תצוה פרשת השבוע רה"י הרב יעקב שפירא
בגדי כהונה
'ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור', זה ההמשך של הפרשה שעסקה בכלי המקדש, והיא הפרשה שמפסיקה בינה לבין בגדי הכהנים. המפרשים שואלים - הנצי'ב, וכל המפרשים על המקום – למה הנושא של שמן המנורה מפסיקה בין פרשה שעוסקת בין כלי המקדש לפרשה שעוסקת בבגדי כהונה? ולמה הציווי הזה צריך להיות דווקא למשה רבינו 'ואתה קח לך', הרי אהרון מדליק את הנרות? אז נכון שהדלקה כשרה בזר, אבל הזר זה לא הכוונה למשה רבינו, אלא אם נגיד שהתורה ציוותה למשה רבינו בגלל שהוא היה אחראי על הקמת המשכן. ובכל המשך הפרשה מדברים על הלבוש, בגד כזה ובגד כזה, כל מיני סוגי לבושים. על פניו, מי שטועה, יכול להבין שבלבוש יש גם עניין מצד עצמו כמו שהתורה אומרת 'לכבוד ולתפארת'. והרמב'ן על התורה אומר ש'לכבוד ולתפארת' זה או לכבודו של הכהן או שזה לתפארת המקדש כמו שהשמירה מסביב למקדש זה לכבוד המקדש, אבל יש עוד שיטה שסוברת שזה לכבוד העבודה. ידוע מה שהחינוך כותב ש'אחרי המעשים ילכו הלבבות'. טבעו של עולם שאדם מתרשם מהופעה מסוימת. לא צריכים לזלזל בזה, אבל צריך לדעת בדיוק את המקום של כל דבר.
לבושים – פנימיות ומידות
הכהנים הצטוו בלבישת בגדי כהונה. אבל לויים לא כתוב שהם צריכים בגדי לוויה, אף על פי שהיה להם גם עבודה במקדש: היו לויים שהיו משוררים, היו לויים שהיו נועלים את השערים, אסור היה להם להחליף את התפקידים, משורר ששיער חייב מיתה וכו', אבל ללויים לא היה בגדים מיוחדים. ה'שם משמואל' מדבר על זה, למה זה כך? הוא רוצה לומר כך, שנכון שהעבודה של הכהן מתבטאת בידיים, אבל העיקר זה עבודת הלב, המחשבה, שהקרבן יהיה בשביל מה שזובחים אותו, לשם אותם הבעלים, לשם אותו מטרה לכפרה או לאכילה. זה עבודה בידיים, אבל העיקר זה עבודת הלב. המחשבה פוסלת את מה שאדם עושה בידיים. אומר ה'שם משמואל' שזה היה בעבודת כהונה, אבל בעבודת הלויים הכל היה גלוי, מי ששר – המשוררים, שוררו. אלה שנועלים שערים עשו את זה בידיים. ואף לגבי מצ'ע לעבוד במקדש נאמר לגבי הלויים בבמדבר (יח,כא), 'חלף עבודתם אשר הם עובדים באוהל מועד' ובחינוך מצוה שצד. אולם לבי כהן היכן נאמר שיש עליו מצ'ע לעבוד בעבודת המקדש? ועיין שו'ת משיב דבר (אבה'ע סימן יא) ובמסכת יבמות (קא) מבואר שכופין את הכהן לעבוד במקדש. ונ'ל שהמקור מפרשת קורח ואתה ובניך איתך תשמרו את כהונתכם וגו' (במדבר יח ז). ומבואר כן ברמב'ן בספר המצוות בשורש יב וערוך השולחן קדשים סימן כב אות יח. ובגד אומר ה'שם משמואל' זה כיסוי למקום שיש משהו פנימי, אותו אתה מכסה, אתה מצניע אותו כדי להבליט שיש פה משהו פנימי. והבאתי פעם מה שהמהר'ל מפראג כותב על מה שכתוב 'והצנע לכת עם  אלוקיך'. הגמרא אומרת שזה הכנסת כלה. שואל המהר'ל 'הצנע לכת'? והרי מבטלים תלמוד תורה להכנסת כלה! למה אתה קורא לזה הצנע לכת? אומר המהר'ל שהציבור שמגיע להכנסת כלה הוא חופף על הכלה, הוא מצניע אותה, הוא מכסה אותה. מפני שבמקום שיש משהו ביטוי פנימי יותר אז יש לו גם כיסויים יותר גדולים. לא להבליט את הפנימיות, אלא בדיוק להפך, כדי לתת את התחושה האמתית שזה משהו פנימי אז יש לבושים.
הגמרא אומרת 'איזהו תלמיד חכם, שיודע להפוך לבושו'. אין הכוונה שתלמיד חכם צריך ללכת שלומפר ברחוב, ללכת עם סוודר הפוך, שטויות והבלים. לאדם אסור לבזות לא את עצמו, ולא את המשפחה שלו. הגמרא אומרת שאדם שהולך עם בגדים קרועים הוא שוטה ופסול לעדות. אלא הכוונה היא אומר הגר'א בספר 'אבן שלמה' שהכוונה היא על מידותיו, תלמיד חכם יודע איך להתנהג מתי חס וחלילה בכעס, ומתי בענווה. מתי להרים את הקול, ומתי להוריד את הקול. יש לו את אמת המידה התורנית איך להתנהג בכל דבר, ובכל זמן. אומר הגר'א שזה הפירוש 'איזהו תלמיד חכם שיודע להפוך לבושו' - את ההנהגה שלו. לבוש זה הנהגה, זה גם ההנהגה.
בגדים וכלים
גם מגילת אסתר, כמו התורה, מלאה בלבושים. כל מי שפותח את המגילה בלי רש'י, בלי תרגום יונתן, הכל מלא בלבושים. מרדכי לובש, אחשוורוש לובש את בגדי המלוכה מבית המקדש, כדי להראות לכולם שבית המקדש כבר לא קיים, והם ירשו אותנו. 'כשבת המלך אחשורוש על כיסא מלכותו' – אומרים חז'ל על כיסא מלכותו של שלמה המלך, שהוא זה שחנך את המקדש. אחשוורוש אמר לא, אין בגדי כהונה יותר, אין כיסא. לכן רש'י בסוף פרשת בשלח 'כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור' אומר שם רש'י 'כי יד על כס י-ה' מלשון כיסא, אבל אין הכיסא שלם. אין הכיסא שלם כל עוד שעמלק קיים בעולם. כתוב אצל שלמה המלך לשון שהוא ישב על כיסא. אחשוורוש נדמה לו שהוא החליף אותו, את הבגדים שלו, את הכיסא שלו, את הבית המקדש כבר אין יותר.
'כלים מכלים שונים' קוראים את בניגון של איכה, מפני שהוא השתמש בכלי המקדש. למה עושים את הניגון הזה דווקא ב'כלים מכלים שונים'? גם את הבגדים כתוב שהוא לקח את הבגדים מהבגדים של בית המקדש, ושם לא כתוב שאומרים את זה בניגון עצוב כזה. מפני שאת הכלים, זה כלים שהוא הוציא אותם מקודש לחול. אבל את בגדי הכהונה הגמרא אומרת שלא כל אחד יכול להוציא את זה מקודש לחול. [לא נכנס כרגע לעובי הסוגיא.]
מרדכי קרע את בגדיו, ואסתר שלחה לו בגדים להלביש את מרדכי, ואחרי זה המלך שולח מלבושים למרדכי. כל המגילה מסובבת עם לבושים. אדם הראשון, הקב'ה עשה לו כותנות עור. אומרת הגמרא בתורתו של ר' מאיר כתוב כותנות אור, מה הפשט? את העור בע' שזה בגד גשמי, ר' מאיר ידע לפרש את זה שזה גם על הצד הרוחני, שהקב'ה נתן לאדם הראשון רוחניות אף על פי שהוא חטא. עיין בבראשית רבה (ב,יב) בתורתו של ר'מ מצאו כתוב כתנות אור, ויש להוסיף, ר'מ ידע להסיר הקליפה ולהישאר עם התוכן. (ראה ב'אגרות ראיה' ח'ג עמוד פז). וכך הסביר ב'עולת ראיה' (ח'ב עמוד כח) את עניין החובה למשמש בגדיו בערב שבת. ועוד עיין שפ'א (שלח תרמד) שגוף – מלבוש מכסה הארת הנשמה, היא שמיכה לנשמה.
עשיו לבש את בגדי נמרוד כשהוא הלך לקבל ברכה, יעקב אבינו נתן בגד של כתונת הפסים ליוסף, שמזלו דגים. וכתוב בשם המקובלים שחודש אדר מזלו דגים שהוא כנגד מידתו של יוסף. וזרעו של עמלק נופל בידי בניה של רחל, בית יוסף להבה.
בגדי העבודה הפרטית
וככה מעניין קדושת הזמן, 'שלא יהיה מלבושך של שבת כמלבושך של יום חול', מפני שכל פעם שיש איזה התעלות, זה צריך לבוא לידי ביטוי גם בתוכן הפנימי, וגם בתוכן החיצוני. ובגלל שלא דומה מאור פניו של אדם בשבת למאור פניו של אדם ביום חול, לכן זה גם בא לידי ביטוי בלבוש, 'שלא יהיה מלבושך של שבת כמו מלבושך של יום חול'.
אותו הדבר גם בתפילה – כתוב שאדם צריך שיהיה לו בגד לתפילה. היום לא כולם מקפידים בזה, הרב ישראלי זצ'ל היה מקפיד שיהיה לו כיפה מיוחדת לתפילה, לבוקר לשחרית. כשהוא היה מוציא מהשקית את הטלית והתפילין גם הכיפה הייתה שם. וכתוב בהלכה – בשו'ע צ'ח, שהיות ותפילה זה במקום קרבן אז אדם צריך לעבוד את הקב'ה בשעת התפילה כמו הכהנים, לכן צריך שיהיה לו מלבוש נאה בתפילה כמו כהן, זה כתוב בשו'ע. והשו'ע כותב בשם ה'מורה נבוכים' שבזמן התפילה אדם צריך לכוון את המחשבות שלו כמו הנביאים שהכינו את עצמם לקבלת נבואה. כשאתה נפגש עם שכינה, עם משהו רוחני, אז צריך הכנה – אם זה בלבוש, אם זה במאור פנים, בכל הדברים האלה. ולא בכדי כתוב בנביא 'אם ייהרג במקדש ה' כהן ונביא', מפני שאדם שעומד להתפלל במקדש ה' יש לו את שתי המעלות האלו. כהונה שמתבטא בבגד, ונביא שמתבטא במחשבה של האדם בזמן התפילה.
עיוות הדין וע'ז
יש פה בפרשה מחלוקת בין ה'אבן עזרא' לרמב'ן האם 'האורים והתומים' שהיה לכהן גדול, שהלבישו אותו על חושן המשפט, היה לזה דין של בגדי כהונה וממילא כהן שלא לובש את זה הוא נחשב כמחוסר בגדים, או שזה היה עוד עניין ששמו על הבגדי כהונה. וחז'ל אומרים שכל בגד ובגד של הכהן היה מכפר על משהו אחר, חושן על מה זה מכפר? כתוב בחז'ל שעל עיוות הדין, והאפוד לעומתו מכפר על עבודה זרה. יש קשר בין שני הדברים האלה, שבגד אחד שמורכב משניים מכפר חלק על זה וחלק על זה. מפני שהעולם טועה וחושב שחטא של עבודה זרה זה רק חטא של אמונה. אבל באמת חטא של עבודה זרה מתחיל מעיוות הדין, זה מתחיל משכל לא ישר. משהו במידות של האדם, זה מה שמביא אותו גם לידי עבודה זרה. לכן חז'ל מצרפים את שני הדברים. אומרים חז'ל בתחילת ספר שמות, שאהרון זכה לחושן המשפט בזכות 'וראך ושמח בליבו'. שאהרון לא קינא במשה על אף שהוא היה גדול ממנו, שמשה נתמנה למנהיג ולא אהרון. לכן הוא קיבל את 'האורים ותומים' – חושן המשפט. אבל בבית שני כתוב שלא היה 'אורים ותומים'. למה זה לא היה? מפני שבית שני כתוב שנחרב על שנאת חינם, אז בזמן שיש תקופה שאין את מידתו של אהרון, של 'וראך ושמח בליבו' אלא יש להפך את השנאת חינם, אז לא יכול להיות שיהיה 'חושן משפט' עם 'אורים ותומים'. וזה יסוד גדול, שהכל מתחיל במוסר של האדם, אפילו חטא עבודה זרה. עקמימות בשכל מתחיל מהמידות, זה לא מתחיל משום דבר אחר. והעירו לי, שר'נ גאון בהקדמה למסכת ברכות כותב שגם עבודה זרה היא עניין שכלי, עיוות שכלי, וכדי שתהיה ישרות השכל את מה שקודם לתורה – דרך ארץ, נקיות, מוסר. עיין בספר 'אדרת אליהו' לגר'א (פרשת 'וזאת הברכה' פסוק ח), ששתי קדושות הם, המשכן והכהנים. הקב'ה קידש את המשכן ע'י לוחות שבארון, ואת הכהנים קידש ע'י אורים ותומים. הכוונה, שאהרון נשא אותם על לבו תמיד, גם בזמן בית שני שלא היה אורים ותומים, אבל לב אהרון היה, בשכר וראך ושמח בלבו זכה לחושן משפט (שבת קלט).
עיצומו של פורים
כותב הרב חרל'פ על יום הפורים 'עיצומו של יום משפיע', אותו ביטוי שחז'ל אומרים על יום הכיפורים. עיצומו של יום מכפר או לא מכפר, מחלוקת רבי וחכמים. הרב חרל'פ אומר שיש גם מושג של עיצומו של יום הפורים כי יום הכיפורים - כי-פורים. הגר'א אומר שלכן יש מאכל ומשתה בצורה רחבה בפורים, מפני שזה השלמה של הצום של יום הכיפורים. יום הכיפורים היה צריך להיות 'יום חתונתו ויום שמחת ליבו' כפשוטו, מפני שזה מכפר. בזמן שחנכו את המקדש אצל שלמה המלך, כתוב שבאותה השנה לא צמו ביום הכיפורים. מפני שאת מה שיום הכיפורים בצום יכול להעלות את האדם, היה בשמחה של אותו השנה של חנוכת המקדש בזמן שלמה המלך.
ובהמשך לאותו ביטוי שכותב הרב חרל'פ. הרב זצ'ל כותב על יום הפורים 'היום הקדוש הזה', שאף על פי שפורים הוא לא נאסר במלאכה, זה לא בגלל קטנותו של היום שהוא פחות משאר הימים אלא להפך, זה יום שאפשר לקדש מה שבשאר ימות השנה אנחנו לא יכולים לעשות.
בתחלה כתוב שפורים הוא יו'ט ומשלוח מנות  ואח'כ בפסוק כ'ב לא הוזכר יו'ט, אבל נוסף בפסוק עניין מתנות לאביונים שלא הוזכר קודם לכן. ובמגילה (ה:) איסור מלאכה לא קבלו עליהם וע'כ לא כתוב יו'ט. וההסבר ע'פ הרמב'ם (יו'ט ו,יח), שחלק ממצות היו'ט הוא לשמח לב העניים עיי'ש. וע',כ הנתינה היא בכלל יו'ט ולא הוצרך לפרט גם מתנות לאבינוים, ואח'כ זה בא בחובה גם בלי שהוא יו'ט כי זה חלק מעניין השמחה ולא מדין צדקה.
תחפושת עמלק
אז בהמשך למה שדיברנו מקודם על המלבושים. כתוב שכשעמלק בא להילחם עם ישראל, הוא התחפש לכנעני, כדי שיהודים לא יכירו אותו. לצערנו זה המצב גם היום, הגויים מסביבנו מתחפשים לסורים, מתחפשים ללבנונים, מתחפשים ומתחפשים, וצריך להתפלל שהקב'ה, שהוא וודאי יודע את המלאכה, יראה לנו את כל מה שאנחנו צריכים לעשות.
'קיימו וקבלו'
כתוב בהלכה ללבוש בפורים בגדי שבת, אע'פ שזה לא שבת. כנראה בגלל שגם בפורים לא דומה מאור פניו של אדם למאור פניו של אדם ביום אחר. איך הגענו לזה, איך אפשר להגיע לזה? מפני שבפורים 'קיימו וקבלו', קבלו את התורה מרצון. יש תשובה של החתם סופר שהוא כותב כך שמה שהרמב'ם כתב בהלכות גירושין, שכשבי'ד כופים יהודי לעשות משהו על פי דין זה לא נחשב שזה משהו אנטי רצוני, מפני שיהודי בטבעו הוא ישר, גם אם לפעמים הוא מתחלק הצידה. הכפייה לא יוצרת רצון חדש, אלא הכפייה נותנת כוח לאדם להגיע אל הרצון האמתי שלו. כותב החתם סופר שהרמב'ם כתב את זה אחרי שהוא למד את הסוגיא של פורים – של 'קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם', שאז בפורים התגלה הרצון הכנה האמתי של כל יהודי ויהודי שהוא לא צריך כפייה. הכפייה זה לפעמים, זה לא המהות, זה לא הדרך. כך כותב החתם סופר בתשובה.
והרב זצ'ל מוסיף יותר מזה, שביום הפורים יש שמירה יותר גדולה מכל יום. עד כדי כך, שאף על פי שבדרך כלל אנחנו יודעים שתורה 'מגינה ומצלה' תמיד אבל מצווה זה בדרגה פחותה יותר מתורה, בקשר ל'מגינה ומצלה' כי רק בזמנה היא מגינה. ובכל זאת, כותב הרב שאדם שתוי בפורים יכול להתפלל לפני הקב'ה, אף על פי שבשאר ימות השנה לא התירו את זה. זה חידוש של הרב. והסברא היא שזה מצוות היום, ולא יכול להיות שזה יהפוך את האדם לאחד כזה שאסור לו להתפלל. הוא אומר שהמצווה הרי 'מגינה ומצלה'. מה הפירוש שבפורים המצווה 'מגינה ומצלה' כמו תורה? מפני שכל המצוות של יום הפורים הכל נובע מהשורש של התורה. שהתורה משנה את האדם. שאפילו המאור פניו בפורים לא דומה לשאר ימות השנה. לכן זה השלמה ליום הכיפורים, ולכן אומר הגר'א שזה השלמה לתענית של יום הכיפורים.
'אין אלוקי בקרבי'?!
למה בא עמלק, מי זימן אותו? 'ראשית גויים עמלק'. זה שהוא 'ראשית גויים עמלק' זה לא בא להגיד לנו שהוא היה הראשון שבא להילחם אף על פי ש'שמעו עמים ירגזון', לא זה הכוונה. המילה 'ראשית' לפעמים באה לא רק כדי לסמל את הראשוניות את ההתחלה, אלא את השורש. עם ישראל כתוב עליו בפסוק 'קודש ישראל לה' ראשית תבואתו' אומרים חז'ל זה מול הראשית של עמלק. למה בא עמלק? שרפו ידיהם מן התורה – 'היש ה' בקרבנו אם אין'. כל חשש של משהו משובש באמונה, כמו שאמרנו, מקודם זה מגיע משיבוש במידות. 'היש ה' בקרבינו אם אין', איך אפשר לשאול שאלה כזו אחרי יציאת מצרים? בגלל שאין לנו מים? ומיד 'ויבוא עמלק', כך אומר רש'י – אתם אומרים היש ה' בקרבכם אז אני אראה לכם, ויבוא עמלק, מה התשובה פה? כתוב בפרשת 'כי תבוא' 'ואמר על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה', ומיד אח'כ כתוב 'ואנכי הסתר אסתיר פני'. שואל הרמב'ן, אם הם כבר מגיעים למודעות כזאת, ש'על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה', אז מגיע להם פרס! למה כתוב 'ואנוכי הסתר אסתיר פני' מיד אחר כך? לא היה צריך להיות הסתר פנים, אומר השפת אמת. אבל אם יהודי מגיע לדרגה כזאת שהוא אומר 'אין אלוקי בקרבי', זה עוון וחטא וחסרון, לא מעלה. אסור ליהודי לומר על עצמו 'אין אלוקי בקרבי'. לכן מיד אח'כ מגיע 'ואנוכי הסתר אסתיר פני'. וע'ע ברמב'ן על הפסוק 'ואנוכי אסתר אסתיר'. גם הסתרת פנים וגם הסתרה של הגאולה הכוונה שהיא לכשתהיה, תהיה מוסתרת עיי'ש. מה זה 'ואנוכי הסתר אסתיר פני'? מפי שהגמרא (חולין קלט:) אומרת אסתר מן התורה מניין. איפה יש רמז בפסוק על התקופה של אסתר? ב'ואנכי הסתר אסתיר פני', זה מרמז על תקופת ההסתר פנים שהייתה אצל מרדכי ואסתר. מתי בא החיסרון הזה של 'ואנוכי הסתר אסתיר פני'? כשהם הגיעו למצב לא טוב, שאמרו 'אין אלוקי בקרבי', אז הקב'ה מסתיר פניו. זה בדיוק מה שהיה עם עמלק, 'היש ה' בקרבנו אם אין'. אתם חושבים שהקב'ה לא נמצא אתכם? אני אראה לכם עם עמלק. מה התשובה מעמלק? מה שהיה בתקופת אסתר. זה היה נס בדרך לא נגלית, זה היה בדרך הטבע, מוטבע בתוך הטבע. זה לא היה נס גלוי, אבל אז בני ישראל ראו והאמינו איך הקב'ה מנווט ומגלגל ומסובב את הגלגל למה שהוא רוצה להגיע. על זה אומרים חז'ל כשחס וחלילה אומרים 'אין אלוקי בקרבי' או 'היש ה' בקרבנו אם אין', זה מה שקורה.
הנהגת ה'יש' והנהגת ה'אין'
כותבים הנצי'ב ו'רבינו בחיי': לא כתוב שהיה להם ספק אם יש ה' או לא, אלא האם הקב'ה מתנהג אתנו במידת ה'יש'. מה זה ה'יש'? יש זה דבר שאני רואה אותו, שאני יכול להצביע יש. אבל יש הנהגה של הקב'ה שנקראת ההנהגה של אין, של דבר שהוא מכוסה, שאני לא יכול להצביע עליו. כמו שהסברנו פעם על 'מאין יבוא עזרי'. לא רק בלשון שאלה, אלא גם בסימן קריאה. לפעמים מהנעלם הגדול, משם אנחנו לפעמים מוצאים את הקב'ה. זה מה שאמר דוד המלך. 'גם כי אלך בגיא צלמוות' אז שם הוא מדבר כלפי הקב'ה כבר בלשון נוכח, לא אירא רע, למה? 'כי אתה עמדי'. בתחילת הפרק לא כתוב ככה, כתוב 'ה' רועי לא אחסר' לא כתוב בלשון נוכח. לשון נוכח כתובה רק ב'גם כי אלך בגיא צלמוות', רק שם פתאום אנחנו אומרים לקב'ה 'כי אתה עמדי', שם אתה מגלה אותו. משה ניגש אל הערפל למה? כי שם האלוקים. בני ישראל שאלו 'היש ה' בקרבנו אם אין'. עד עכשיו היה לנו הנהגה נגלית, יציאת מצרים, עשרת המכות. עכשיו שהולכים במדבר לארץ ישראל זה לא הנהגה ניסית מעל הטבע, אלא זה הנהגה בתוך הטבע. אז היה להם ספק האם ההשגחה הפרטית שהייתה על ישראל תהיה בדיוק כמו שהיה לפני זה, אולי במקום שהקב'ה נותן הנהגה מעל הטבע היא השגחה יותר פרטית מההשגחה שבתוך הטבע. על זה אומר הקב'ה 'ויבוא עמלק'. או כמו שכתוב ב'כי תבוא' 'ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא'. שם עם ישראל גילה שהקב'ה מתחבא גם בסתר המדרגה.
'הגואל נגלה ונכסה' כותב הרב ב'מאמרי הראיה' שכשהוא נכסה אין הכוונה שהוא לא קיים, אלא זה כמו שחקנים להבדיל מאחרי המסך. הם נמצאים כל הזמן, רק לפעמים המסך פתוח ורואים אותם ולפעמים המסך סגור. אלישע התפלל לקב'ה שיפקח את עיני הנער. הנער פחד, באים כל הגויים, מי יעמוד מולם? הקב'ה פתח את עיני הנער ככה כתוב במלכים ומה הוא ראה? סוסי אש ורכב אש. זה הנהגה נגלית ונכסית ושוב חוזרת ונגלית. זה היה החידוש של פורים, שהקב'ה נמצא בכל מקום, בכל מצב, בכל שעה. וזה ההנהגה שחז'ל הטילו על הבריות ביום הפורים. בתוך הטבע, בתוך המשקה, בתוך האוכל, בתוך השמחה. גם שם תמצא את הקב'ה, לא פחות מהמדרגה של מה שעשה שלמה המלך בזמן חנוכת בית המקדש, שבאותה השנה לא צמו ביום כיפור.
'וירח ריח בגדיו... ראה בני כריח שדה אשר ברכו ה''. ובתרגום יוב'ע שם פירש שהכוונה כריח הקטורת. והכונה שהרי עשו הוא עמלק, ולא היה מי שהיה יודע לישנא בישא כהמן (מגילה יג:). וקטורת מכפרת על עוון לשה'ר, שגם הקטורת דבר שבחשאי בתוך קוה'ק. ומרדכי – מירא דכיא (שמות ל כג), שע'י כך מתברר שלא עשו אלא לפנים (מגילה יב). 'מי זאת עולה מן המדבר מקוטרת מור ולבונה' ובפורים מתגלה החשאי האמיתי הפנימי, שגם החלבנה שבקטורת, ופושעי ישראל מלאים מצוות. והרי המור הוא דם חיה (עיין רמב'ם כלי המקדש א,ב) ונהפך מאיסור להיתר כמ'ש הרא'ש בברכות (פרק ו סימן לה), והוא נהפך להיות 'מן המותר בפיך'. ובפורים כיום הכיפורים, הקטורת היא דקה מן הדקה, וחובתינו 'לבסומי בפוריא', להעלות את החלבנה, דבר שבחשאי בבחינת 'נכנס יין יצא סוד'.
הכנה לפורים
חז'ל אמרו שיהודי יכול בזמנים מסוימים להגיע גבוה, גם אם זה ימים שמותרים בעשיית מלאכה. זה לא בא להקטין את שאר הימים הזה אלא להפך. והבאתי לכם מה שאומר ה'שפת אמת', איך אפשר בלי 'שפת אמת'? ובפרט בפורים. בשביל להיכנס לפורים צריך ללמוד את העניינים של פורים, כל אחד לפי הנטייה שלו, ספר שהוא אוהב. אבל א'א סתם ככה ללחוץ על הכפתור להגיד 'ברכו' בקריאת מגילה אפשר ככה לפספס את כל הפורים.
'עדות לבאי עולם ששכינה שרויה בישראל'
שאלנו בהתחלה מדוע פרשת השמן נכתבה כאן – בין כלי המשכן לבגדי כהונה. אבל עכשיו זה ברור. התורה פותחת 'ויקחו אליך שמן זית זך', וכי לאורה הוא צריך? אלא עדות לבאי עולם שהשכינה שרויה בישראל. המנורה היא נמצאת בדרום, נכון? חוכמה. אז על זה אומרת לנו התורה, זה שעושים משכן, והקב'ה הבטיח 'ושכנתי בתוכם' שזה על כל יהודי, זה כתוב בתורה. אבל פה אנחנו כבר מגיעים לדברים שלכאורה הם חיצוניים. בגדי כהונה – חושן ואפוד, בתורה שבעל פה אנחנו לומדים שלכל דבר יש תפקיד. באה התורה ואומרת אני מפסיקה בפרשה של 'שמן זית זך כתית למאור' שזה עדות לבאי עולם ששכינה שרויה בישראל. לא רק במשכן, לא רק במזבח, ולא רק בקודש הקדשים וכו'. אלא גם על דברים שהם כביכול חיצוניים, כמו שאומר ספר החינוך, אחרי המעשים ימשכו הלבבות, יש להם תפקיד. מתי מגיע עמלק? כל פעם שהולכים לקבל תורה. רפידים – רפו ידיהם בדרך להר סיני, 'ויבוא עמלק'. כשהולכים לקבל תורה – 'הדר קיבלוה בימי אחשורוש' – 'ויבוא עמלק'. 'יקרה היא מפנינים', הערך של שמן – חכמת התורה עולה על מעלת כה'ג שנאמר לאחר מכן (עיין בחידושי הרי'מ ושפ'א תרמב ד'ה 'המשך')
עמלק בגימטריא ספק
עמלק כידוע בגימטריא ספק. יש לו זמנים מסוימים לעמלק הזה מתי לבוא. כתוב בתשובות הרמ'א, אין שמחה כהתרת הספקות. כל פעם שיש מחיית עמלק אחרי זה יש שמחה גדולה. למה, אין שמחה כהתרת הספקות. הוא מגיע ברגע הכי קריטי, שלא היינו מצפים לו, אבל דווקא הניסיון הזה – אין שמחה כהתרת הספקות. 'ויזנב בך כל הנחשלים אחריך' אלה שהענן פלט אותם מחוץ למחנה, כך אומר רש'י. מה הפשט שהענן פלט אותם? שהם הסתכלו על עצמם בעין לא טובה. מזה צריך להיזהר בפורים. פורים זה זמן מיוחד. בימי הפורים שאדם יכול לגלות דווקא במצב של 'עד דלא ידע' כמה הוא טוב, וכמה יש בו מעל השכל, מעל ההיגיון. לכן בכל דור כשיש שאלות של 'יש ה' בקרבנו', באה אותה תשובה, צריך להסתכל בעמלק, במחיית עמלק, נכון? לא רק בעמלק עצמו, אלא גם בספקות. להגיע למצב שצריך לפשוט את הספק, אין שמחה כהתרת הספקות.
'אורה זו תורה' שבעל פה
ליהודים הייתה אורה – זו תורה. הכוונה לתושבע'פ, שבשעתו קבלנו אותה בכפייה (תנחומא פרשת נח), ובזמן מרדכי ואסתר קיבלנוה מרצון. והיא 'אורה' כמ'ש בסנהדרין: ש''במחשכים הושיבני כמתי עולם' זו תלמודה של בבל'. וע'כ נקראו חובלים לעומת ת'ח שבא'י שנקראו נועם. ו'הדר קיבלוה בימי אחשורוש', שהתורה תהיה להם לנועם, לאורה, שזה ההיפך מהמחשכים, ודו'ק.
שהקב'ה יעזור לכולנו. שהקב'ה יזכה אותנו שיהיה שבת שלום ובשורות טובות.