דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
קרח

האדם יראה לעיניים
'קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו'? שואל רש'י. למה יש דגש שקרח פיקח היה? מפני שאין אדם חוטא אא'כ נכנסת בו רוח שטות, לכן שואלים חז'ל, איך מי שהוא פיקח מגיע פתאום לכזו רוח שטות? זה לכאורה תרתי דסתרי. רש'י אומר שהשטות של קרח הייתה 'עינו הטעתו'. הוא ראה שעתיד לצאת ממנו שמואל שהיה שקול כנגד משה ואהרן – 'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו', שקול כאחד היה. לכן הוא חשב איך אני יכול להיות רק סגן או פחות מסגן, אם שמואל הנביא יצא ממני? זאת אומרת שקרח לא רק היה פיקח, אלא גם הייתה לו ראייה ארוכת טווח, הוא ראה עד שמואל הנביא. איך מי שרואה עד שמואל הנביא, לא רואה מה שקורה אצלו בשטח? עד שמואל הוא רואה, הוא לא רואה שפה הוא יפול? שמואל הנביא תיקן את החטא של זקנו, של קרח. חנה התפללה לה' שיתן לה בן לא חכם ולא טיפש. היא ראתה מה יצא מקרח שפיקח היה, לכן היא לא רצתה אחד כזה, אלא לא חכם ולא טיפש. שמואל הנביא אמר 'האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב.' קרח ראה רק לעיניים, נכון? אבל שמואל הנביא ידע להצהיר שזה לא כך, צריך את הראיה של הקדוש ברוך הוא. כשהלכו לחפש אתונות למי הלכו? 'לכו ונלכה עד הרואה כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה'. מה זה 'לנביא היום יקרא לפנים הרואה'? נביא זה מלשון ניב שפתיים. הקדוש ברוך הוא אומר לו מה להגיד. אבל לפנים קראו לנביא רואה... את זה אמרו על שמואל הנביא, לפנים, קראו לנביא, הרואה. הוא ידע שראיה יכולה לקלקל את הבן אדם כמו שהיה אצל קרח. חכם עדיף מנביא, למה? כי אע'פ שנביא רואה, חכם לא סתם רואה, אלא 'איזהו חכם, הרואה את הנולד'. אומר ה'חתם סופר' על מסכת נדרים, לא כתוב שחכם יראה את הנולד, בעתיד. אלא רואה הנולד, מה שהיה כבר. הוא יודע ללמוד ממה שהיה בעבר לעתיד. הוא לא סומך על הראיה שלו כמו שקרח שסמך על הראיה שלו. לכן שמואל הנביא מצאצאיו של קרח, ידע להזהיר, ש'אדם יראה לעיניים' אבל רק 'ה' יראה ללבב'. 'לפנים יקראו לנביא רואה', אבל לא תמיד. תלוי איזה סוג ראיה יש לו. איפה כתוב הפסוק 'שלפנים בישראל' וכו'? כשהלכו לחפש את האתונות? תארו לכם היום הייתה לנו אישיות כזו. כל מי שאיבד מפתח, ילך לשאול אותו איפה המפתח. אבל לא זה מה שכתוב. לא כתוב שהם הלכו לשאול איפה האתונות, כתוב שהם הלכו לשאול 'את דרכנו אשר הלכנו עליה'. יש אנשים שמחפשים שמישהו יגיד להם איפה זה ואיפה זה, מה כן לעשות ומה לא לעשות. זה חשוב, אני לא אומר שלא, אבל הם ידעו שאם אתה כבר מגיע לנביא, אז תבקש ממנו בקשה קצת יותר גדולה, שיגיד לך 'את דרכנו אשר הלכנו בה'. באיזה דרך מוליכים אותי, אם אבדו לי האתונות אז האתונות אבדו לי? הדרך אבדה לי. הקדוש ברוך הוא רומז לך דרך זה שאבדת את האתונות שאתה צריך לחפש פה משהו. אז על זה אומר הפסוק, 'לפנים היו קוראים לנביא רואה'. זה שהם לא באו סתם לבקש ממנו איפה הדבר שאבד, אלא באיזה דרך הלכנו שקרה לנו מה שקרה לנו, שפתאום אנחנו מאבדים את האתונות, זה לא סיפור שגרתי.
לבקש נכון
קרח לא היה לו את כח הראיה של הנולד, לא היה לו כח ללמוד מתוך מה שקורה פה. משה רבינו אמר להם 'רב לכם בני לוי', אתם מבקשים פה משהו יותר מידי גדול. 'המעט מכם כי הבדיל אלוקי ישראל אתכם ותבקשו גם כהונה', למה לא? תמיד אנחנו מדברים על זה שאדם צריך לשאוף שאיפות מאוד גדולות. קרח ועדתו רוצים לשאוף כל מיני שאיפות, ומשה אומר להם 'רב לכם', אתם מבקשים יותר מידי. אז מתי זה טוב לבקש הרבה ומתי לא? תלוי מתוך מה אדם מבקש. אם אדם יודע להעריך את מה שיש לו, הוא יודע שהקדוש ברוך הוא נתן לו, והוא רוצה שהקדוש ברוך הוא יתן לו יותר, אז הוא יתן לו. אבל אם האדם אומר, כל מה שיש לי זה לא שווה כלום, זה לא בשבילי. כביכול הקדוש ברוך הוא לא יודע מה לתת לכל אחד, אז זה בעיה. בספר של תלמיד הגר'א, שנקרא 'מנוחה וקדושה' (שער התורה שני, סימן כג), כתוב ש'השמח בחלקו' זה גם ברוחניות. אין הכוונה שמי שלמד שלוש שורות בסדר בוקר, אז הוא שמח בחלקו, לא צריך יותר. וודאי לא זו הכוונה. אחרי המאמץ אחרי הכל, הוא שמח בחלקו. משה רבינו אומר להם 'המעט מכם', מה זה המעט מכם? לכאורה היה צריך להיות כתוב אחרת, לא 'המעט מכם כי הבדיל', אלא 'המעט לכם כי הבדיל', מה זה 'המעט מכם'? יש פשט, לא דרש, זה פשט. כתוב בתורה לגבי התורה 'לא נפלאת היא ממך', וכתוב שם גם 'לא דבר ריק הוא מכם'. דורשים חז'ל אם זה ריק, זה מכם. מה הפירוש? לפעמים הקדוש ברוך הוא נותן לך אבל אתה לא יודע להעריך את מה שאתה מקבל. אם ריק הוא, זה בגלל שאתם מתייחסים לזה כדבר ריק. זה מה שאמר משה רבינו, המעט, אם אצלכם זה מעט ואתם רוצים יותר, זה מכם. אתם מתייחסים למה שלמדתם כאילו זה לא שווה כלום, זה לא מספיק, אין לי בזה כלום, אין לזה ריח זה לא שוה שום דבר. זה מה שמשה רבינו אמר, אתם לא יודעים להעריך, 'המעט מכם', המעט שיש לכם שאתם לא מסתפקים בזה, זה לא בגלל שאתם באמת שואפים שהקדוש ברוך הוא תהיו יותר קרובים אליו, אתם לא מעריכים את מה שיש. המעט הזה שבעיניכם זה נחשב למעט, זה מכם. דרש ר'ע (חגיגה טו) 'טוב אחרית דבר מראשיתו' – כמ'ש בגמרא לגבי אלישע וע'ש בתוספות. וצ'ב וכי ר'ע היה מראשיתו טוב? הרי שנא ת'ח, ורק אח'כ נשתנה. ואיך הוא דורש שצריך להיות מתחילתו? ועוד קשה, הרי רחל נתנה לו עצה ולכן היה מצופה שיהיה כמו אברכים, שאוכלים ארוחות בוקר, צהריים וערב עם אשתו, והוא ויתר כלל על רחל,. וזה לא מובן, הרי כל הליכתו ללמוד הייתה כדי לחיות עם רחל! אלא זה מתרץ זה את זה, כשראה ר'ע כמה רחל מקדישה ומוותרת על הכל בשביל תורה, הוא הבין הכל אחרת, והיה בו כזה מהפך שזה היה הראשיתו האמיתי. כל שאיפה נוספת היא התחלה חדשה, ועליה נאמר טוב אחרית דבר מראשיתו. אבל אצל קורח לא היו שאיפות מהסוג הזה.
'הוי רץ למצווה קלה כבחמורה'
'בן עזאי' אומר (אבות ד) 'הוי רץ למצווה קלה כבחמורה', ובמשנה אח'כ הוא אומר 'אין לך אדם שאין לו מקום ואין לך אדם שאין לו שעה'. זה הכל קשור אחד עם השני. יש מצווה קלה ויש מצווה חמורה ואני לא אומר שהמצווה קלה היא כלום, היא מצווה. עצם העובדה שהיא מצווה זה עולם ומלואו. אבל יש דברים שהעונש יותר קל, העונש יותר חמור וכו'. אותו דבר אדם, אין לך אדם שאין לו מקום ואין לו שעה. זה שיש לו מקום גדול ומקום קטן, זה לא אומר שהוא יותר גדול או יותר קטן. אותו דבר כתוב בפרק ב' מפרקי אבות. 'הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה', הכל גדול. ומי זה המאן דאמר שאומר את המימרא הזאת? בן עזאי. על בן עזאי כתוב בחז'ל שהוא אמר 'נפשי חשקה בתורה', ולכן הוא לא רצה לשאת אישה. [לא נפסקה הלכה כמוהו. אחד בא פעם לחזון איש ואמר לו, אני רוצה להיות כמו בן עזאי, להיות פרוש ולא לשאת אישה. א'ל החזון איש, ולהיות כמו אביי מה רע? תהיה כמו אביי. מה רע להיות כמו אביי, שעליו לא כתוב הדבר הזה?] בגמרא (בכורות נח.) כתוב שבן עזאי אמר, כל חכמי ישראל דומים עלי כקליפת השום, חוץ מר' עקיבא. הוא ביטל את כולם, כשהוא הבין הוא היה בדרגה כ'כ גבוהה, בן עזאי היה אחד מהארבעה שנכנסו לפרדס.
'מהלך כעומד דמי'
לא תוקעים בשופר בר'ה שחל בשבת. למה? שמא יעבירנו ארבע אמות ברה'ר. שואל התוספות, הרי יש מאן דאמר שסובר שמהלך כעומד דמי, ומה החשש לפי אותו מ'ד להעביר שופר בשבת, הרי מהלך כעומד דמי? עונים התוספות בשם הירושלמי, שמדובר בקופץ. וקשה, בגלל איזה קפצן אחד, שלגביו זה כן ארבע אמות ברה'ר בטלנו תקיעת שופר בשבת? בן עזאי הוא זה שאומר 'הוי רץ למצווה קלה כבחמורה'. אצל בן עזאי לקפוץ, לרוץ, זה הדרך, זה לא המשונה. בן עזאי סובר שמהלך כעומד דמי, כי הוא סובר ש'הוי רץ למצווה קלה כבחמורה'. והיסוד של בן עזאי שאומר 'הוי רץ למצווה קלה כבחמורה', זה שהאדם צריך להעריך את כל מה שיש לו ברוחניות, כי הוא לא יודע מה יש לו בידיים. אפילו בן עזאי שביטל את כולם חוץ מר' עקיבא, שנפשו חשקה בתורה ולא רצה להתחתן, שהיה אחד מארבע שנכנסו לפרדס, הוא זה שאמר עם כל הגדולה שלו 'הוי רץ למצווה קלה כבחמורה'. ככל שאדם הוא יותר גדול ויותר אמיתי, הוא נזהר יותר בדברים הקטנים. ואם יש מציאות ש'אדם גדול' שהוא רוצה רק לחפש גדול ולא קטן, חסר משהו בגדלות שלו. 1.           בגמרא (ע'ז יח) כתוב ששאל ר' יוסי בן קסמא מה אני לחיי העולם הבא, אמרו לו, כלום בא מעשה לידך? והרי ר' יוסי בן קסמא אמר שאינו דר אלא במקום תורה ובכ'ז אינו נמדד אלא רק ע'פ מעשיו, גם הקטנים, וכ'ה בשמות רבה, שהקב'ה בחן את משה ודוד בדברים הקטנים. ועיין תפארת ישראל למהר'ל פרק ה' בויכוחו עם הרמב'ם בפיה'מ סוף מכות, בביאור מ'ש שע'י מצוה אחת זוכה לחיי העוה'ב.
חילוק המדרגות
הקדוש ברוך הוא אמר לברוך בן נריה, מה אתה מחפש גדולות כשהולך להיות מצור, הולכות להיות צרות מהגויים, הולכים לכבוש כל מיני חלקים מא'י ואתה מבקש גדולות? בגדולות הכוונה נבואה. זה הדבר הכי גדול שיכול להיות. כותב הרב באגרות, שבזמן הזה שהמציאות היא הפוכה ממה שהיה אצל ירמיהו, אז זה הזמן שאדם כן צריך לחפש גדולות. אבל אין הכוונה שאדם יגיד, אני מהיום נביא. אלא שילך בצעד אחרי צעד עד שבאמת יגיע לגדולות, שידע להעריך כל דבר, כי אפילו הדבר הקטן הוא ג'כ גדולות. לא אני אומר את זה, אלא משה רבינו אומר את זה. משה רבינו אומר לקרח ועדתו 'בקר ויודע ה' את אשר לו'. מסביר רש'י: 'ומדרשו בקר אמר להם משה, גבולות חלק הקדוש ברוך הוא בעולמו, יכולים אתם להפוך בקר לערב כן תוכלו לבטל את זו, שנאמר 'ויהי ערב ויהי בוקר', ו'ויבדל' כך 'ויבדל אהרן להקדישו' וגו''. במעשה בראשית היו עוד הבדלות, הקדוש ברוך הוא הבדיל בין המים אשר מעל הרקיע ובין המים אשר מתחת לרקיע. וכתוב בחז'ל שהמים אשר מתחת לרקיע בכו לפני הקדוש ברוך הוא, למה אותנו אשר משאיר למטה וחלק למעלה? והקדוש ברוך הוא ניחם אותם שבסוכות יעשו נסכים במים ולא ביין. לכאורה זה נחמה קלושה. כל הזמן המים העליונים נמצאים לפני המלך, אחרים נמצאים כל השנה למטה, שבעה ימים בשנה עושים ניסוך של מים. מה הפשט? אומר ה'שפת אמת' (ליקוטים חג הסוכות). 'וישמעו רחוקים ויבואו ויתנו לך כתר מלוכה' (פיוט לר'ה ויו'כ). כשאתה רואה שרב'ה הגיע לעיירה ומקיפים אותו המון חסידים, זה כבוד גדול. אבל אם יגידו לך שכל אלה שמקיפים אותו, כולם בנים, נכדים ונינים שלו, זה קצת פחות. אבל אם יגידו לך שזה אנשים רחוקים, זה יעשה רושם יותר גדול. אומר הקדוש ברוך הוא, אם ישמעו רחוקים ויבואו, אז זה יהיה כבוד יותר גדול לקב'ה כשהם יתנו לך כתר מלוכה. בזה הקדוש ברוך הוא ניחם את המים מתחת לרקיע, דווקא בגלל שאתם נראים כרחוקים יותר, אעפ'כ 'עין ה' אל יראיו'. אמנם זה הבדל שמים וארץ, זה נראה רחוק, כ'ישמעו רחוקים ויבואו', והם 'יתנו לך כתר מלוכה', זה שיא המלוכה. שמלכות ה' מתפשטת על כל העולם כולו.   וזה נחמת הניסוך, בדבר שמרצה את מעשינו לפניו, ודווקא בסוכות הוא זמן ההתרצות לאחר יוה'כ. ועיין ב'העמק דבר' בפרשת אמור (ויקרא כב,כה). (מה זה 'שפכי כמים ליבך נוכח פני ה'', על איזה מים מדובר? על המים התחתונים, שהם אמרו אנחנו גם רוצים להיות לפני הקדוש ברוך הוא. מפני שכשעם ישראל היו בגלות, 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו', מה זה גם? כשעם ישראל גלו אז אין בית מקדש, אין ניסוך המים בסוכות, אז אין נחמה למים התחתונים. אז המים חוזרים לבכות לפני הקדוש ברוך הוא אנחנו רחוקים ממך. על זה אומר דוד המלך, כשישבנו על נהרות בבל, שם ישבנו, גם בתוספת לאחרים, אנחנו בכינו עם המים שבכו איתנו.) זה מה שאומר משה רבינו, מתחילת הבריאה הקדוש ברוך הוא הבדיל, והוא לא הבדיל בגלל שהוא אמר שזה פחות מזה. ההבדלה היא לא כדי להחליש אחד מהשני, המעמדות שיש בעם ישראל זה לא כדי שכל אחד ישתרר על השני, אלא תמיד צריך מישהו שיחבר בין כל צורות החיים לקב'ה. זה התפקיד האמיתי של כהנים, לא ל'השתרר עלינו גם השתרר'. זה מה שאמר משה רבינו לקרח, הקדוש ברוך הוא חילק את עולמו, הבדיל ביום השני. לכן השיר של יום של יום שני זה 'שיר מזמור לבני קרח'. השיר של היום שבו הקדוש ברוך הוא עשה את החלוקה בעולם (ולכן לא כתוב שם כי  טוב), זה המזמור שאומרים בני קרח. זו הייתה טעות שמשה רבינו היה צריך להוכיח להם אותה. אתם חושבים שההשתררות זה אחד של השני, לכן יום שני שזה זמן של ההבדלה.
'בקהלם אל תחד כבודי'
חז'ל אומרים שיעקב אבינו ביקש 'בקהלם אל תחד כבודי', שלא ייזכר שמי בקרח. מדוע דווקא יעקב ביקש לוי וקהת לא? הפירוש על פניו שלא יגידו שזה גנים שעוברים בתורשה מיעקב אבינו, והם יכולים להגיע לכלל ישראל. 'לא הביט און ביעקב' זה אותו פירוש. הקדוש ברוך הוא לא מביט על העוונות של בני ישראל שזה משהו שורשי, שזה חלק מהמהות שלהם, זה הכל חיצוני. זה לא בא להם מהשורשים הקודמים שלהם. 'לא הביט און ביעקב' הכוונה שחטאים לא מגיעים מהשורש. כתוב שאדם משול כחרס הנשבר, למה דווקא כחרס? אומר ה'שפת אמת' שחרס הוא הכלי היחיד שמיטמא רק מתוכו, אבל אם נגעה טומאה בגבו, בצד החיצוני שלו, הוא לא מקבל טומאה. האדם היהודי נמשל כחרס הנשבר. גם אם יש דברים שנוגעים בנו מבחוץ זה לא מטמא אותנו, רק אם זה בפנים בפנים זה נוגע בנפש של האדם. אבל אנחנו כמו חרס, שום דבר לא פוגם את התוכן הפנימי של היהודי. זה מה שאמר יעקב אבינו, 'בקהלם אל תחד כבודי'. מוסיף ה'שפת אמת' עוד משהו נפלא. רש'י אומר שיעקב ביקש רחמים על עצמו. אומר ה'שפת אמת' שהכוונה זה ביקש רחמים על עצמיותו. מה ההבדל בין עצמו לעצמיותו? אומר ה'שפת אמת' שיעקב  זו מידת האמת, 'תתן אמת ליעקב'. מה שעשה פה קרח זה ההפך, זה כולו שקר. בעל ה'נתיבות' כותב שלפעמים יש שקר כזה שאפילו ההפך שלו זה לא האמת, איך שלא תסובב אותו זה שקר. [היה פעם יהודי, ואני חושב שיש עוד כמה כאלה, שלא מוחזקים כיהודים שאומרים את האמת. אבל איזה רב'ה אחד שאל אותו, קראת קריאת שמע בבוקר? אמר לו כן. קראת קריאת שמע בלילה? אמר לו כן. אז הוא אמר לו, לפחות פעמיים היום אמרת אמת, אבל חוץ מהאמת ההיא, הכל שקר.] אומר ה'שפת אמת' שיעקב ביקש רחמים על עצמיותו הכוונה על מידת האמת שלו. זה לא סתם שזה לא בגנים של יעקב, מה שקרח עשה זה הפוך, יותר מהפוך על הפוך, זה לא שייך למידתו של יעקב אבינו בכלל.
תפקיד הכהונה
הגמרא בברכות אומרת 'אמר חזקיה בריה דרב פרנך אמר רבי יוחנן: למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות? לומר לך: כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותן לכהן, סופו נצרך לכהן על ידי אשתו'.  את הקטע הזה ב'עין אי'ה' כבר הבאנו בפרשת נשא. הרב כותב ב'עין אי'ה' (ברכות ט,שיח) שהכח הרוחני של העולם מבחינת האמת צריך להשפיע על כח החיים. 'צריך כח התורה לפעול בכל העם כולו, ע'י יחסם אל אנשי התורה והמוסר באהבה, היוצאת אל הפועל ע'י סדר מתנות הכהונה... אבל מי שנפרד מאנשי הרוח עלול הוא לרדת הלך וירד במוסרו, עד שאפילו הצניעות, שהיא היסוד המוסרי האנושי השכלי, ירד בביתו מטה מטה ע'י התגברות הנטיה לחפצים המגושמים...' דהיינו, כל השחתה מוסרית, נובעת מחוסר יחס וחיבור לדברים נעלים. וזה גם התפקיד של הכהן. כותב הרב באורות (התחיה ד), זה להיות המחט המחברת שמצמידה חלקים, ולא מפרידה, וזה היה המסר שמשה רבינו אמר לבני קרח. לכהנים יש את התפקיד שלהם, לאור ולחושך יש את התפקיד שלו, לכל אדם יש את התפקיד שלו שבשבילו זה הדבר הכי טוב. ואם אדם חי בתחושה ש'ריק הוא מכם', אז אדם חושב שאם הוא נמצא בשיעור מסוים, והשיעור הזה הוא לא בשבילו, הוא צריך לשמוע משהו יותר גדול. ולמה? כי מי שהוא ישב איתו היום באוכל, אמר לו שכדאי להיכנס דווקא פה ודווקא שם. על זה כותב הרב ב'עין אי'ה' 'המעט מכם', לכל דבר, בכל גיל ולכל אדם, יש בדיוק את הדבר שמתאים לו, שע'י זה הוא מחבר אותו לכלל. אבל כשיש לפעמים, בכל דבר בעולם, מושג שנקרא יציאה מן השורה, אז בהתחלה זה נראה פפששש... [אני לא כמו כולם, אני כבר לומד אורות הקודש חלק א', אע'פ שאתה עוד נמצא ב'מוסר אביך'...] אבל כל יציאה מן הסדר, השורש מתחיל במחלוקת של קרח נגד משה רבינו, כשהבן אדם לא יודע להעריך את מה שנותנים לו. 'המעט מכם' זה לא רק מעט. כי 'ריק הוא מכם' היחס של האדם, קובע. 'הנה עין ה' אל יראיו', מי זה ה'יראיו'? 'למייחלים לחסדו'. צריך לרצות כמה שיותר, אבל צריך לדעת שכל מה שיש לנו זה חסד.
לכן התורה בפרשה שלנו כותבת את המושג של משמרות כהונה, של מתנות כהונה, שכל פעם שיש חולשה בדבר אחד, צריך לעשות פעולות לחבר את זה מחדש. אז החיבור לכהונה, החיבור לתורה, זו הייתה התשובה האמתית כנגד טענתו של קרח.
'אל תפן אל מנחתם'
עכ'פ לכן התורה כותבת בפרשה את הנושא הזה של מתנות כהונה, לכן התורה כותבת את הנושא הזה של משמרות כהונה, כי זה החיבור ההפוך מההפרדה שרצה קרח. משה רבינו אמר לקדוש ברוך הוא 'אל תפן אל מנחתם', למה הוא דיבר על המנחה? הרי הם הלכו להקריב קורבן. נכון שקורבן צריך להביא עם מנחה ונסכים, אבל מה העיקר ומה הטפל? המפרשים שואלים את זה, משה היה צריך לומר לכאורה אל תקבל את הקורבנות שלהם, מה הפירוש? אומר ה'ספורנו' ששני חטאים היו בישראל, העגל והמרגלים. אחרי שהייתה ירידה צריך לעשות משהו שיקרב אותך בחזרה יותר לקדוש ברוך הוא. לכן מגיעים דיני נסכים גם אחרי העגל וגם אחרי המרגלים. בהתחלה היה תוספת נסכים בקורבן ציבור, ואח'כ היה תוספת נסכים גם בקורבן יחיד. יוצא שמה שגורם לריצוי, מה שבעצם מעלה את עבודת הקורבנות לפני הקדוש ברוך הוא זה הנסכים, התוספת. לכן משה רבינו רצה לבקש זה לא על עצם הקורבן. אלא על התכלית של הקורבן, שזה הרצוי, 'ריח ניחוח', שאומר רש'י שהכוונה שנעשה רצוני. על זה משה רבינו התפלל, שיקריבו מה שהם רוצים, אבל שקורבן של אנשי מחלוקת יקרב אותם לקדוש ברוך הוא ע'י הנסכים, ע'י התוספת? לא שייך. גוי יכול להתנדב קורבן, אבל נסכים הוא לא יכול להביא, מפני שאין היכי תמצי שהגוי יגיד אני קרוב לקדוש ברוך הוא כמו ישראל, אין דבר כזה. לכן הוא לא חייב להביא נסכים, הכהנים מביאים את הנסכים על הקורבנות של הגויים, אבל הגוי לא יכול להביא נסכים. אבימלך שפגש את אברהם אבינו, מה הוא נתן לו? לחם ויין. אומר שמה רש'י, הוא רמז לו על הנסכים, לכן הביא לו לחם ויין. מה פירוש רמז על הנסכים, סתם לנסכים? לא, רמז לו שאתם בני ישראל יש לכם את הנסכים שזה קרבה לקדוש ברוך הוא, שזו התרצות אליו.
תפילת בין הערביים
תפילת מנחה היא כנגד קורבן התמיד של בין הערביים, אז למה קוראים לה תפילת מנחה ולא תפילת בין ערביים? הרי לשחרית קוראים שחרית, לא קוראים לו מנחה, אע'פ שגם בבוקר מביאים מנחה, אבל לתפילת בין הערביים קוראים מנחה, למה? ככה שואל התוספות בפסחים (קז ד'ה סמוך). אומר התוספות, שהיות ואמרינן בברכות שצריך להיזהר בתפלת מנחה שאף אליהו לא נענה אלא בתפילת מנחה. לא כשהקריבו את הפר, אלא אחרי זה כשהביאו את המנחות, ולכך קרי ליה תפילת מנחה שאז הייתה שעת רצון. אז מה יוצא מהתוספות הזה? שעיקר העבודה בקורבן התמיד זה המנחה שאחריה, ואליהו נענה אלא בשעת הקרבת המנחה, ולכן דווקא לתפילה הזאת על שם המנחות, תפילת מנחה. אומר המגן אברהם בסימן רל'ג, מותר לאדם להתפלל מנחה קצת אחרי השקיעה? הרי את התמיד אסור להקריב אחרי השקיעה, אבל את המנחה של התמיד מותר להקריב. ואם עיקר המנחה על שם המנחה אז יהיה מותר גם כמה דקות אחרי השקיעה. ועוד מילה אחת בתוספות, זה שעת רצון. גם בתפילת מנחה בשבת אומרים 'ואני תפילתי לך ה' עת רצון'. למה אומרים את זה רק בשבת? אומר הב'ח בהלכות שבת, שבמנחה בשבת זה כבר פעם שנייה של קריאת התורה. כשיש פעמיים קריאת התורה, אז הזמן נהפך לשעת רצון עוד יותר גדולה. לכן אז אומרים 'ואני תפילתי לך ה' עת רצון'. זה מה שמשה רבינו התפלל, אל תקבל את המנחה, אל תהפוך אותם לאנשים שיש להם נחת רוח אליך מההקרבה. והנחת רוח שנעשה רצונך אחרי שחטאו ברגל ואחרי שחטאו במרגלים זה רק ע'י הנסכים, זה רק ע'י המנחות, זה רק ע'י התוספת.
'נרצה'
בהגדה של פסח יש ארבע עשרה או חמש עשרה סימנים, מחלוקת, כמו בכל דבר, אבל במה המחלוקת? האם מה שכתוב בהגדה 'נרצה', זה חלק מהסימנים או לא. מה הסברא? מפני שאיפה שכתוב הלל, אומרים הלל, איפה שכתוב ברך, מברכים, איפה שאומרים כורך עושים כורך, מה עושים בנרצה? לא עושים כלום, כאילו גמרנו. ברוב ההגדות שמביאים את מה שכתוב בשם האר'י, הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות נטילת ידיים, הנני מוכן ומזומן לקיים אכילת מצה, כשמגיעים לנרצה כתוב הנני מוכן ומזומן לקיים נרצה. מה אתה מקיים פה? לא עושים כלום לכאורה. אלא שזה לא ככה, נרצה זה העיקר. זה התוספת, כמו בקורבן שאדם מתפלל לקדוש ברוך הוא שמה שהוא עשה בכל עבודת הלילה הזה, שזה יהיה מקובל לפני הקדוש ברוך הוא. אותו הדבר בתפילה, 'שמע קולנו' כבר אמרנו, ובכל זאת אומרים 'רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם'. יש ברכה נוספת על שומע תפילה, שבה שאנחנו מבקשים שהתפילה תהיה נחת רוח לפני הקדוש ברוך הוא, שנהיה רצויים לפניו. וכך כותב ב'שעיר תשובה' לרבינו יונה, שגם אדם שחזר בתשובה ב'ה, גם הקריב קורבנות והכל, שעדיין ימשיך להתפלל שהוא יחזור לאותו מצב שהוא היה, כאילו מעולם לא חטא. כי הוא צריך להיות נרצה לפני הקב'ה. גם כשאין חטא, צריך עוד מדריגה של קרבה, של ריצוי. אומר משה רבינו שלא שייך שלקרח הזה יהיה את הריצוי. זה ההפך מהשלום, זה ההפך מהאמת, וההפך מכל דבר שיכול להיות ישר על אדמות, לכן נאמר 'אל תפן אל מנחתם.'
'רבן'
בפרקי אבות כתוב 'רבן גמליאל אומר, עשה לך רב וקנה לך רב' וכו'. אחד הפרשנים הקדומים על מסכת אבות שואל, למה מרבן גמליאל מתחילים לקרוא לו רבן גמליאל? הרי לפני כן לא היה שמות של רבן, [לא היה 'יתד נאמן'], לא היה כלום, 'גדול מרבן שמו'. פתאום מתחילים לחלק תארים, למה? אומר אותו פרשן שזה לא היה סתם. רבן גמליאל היה בדור שהצדוקים התחילו להרים ראש, והצדוקים הם 'אלו שכופרים בתורה ובמגדיה', כך כותב עליהם רמב'ם בהלכות יום הכיפורים. הם אמרו שאין דבר כזה בשר ודם שהוא שליח הקדוש ברוך הוא, ולכן הם חלקו על חכמים בנושא של הקטורת. אז היות והייתה חולשה בגלל הצדוקים, ביחס לתורה שבעל פה וביחס לחכמי ישראל, אז היו צריכים לעשות חיזוק. אז חלק מהחיזוקים היה שהוסיפו את שם התואר. לכן רק מאז, מאותה תקופה בדווקא, התחילו להוסיף את התארים.
להינצל מהמחלוקת
שהקדוש ברוך הוא יזכה את כולנו להתרחק מהמחלוקת. איך יודעים מתי זה מחלוקת לשם שמיים, הרי כל אחד אומר שזה לשם שמיים. יש משוגע בעולם שאומר שזה לא לשם שמיים? ודווקא פה שזה היה לא לשם שמיים, משה נפל על אפיו. למה דווקא כאן משה נפל על פניו? הוא לא נפל בעגל, לא במרגלים. נכון שבמתאוננים הוא אמר לקדוש ברוך הוא, אני לא יכול יותר, אבל 'ויפול על פניו', למה? מפני היה לזה איצטלא של קדושה, 'כי כל העדה כולם קדושים'. כתוב בספרים, שאם אתה רואה שאדם בגלל לשם שמיים, הוא עושה את זה בכזה מסירות נפש שאתה לא יודע אם על דברים אחרים הוא היה הולך כ'כ במסירות נפש, סימן שזה לא לשם שמים. זה סימן שיש פה משהו שצריך לבדוק. שהקב'ה יזכה אותנו להתרחק מהמחלוקת, בכל סוגי הרמות שיש. יש אנשים שאיך אמרו עליהם? 'אש לפניו תהלך'. חולה שאומר מי יתן לי איזה מחלוקת ואז אני אהיה בריא, השם ישמור. לא משנה אם זה במינון קטן או במינון גדול, שה' יצילנו בעזרת ה'. ממחלוקת ומכל התוצאות של המחלוקת ושנדע באמת כל אחד מאיתנו למצוא ולהאמין במקום המיוחד שיש לכל אחד בעבודת ה'.                                                               שבת שלום ומבורך