דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
בהעלותך

'בהעלותך'
'בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות'. אומר רש'י, שחלשה דעתו של אהרן כשראה שכל הנשיאים מקריבים ורק שבט לוי לא מקריב, בחנוכת המשכן. אמר לו הקב'ה שלך גדולה משלהם, שאתה מקטיר ומיטיב את הנרות. הרמב'ן שואל איזה ניחומים יש לו בזה שהוא מדליק נרות? שנית, ממה בכלל אהרן קנא? איך יכול להיות שמי שלא קנא במשה אחיו שהתמנה להיות מנהיג, 'וראך ושמח בליבו', העין הטובה הזאת – כמו שרש'י אומר – נחלשה? לכן אומר הרמב'ן אומר שהניחומים לאהרן היו שהדלקת הנרות תהיה גם אחרי חורבן הבית, בהדלקת נרות חנוכה. שגם כשאין מקדש, בכל הדורות ישראל עושים זכר להדלקת המנורה במשכן ובמקדש, הדלקת נרות חנוכה.
ואחרי כל השאלות והתהיות, וגם התירוצים, עדיין השאלה במקומה עומדת. הדלקת הנרות של אהרן הכהן, היא קטנה מהמדורה במירון בל'ג בעומר? ותראו כמה חסידים ושאינם חסידים נוסעים לשם, וכל אחד יש לו תירוץ למה להיות שם. לא מצינו דבר כזה אצל אהרן הכהן. אילו היו אומרים לנו, אהרן הכהן מדליק בל'ג בעומר את המדורה, כולם היו באים לראות אותו. אבל כשאהרן הכהן מדליק בבית המקדש אין כלום. זאת אותה הדלקה? לא היה ראוי שנעשה אותו דבר כמו במירון? כל יום אהרן מדליק, אז כל יום נבוא לראות את העבודה של אהרן, שהוא שם שמן, ומישהו מגיש לו. אני לא מכוון ללעוג ח'ו לשום דבר, אבל זו שאלה. זה לא פחות מהדלקה במירון, אז מה חלשה דעתו של אהרן? אפשר לומר על מי שמדליק בנרות שחלשה דעתו. ועל מה? שמישהו אחר עושה מצווה אחרת?
פרשת השבוע נקראת 'בהעלותך, והיא מדברת על נפילות. הפרשה מתחילה בהתעלות, 'בהעלותך', לרומם את הכל. על 'בהעלותך את הנרות' כתוב בספרי החסידות, שהכוונה לא רק את הנר שבמנורה, אלא גם את 'נר ה' נשמת אדם'. גם את זה צריך להעלות. על 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה'. כותב הרב ב'אורות הקודש' שזה הולך גם על האדם, על 'נר ה' נשמת אדם'. באה התורה ואומרת לנו שזה מה שעשה אהרן, אבל אח'כ יש מתלוננים, יש מתאווים, יש לשון הרע נגד משה רבינו (ואפילו ממשיך לפרשת שלח – למרגלים ולמעפילים), ובכל זאת הפרשה נקראת, פרשת בהעלותך.
 
'ויעש כן אהרון'
רש'י אומר על הפסוק 'ויעש כן אהרן' – מלמד שלא שינה. היה פעם רב'ה אחד שאמר שזה לא מלמד על אהרן שלא שינה, אלא כל 'מלמד' צריך להיזהר שלא ישנה. כשהרב אהרן קוטלר נפטר, אז מישהו אמר עליו בלוויה, 'ויעש כן אהרן', שהוא היה 'מלמד' שלא שינה. הוא לא שינה את דרכי הלימוד, הוא לא חיפש פטנטים חדשים, תורות חדשות. הוא היה מחדש גדול, אבל הוא לא הביא תורות חדשות, ופטנטים חדשים. [יש אנשים שכשהם עושים חתונה, הם אומרים שאצלם בחתונה יהיה משהו מיוחד, זיקוקי דינור זה קטן עלינו. הם מחפשים איזה שיגעון שאפשר להמציא. העיתונות תצא למחרת בכותרת ראשית, שהסתיימה חתונתם של פלוני ואלמונית, כבר היה דבר כזה. צריך לחשוב על רעיונות חדשים יותר, והעולם הרי כל הזמן מתפתח. אז יכולים לצפות מאיתנו שגם אנחנו נשתנה קצת לכאורה. יש מדינות באירופה שיש שם אוכלוסייה קצת מבולבלת, שקשה להם לקחת מפתח לפתוח את הדלת, ואין להם את ינון שפירא שיעשה להם טביעת אצבע, אז הם עושים שתל באצבע מתחת לעור, שכשמקרבים את האצבע לדלת אז הדלת נפתחת. מקרבים את האצבע למכונית, הדלת נפתחת. אם הם יהיו יהודים תהיה בעיה קשה בשבת, זה לא גרמא. ומה נעשה עם הפטנטים שיש בעולם, המציאו דברים כאלה, שאדם פועל ע'פ המחשבה שלו. שאם הוא חושב עכשיו על הדלת שתפתח, המחשבה תפעל שהדלת תפתח. מה יהיה בשבת? זה לכאורה הפשט במלאכת מחשבת עשתה תורה, שבשבת אסור לחשוב על דברים מסוימים. זה רק שאלה של זמן עד שזה יגיע, והשאלות אז לא יהיו כמו השאלות של היום, ויצטרכו למצוא אמצעים דרך התורה איך לפתור את הבעיות האלה.] אומר רש'י 'ויעש כן אהרן', מלמד שלא שינה. אהרן הכהן התמודד עם כל תהפוכות העולם. יש דור חדש שעושים פרסים גדולים למי שמקריב בחנוכת המשכן, ואהרן עם הצניעות שלו מלמד שלא שינה. שלך גדול משלהם. במה שלך גדול משלהם, שאהרן יודע להמשיך את העבודה התמידית בלי לשנות כלום. וזה שאהרן לא שינה, בזה הוא היה גדול יותר מכל הנשיאים. כתוב שהנשיאים התעצלו, הם אמרו אנחנו נבוא בסוף, אהרן לא שינה. ובזה הקב'ה אמר לו, 'שלך גדולה משלהם'. עם מה שיש לך, התורה תתמודד עם כל הבעיות החדשות.
ויש לפרש עוד: הרי בסוף פרשת פקודי כתוב שבהקמת המשכן בר'ח ניסן משה הדליק את המנורה. אם כן, מה נוסף כאן לאהרן שגם הוא ידליק את המנורה? ועוד, הרי באמת ההדלקה כשרה בזר! אלא שזה גופא המתנה לאהרן שזכה לעשות את ההדלקה כמי שאינו מצווה ועושה באותה דרגה שמשה רבינו הדליק כמצווה ועושה כתב שמועות ראי'ה חדש בראשית עמ' 60 'שתי בחינות באינו מצווה ועושה האחת של הקדמת נעשה לנשמע שהושוו במעלתם למלאכי השרת וזו דרגת אבותינו הקדושים, ובחינה שניה של בני נוח שגם על מה שהם צוו בשבע מצוות הם כאינם מצווים ועושים בגלל שסירבו לקבל את התורה'. והבחינה הזו של אהרן פה, היא כבחינה הראשונה ולא השנייה.
 
הישן מתחדש
כתוב בגמרא (ברכות סג) 'פתח ר' יהודה בכבוד התורה ודרש, הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם. וכי אותו היום ניתנה תורה לישראל'? זה בספר דברים, בסוף ארבעים שנה, 'אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדיה כיום שניתנה מהר סיני'. אומר הרב ב'עין אי'ה' (ברכות ט,שלח): 'מהותה של כל אומה תגדר ע'פ דיעותיה וקניניה הרוחניים. ובאשר ברוב הדיעות הולכות ומשתנות... עד שלובשות במשך הזמן צורה חדשה...' האידאולוגיות משתנות. הקומוניזם היה נחשב פעם שמש העמים, היום הוא שום דבר. את כל הפסלים שברו ברוסיה. [ביום שזה נעשה נכנסתי לרב ישראלי זצ'ל שהשבת זה היארצייט שלו, י'ט סיון, ושאלתי אותו, הרב, כשברחת פעם מרוסיה חשבת פעם שיהיה דבר כזה? הוא ענה, אפילו לא בחלום.] '...ע'כ תחול בכל אומה זקנה וביטול כח, הפרדה וכליון. כי כאשר היא מאבדת את סגולותיה הרוחניות, דיעותיה ומסורותיה, את ערכם לגמרי, כבר אין מעמד פנימי לאומה. וכשיתגבר עליה איזה כח מבחוץ לא תוכל כבר לעמוד על נפשה, באשר חסר לה המעוז של החבה הפנימית לעמוד בצביונה...' אבל עמ'י זה לא כך. התכונה שלנו היא שיש ברית של ה' עמנו, 'להקים אותנו לעולם לו לעם. כי אור האמת של שם ה' יתברך שנקרא עלינו הוא מאור שאין לו קצבה ותכלית, האמת שאין אחריה אמת. האמת שכל מה שישתנו הדיעות והמושגים ויתבררו ביותר יוסיף עז וצדק ויגלה לעין כל בהוד והדר. ע'כ אין בעם ישראל החי בתורתו זיקנה. חבתו הקדושה... לשם ה' הנקרא עליו, לדעותיו, לתורתו, לא יוכלו לעולם לסור מהנקודה הראשונה... ע'כ בכל יום יוכל לאמר לישראל 'היום הזה נהיית לעם', היום זורח עליך אור חדש של מושגיך המאירים באור עולם של האמת האלוקית. כי האמת המוחלטת והגמורה לא תתיישן לעד ולעולם, ולא תאבד כוחה כימי השמים על הארץ. ע'כ חביבה תורה על לומדיה בכל יום.' דווקא לומדיה, 'כי לומדי תורה... הם המרגישים את החיים האמתיים של כלל האומה... והם כערך הלב המחייה את הגוף בחיותו הרוחנית... והם נותנים עז וקיום לאומה בכללה לקום ולהתעודד... ע'י ת'ח העושים ציצים ופרחים לתורה מרב חיבה ואהבת עולם.' אני חושב שאין מה להסביר פה, מילים כדורבנות, הכי נעימות בעולם, 'מלמד שלא שינה'. לכן חלשה דעתו של אהרן כשהוא ראה שמקריבים קורבנות, והיו צריכים לנחם אותו לכאורה דווקא בהעלותך את הנרות. למה דווקא על נרות היו צריכים לעודד את אהרן הכהן? היו לו עוד עבודות במקדש. מי שהרוצה להחכים, ידרים, שמנורה בדרום. המנורה תמיד סימלה את החכמה. החכמה היא תמיד חכמת התורה. על זה אמר לו הקב'ה, שלך גדול משלהם. הרבה דברים יכולים להשתנות, אבל לא בתורה. התורה תמיד תוכל להתמודד עם כל השינויים בעולם. ולמה היא תוכל להתמודד עם הכל? מפני שהיא נצחית. זה לא דעות של כל מיני של אוה'ע שמזמן אבדו. הם לא אבדו בגלל שאיזה אויב כבש אותם, אלא הם איבדו את האידאולוגיה שהייתה רקובה מלכתחילה, כל מיני דעות ורעיונות שכולם היו רק מתוך איזו שהיא הסכמה לאומית. לא היה שם שום רוח אלוקית בכל אוה'ע.
 
'המוסיף – גורע'
מוסיף השפ'א בשני מקומות. בפקודי תרל'ה כותב שדרגת בנ'י מצד האמת הייתה שהם לא צריכים את המשכן. הרי נצטווינו על המשכן רק אחרי חטא העגל. נסתלקה השראת השכינה שהייתה על כל אחד ואחד, ולכן היו צריכים לצמצם אותה למקום מסוים. אבל שבט לוי לא היה שותף לחטא שבגינו הוצרכנו להביא את המשכן, הם עוד נמצאים בדרגה של לפני החטא, אצלם השכינה שרויה כמו בדרגה של לפני ציווי המשכן. אומר השפ'א בפרשת פקודי, לכן שבט לוי לא היה שותף בחנוכת המשכן. לא בגלל החיסרון שלהם, אלא בגלל המעלה שלהם. לפי דבריו של השפ'א, זה מה שהקב'ה אמר לאהרון הכהן, 'שלך גדול משלהם'. הרי על הדלקת הנר אומרת הגמרא 'וכי לאורה הוא צריך? אלא עדות לכל באי עולם ששכינה שרויה בישראל'. שהשכינה שרויה במהות בישראל עוד לפני המשכן. לכן לא צריך שבני לוי ישתתפו בחנוכת המשכן. ובפרשת תרומה (תרמ'ח, ד'ה במדרש), אומר השפ'א את אותו רעיון, מלמד שלא שינה. זה לא כתוב רק פה, אלא גם בסוף פרשת 'צו', 'ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציווה ה' ביד משה'. אומר רש'י, להגיד שבחם שלא היטו ימין ושמאל. אהרן ובניו לא שינו ימין ושמאל. תדעו לכם שלפעמים יש תאווה לשנות, לא שלא שינו לגריעותא, אלא גם לא לשנות למעליותא.
הרבה פעמים שמישהו נתקל במקרה שנראה שאפשר לעשות יותר יפה ממה שכותב ה'משנה ברורה', או ההלכה באופן כללי. גם על נאמר שאהרן לא שינה. וזה ניסיון מאוד גדול. יש ספר שה'משנה ברורה' מביא אותו הרבה פעמים, שנקרא 'סדר היום', כל מיני הנהגות בתפילה. ושם בספר 'סדר היום' כתוב שאדם צריך להיזהר מהגדרה של 'וצדקתך'. להיות צדיק זה מצוין מאוד. אבל כשאתה מוסיף לזה את 'ו' החיבור, להיות יותר צדיק מצידקות, אז בזה הו' כבר לא 'ו' החיבור אלא 'ו' שהופכת. זה מטיל צל על כל הצידקות הזאת. אל תהיה צדיק יותר מהתורה. מה שהתורה אומרת, שזה שיא הצידקות, לא לשנות. הוא קורא לזה לא להיות 'וצדקתך'. תהיה 'צדקתך', צדיק, בלי ה'ו' הנוספת. לשנות למעליותא זה שאיפה מאוד גדולה, אבל לפי המסגרת. לפי הכללים שמלמדים אותנו.
היה ויכוח בין חכמים לבין ר' אליעזר, תנורו של עכנאי במסכת בבא מציעא. ר' אליעזר אמר כותלי בית המדרש יוכיחו, (שזה מראה על לימוד התורה המיוחד של ר'א), שאם הלכה כמוני אז הקירות יזוזו, והם זזו, ואעפ'כ לא שמעו לו, 'לא בשמים היא'. אמת המים תוכיח, שאומר הגר'א שזה סימן לענווה, לא שמעו לו. חרוב יוכיח, שזה סימן לצמצום, להסתפקות במועט, גם זה לא שמעו לו. מה הפשט פה? למה באמת משמים עשו את כל הסימנים שר' אליעזר ביקש? הקיר זז, אמת המים, החרוב, הולכים אחרי הרוב. אז השמים היו צריכים לסייע למה שר' אליעזר אמר נגד חכמים? זה יוכיח, זה יוכיח? אומר רבינו ניסים גאון בברכות דף י'ט, שמופיע גם בשיטמ'ק בבא מציעא, רצו משמים לנסות את חכמי ישראל, האם כשתראו איזה מופת זה ישנה את הדעה שלכם או לא ישנה את הדעה שלכם. כמה אתם מקובעים למעליותא במה שהתורה אומרת, אחרי רבים להטות. אז גם אם תראה ניסים ונפלאות באדמת בני חם, לא תשנו את דעתכם. איך כתוב בחז'ל? ימות שלמה ואלף כמוהו, ולא תבטל אות אחת מן התורה, ואפילו במופתים. מלמד שאהרן לא שינה. עשה הכל לפי הגדרים. לא שהוא היה כזה יבש. לא שהוא לא עשה בהתלהבות, ח'ו. אבל בדברים שנראה לך שהדעות משתנות. אם פעם הייתה תופעה של בעלי בתים לייטים, לצערנו היום יש גם רבנים לייטים, ח'ו לא כנגד אף אחד מסוים. הרי הכל משתנה, צריך לזרום עם הזרם, לא? על זה אומרת התורה, 'בהעלותך'. כנגד ההנהגה הזאת, שזה מה שהיה לצערנו בהמשך הפרשה.
 
תאייווע'ס
התאוו תאווה. משה רבינו שכ'כ התפלל על ישראל, ה' ה' קל רחום וחנון אחרי העגל, הוא כ'כ התפלל אחרי המרגלים, איפה הוא מרים ידיים ואומר 'הורגני נא הרוג', ו'האנכי הריתי את כל העם' וכו', איפה משה רבינו כאילו נשבר? במתאווים תאווה. למה? אומר המהר'ל מפני שמשה רבינו היה כבד פה וכבד לשון. 'מאין לי בשר', אין הכוונה שלמשה רבינו היה ספק באמונה. אלא משה רבינו ידע שההנהגה אליה הוא נבחר היא כולה רוחנית. מאיפה יש לי מגע להתעסק עם דברים גשמיים? על זה הוא אמר מאין לי בשר, הוא לא הטיל ספק ביכולתו של הקב'ה. לזה הוא לכאורה לא יכול להיות שליח. ולמה? כי הם לא רק רצו בשר, הם רצו את התאווה כשלעצמה. הם התאוו שתהיה להם תאווה, וזה לא סתם. אם ניכנס לנעליים שלהם אולי אנחנו יכולים להבין אותם ח'ו. בספר דברים כתוב 'רק בכל אוות נפשך תאכל בשר', שם הותר להם בשר תאווה. אבל עד אז כשהם היו במדבר אין דבר כזה בשר תאווה. צריך להביא את זה למשכן ושהכהן יעבוד על זה וכו'. אז הם אמרו אנחנו לא יכולים כל הזמן לאכול רק בשר של קדושה, אני רוצה לטעום בשר גם לא של קדושה. זה לא סתם התאוו תאווה, מפני שבאמת היה אסור להם בשר תאווה. אז לא שהיה חסר להם בשר, אבל אולי בשר תאווה, 'מים גנובים ימתקו', אולי יש בזה משהו, כדאי לנסות. אומר פה רש'י, אם לא שנתתי שכינתי ביניכם, אז לא הייתם מגיעים לדרגה של התאוו תאווה. מה כתוב פה? מפני שאדם הוא תמיד בעל תאווה, תאוה חיובית. הנשמה תמיד עולה למעלה. ה'תניא' אומר 'נר ה' נשמת אדם' הנר משול לנשמה. אמרנו את זה כמה פעמים ומסתמא נזכיר את זה עוד כמה פעמים. תמיד יש כח משיכה למטה, חוץ מנר. גם אם אתה מנסה לכבות אותו, תמיד הלהבה תפרוץ למעלה. אומר התניא לכן המשל הוא 'נר ה' נשמת אדם', הנשמה תמיד רוצה לעלות למעלה. אבל מי שמדכא את הרצון הזה, אז הוא לוקח את הדחף הזה לכיוון הכי שלילי שבעולם. נופלים עד עפר. כתוב אשריכם ישראל, בזמן שאתם עולים, עולים עד למעלה, ובזמן שאתם נופלים, נופלים עד למטה. בשלמא כשעולים עולים עד למעלה, אשריכם ישראל. אבל מה שייך לומר אשריכם ישראל כשנופלים עד עפר? מסביר המהר'ל, זה מראה שעמ'י הוא לא גוי ועוד משהו. יהודי זה יצירה מיוחדת, או שאתה למעלה או שאתה למטה. אם הוא לא היה יצירה מיוחדת אז היינו אומרים שבזמן שהוא נופל, אז הוא לא יהודי אלא יהיה כמו גוי. אבל יהודי זה לא גוי ועוד משהו, בנוסח הישיבתי. לכן הוא אמר אשריכם ישראל זה מעיד גם העלייה וגם הירידה, שאתם יצירה מיוחדת. אומר רש'י אם לא שנתתי שכינתי ביניכם, שיש לכם כאלה כוחות, לא הייתם יורדים עד למטה. השאלה רק למה האדם מנצל את זה. לכן זה כתוב דווקא בפרשה. אז ההנהגה של אהרן של לא שינה, לא לגריעותא ח'ו וגם לא למעליותא. 'וצדקתך' כמו שאמרתי מקודם, זה בדיוק הפוך ל'התאוו תאווה'.
 
קנאה
כתוב בתהילים 'ויקנאו למשה במחנה ואהרן קדוש ה''. אומר האדמו'ר מרוז'ין, מה שמשה ואהרן לא עשו, זה לא מצא חן בעיני עמ'י. הם קנאו למשה, למה אתה נמצא כל הזמן באוהל מועד ולא מסתובב במחנה, לא רואים אותך, א'א לדבר אתך. ואילו לאהרן אמרו בדיוק הפוך, מה אתה מסתובב פה כל היום, תהיה קצת קדוש ה'. תתחבא קצת, תלמד לבד. תעשו קצת ההפך. 'ויקנאו למשה' למה אתה לא 'במחנה', 'ולאהרן' למה אתה 'קדוש ה'' מופרש, הכל בסדר. לכן מסיימת הפרשה עם הלשון הרע על משה רבינו.
אבל מצד שני כתוב ש'קנאת סופרים תרבה חכמה'. אומר הרב ב'אורות התחיה', על הקנאה הזאת כתוב שלעתיד לבוא, חכמת סופרים תסרח. החכמה שבאה מקנאת סופרים, נכון שאולי באותו רגע זה טוב, אבל זה לא התכלית. עליה נאמר, חכמת סופרים תסרח. [אבי זצ'ל אמר פעם מה שייך לומר על חכמה שהיא תסרח, זה תרתי דסתרי, זה בכלל לא מתלבש? אז הוא אמר פשט ע'פ משנה במקוואות. שיש מושג במקווה של מים סרוחים. מה זה מים סרוחים? כשהמים כל הזמן עומדים במקום וזה לא מי מעיין שכל הזמן מתחלפים, זה מים סרוחים.] יש חכמה של סופרים שתסרח, הכוונה היא שיש חכמה שזה מעיין הנובע, שזה כל הזמן מתחדש. אחד הדברים שכתובים בפרקי אבות זה שאדם יהיה בדרגה של שומע ומוסיף, ולא שכל אחד חוזר על מה שהשני אומר כמו תוכי. על זה כתוב שלעתיד לבוא חכמת סופרים תסרח, כי חכמה זה צריך להיות מעיין הנובע, אבל לעתיד לבוא תסרח, אחד יגיד כמו השני, אף אחד לא ידע לחדש, אף אחד לא ידע להוסיף עוד משהו. אברהם אבינו התלונן לפני הקב'ה אין לי בן, בן משק ביתי הוא דמשק אליעזר. דורשים חז'ל ורש'י מביא את זה, שהיה דולה מתורת רבו ומשקה לאחרים. כמה אנשים זכו לדבר כזה, ממש תלמיד מובהק. על מה אברהם אבינו מתלונן? אומר הרב זצ'ל בשמועות ראי'ה שהוא רק דולה מתורת רבו ומשקה לאחרים, אבל מעצמו הוא לא היה מסוגל להגיד שום דבר. את זה אברהם אבינו לא רצה, הוא רצה שזה יהיה שומע ומוסיף, שזה לא יהיה חוכמת סופרים תסרח.
 
'לשון הרע ויציאת מצרים'
'זכור את אשר עשה ה' למרים בדרך בצאתכם ממצרים'. שואל השפ'א, מה הזכור של מרים שדברה לשון הרע על משה קשור ליציאת מצרים? עמלק באמת בא אחרי יציאת מצרים, אבל לזכור את מעשה מרים שדברה לשון הרע על משה רבינו, מה זה קשור ליציאת מצרים? התורה לא כותבת סתם שזה היה במקום כזה וכזה, הרי בעמלק אתה לומד שהיה קשר בין התוכן לבין הזמן. אבל מה זה קשור ללשון הרע? אלא התשובה היא כך. למה ישראל ירדו למצרים? בגלל קנאת יוסף ואחיו, לשון הרע. משה רבינו אמר לפני שהוציא אותם ממצרים 'אכן נודע הדבר', שמדברים לשון הרע. מתי יצאו ממצרים, ושאלה אישה מאת רעותה, לא מהגויים, כך אומר הגר'א. כשיחיו בשלום ביניהם, אז זה תיקון של לשון הרע, זה תיקון של קנאה, אז אפשר לצאת ממצרים. על זה אומרת התורה, 'זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים'. מתי? 'בדרך בצאתכן ממצרים', כי זה קשור ליציאת מצרים. מפני שהתופעה הזו היא מה שהוריד אותנו למצרים, והתיקון של זה זה מה שהעלה אותנו ממצרים.
אמרתי השבוע לכמה בחורים, מה הפירוש במשנה בפרקי אבות. 'שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה'. מה הוא התכוון להגיד, ששתיקה טובה או לא טובה? בפשטות לא מצאתי דבר שהוא יותר טוב משתיקה. הרב זצ'ל בעולת ראיה מפרש בדיוק הפוך, לא ראיתי שלגוף יוצא דבר טוב משתיקה. הגוף, הצד החומרי של האדם, צריך גם את הדיבור. איך שלא יהיה,  מה זה קשור, 'כל ימי גדלתי בין החכמים'? בשום מימרא באבות לא כתוב, כל ימי גדלתי בין החכמים, ומזה למדתי איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, לב טוב וכו', כשמגיע למימרא הזאת, לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, הוא מקדים ואומר כל ימי גדלתי בין החכמים. ומי אומר את זה, שמעון, בנו של רבן גמליאל, נשיא ישראל. שהיה הראשון מבין עשרת הרוגי מלכות שהוציאו אותו להורג. ועל מה הוציאו אותו להורג? כתוב בפיוט ביום כיפור, על יוסף, איה אחיכם אשר מכרתם אותו בעבור נעליים. על זה בא כל הנושא של עשרת הרוגי מלכות, רבן שמעון שהיה נשיא ידע מזה. זה שהדור לא ידע זה לא אומר כלום, הוא ידע. על מכרם בכסף צדיק, על הקנאה, על זה שאחד מדבר על השני ח'ו. על זה אומר רבן שמעון, רק מי שגדל בין החכמים, רק הוא יודע שסייג לחוכמה שתיקה. [כשהרב'ה מגור בא מחו'ל לבקר את הרב קוק, היו חסידים שלא הבינו אותו. שאלו אותו, מה החכמת? הוא אמר להם אוירא דא'י מחכים, אצל הרב קוק למדתי שסייג לחוכמה שתיקה.] כל ימי גדלתי בין החכמים, מפני שחכם יודע להעריך את החוכמה. והחוכמה לא מתבטאת בדיבור, היא מתבטאת בשתיקה. הדיבור הוא משהו שאני מוציא בפועל מעין מה שאני חושב בראש, אבל אף פעם האדם לא יכול להוציא את כל מה שהוא חושב בראש, גם אם יכתוב את זה (עיין אורות הקודש ח'ג עמ' רע'ט).
 
דיבור מתוך שתיקה
שני מקורות לדבר. הגר'א בסידור, הבאנו את זה פעם. על מה אומרים שמע קולנו, הרי כבר אומרים וקבל ברחמים וברצון וכו'. אומר הגר'א שהכוונה על כל מה שנשאר בבטן, בלב ולא מצאנו דרך להוציא את זה בפה בתפילה. גם אחרי התפילה נשאר משהו בפנים שאני לא יודע איך לבטא אותו, על זה אומרים שמע קולנו. קול זה משהו מהותי פנימי. והמקור השני זה בתפילת 'אנא בכוח', אנחנו אומרים 'ושמע צעקתנו'. צעקה זה דבר ששומעים, ואנחנו אומרים את זה, ליודע תעלומות. ליודע תעלומות מבקשים את מה שנשאר תעלומות. אנחנו אומרים לא, אתה יודע תעלומות, שמע גם את מה שצעקנו, מפני שגם אחרי שהבן אדם צועק נשאר משהו בפנים. רק הוא אפילו לא מוצא את המילים או מרוב כאב או בגלל שהוא לא יודע איך לבטא את זה. השתיקה מסמלת את החוכמה מפני שזה הפוך מהדיבור, רק שא'א בלי דיבור, אדם צריך גם לדבר. על אמר שמעון בנו של רבן גמליאל, כל ימי גדלתי בין החכמים. מי שיודע להעריך את החוכמה, מי שיודע שהשורש של כל הדיבור זה מה שנותן תוקף לדיבור. מפני שדיבור שלא בא מתוך חכמה זה שום דבר, סתם פטפטת, הוא טובע במילים. אם יודעים שיש הרבה אנשים כאלה, יכולים לדבר מהודו ועד כוש, כשאתה רוצה לרכז אח'כ מה הוא אמר לכך, המקסימום שאתה יכול לומר זה שהייתה אווירה טובה. לא שאני אומר שכל דבר נמדד בזה. מי שנמצא בסעודה שלישית אצל איזה רב'ה ויש שירים, והוא לא אומר תורה, זה מאוד יפה, ולא יפה אלא גם תועלתי. אבל יש כאלה שאתה יודע שהם מילים, מילים, מילים. על זה אמר שמעון מי שיודע מה זה מילים והוא יודע מה זה תורה והוא יודע מה זה חוכמה, הוא זה שיכול להגיד ולא מצאתי לגוף טוב, כמה הערך של שתיקה. והוא יודע שבשביל הגוף גם צריך לדעת איך לדבר.
זה החומרה שיש בלשון הרע, ודווקא כלפי משה רבינו. מי שמעיד על עצמו לא איש דברים אנוכי, מי שבמקור הוא היה איש של חוכמה, הוא לא היה איש של דיבורים במובן כזה שהוא היה קשור יותר לעולם המחשבה. אז כלפי אדם כזה אתה מלכלך את הדיבור?! וכתב המהר'ל בנתיב הלשון (פרק ו') שמי שיודע לשתוק, זה אחד שהוא בעל ענווה ובעיקרון לא שייך לכאורה לעניין הדיבור. הוא זה שיש מעלה יתירה לדיבורו. ובתנחומא פרשת צו: 'עניו מאוד' - מלשון עונה, שיודע לענות ולהשיב.
'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים'. ייתכן שהכוונה על עניין לשון הרע שעליהם נאמר בפסוק - 'לשונם חרב חדה', שהרי דוד המלך סבל מאלו ובכל זאת 'אל ימנע עצמו מן הרחמים'. את זה אמר המלך חזקיהו מצאצי דוד המלך, ויש בו עניין לבקשת רחמים דווקא, כמו שכתוב בהנהגות ר' חיים מוולוז'ין שהרוצה להיזהר מלשון הרע יתפלל מקירות ליבו. אותו סוג תפילה שכתוב אצל חזקיהו, שהיסב פניו אל הקיר והתפלל מקירות ליבו. דהיינו, מתוככי תוכיות נשמתו. וכך כתוב בחז'ל על הפסוק 'וטמא טמא יקרא', שיודיע צערו לרבים והרבים יבקשו עליו רחמים. דהיינו, שעל עצמו לאחר שנכשל היא תפילה, אבל זקוק גם לרבים שיבקשו עליו.
 
דיבור של תורה
המדרש אומר שעל אף שכתוב על משה רבינו, לא איש דברים אנוכי, בספו של דבר הוא כן ידע לדבר. מפני שספר דברים פותח בדיבור, 'אלה הדברים אשר דיבר משה'. כותב הספרי שם, שאחרי שניתנה תורה למשה רבינו, אז גם ניתן לו כוח הדיבור. דהיינו, לא היה לו את כוח הדיבור הסתמי, אבל הדיבור שנובע מתוך התורה זה כוח מיוחד, זה דיבור אחר, זה משמעות אחרת. [אבי זצ'ל לא היה נואם, אבל כשהוא הוציא מילה מהפה, ידעו שזה אבר מן החי. מבלי להיות נואם, כמו אצל הרבה מגדולי ישראל.] משה רבינו זה לא סתם אישיות שקראו לה משה רבנו, זה ההפך ממה שהם עשו במהות, לא איש דברים אנוכי. אתה משתמש בכלי כזה, 'רוח ממללא', שזה מה שמפריד את האדם מהבהמה. יש לו 'רוח ממללא' בגלל שיש לו צלם אלוקים. בזה מסתיימת הפרשה, על זה אומרת התורה תזכור את מה שהיה עם מרים בדרך ביציאה ממצרים. כל הגלות וכל היציאה מן הגלות, הכל היה סביב הנושא הזה של הדיבור, סביב העניין הזה שלא תהיה קנאה. 'אפרים לא יקנא את יהודה', שלא תהיה יותר קנאת אפרים ויהודה, שלא תהיה תופעה של מה שהירח עשה לשמש שהיא קנאה בה, שהקב'ה עצמו מתלונן על כך – 'הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח'. (כותב ר' נחמן שלמזלנו הטוב, תמיד ר'ה חל בר'ח. ר'ה אף פעם לא באמצע החודש. בתאריך שבו הקב'ה מביא כפרה על עצמו, מיגו דזכי לנפשיה, זכי נמי לחבריה. אפשר להאריך על כהנה וכהנה...)
 
'אדוני משה כלאם'
אני חושב שזה גם מה שכתוב בפרשה לפני זה, שיהושע הלך למשה רבינו ואמר לו 'אלדד ומידד מתנבאים במחנה... אדוני משה כלאם'. מה זה כלאם? שים אותם בכלא. בספרי כתוב, תכלה אותם. הכוונה היא כיליון. ככה כתוב פירוש אחד בחז'ל. אומר משה רבינו, המקנא אתה לי, הרי זה הפוך ממני. אצל משה רבינו לא שייך אטמוספרה של קנאה בכלל, אהרן לא קנא במשה, ומשה אומר אני לא מקנא באף אחד. לכן הוא היה כ'כ מתוקן, לכן הוא היה כ'כ שלם.
אומר רש'י (שמות יז) 'בחר לנו אנשים' – 'לי ולך, השוהו לו. מכאן אמרו יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. וכבוד חבירך כמורא רבך מנין? שנאמר ויאמר אהרן אל משה בי אדני והלא אהרן גדול מאחיו היה ועושה את חבירו כרבו. ומורא רבך כמורא שמים מנין? שנאמר  אדני משה כלאם כלם מן העולם חייבין הם כלייה המורדים בך כאלו מרדו בקב'ה'. אומר פה רש'י שלומדים שמורא רבך כמורא שמים, מזה שיהושע אמר למשה רבינו, שצריך לכלות אותם, מפני שמי שמדבר נגד משה זה כאילו הוא דיבר נגד הקב'ה (מקורו מאבות דרבי נתן). ממה שיהושע אמר למשה רבינו 'אדוני משה כלאם', כלם. משה רבינו, שהיה מלך, וכתוב שיש רשות למלך להרוג את מי שפוגע בו, ככה כתוב בדיני המלך. ואעפ'כ אמר לו משה רבינו, לא בבית ספרנו. אתה רוצה לדאוג לי, אתה רוצה לדאוג לממסד, אתה רוצה שהממסד יהיה יציב כדי שיהיה סדר בעולם, זה יפה מאוד. אבל לא אצלי. מפני שמשה רבינו זה משהו מיוחד.
יש שאלה מעשית ותיאורטית עצומה - לְמה צריך לדאוג יותר. ל'מי יתן את כל עם ה' נביאים', או שצריך לדאוג לנביאים שיהיו בשיא המעלה. בגמרא בברכות בוויכוח בין ר' יהושע לרבן גמליאל, אמר ר' יהושע לרבן גמליאל אוי לו לדור שאתה פרנסו, שאתה לא יודע בצערם של ת'ח, אתה לא יודע ממה הם מתפרנסים. אמר לו נעניתי לך מחול לי, לא אשגח ביה. עשה בשביל כבוד אבא פייס. אמרו מאן ניזיל ולימא להו לרבנן? אמר להו ההוא כובס אנא אזילנא. שלח להו ר' יהושע לבי מדרשא מאן דלביש מדא ילבש מדא ומאן דלא לביש מדא יימר ליה למאן דלביש מדא שלח מדך ואנא אלבשיה. אומר הרב ('עין אי'ה' ברכות ד,כ'ד), תחילה היתה בשורת הכובס רק בענין הנשיאות המדינית, וחשב ר'ע כי נשאר בהסכמתם שתתחלק מעתה נשיאות התורה מנשיאות המדינית וע'ז לא הסכים, וכו'. הרב כותב בלי קשר ליהושע ומשה רבינו, שתמיד יש את הדילמה הזו. לדאוג יותר שכל עם ה' יהיו נביאים, או לדאוג שהנביאים באמת יהיו בדרגה של נביאים. האם תמיד לשים יותר את הדגש על הרוחב או לא, ועוד חזון למועד בעה'י.
 
שבת שלום ומבורך
 
 
 
 
השיחה לעילוי נשמת מורנו ורבנו הגאון הרב שאול ישראלי זצ'ל ליום פטירתו בי'ט סיון