פה ה'שפת אמת', וכך כתב המהר'ל בסוף גבורות ה', כשהוא מסביר את ההגדה של פסח. לכן זה נכנס באותו קטע, אותו 'כי לעולם חסדו' של 'מכה מצרים בבכוריהם', גם 'נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו'. איזו הנהגה יותר נורמלית, ההנהגה הניסית או ההנהגה הטבעית? ה'שפת אמת' אומר שהטבע הוא הנס הכי גדול.
'בלתך אין להושיע'
'ואיש כי לא יהיה לו גואל והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו' (ויקרא כה,כו). אומר הנצי'ב: 'הכי מיבעי או השיגה ידו, ואיש כי לא יהיה לו גואל מיותר. ובא להורות לנו דרך מוסר כי זה שלא יהיה לו גואל יבא לידי כך שתשיג ידו. דמי שיש לו גואל והוא בוטח עליו מסיר בטחונו מה' מה שאין כן אם אין לו על מי לסמוך הוא חוסה בו יתברך והקב'ה יודע חוסי בו וממציא לפניו כדי גאולתו... וכתיב איש, ולא אם לא יהיה לו גואל, ללמדנו דגם הבוטח בה' מכל מקום צריך להיות איש היודע את בוראו ומשתדל בתפילה ובקשה ממנו יתברך כמבואר בויקרא  רבה (פרשה יז) טוב ה' לקויו יכול לכל? ת'ל לנפש תדרשנו פירוש יבקש גם בתפילה.' אומר לנו הנצי'ב שהתורה אומרת לנו יסוד עצום. מתי האדם מצליח, מתי 'והשיגה ידו'? כשהאדם מודע שאין לו גואל, שרק הקב'ה יעזור לו. כל עוד שהוא סומך על בשר ודם אז לא השיגה ידו. לכן התורה מדגישה שאיש שהגיע לדרגה שאין לו גואל, אז והשיגה ידו.
בפיוט 'הושע נא' אומרים: 'אדון המושיע הושע נא, בלתך אין להושיע הושע נא, גואל ומושיע הושע נא'. אם אתה יודע שבלי הקב'ה אין להושיע, וגם אם יש אדם שעוזר לך זה בגלל שבלי הקב'ה אין הושע נא, אז אתה יכול לבקש מהקב'ה, אדון המושיע הושע נא. בתהילים (יד, ו) כתוב 'עצת עני תבישו כי ה' מחסהו'. ופירש רש'י שם: אתם אומרים שעצתם של ישראל בושה, כי ה' מחסהו? דהיינו, הגויים אומרים לעם ישראל, על מי אתם סומכים? ומה כתוב בפסוק הבא 'מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל'. ואומר רש'י, אז יקרב היום שיתן מציון ישועת ישראל, ואז יגל יעקב ישמח ישראל. כשיגע מצב כזה שהגויים יאמרו לעם ישראל, אתם לא נורמליים, על מי אתם סומכים? הקב'ה יסובב שגם אומות העולם, 'הצדיקים' האלה, יראו על מה אנחנו סומכים. זה תלוי במידת הביטחון שלנו, מי שאין לו גואל, אז והשיגה ידו.
 
הנהגה ניסית והנהגה טבעית
כותב הרב ב'עין אי'ה' (ברכות פרק א', אות קמ'ג) על הגמרא 'והטוב בעיניך עשיתי', שכך התפלל חזקיהו מלך יהודה בחוליו – אמר רב יהודה, שסמך גאולה לתפילה, רבי לוי אמר, שגנז ספר רפואות. אומר הרב: 'דרכי הביטחון הם שלמות אנושית. אמנם הם נחלקים, הביטחון הפשוט אם השעה צריכה לכך שיעשה נס, או מצד האדם המעלה שראוי לכך. אבל הביטחון התמידי הוא להיות בוטח בה' שיעזרהו בהשתדלותו. והנה אצל עניני הכלל מצינו סתירות, לפעמים ההשתדלות משובחת ולפעמים תחשב חסרון.' וזה הפלא ופלא. 'הנה מצינו במלחמת העי, היתה כולה מלאה השתדלות ע'פ ה' ולעומת זאת במלחמת גדעון נאמר לו 'רב העם וגו' פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי, והוצרך למעט בהשתדלות טבעית.' מה ההבדל בין מלחמת העי לגדעון? 'והדברים ניכרים שתלוי במצב המוסרי של העם, שתכלית כל סיבוב ההנהגה כולה להביא את אור דעת ה' במילואה לעולם, למען ימשכו מזה טובות... והנה, כשהאדם או העם בכללו עומד במצב מוסרי גבוה, אז הלא מההנהגה הטבעית שהולכת אחוזה עם סדרי החיים האנושיים, יכיר ביותר בכך יד ה'  כדברי הר'ן בדרשותיו (הדרוש העשירי)... שבהתבונן האדם כי החיים הטבעיים וכל מסיבותיהם הכל ערוכים מאת ה' יתברך לתכלית הנשגבה של השלמות אנושית, הנה יותר יכיר את קונו כשמספק לו את צרכיו בדרכים טבעיים, שצריך על זה השתדלות רבה מצידו... והנה יד ה' איתו על כל פרט מפרטי תנועותיו... הלא יתקרב יותר בזה אל ציור השלימות, מאילו יעשה לו נס בפעם אחת להמציא לו מחסורו... אמנם בנפול העם ממעלתו ונשקע בהבלי החומר ואת פועל ה' לא יביט, אז בהרבותו השתדלות לא יכירו כלל יד ה', ויאמר 'ידי הושיעה לי', ולא יבוא בהנהגה טבעית אל שלמותו. ע'כ היו הניסים מחוייבים ומוכרחים בתחילת הכרת דעת ה' בישראל... אהבת הנער והילד היא הנהגה כזאת שלגדול אינה בכלל הנהגת אהבה. למשל, אהבת הנער תהיה כשיתן אביו מחסורו משלו, ושל הילד הקטן, כשיתן ג'כ לתוך פיו. ושל הגדול תהיה אהבה כשימציא לו מעמד שיוכל להנות מיגיע כפו וחריצותו. כל כן משובחים מאוד הניסים בזמן ילדות האומה... אבל בהיות העם נעלה בהכרתו, אז טוב מאוד שיתרגל בהנהגה שתביא אותו להחליף כוח ולעסוק בשלמות ובחריצות, בהרמת קרנו... לשאוב דעת ה' ממקור הטבע התמידי...'
'על כן במלחמת העי, שכבר היו ישראל מלומדים בניסים ודעת ה' הייתה קרובה ללבבן, היה הדבר טוב ושלמות שעסקו הם עצמם בהצלחתם... אמנם בימי גדעון שירד העם פלאים במצבו הרוחני ושכח א-ל מושיעו, לא היתה ההנהגה הטבעית לישועתו מביאה אל המטרה, על כן היה צריך למעט בהשתדלות טבעית...'
אז מה יותר טוב? אומר לנו הרב שזה תלוי ברמה הכללית. כשהרמה המוסרית היא גבוהה אפשר להכיר את הקב'ה גם בטבע. וזה הדרגה של שנת השמיטה, 'ושבתה הארץ שבת לה''. לתקן את החטא של האדמה שיהיה כמו בשבת בראשית. שם הגדלות היא יותר בהנהגה הלא ניסית, הטבעית. אבל אם תאמרו מה נאכל, כשעם ישראל לא בדרגה כזו שהוא רואה את הקב'ה גם בטבע, אז צריך להגיע לדרגה של נס שהוא כאילו על טבעי. אבל אומר לנו ה'שפת אמת', שהנס היותר גדול, מבחינה שאפשר לראות דרכו את הקב'ה, זה כשהנס בתוך הטבע. וכדברי הרב באורות (ישראל ותחיתו יג): 'מאור הנס העליון מתגלה איך סעיפי הטבע כולם, הבלתי מובנים מצד עצמם, הם הם ענפיו והתפשטות אורו, וכל הטבע כולו המתגלה בכל תפקידיו, בעולם ובאדם, בנפש היחיד ובנפש העמים, בדאגות החיים היומיים ובהתגדרות הלאומים והממלכות, בעליותיהם וירידותיהם בנכלי הפוליטיקה, בשגעונות המשתגעים, בערמת הערומים ובישרת לבב הישרים, בחכמת החכמים, בבינת הנכונים, בגבורת הגבורים וברוח החלש של החלשים, בכל, רק יד האורה העליונה, אור חכמת כל עולמים, רוח ד' נשמת חיי העולם היא מופיעה'. לכן התורה כותבת את ה'וכי תאמרו' רק בסוף. הברכה קיימת מיד בהתחלה, כשיש שפע מהקב'ה בדרך הטבע. 'וכי תאמרו' זה כשאנחנו לא במצב האידיאלי שאליו אנחנו רוצים להגיע, אז צריך ברכה מיוחדת. ויותר מכך, לפני כן זה ברכה בתוך מעיו, כך אומר רש'י, אח'כ זה ברכה בכמות, זה לא אותו דבר. מפני שזה כבר בא ע'י שאלה, זה לא בא בדרך שאליה הקב'ה רצה להוביל אותנו בשנת השמיטה.
'היזהרו בכבוד חברכם'
בימי ספירת העומר צריך יותר ב'יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך'. 'היזהרו בכבוד חברכם', מי אמר את זה? ר' אליעזר רבו של ר' עקיבא. [כתוב בפרקי דר' אליעזר מדרש שמספר לנו על ר' אליעזר בתחילת דרכו. אביו לא רצה שהוא ילמד, והוא בכה ולא רצה לחרוש, ובא לפני ריב'ז ואמר לו שהוא רוצה ללמוד תורה, והוא התעקש והצליח.] הוא הצליח לגדל תלמיד כר' עקיבא, אבל חכמי ישראל נידו אותו כי הוא לא קיבל את פסק הרוב בדין תנורו של עכנאי. למה ר' אליעזר לא קיבל, הוא לא ידע שהולכים אחר הרוב? ר'א אמר חרוב יוכיח שהלכה כמותי, אמת המים תוכיח וכו', וביאר הגר'א שם בגמרא שהכוונה היא שחרוב סמל להסתפקות במועט, ומים סמל לענוה, שהם דרכי קניין התורה. ואמר ר'א שהוא קנה תורתו ע'פ קנייניה. ויש להוסיף שכך מצינו אצל רשב'י שהיה לו במערה חרוב ומים וההסבר כנ'ל שהן המידות לקניית התורה. אומר הירושלמי שזה בגלל ששרפו טהרותיו בפניו. ר' אליעזר הבין שאם חולקים בצורה כזו ששורפים את מה שהוא טיהר בפניו, יש פה משהו שהוא לא במאה אחוז לשם שמיים הרי מה זה לשם שמים? הרי גם תמר כיונה לשם שמים וגם אשת פוטיפר, ועדיין על תמר דורשים לשבח ועל אשת פוטיפר לגנאי. למה? כי רואים שאשת פוטיפר אח'כ מקטרגת על יוסף. אזי מתברר למפרע, שע'פ המשך מעשיה, שגם הלשם שמים שלה הוא לא לשם שמים אמיתי. באמת חכמים צדקו מול ר'א, מפני שהולכים אחר הרוב, לא התגובה קובעת, אבל ככה מסביר הירושלמי שזו הייתה הטענה של ר' אליעזר. הוא זה שהוריש לר' עקיבא את המימרא 'היזהרו בכבוד חברכם'. אומר הרד'ל, שר' אליעזר אמר את זה לר' עקיבא מפני שהוא ראה ברוח הקודש את התלמידים של ר' עקיבא. והוא אמר לו שזה שהוא יעביר הלאה, היזהרו בכבוד חברכם. הגמרא אומרת שכשבאו לנחם את ר' אליעזר, הייתה שם שפחה אחת שהוא לא רצה לפגוע בה, אז עבר מהחדר לטרקלין וממנו למקום אחר. כדי שהוא לא יצטרך להיפגש עם איזו שפחה שהוא ידע שהיא תפגע ממנו. ולמה? 'היזהרו בכבוד חברכם'.
אחוז מעשה רבך
אם ר' אליעזר התנהג ככה, אז גם ר' עקיבא צריך לנהוג ככה, נכון? זה רש'י בפרשת השבוע. על הפסוק 'לא תעשו לכם אלילים', אומר רש'י: כנגד זה הנמכר לגוי, שלא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות אף אני כמותו, הואיל ורבי עובד עבודה זרה אף אני כמותו, הואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו, לכך נאמרו מקראות הללו. מה העומק של מה שכתוב ברש'י, מה הסלקא דעתך? מפני שאדם צריך לעשות כמו הרב שלו. אלילים, עבודה זרה, בזה אל תעשה כמוהו. אבל אם זה לא דברים של עבירות, תעשה. מהפסוק הזה יוצא לא רק מה לא לעשות, מידה טובה מרובה על מידת פורענות, יוצא מה כן תעשה כפי שהת'ח והרבנים מייעצים ואידך פרושא זיל גמור.
שבת שלום ומבורך