דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

כי תצא

רה"י הרב יעקב שפירא
פרשת שבוע

'לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע'
'כי תצא למלחמה על אויבך, ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו'. מפרש רש'י, 'במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר 'ושבית שביו', שהרי כבר נאמר 'לא תחיה כל נשמה''. מכך שמותר להחיות אשת יפת תואר לומד רש'י שמדובר במלחמת רשות. המנחת חינוך (מצווה תקל'ב) מביא את שיטת הרמב'ם שחולק על רש'י, וסובר שגם במלחמת מצווה התורה התירה אשת יפת תואר. בפרשה הקודמת מובאים כמה מדיני המלחמה, ואחד מהם הוא שקודם היציאה למלחמה הכהן המשוח מדבר עם העם. 'כי תצא למלחמה על אויבך... וניגש הכהן ודיבר אל העם.. מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו' ולא יצא למלחמה. והגמרא (סוטה מג:) מבארת, 'מי האיש הירא ורך הלבב- שירא מעברות שבידו', ואפילו מי שהפסיק בדיבור בין תפילין של יד לתפילין של ראש זו עבירה, ועל זה צריך לחזור מעורכי המלחמה. זאת אומרת שמי שיוצא למלחמה צריך להיות צדיק גמור, אדם שאפילו לא דיבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש. [יש מחלוקת בין הבן איש חי, ובעקבותיו הרב אליהו, לבין חכמים ספרדים אחרים- האם פוסקים על פי הקבלה במקום שבהלכה לא כתוב משהו במפורש. הבן איש חי והרב אליהו פוסקים שכאשר אין התייחסות של ההלכה פוסקים על פי הקבלה, ולעומת זאת הרב עובדיה פוסק שלא כך. סיפר לי הרב אליהו, פעם אחת הוא התפלל עם הרב עובדיה בשטיבלאך בשכונת הבוכרים תפילת שחרית, ובזמן שהרב עובדיה כרך את שבע הכריכות על היד הוא ניגש אליו לומר לו משהו, אז הרב עובדיה רמז לו שהוא באמצע הנחת תפילין. אחרי התפילה ניגש אליו הרב אליהו ואמר לו, שבע הכריכות הן לא מחוייבות ע'פ ההלכה, הרי מספיק שיהיה קשר על הזרוע ועל כף היד. הכריכות הן רק על פי הזוהר, אם כך למה הכריכות לא נחשבות לך הפסק? הרי הן לא ע'פ ההלכה]. איך שלא יהיה, ה'ירא מעבירות שבידו'- אפילו הפסיק בין תפילין של ראש לתפילין של יד. יוצא שמי שהולך למלחמת הרשות אלו רק אנשים צדיקים. אם כן, למה הגמרא (קידושין כא:) אומרת 'לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע'? הרי הוא צדיק!
בהמשך הפרשה אומרת התורה, 'כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע'. מבאר הרמב'ן, שהקב'ה הזהיר אזהרה מיוחדת, שכשיוצאים למחנה למלחמה- 'ונשמרת מכל דבר רע', לא לדבר לשון הרע. הרמב'ן מוסיף שהתורה הזהירה על זה מפני שיש זמנים מסויימים שהאיסורים הופכים למשהו חמור עוד יותר. לדבר לשון הרע במחנה זה גרוע יותר מאשר לדבר לשון הרע ביום חול רגיל. ודווקא לצדיקים האלה, שנזהרים במחנה יותר מהזהירות הרגילה שלהם, דווקא להם התורה מתירה אשת יפת תואר? דווקא עליהם כתוב ש'לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע'?
עוד קשה, מה הפשט 'לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע', להתיר אשת יפת תואר זה נקרא נגד יצר הרע? הרי זה בעד היצר הרע. הגמרא במועד קטן אומרת (יז.) שאדם שלא יכול להתגבר על יצרו ילבש שחורים, ויתכסה שחורים, וילך למקום שאין מכירים אותו, ויעשה מה שלבו חפץ. רש'י והתוספות מפרשים שאין הכוונה שאם הוא יעשה כך העברה תהיה מותרת לו, אלא שמתוך שהוא גולה ממקומו והולך למקום אחר, ולובש דברים שהוא לא רגיל ללבוש, התאווה שלו לעבירה תגמר. הרי'ף שם פוסק שהלכה לא כך, אלא האדם צריך ליתובי נפשיה. לא יכול להיות שחז'ל אומרים לעשות כל מיני פטנטים, צריך ליתובי נפשיה. הגמרא משוה בין עבירה במינות שהוא בהשקפה רעה, ע'ז וכד', לבין שאר דברים כשאדם 'אביק ביה' דבוק בו, כי בשניהם קלקל את שוויון הבחירה החופשית. מי שהעלה בלבו טינא כלפי אשה אחת, ולפי הרופאים היו צריכים להתיר לו אותה, חכמים אסרו, ועיי'ש בגמרא. שאותו אדם שהעלה בליבו טינא יעדיף דווקא מים גנובים. [היה רב אחד קצת קל דעת, סליחה על הביטוי, שבא פעם לאבי ואמר לו, כבוד הרב, יש כל מיני דילמות הלכתיות האם עדיף לעשות ככה או ככה, יותר טוב שאנחנו פשוט נתיר את הדברים הקלים מאשר שיכשלו אח'כ בדברים חמורים. אבי אמר לו, יש ביטוי 'שב ואל תעשה עדיף'. הפשט הרגיל הוא שכאשר יש ספק האם לעשות או לא לעשות, שב ואל תעשה עדיף. לך אני אומר פשט אחר, 'שב ואל תעשה עדיף' - שב בשקט ואל תעשה לי עדיפויות. אנחנו צריכים ללכת לפי ההלכה].  פתאום באה כל הסוגיא הזו של אשת יפת תואר, ובזה אין לנו בעיה לומר ש'לא דברה אלא כנגד יצר הרע'. דוקא בשעת מלחמה, נדרשים לרמה מוסרית גבוהה יותר. ורק תורה 'שירדה לסוף דעתו של אדם' מבחינה של 'אימתי שמאל דוחה ואימתי ימין מקרבת' (סוטה מז.) ואין כאן ענין של ויתור סתמי, מוטב וכו' (עיין רש'י על התורה) התורה מבהירה לאדם כי לפעמים מה שמסתתר מאחורי יופי חיצוני כשהוא רק חיצוני, הוא יצה'ר בלבד. והרי אמרו חז'ל צורתא עבידא דבטלא (ב'מ מה:) אמאי קרו ליה בנן בנן של קדושים, דלא איסתכיל בצורתא דזוזא. (פסחים קד.)
לפי רש'י התורה מדברת על מלחמת הרשות, ואם כך למה התורה אומרת את זה רק עכשיו? בפרשה הקודמת מובאים הדינים של מלחמת הרשות, שם התורה היתה צריכה להביא את הדין של אשת יפת תואר. ההבנה הפשוטה לכאורה היא, שבמאבק הראשון, במלחמה הראשונה, יש לאדם התלהבות ומרץ כמו בתחילת הזמן, אז הוא מתגבר על היצר בקלות יחסית. האדם חושב שאם הוא התגבר כל כך בקלות בפעם הראשונה ככה זה יהיה גם בפעם השנייה. אומרת התורה, בא נראה איך אתה מתמודד בפעם השנייה. לכן התורה לא כתבה את הדין של אשת יפת תואר בפעם הראשונה שמביאים את דיני המלחמה. התורה אומרת את הדין הזה בפעם השנייה, כשנראה לאדם הכל כבר בסדר, גם שם צריך לדעת ש'לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע', כפי שנבאר בהמשך בעז'ה. עיין פנקסי ראי'ה אות לד, שם מבאר הרב זצ'ל שעניינו של דין אשת יפת תואר בא בתוך מלחמת רשות, שעדיין העולם לא הגיע לדרגא גבוהה שמתנזרים מהחרב, עדיין מלחמה היא אפשרית ולגיטימית, אז יש גם חולשה של 'וראית בשביה' וכו', עדיין איננו בדרגא שחרב נחשבת לתכשיט. ועיין בהרחבה בעין אי'ה שבת פרק שישי אותיות מח-מט.
בן סורר נהרג על שם סופו
בהמשך אומר רש'י, למה נסמכה פרשת בן סורר ומורה לפרשת יפת תואר, ללמד שאם אדם סומך על ההיתר של יפת תואר, הוא יוליד בסוף בן סורר ומורה. ומה הבעיה שיש עם בן סורר ומורה, שהוא 'זולל וסובא, איננו שומע בקולנו'. צריך לדעת שבד'כ זה הולך ביחד. מתי ילד מחפש את ההנאות הגשמיות, 'זולל וסובא', כשאין לו עונג מהשמיעה להורים, אז הוא מחפש תחליפים אחרים. בן סורר ומורה חייב מיתה רק אם הוא אכל כמות אדירה של בשר, ושתה יין האיטלקי. אני מדבר על  זה כמעט כל שנה. אם הוא ישתה יין מיקבי הגולן, או משילה, אחד מכל היינות המשובחים שבארץ שזוכים בפרס ראשון בכל אירופה, הוא לא יהפוך לבן סורר ומורה, אלא אם כן הוא ישתה מיין האיטלקי. למה דווקא יין איטלקי? מה יש באיטליה שאין במקומות אחרים?
דבר נוסף, בן סורר נהרג על שם סופו. כשילד בגיל כמעט בר מצווה מתנהג ככה, בסופו של דבר הוא גם ילסטם את הבריות. הירושלמי מוסיף, שהוא גם ישכח את תלמודו, ולכן הוא ילסטם את הבריות. הוא לא נהרג בגלל העבירות שהוא עשה עד עכשיו אלא על העתיד. איפה מצינו בתורה דבר כזה? המפרשים שואלים, הרי על ישמעאל כתוב בדיוק להפך, 'כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם', והגמרא בר'ה (ט'ז ע'ב) לומדת משם שהאדם נידון לפי מצבו העכשווי, 'באשר הוא שם'. הקב'ה הציל את ישמעאל למרות שבניו היו עתידים להמית את ישראל בצמא כשילכו לגלות, משום ש'באשר הוא שם', ברגע ההוא ישמעאל היה ראוי להצלה. הגמרא לומדת משם לר'ה, שגם בר'ה הקב'ה דן את האדם לפי מצבו בלי להתחשב במה שיקרה בעתיד. אז למה בבן סורר מתחשבים בעתיד? כתוב בהלכה שלא נעשה בן סורר ומורה בירושלים, בגלל שכל האכילות בירושלים הם אכילות שבקדושה, ומאכילה שבקדושה אי אפשר להיות בן סורר ומורה. אבל מאכילות שלא בקדושה הוא הופך להיות בן סורר ומורה, איפה מצינו דבר כזה? הטור כותב שיש לחלק בין דיני שמים שאין דנים ע'ש סופו, לבין דיני אדם שדנים גם ע'ש סופו, וזה לכאורה סברא הצריכה עיון, וכבר דנו בכך, האם תשובה פוטרת מעונש. שהרמב'ם בהלכות ע'ז (ד,ו) כותב לגבי עיר הנידחת שאם חזרו ועשו תשובה – מוטב, ואם לאו, עורכים עמהם מלחמה. ובראב'ד השיג עליו ואומר: לא מצאתי תשובה מועילה אחרי התראה ומעשה. ובמגדול עוז שם כותב, למה לא תועיל תשובה אחרי כל דבר שבעולם, והרי כתיב 'שובו בנים שובבים'. ובשו'ת נו'ב (קמא, או'ח לה) כתב שגזירת הכתוב שלא נפטר מהעונש, גם אחרי תשובה. כי תכלית העונש להרתיע, וע'כ בי'ד של מטה לא פוטרים מעונש, על אף התשובה. ואילו החיד'א סובר, שבלל שתשובה היא דברים שמסורים ללבו של אדם, שמא לא עשה אלא לפנים. ובספר שערי תשובה לר' יונה (שער א,א) כתב שתשובה היא מחסדי הבורא וניתנה לכפרה בדיני שמים, ולא לעונשי בי'ד. וע'ע במהר'ל בנתיב התשובה פרק ב ובשו'ת דובב מישרים סוף סימן כא.
הרמב'ן על התורה כותב שבן סורר ביטל מצוות עשה של 'קדושים תהיו'. רש'י בפרשת קדושים מבאר ש'קדושים תהיו' הכוונה שצריך לפרוש מן העריות. הרמב'ן חולק ואומר שהכוונה היא שלא להיות 'נבל ברשות התורה', זה הביטוי של הרמב'ן. אל תאמר שאם הדבר הזה לא נאסר בפירוש הוא מותר. הילד הזה כמעט בגיל בר מצווה, הוא ביטל עשה של 'קדושים תהיו', ולכן נהרג על שם סופו, כך אומר הרמב'ן. איך אפשר לדרוש מילד קטן להיות 'קדושים תהיו'? הרי הוא ילד. נזיר שהפסיק את נזירותו צריך להביא קרבן חטאת, גם שם כותב הרמב'ן שהנזיר מקיים בפועל את מצוות 'קדושים תהיו', ולכן הוא צריך להביא חטאת כשהוא מפסיק את הנזירות. בנזיר אפשר להבין, ממנו אפשר לדרוש לקיים את מצוות 'קדושים תהיו', אבל בן סורר ומורה הוא ילד קטן.
יין האיטלקי
מה יש באיטליה? כתוב בגמרא בשבת (נו:) שאיטליה לא הייתה קיימת בזמן בריאת העולם, אלא היא היתה מכוסה במים, והיא עוד תחזור להיות מים. מתי נולד המגף הזה, איטליה? הגמרא אומרת שכששלמה המלך חטא ונשא את בת פרעה ירד המלאך גבריאל וייבש את המים, וזו היא איטליה של יון. הורתה ולידתה בטומאה, לא סתם הוותיקן נמצא שם. זהו מקום שלא היה קיים בזמן בריאת העולם, אלא נולד רק בגלל חטאו של שלמה המלך שנשא את בת פרעה. [אבי זצ'ל שמע מהרב הרצוג, שאחרי השואה הוא נסע לוותיקן לבקש מהאפיפיור ימ'ש שיוציאו בחזרה את כל הילדים שהוחבאו במנזרים, והוא לא הצליח. הרב הרצוג אמר שכשהוא יצא מהוותיקן הוא לא היה יכול ללמוד ולהתפלל כי היתה לו הרגשה שהוא נמצא בשיא הטומאה עלי אדמות, אז הוא ביקש מהקהילה היהודית ברומא ללכת למקווה. לקחו אותו למקווה שהאדמו'ר מראדזין היה טובל בו, כשהוא חקר את התכלת גם הוא היה צריך לשהות שם, ולא רק ביקור אחד. גם הוא הרגיש ככה, אז הוא דאג בזמנו לשפץ את המקווה ברומא כדי שיהיה לו כל יום איפה לטבול. צדיקים יכולים להרגיש גם טומאה.] הרב זצ'ל כותב בספר 'ערפילי טהר' על עצמו, שכאשר הוא היה צעיר הוא היה עובר ליד תפילה של גויים הוא היה מרגיש ריח רע, כפשוטו. ו'הריחו ביראת ה'', זו דרגה של צדיקים. ה'בני יששכר' מסביר שבמוצ'ש בהבדלה מברכים על הריח, כי רק הריח הוא החוש היחידי אצל האדם שלא נפגם בחטא אדם הראשון. כתוב על הראייה שהיא התקלקלה, ועל הנגיעה, כל החושים כתובים שם חוץ מחוש הריח. זהו החוש הכי בריא וטהור שיש בעולם, מאז חטא אדם הראשון. לכן כשאדם צריך להשיב את נפשו במוצ'ש, הברכה היא על הבשמים. הגמרא בברכות (מ'ג ע'ב) אומרת, איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו, זה הריח. בכל אופן, זו איטליה. בן סורר הופך להיות בן סורר רק אם הוא שותה יין האיטלקי. אם הוא שותה יין ממקום שכל הגידול שלו היה בטומאה, אי אפשר לצפות שזה לא ישפיע עליו. בודאי שיין כזה ישפיע, ביותר ממאה אחוז. אם הוא שותה יין האיטלקי, הוא עתיד ללסטם את הבריות. הכל הולך לפי נקודת ההתחלה.
'טוב אחרית דבר מראשיתו'
וזהו ההבדל שבין ישמעאל לבין בן סורר ומורה. ישמעאל נולד אצל אברהם אבינו, ישמעאל קיבל חינוך של אברהם אבינו. 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה''. גם הוא קלקל, ובניו עושים צרות גדולות, אבל סופו, העתיד שלו- כן יהיה טוב. הגמרא בבבא בתרא (טז:) אומרת שישמעאל עשה תשובה, ולומדים זאת ממה שכתוב 'ויקברו אותו יצחק וישמעאל', אע'פ שישמעאל היה הגדול הוא כיבד את יצחק. הוא נתן יחס של כבוד לתורה, לת'ח, וזה הסימן שהוא עשה תשובה. לעומת זאת בן סורר ומורה, כל ההתחלה שלו באה מאשת יפת תואר. כשהשורש רקוב דנים אותו על שם סופו, כי ברור לנו מה יהיה סופו. לכן דווקא אם הוא שותה יין האיטלקי הוא נהיה בן סורר, כי גם שם מתבטא אותו העניין. כאשר הגידול הוא במקום טמא, השורש טמא- זה משפיע על מה שבא אח'כ. לעומת זאת, כתוב בהלכות ברכות, בברכת הפירות אומרים 'והעלנו לתוכה ונאכל מפריה'. וכי באים לא'י בשביל שוק מחנה יהודה? בשביל לאכול פירות וירקות? אמנם יש מצווה לברך מאה ברכות, אבל זו המעלה של ארץ ישראל? אומר הב'ח, הקדושה של ארץ ישראל משפיעה גם על הגידולים שלה. בשביל זה באים לארץ, לאכול מפריה, להיות מושפעים מהגידולים של הארץ הקדושה.
כשיצחק ברך את יעקב ולא נשארה ברכה לעשו, עשו הרים את קולו ובכה. בסוף מה אמר לו יצחק, 'הנה משמני הארץ יהיה מושבך'. איך הוא נתן לו ברכה, הרי הוא אמר לפני כן שאין עוד ברכה? אומר שם רש'י, 'הנה משמני הארץ יהיה מושבך'- זו איטליה של יון. המקום הכי מתאים לעשו, הטומאה של איטליה. הכל הולך על פי השורש. זהו מהלך שכתוב בהרבה מקומות בחז'ל. אלישע בן אבויה, 'אחר', היה בנו של אבויה. למה דווקא לאבויה היה בן כזה? ר' מאיר בש'ס נקרא לפעמים ר' מאיר ולפעמים 'אחרים', בגלל שהוא למד אצל אלישע בן אבויה, 'אחר'. למרות שאסור ללמוד אצל רב שאינו הגון, לר' מאיר היתה אישיות מיוחדת, והוא היה יכול להבחין בין הקליפה לבין התוכן, בין הדברים החיצוניים לבין התוכן הפנימי. ככה אומרת הגמרא (חגיגה טו:). [כתוב, 'דאגה בלב איש ישיחנה'. מה זה ישיחנה? הגמרא אומרת שני פרושים: או שישיחנה מדעתו, שלא יחשוב על הדאגה יותר מידי, או ש'ישיחנה' מלשון שיחה, ישיחנה לאחרים. אדם שדואג ממשהו, שלא ישמור את זה בלב, שידבר על  זה עם מישהו. בספרי החסידות כתוב עוד פירוש. 'ישיחנה לאחרים' הכוונה לר' מאיר. כמו ר' מאיר שלמד מאחר וידע להפריד בין התוכן לבין הקליפה, כמו אדם שמוצא רימון, שיודע לזרוק את הקליפה ולקחת את התוכן. 'ישיחנה לאחרים', צריך ללמוד מר' מאיר. גם אם יש דאגה בלב איש, צריך להפריד בין הדבר העיקרי לבין העצבים שיש מסביב]. איך שלא יהיה, למה דוקא לאבויה נולד 'אחר'? התוספות בחגיגה מביאים בשם הירושלמי, שבזמן שהכניסו את אלישע לברית מילה, היו שם חכמי ישראל. הם היו חוזרים מהתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ולתורה שבע'פ, והייתה אש מתלהטת סביבם כמו במעמד הר סיני. אמר אבויה, אם כבוד התורה הוא כל כך גדול, אני רוצה שגם הבן שלי יהיה כמו החכמים האלה. היות והיתה לו בזמן הברית מחשבה כזו, שהיא לא לשמה, יצא 'אחר'. ואומרים התוספות שעל זה נאמר הפסוק 'טוב אחרית דבר מראשיתו'. ככל שההתחלה יותר טובה, הסוף יהיה יותר טוב, ואסור להתייאש. וראה ב'מי מרום' אורי וישעי בפרק ד'.
גם בדור שלנו, דתלשי'ם לפה ודתלשי'ם לשם, זה לא משנה, בעז'ה עוד יחזרו בתשובה (דתל'ש זה לא רק דתי לשעבר אלא גם דתי לעתיד שיבוא!). מפני ש'זרוק חוטרא, אעיקריה קאי'. אם זורקים מקל באוויר, גם אם הוא יסתובב אלף פעמים, בסופו של דבר הוא יחזור לשורש שלו, למקום שמשם השליכו אותו. אסור להתייאש מאף אחד, ובודאי שאסור לאדם להתייאש מעצמו. אעיקריה קאי. ישמעאל גדל אצל אברהם אבינו, ולמרות שיצא לתרבות רעה סופו שחזר בתשובה. אומר הרב חרל'פ, זה מעיד על כל כלל ישראל, גם הרשעים בגדולים יחזרו בתשובה, ולכן הגמרא לומדת מישמעאל לראש השנה. יש דין שכל הכלים חוץ מכלי חרס נטמאים גם מבחוץ, דהיינו אם נגעה הטומאה בדופן של הכלי מבחוץ- הכלי נטמא. לעומת זאת כלי  חרס אינו מקבל טומאה מבחוץ אלא רק מבפנים, רק כשהטומאה נכנסה לתוך הכלי. השפת אמת אומר שכל יהודי משול לכלי חרס. הטומאה אצל יהודים יכולה לבוא רק מבפנים, ואילו אצלנו הכל הוא רק מבחוץ, ברוך ה', ולכן אנו לא מקבלים טומאה. משול כחרס הנשבר.
כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו
נחזור לפרשת יפת תואר. אומר ר' צדוק בצדקת הצדיק (אות מ'ד): 'מי שיש לו תשוקה גדולה לתאוות הגוף אל יתעצב בזה לחשוב כמה פגום הוא שיש לו תשוקה כ'כ. כי אדרבא הוא כלי מוכן לתוקף אהבת ותשוקת דרישת האמת... וע'ז אמרו דלעתיד לבוא צדיקים נדמה להם יצה'ר כהר ורשעים כחוט השערה. ואינו שקר רק שניהם אמת, כי לאלו תשוקתם ותאותם עצומה ביותר'. 'כל הגדול מחבירו- יצרו גדול הימנו' (סוכה נב.). המהר'ל אומר שכאשר נמצאים בזמן קדוש יותר הכוחות של האדם מתגברים, לרע ולטוב. העולם חושב שיש שני יצרים לאדם, יצר טוב ויצר רע. זה לא מדויק, לאדם יש רק יצר אחד. כשהוא משתמש ביצר לרעה- הוא יצר הרע, ואילו כשהוא משתמש ביצר לטובה- הוא יצר הטוב. אומר ר' צדוק, לכל אדם יש כוחות, השאלה היא רק לאיפה הוא מנווט אותם. ועל זה נאמר 'לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע'. התורה לא התירה כאן את הדברים האסורים, היא התכוונה לומר לאדם לקחת את ההתמודדות ולנווט אותה אל הקדושה. וכך אומר האור החיים הקדוש, שכשיש את התמודדות הזאת צריך לנווט אותה למקום הכי טהור שאפשר. 'כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו', אם יש לאדם תשוקה כל כך גדולה סימן שהוא גדול. אסור לאדם לדכא את הרצונות שלו, הוא צריך להעביר אותם לאפיקים חיוביים יותר. זהו יסוד גדול שכתוב בהרבה ספרים, בר' צדוק כמה פעמים, ובפרט בצדקת הצדיק הזה כאן.
לכן במשנה שעוסקת בדיני בן סורר ומורה מופיע ביטוי מיוחד: 'מאימתי 'נעשה' בן סורר ומורה'. לא מאימתי הוא מתחייב מיתה, אלא מאימתי הוא נעשה בן סורר ומורה. זה לא סתם דקדוק בספרות או משהו כזה, ל'מאימתי נעשה' יש משמעות מיוחדת, הוא עושה את עצמו בן סורר ומורה, ולא שאנחנו מטילים עליו את החיוב. באחת הפעמים שהיה כינוס של הורי שיעור א', באחת הפעמים הוא דיבר על בן סורר ומורה. יש מחלוקת בגמרא בסנהדרין (עא.) האם היה בן סורר ומורה או שלא. יש מאן דאמר שסובר שבן סורר ומורה לא היה ולא נברא, וכל מה שכתוב בתורה בפרשת בן סורר נאמר כדי לדרוש ולקבל שכר. ויש מאן דאמר אחר, ר' יונתן, שאומר 'אני ראיתיו וישבתי על קברו'. מה זאת אומרת, יש מחלוקת במציאות אם היה או לא היה? אמר הרב ישראלי דבר הפלא ופלא. 'לא היה ולא נברא' הכוונה היא שהוא לא נולד ככה, הוא לא נברא ככה. אלא הוא 'נעשה' בן סורר ומורה, כמו שאומרת המשנה. בקורבנות של ר'ה לא כתוב 'והקרבתם' אלא כתוב 'ועשיתם'. אומרים חז'ל, בר'ה האדם עושה את עצמו. זה הקורבן הכי גדול. כיוון שהאדם הולך לדרך הנכונה- הוא עושה את עצמו, הוא בונה את עצמו. כך גם בן סורר ומורה, הוא עושה את עצמו בן סורר ומורה, הוא לא נולד ככה. והנה טוב מאוד – זה יצה'ר (קה'ר ג,ג). מה פירושם של דברים? ר' יונה בברכות כותב (דף מב בדפי הרי'ף) כותב שלכבוש את היצר זו עבודתו ע'ש. שעיר המשתלח הוא חלק נפרד  מעבודת יוה'כ, וביוה'כ עם ישראל מתרומם לדרגא שגם יצה'ר יהיה כלי להגיע לשלימות, לקבל חוסן נפשי. להעמידו בנסיונות שיגרמו להוציא כוחותיו למקומות נכונים.
'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' עליך ויראו ממך'
כתוב בהלכה שבחודש אלול יש מנהג לבדוק את התפילין. למה צריך להיזהר דווקא בתפילין, הרי יש לנו עוד הרבה מצוות. עוד כתוב שגם מי שלא נזהר בפת עכו'ם כל השנה, צריך להחמיר בעשרת ימי תשובה. מה הפטנטים האלה, הרי כל השנה אנחנו לא עושים את זה. הגמרא בברכות (ו' ע'א) אומרת ש'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך', הכוונה לתפילין. רש'י בברכות אומר שתפילין הן עדות ש'ממשלת קוני עלי', שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמיים. כתוב שמי שקורא קריאת שמע בלי תפילין, הרי הוא כ'מעיד עדות שקר בעצמו', מפני שבפרשיות שמע כתוב 'וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך'. הרב ב'עין איה' (ברכות ב,ח) מסביר שאין כאן רק עניין טכני. קבלת עול מלכות שמיים אמורה להשפיע על העשייה של האדם, אם הוא לא מניח תפילין הוא לא מקיים את קבלת עול מלכות שמיים בפועל. רב שכל הזמן נותן שיחות, שמונים שנה הוא נותן שיחות, אבל הוא אף פעם לא יודע להוריד את זה למעשה- הוא נחשב כאדם שקורא ק'ש בלי תפילין.
'וראו עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך', על זה כתוב שבאלול בודקים את התפילין. הכוונה היא שלא בודקים האם התפילין צבועות בצבע מספיק שחור או אם השפיץ מספיק מרובע, אלא בודקים את התפילין האם באמת כל עמי הארץ רואים כי שם ה' נקרא עלינו, זו הבדיקה שצריכה להיות באלול. הגמרא בברכות (ל:) מספרת על אביי שפעם ראו אותו שוחק יותר מהרגלו, והעירו לו על זה. אמר להם אביי, 'אנא תפילין קא מנחנא'. אני עם תפילין, אדם שעטור בתפילין התפילין משפיעות עליו יראת שמיים. הרמב'ם מביא את זה להלכה בהלכות תפילין. ועיי'ש באור שמח הלכות תפילין.
'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך', הגמרא בגיטין (מ' ע'א) לומדת מכאן שעבד שרבו הניח לו תפילין, יצא לחירות. תפילין הן סימן על האדם שהוא משועבד רק לקב'ה. עבד פטור מק'ש, והירושלמי מסביר שמפני שיש לעבד עוד אדון, הוא לא יכול לקבל על עצמו אדנות של הקב'ה, זה לא הולך ביחד. צריך אדנות אחת, שיעבוד אחד, רצון אחד. לכן עבד שהניח לו רבו תפילין יצא לחירות. ולכן בפורים כתוב 'ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר', אומרים חז'ל (מגילה טז:), 'אורה זו תורה, ששון זו מילה, ויקר אלו תפילין'. שבזמן שאז נגאלו משעבוד הגויים, ויצאו לחירות, אז הם היו יכולים לקבל על עצמם עול מלכות שמיים בלבד. וזו כוונת הגמרא, הם התחברו מחדש למה שמבטאת מצוות תפילין. (ושאל אותי תלמיד אחד הרי אמרו עבדי אחשוורוש אנן. וצ'ב)
'ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלוקים'
כתוב שמיכל בת שאול היתה מניחה תפילין. מה הפשט? [היא הייתה בכותל כל ר'ח? לא זה הפשט...] מיכל בת שאול היה עליה עול מלכות שמיים. היא חיה בהרגשה גדולה של 'שויתי ה' לנגדי תמיד'. 'שויתי ה' לנגדי' זה לא רק מולי, אלא יש הסבר נוסף. 'לנגדי' הכוונה מרחוק, כמו שכתוב אצל משה רבינו- 'כי מנגד תראה את הארץ' ואומר רש'י, מרחוק. ישנם אנשים שה'שויתי' שלהם הוא גם 'לנגדי'. גם שכשהם מכירים בכך שהם כאילו רחוקים מהקב'ה, הם תמיד מחוברים אליו. ועל זה כתוב בתהילים שאומרים בסעודה שלישית, 'ה' רועי לא אחסר בנאות דשא ירבצני', בגוף שלישי. אבל כשמגיעים לפסוק, 'גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע', למה לא אירא רע? כי אתה, בלשון נוכח, עמדי. לפעמים דווקא במקום הכי שפל של האדם, פתאום שמה הוא מגלה את הקב'ה. [יצא לי פעם לבקר את פולארד כשהיה בכלא, נתנו לנו רשות לבקר אותו. ישבנו שם כמה אנשים בערך שעה. הוא היה בקיא בתנ'ך, הוא אמר לי: אנחנו היום כמו בצקלג, דוד המלך בצקלג. ככה הוא אמר, לפני שנים. אמרתי לו, מה כתוב אצל דוד המלך בצקלג, כתוב ששבו את כל המשפחה שלו. אבל לא כתוב רק זה. כתוב שם 'ויתחזק דוד בה' אלוקיו'. דווקא בתקופה הכי שפלה של דוד המלך, בה כתוב 'ויתחזק דוד בה' אלוקיו'. דווקא כשאתה בכלא, 'ויתחזק דוד בה' אלוקיו']. 'גם כי אלך בגיא צלמות' זה לא רק על עניין פרטי של האדם, אלא על כל כנסת ישראל, על כל עמ'י. במצבים הכי קשים, שם מגלים את הקב'ה. 'ומשה נגש את הערפל, אשר שם האלוקים'. אי אפשר לדעת מאיפה פתאום הוא יתגלה, הכל תלוי ברצון של האדם. איפה הראש שלו מונח.
על זה אומרת התורה, יפת תואר – הכל הולך לפי ההתחלה. אין פלא שאח'כ יש בן סורר ומורה. טוב אחרית דבר מראשיתו. לעומת זאת עם ישראל סופו לעשות תשובה, 'באשר הוא שם'. בסופו של תהליך ישראל יעשו תשובה, כך פוסק הרמב'ם בהלכות תשובה: 'כבר הבטיחה תורה שסוף ישראל שיעשו תשובה'.
בעז'ה שיהיה לנו ולכל ישראל שבת שלום.