דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחה

רה"י הרב יעקב שפירא
ראש השנה

תחילת ההתגלות
שלושת הימים שלפני ראש השנה הם שלושת הימים שאברהם אבינו התחיל ללכת אל הר המוריה, לעקידת יצחק. לפני שהוא הגיע להר המוריה כתוב שהוא ראה את המקום מרחוק, חז'ל אומרים שהיתה התגלות שכינה לאברהם אבינו, הוא ראה ענן קשור על ההר. הנערים שליוו אותו לא ראו את הענן על ההר והוא אמר להם 'שבו לכם פה עם החמור', אומר המהר'ל, אם אתם לא רואים את השכינה על ההר סימן שאתם חומריים מידי, ולכן אתם לא יכולים לראות את הענן על ההר. אבל אברהם ויצחק עוד קודם שהגיעו אל המקום ראו את הענן שהיה בהר המוריה. אומרים הפוסקים, לפי מנהג אשכנז השיעור המינימלי לאמירת סליחות הוא ארבעה ימים לפני ראש השנה, משום שארבעה ימים הם השיעור של ביקור מומים בקרבנות. שלושה ימים זה הזמן בו הקב'ה התגלה לאברהם אבינו לפני ראש השנה, ולכן אנחנו אומרים בתפילת מוסף בראש השנה 'אתה נגלת בענן כבודך על הר סיני', ההתגלות תמיד מתחילה עוד לפני המפגש המעשי. ההתגלות מתחילה מהיום, נותרו עוד שלושה ימים ליום ראש השנה.
 
תשרי- מידת הדין
נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע מתי נברא העולם, ר' אליעזר אומר שהעולם נברא בחודש תשרי, ור' יהושע אומר שהעולם נברא בחודש ניסן. אומר ר'ת (ראש השנה כז.) ש'אלו ואלו דברי אלוקים חיים'. בחודש תשרי עלה במחשבה לפני המקום לברוא את העולם ואילו בחודש ניסן היתה הבריאה בפועל. וכך מסבירה הגמרא את הפסוק 'זה היום תחילת מעשיך', ראש השנה הוא 'תחילת מעשיך', אע'פ שהעשייה בפועל לפי ר' אליעזר היתה בניסן, המחשבה לברוא את העולם היתה בחודש תשרי, והמחשבה אצל הקב'ה היא כמו מעשה ולכן 'זה היום תחילת מעשיך'. לעומת זאת ר' יהושע סובר שבריאת העולם האמתית היא העשייה בפועל, והיא היתה בחודש ניסן.
אין כאן סתם ח'ו פיטומי מילי בעלמא, ההבדל בין חודש תשרי לחודש ניסן הוא הבדל מהותי מאוד, יש כאן מחלוקת עקרונית. תשרי הוא זמן של משפט, זמן של דין, ואילו חודש ניסן הוא חודש מלא בחסדים, כל כולו חסדים, ניסים על טבעיים, זו ההנהגה של חודש ניסן. ההבדל בין ר' אליעזר לר' יהושע למעשה הוא כיצד הקב'ה מנהיג את העולם בחודש תשרי, לפי ר' אליעזר אנו נמצאים בהנהגה של 'תחילת מעשיך', של המחשבה הראשונית של הקב'ה בבריאת העולם. וידוע שכתוב במדרש (בראשית רבה פי'ב ט'ו) שהקב'ה ברא את העולם במידת הדין, וראה שהעולם לא יכול לעמוד בכך, אז הוא שיתף בו את מידת הרחמים. אבל ראשית הכוונה, המחשבה הראשונית שעלתה לפני המקום בחודש תשרי היא מחשבת הדין, לברוא את העולם במידת הדין. בחודש תשרי יש הנהגה של לכתחילה, הנהגה של המחשבה הקדומה של הקב'ה שהעולם ינוהל מצד האמת, במידת הדין. רק מפני שהעולם לא יכול להתקיים כך במידת הדין, הקב'ה שיתף בו גם את מידת הרחמים. ולכן יום המשפט, ראש השנה, הוא לא רק על המעשים שהאדם עשה בפועל, כי בחודש תשרי עוד לא היתה העשייה עצמה לפי ר'ת, אלא הוא על העולם הרוחני הפנימי, שהוא השורש של כל המעשים שמתגלים אחר כך. הדין ביום ראש השנה הוא על המחשבה, שהיא מה שהיה בחודש תשרי.
 
הדין ביום בריאת האדם
אדם הראשון נברא בראש השנה. הבריאה התחילה בכ'ה באלול, ואדם הראשון שהוא עיקר הבריאה נברא בראש השנה. לכאורה לא מובן, זהו הזמן המתאים שהאדם יעמוד לדין? לכאורה היום הזה אמור לעורר שמחה והשראה, יום בו נברא האדם שהוא נזר הבריאה, למה הקב'ה הפך את היום הזה ליום הדין? כותב הרב (בירח האיתנים) שיש בעם ישראל שני חלקים, סגולה אלוקית שהיא באה לנו ממורשת האבות, הסגולה הזו לא ניתנת לשינוי, ויש גם את הבחירה החופשית של האדם, כל אדם יכול לבחור בעצמו אלו מעשים לעשות. החלק הסגולי של האדם הוא תמיד מוסתר, לא נראה מבחינה חיצונית, והבחירות שלו מושפעות מהתוכן האמתי שלו, מהחלק הסגולי שלו, מי שהוא ומה שהוא.
מוסיף הרב, ביום שנברא אדם הראשון מתעורר הכוח הסגולי שיש באדם, ולכן דווקא ביום הבריאה של האדם הקב'ה דן אותו, ביום הזה יש לאדם יותר כוחות, יש יותר יכולת לברר את המהות שלו. הקב'ה רוצה לדון את האדם על פי המהות שלו ולא רק על פי המעשים, שהם רק הפועל היוצא מהמהות הפנימית. ולכן, אנחנו אומרים בתפילה שהקב'ה הוא 'א-ל מלך יושב על כיסא רחמים', אלוקים זו מידת הדין, אבל הוא יושב על כיסא הרחמים, משום שאין משפט בלי שיתוף של מידת הרחמים. וכך כותב המסילת ישרים (סוף פ'ד), שאילולא מידת הרחמים שהקב'ה שיתף, לא היה בכלל שייך מושג של תשובה, מידת הדין לא משאירה מקום לתשובה. וביום ראש השנה שהוא יום הבריאה במחשבה אליבא דר' אליעזר, כמו שאומר ר'ת, זהו היום שבו מתגלה הצד הסגולי העמוק של האדם, ואז האדם יכול להיות נדון גם על המחשבות, גם על הרצונות, גם על הדרכים שהוא רוצה ללכת בהם, כי הוא זמן הגילוי של הכוחות הטמונים של האדם.
 
'בכסה ליום חגנו'
'תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו'. מקשים הרמב'ן ורבינו בחיי, מדוע לא מפורש בתורה מהי המהות של ראש השנה כמו שכתוב על כל החגים? על כל חג בתורה כתוב מהי המהות שלו, 'חג האסיף', 'חג הקציר', על ראש השנה התורה אומרת רק שצריך להריע בשופר, 'יום תרועה', 'זכרון תרועה', אבל לא מפורש מה המהות של מצוות השופר, של היום כולו. אומר הרמב'ן, התרועה תמיד באה להזכיר, כשהתורה מצווה אותנו להריע היא מצווה אותנו לזכור משהו. זכירה תמיד באה ביום הדין, כשאנחנו אומרים בתפילה 'ונתן לנו את יום הזכרון הזה' לפי הרמב'ן אנחנו מודים לקב'ה על שנתן לנו את יום הדין, מפני שזכרון לפי הרמב'ן הוא על מידת הדין. אבל רבינו בחיי מוסיף על זה. מעצם העובדה שהתורה לא אמרה במפורש מה המשמעות של יום ראש השנה, סימן שהמשמעות של ר'ה כל כך גדולה עד כדי כך שאי אפשר לבטא אותה במילים כמו בשאר המועדים. עצם הכיסוי של היום, 'בכסה ליום חגנו', לא בא להסתיר משהו, אלא הוא בא לבטא את העוצמות של היום הזה. 'ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום', לא רק נורא ואיום מבחינת הפחד והאימה מהדין, אלא היום הוא יום 'נורא ואיום' מבחינת העוצמות שלו, יש בו עוצמות כאלה שאי אפשר לבטא אפילו בכתובים. אומר רבינו בחיי, לכן התורה כותבת רק את המילים 'יום תרועה' ו'זכרון תרועה', הכיסוי מלמד על הגודל.
 
'ואין דומה לך'
בשני מקומות מצינו בתפילה את הביטוי 'ואין דומה לך'. לגבי שופר בתפילת מוסף אומרים 'מאזין תרועה ואין דומה לך', ובתחילת תפילת שמו'ע אומרים 'ומי דומה לך, מלך ממית ומחיה'. השופר הוא הכוח שמחיה את העולם, 'מאן דנפח מדיליה נפח', כשהקב'ה ברא את אדם הראשון בראש השנה ונתן בו את הנשמה, הוא החייה אותו, הוא נתן לו את כוח הדיבור. בריאת העולם היא תופעה מקבילה לתופעה של תחיית המתים. ואותה תופעה היתה גם בשעת מתן תורה, 'השמע עם קול אלוקים מדבר אליו מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי', הכוונה היא לא רק היכן ניתן למצוא עם ששומע קול תרועה ובכל זאת ממשיך לחיות. אומר השפת אמת (על חג השבועות), קול אלוקים שהעם שמע במעמד הר סיני, הוא זה שנתן לו את החיות. הגמרא (שבת פח:) אומרת שבמעמד הר סיני פרחה נשמתם והקב'ה החייה אותם מחדש. השופר הוא הנפיחה מחדש של הקב'ה, נפיחת החיים בעולם, כמו שהיה בזמן בריאת אדם הראשון ובזמן מתן תורה. לכן הביטוי 'ואין דומה לך' משותף גם בתפילה על תחיית המתים, 'ומי דומה לך מלך ממית ומחיה', וגם בתקיעת שופר, 'מאזין תרועה ואין דומה לך'. אנחנו זוכים בראש השנה לקבל חיות מחודשת, בריאה מחודשת כפשוטה, הקב'ה בורא את העולם מחדש, הוא בורא את האדם מחדש. בראש השנה קורה אותו תהליך שהיה בבריאת האדם, אותו תהליך שהיה במתן תורה, אותו תהליך שיהיה בעז'ה בתחיית המתים. ולכן אומרים התוספות (ר'ה טז:) שכאשר השטן שומע את ישראל תוקעים וחוזרים ותוקעים הוא מפחד שמא הגיע זמן תחיית המתים.
 
'ועשיתם עולה'
המשנה אומרת 'בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כני מרון, ובחג נידונים על המים'. וכתוב שבכל חג וחג צריך להביא קורבן שהוא קשור לעניין שעליו נידונים באותו חג. בפסח שנידונים על התבואה מביאים את העומר, בשבועות נידונים על הפירות ולכן מביאים את שתי הלחם, בסוכות נידונים על המים ולכן מקיימים את ניסוך המים. אומרים חז'ל, בראש השנה האדם מביא את עצמו כקורבן לה', כיוון שעשיתם תשובה כאילו עקדתם את עצמכם לפני. וכך אומר המדרש בספר ויקרא, בכל המוספים כתוב 'והקרבתם עולה', ואילו במוסף של ראש השנה כתוב 'ועשיתם עולה', מפני שבראש השנה האדם בורא את עצמו מחדש, הוא הופך לבריה חדשה. כמו שבכל החגים מביאים קורבן שהוא מעניין היום כך גם בראש השנה מביאים קורבן שהוא מעניין היום, שביום ראש השנה 'כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון', הקב'ה דן את האדם והאדם מקריב את עצמו לפני הקב'ה. בראש השנה אומרים בין שאר הפיוטים 'יודע מחשבות ביום דין'. בדרך כלל האדם לא נידון על המחשבה שלו, חוץ מעברה שהיא עבודה זרה, שלומדים מהפסוק 'למען תפוס את בית ישראל בליבם' שנידונים גם על המחשבה (קידושין לט:). וזה מה שאומרים חז'ל 'ועשיתם עולה'. עולה שונה משאר הקורבנות, הגמרא אומרת שקורבן העולה מכפר גם על המחשבה. ביום ראש השנה במקום 'והקרבתם' כתוב 'ועשיתם', אבל לא סתם ועשיתם אלא 'ועשיתם עולה', שהאדם מהפך מהשורש גם את המחשבה שלו. התשובה היא לא רק על המעשים בפועל אלא גם המחשבה, ולכן הקורבן בראש השנה הוא מעניין היום, כמו בשאר החגים.
ולכן לכתחילה צריך לקחת דווקא שופר של אייל. המשנה ברורה מחדש שאדם צריך להוסיף עד שליש על ההידור הזה, להדר שהשופר יהיה שופר של אייל, מפני ששופר של אייל מזכיר את העקידה ונחשב כאילו עקדנו עצמנו לפניו. אין כאן הידור חיצוני בפני עצמו, אלא ההידור הזה הוא חלק מהמהות של השופר. הפרמ'ג (תקפ'ו) מסתפק האם עדיף שופר של אייל ישר או שופר של יעל כפוף, ומסיק שכפוף עדיף אפילו של יעל, כי הכפיפות היא חלק מעיקר המצווה ואילו קרן של אייל היא מעלה בלבד.
 
'ענני בזכותי, ענני בזכות תלמידי'
כשאליהו הנביא התפלל שתרד אש מן השמיים הוא אמר 'ענני ה' ענני, ענני בזכותי, ענני בזכות תלמידי'. אומר ה'אור זרוע' (בהלכות תשעה באב), 'וילפינן מיניה שהסליחות לפני ראש השנה צריך שיתפלל ת'ח שיש לו תלמידים יראי שמים'. אליהו הנביא לא התפלל סתם תפילה, הוא התפלל על כך שגם עובדי הבעל ידעו להכריז ולומר שה' הוא האלוקים. על התפילה של אליהו הנביא, על זה אנחנו אומרים 'ענני בזכותי, ענני בזכות תלמידי'. כשרוצים להתפלל על כל העולם כולו, אי אפשר שהאדם בתור יחיד יתפלל על כל העולם, אלא צריך שיתפללו בתור רבים, ותפילת הרבים נשמעת, 'ענני בזכותי, ענני בזכות תלמידי'. לא רק בגלל התורה שלהם, אלא בגלל שהתורה מצרפת את הבריות ועושה אותם מקשה אחת, וכך אפשר להתפלל לפני הקב'ה אפילו על מה שביקש אליהו הנביא, להוציא את המחשבות הלא נכונות של ע'ז של עובדי הבעל, וכל התפילה מלכתחילה נתקנה בלשון רבים.
אומר הנפש החיים, בתפילת חנה כתוב 'והיא מרת נפש, ותתפלל על ה' ובכה תבכה'. לא כתוב 'ותתפלל אל ה'' אלא 'על ה''. אומר הנפש החיים, היא לא בקשה בן בשביל הצורך האישי הפרטי שלה בלבד. תפילת חנה היתה בראש השנה, 'ויהי היום', ובראש השנה צריך להתפלל על תיקון העולם במלכות ש-די, צריך להתפלל על העולם שיהיה עולם מושלם, עולם ללא חיסרון. אם חסר משהו לחנה- כל העולם כולו לא שלם, יש חיסרון בעולם. אומר הנפש החיים, לכן חנה התפללה 'על ה' ובכה תבכה', בשביל העולם שאתה בראת, עשה למענך, כל עוד יש יהודי אחד שחסר לו משהו יוצא שהקב'ה ברא בריאה לא מתוקנת. הזמן האמתי ביותר להתפלל על שלמות הבריאה זה ביום ראש השנה.
אומרת הגמרא במסכת תענית (ח.), 'אמר רבי אמי אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו שנאמר 'נשא לבבנו אל כפיים', איני, והא אוקים שמואל אמורא עליה ודרש 'ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו', ואף על פי כן 'והוא רחום יכפר עון'' אפילו אם הוא לא משים נפשו בכפו, עדיין 'והוא רחום יכפר עון'! מתרצת הגמרא, 'לא קשיא, כאן ביחיד כאן בציבור'. כשהתפילה היא תפילת ציבור, גם אם יש חוסר כוונה של מישהו מהציבור- עדיין 'והוא רחום יכפר עון'.
 
'אשרי העם יודעי תרועה'
ואולי זה הפירוש במה שכתוב 'אשרי העם יודעי תרועה', חז'ל מבארים (ויקרא רבה אמור פכ'ט) בשתי לשונות, 'אשרי העם שיודעין לפתות את בוראם בתרועה', או 'אשרי העם שיודעין לרצות את בוראם ע'י התרועה'. וזהו ההבדל בין 'יודעין לרצות את בוראם' ל'יודעין לפתות את בוראם', שיודעים לפתות את בוראם מתייחס יותר אל הצד של התפילה שבוקע מהשופר. אבל על כל פנים 'אשרי העם יודעי תרועה', אפשר לומר שהכוונה היא אשרי אותו העם שיודע שגם התרועה היא תפילה, ויודע שהתפילה היא זו שמהפכת את מידת הדין למידת הרחמים, ולכן כל יום ראש השנה הוא יום של תפילה. אבל לא תפילה של היחיד אלא תפילה ב'חבר עיר', תפילה של רבים. ולא רק תפילה של רבים, אלא תפילה של רבים כאליהו ותלמידיו, 'ענני בזכותי, ענני בזכות תלמידי', כמו שמבאר האור זרוע. הרבנים ותלמידיהם אמורים להיות מקשה אחת, לא אוסף של יחידים. על זה אומרים 'אשרי העם יודעי תרועה', יודעים לפתות את בוראם בתרועה, יודעים לרצות את בוראם על ידי התרועה, יודעים שגם התרועה היא תפילה והיא נעשית בציבור, ב'חבר עיר'.
מובא בספרים בשם הזוה'ק (פרשת פנחס רל'א), על מי נאמר 'אשרי העם יודעי תרועה',  על אלו שיושבים בארץ ישראל. מה הקשר בין התרועה לבין היושבים בארץ ישראל? אלא שהגדר של ציבור בישראל הוא כאשר הם נמצאים במקומם הטבעי, וכך כותב הרמב'ם, רק כשישראל נמצאים במקום הטבעי שלהם, בארץ ישראל, רק אז הם מוגדרים כציבור. 'אשרי העם יודעי תרועה', שיודעים לפתות את בוראם בתרועה, מדובר על יושבי ארץ ישראל שבה כל ישראל נמצאים במקשה אחת. ולכן מיד לאחר תקיעות השופר בתפילת מוסף אומרים את הפיוט 'ארשת שפתינו יערב לפניך'. אומרים את הפיוט הזה רק כאשר ראש השנה לא חל בשבת, שתוקעים בשופר. כשחל ראש השנה בשבת לא תוקעים בשופר, ובמקרה כזה לא אומרים את הפיוט 'ארשת שפתינו'. וצריך להבין למה שלא נבקש גם בראש השנה שחל בשבת, 'ארשת שפתינו יערב לפניך'? אלא שהכוונה  ב'ארשת שפתינו יערב לפניך' היא לא למילים שיוצאות מהפה, לתפילות שמתפללים. 'ארשת שפתינו יערב לפניך' הכוונה היא לקול השופר. השופר עצמו הוא גם כן פעולה של תפילה, תפילה שהיא בלי מילים ובלי אותיות. ועל זה אומרים לקב'ה, ארשת שפתינו, תקיעת השופר, יערב לפניך. וכך כותב הגר'א, 'ארשת שפתינו' היא תפילה כמו התפילה של אנשי המעמדות בשעת הקרבת הקורבן, בזמן שבית המקדש היה קיים היו אנשי המעמד מתפללים בשעת ההקרבה שהקורבן יעלה לרצון. ואנחנו מתפללים לקב'ה ש'ארשת שפתינו', התקיעות, ההקרבה העצמית של האדם לפני הקב'ה, 'ועשיתם עולה', כל זה 'יערב לפניך א-ל רם ונישא'.
אומרת הגמרא (ר'ה כו:), 'כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעליה', עדיף שהשופר יהיה כפוף. אומר רש'י, ר' יהודה למד את הדין הזה מהפסוק בספר מלכים שאמר שלמה המלך 'והיו עיני וליבי שם כל הימים'. והגמרא ביבמות (קה:) לומדת מהפסוק הזה שהמתפלל צריך שייתן את עיניו למטה, ואותו דבר לומד ר' יהודה לגבי שופר, 'כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעליה', מפני שגם השופר הוא עניין של תפילה, זוהי עבודת היום, התפילה ותקיעות השופר. ובאמת בירושלמי (ר'ה פ'ג ה'ג) כהמשך לדברי ר' יהודה מובא ר' יונה, 'אמר ר' יונה כדי שיכופו את ליבם בתפילה'. וה'שלטי גיבורים' (ר'ה ט:) אומר ששמי שתוקע ביו'ט שני כמה פעמים לא עובר על 'בל תוסיף' כיוון שהוא 'אינו אלא כמרבה בתפילה'. השאגת אריה (סימן ו') מקשה שאם המצווה היא בתקיעה- כיצד אפשר לצאת בה ידי חובה על ידי שליח, הרי זה תלוי במעשה ואין שליחות למצוות שבגופו, ומתרץ שאפשר לצאת ידי חובה מדין שומע כעונה. ולכאורה זה לא ברור, הרי שופר הוא לא דיבור אלא מעשה, תקיעה היא לא דיבור, ואם כן מה שייך בזה דין שומע כעונה? ומכאן מוכח שתקיעת השופר היא לא רק מעשה אלא צורת דיבור חדשה, 'דבקריאת הפה תליא מצוותן'. (ועיין עוד בבית הלוי חלק ב' דרוש ט'ו).
ואם כן מה שכתוב שעם ישראל 'יודעים לפתות את בוראם' הכוונה היא על ידי התפילה, כמו שרואים בגמרא (תענית ח.), 'אמר רבי אמי: אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו, שנאמר 'נשא לבבנו אל כפיים', איני, והא אוקים שמואל אמורא עליה ודרש 'ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו', ואף על פי כן 'והוא רחום יכפר עון''! והגמרא מחלקת בין יחיד ובין ציבור. ומפרש רש'י: 'תפילתן נשמעת אע'פ שאין לב כולם שווה, כדכתיב ויפתוהו בפיהם', דהיינו הפיתוי הוא התפילה, כמו שאמרנו שגם התרועה היא סוג של תפילה.
 
 
'ושמע צעקתנו יודע תעלומות'
הגמרא אומרת, 'אמרו לפני מלכויות זכרונות ושופרות, אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה? בשופר'. הפשט של הגמרא הוא שאנחנו מעלים את הזכרון לפני הקב'ה לטובה על ידי תקיעת השופר. השפת אמת מפרש אחרת, שאלת הגמרא 'ובמה' הולכת על ההתחלה, על 'אמרו לפני'. איך פעולת המצווה שאדם עושה בבית הכנסת ובית המדרש, איך היא נחשבת לפני הקב'ה? הדיבורים של האדם הם פה למטה, בעולם הזה, מה מעלה את כל הבקשות של האדם למעלה, לפני ה'? אומרת הגמרא, בשופר. כתוב שאסור שיעשו את השופר בזהב, מפני שאין קטגור נעשה סנגור. אבל אין קטגור נעשה סנגור רק לפני ולפנים, אם כן למה אסור לעשות את השופר בזהב, אומרת הגמרא משום שה'שופר כלפני ולפנים דמי'. היות והשופר מעלה את התפילות שלנו אל הקב'ה הוא כמו חפץ של מצווה שנכנס לתוך קודש הקדשים, ולשם אסור להכניס שום דבר מזהב, כי אין קטגור נעשה סנגור. אומר השפ'א, זו כוונת הגמרא 'ובמה, בשופר'. במה האמירה שלנו פה למטה נחשבת כאילו שאמרנו אותה בשמיים לפני הקב'ה, אומרת הגמרא- בשופר. לא רק הצד הטכני של תקיעת השופר, אלא כמו שאמרנו שהשופר הוא מדרגה אחרת של תפילה.
ב'אנא בכוח' אומרים 'ושמע צעקתנו יודע תעלומות'. המפרשים שואלים, למה צריך להוסיף 'יודע תעלומות', הרי אנחנו צועקים בקול, אין כאן שום תעלומה? הפירוש הוא שגם אחרי שהאדם צועק, גם אחרי שהאדם מתפלל, תמיד יש דברים פנימיים שהוא לא ידע איך לבטא אותם, ואנחנו רוצים ה' ישמע לא רק את הצעקה, אלא גם את התעלומות, את מה שלא הצלחנו לבטא בדיבור. אומר הגר'א (בסידור התפילה) שזו המהות של קול השופר, שהקב'ה נתן לנו יומיים בשנה שבאמצעות השופר האדם מעלה את כל המחשבות שלו, את כל הרצונות שלו, את כל הדברים שהוא היה רוצה להגיע אליהם ואין לו דרך לבטא אותם במילים. יש כאן את אותו עניין שהבאנו מדברי הרב בירח האיתנים, שבראש השנה האדם מקבל בכל שנה מחדש את הסגולה הטבעית האמתית הפנימית שלו, ולכן הדין הוא ביום בריאת האדם, וכך האדם יכול להעלות את כל הרצונות והמחשבות שלו אל הקב'ה, על ידי תקיעת השופר.
 
'אתה נגלית בענן כבודך'
אלוקים עשה את האדם ישר, ראש השנה הוא הזמן המתאים ביותר שאדם יצרף את התפילות שלו אל התפילות על כלל ישראל, 'ותתפלל על ה' ובכה תבכה'. השופר מעלה לא רק את הצעקה שלנו, אלא כמו שאומר הגר'א ששופר הוא הביטוי בלי מילים, הוא הביטוי של הדברים שהאדם לא יודע אפילו איך לבקש אותם או את מה לבקש, ביטוי לדברים שטמונים בעומק נפשו של האדם. וכמו שאמרנו, שחז'ל אומרים שבר'ה האדם עושה את עצמו מחדש, הוא מקריב את עצמו בראש השנה, כמו שכתוב 'ועשיתם עולה'. דווקא עולה, משום שהעולה מכפרת גם על המחשבה שבלב, וזו עיקר העבודה בראש השנה. לא עושים תשובה רק על המעשים, על המעשים הקב'ה ידון אותנו ביום כיפור. הדין בראש השנה, 'אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלוקיכם', הוא כמו שהקב'ה שאל את אדם הראשון 'אייכה', איפה המחשבה שלך, איפה אתה עומד, איפה אתה מתחבא?
וכך אומר השפת אמת, את הדין וחשבון על כל השנה עושים בראש השנה ולא בסוף השנה, משום שבראש השנה הקב'ה הוא 'יודע מחשבות', למה האדם מתכוון, לקראת מה הוא רוצה ללכת. הדין על מה שהיה בעבר זו דרגה אחרת, זה יום כיפור. אבל מהם השאיפות של האדם, מהם הרצונות שלו, על זה בא הדין בראש השנה. הגמרא אומרת שהתורה נקראת 'דרך' (קידושין ב:), לכן בפסוקים של שופרות אנחנו מחברים את השופר למתן תורה, מפני שמה שמברר לאדם אליבא דאמת את הרצונות, את הכוחות, את היכולות שלו, זו העמידה לתפילה מתוך בית המדרש, מתוך התורה, מתוך החיבור להר סיני. לכן פותחים את השופרות ב'אתה נגלת בענן כבודך' בהר סיני. כמו שהזכרנו בתחילת הדברים אצל אברהם אבינו, אברהם אבינו ידע להכין את עצמו לפני שהוא עלה להר המוריה, וההכנה היא הכנה רוחנית. הכנה רוחנית שמאפשרת לאדם לראות בלי מחיצה את הענן כבוד שהקב'ה שם בראש ההר.
'ויהי היום', כתוב בחז'ל שכל מקום שנאמר בו 'ויהי היום' הכוונה היא על ראש השנה. ומאידך, חז'ל אומרים שההבדל בין 'ויהי' לבין 'והיה' ש'והיה' זו לשון שמחה, ואילו 'ויהי' זו לשון של צער. אז למה ב'ויהי היום' הכוונה היא לראש השנה, מה מצער בר'ה, רק בגלל שהוא יום הדין? אומר הגר'א, וזכינו לשמוע את הדברים ממורנו הרצי'ה, 'יהי' בלי וא'ו מדבר על העתיד, 'ויהי' הכוונה לעבר. אומר הגר'א, בראש השנה החכם עיניו בראשו, מסתכל על העתיד ומה שהוא יעשה בעתיד ישפיע למפרע גם על הדברים שהוא עשה עד היום.
יהי רצון שהקב'ה יזכה את כולנו בראש השנה הבא עלינו לטובה להיות כמו שהיו ישראל במתן תורה, 'כאיש אחד בלב אחד'. נזכה להתפלל לא רק על עצמנו, צריך להתפלל על כל כלל ישראל, להתפלל מתוך ראיה כללית, 'ברכנו כולנו אבינו כאחד באור פניך'. הרב חרל'פ אומר על הפסוק 'נעשה אדם', למה הוא בלשון רבים, הרי הקב'ה ברא את האדם לבדו? כוונת הפסוק היא שהקב'ה התייעץ עם המלאכים האם לברוא את האדם, בראש השנה, כמו שפירש שם רש'י. אבל יש חשש שכיוון שכתוב כאן בלשון רבים, שמא יאמרו ח'ו שיש שתי רשויות. אומר הרב חרל'פ דבר נפלא ביותר, במקום שיש הנהגה של דרך ארץ, שגדול מתייעץ עם הקטן- שם המידות מתוקנות. בכזה מקום אין חשש של פגם באמונה!
בשעת בריאת האדם היו מלאכים שקטרגו ואמרו 'מה אנוש כי תזכרנו', הכוונה היא שהאדם בטבעו הוא שכחן, 'אנוש' מלשון שכחה, 'כי נשני אלוקים מכל בית אבי'. על זה אומרים חז'ל, ומביא את זה הרמב'ם להלכה בהלכות ראש השנה, תקיעת שופר 'רמז יש בו כנגד אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן'. לכן זהו יום הזכרון, זו המהות של היום הזה, ולכן התורה מדגישה לגבי יום ראש השנה רק את העניין של 'זכרון תרועה'.
שהקב'ה יזכה את כולנו בלב אחד כאיש אחד, באהבת רעים, לזכות שביום הדין הזה הקב'ה ישתף אתו את מידת הרחמים, ושכל אחד ידע מה תפקידו בעולם, 'מעשה איש ופקודתו' ויתפלל מתוך תפילה אמתית שהקב'ה יברך את כולנו בכתיבה וחתימה טובה.