במדבר פרשת השבוע רה"י הרב יעקב שפירא
'הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם'
הגמרא אומרת (פסחים סח:), 'הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם', למה 'הכל'? הכל מודים דבעינן נמי לכם, כי זה יומו של דוד המלך, לבו של המלך לב כל כלל ישראל, ואל דוד המלך באו בבקשה עמך ישראל צריכין פרנסה – בעינן לכן. ועוד ייתכן שהכוונה שאפילו מלאכי השרת שהתנגדו לכך שמשה יקבל תורה, הרי משה ענה להם, כלום אכלתם, כלום יצר הרע יש בכם, וגם הם הודו שכדי לקבל תורה צריך להיות אדם שהוא מחובר גם ל'לכם'. ויש עוד הסבר. [האגף מהישיבה שהולך לכותל בשבועות בבוקר, עולה אח'כ לרב שטיינר לקידוש. בעינן נמי לכם, אין בררה. אבי זצ'ל ג'כ היה הולך ברגל עד גיל שמונים ומשהו, הלוך חזור ברגל, אז מי שהולך שלא יתעצל. אח'כ כבר היה לו יותר קשה, אז לקחנו לו מקום באיזה מלון ליד שער יפו, כדי שהדרך תהיה יותר קצרה, אבל לרב שטיינר תמיד היו עולים. אז הוא ביקש מאבי לומר איזה דבר תורה. אז הוא אמר לו] למה הכל בעינן לכם? מפני שהגמרא אומרת שיש עשרים ושש פעמים 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו', ששם מתומצת מעשיו של הקב'ה מבריאת העולם עד 'נותן לחם לכל בשר', והגמרא מסבירה שהעשרים ושש פעמים הודו, זה כנגד עשרים ושש דורות שהקב'ה פרנס ונתן אוכל לעולם בחסד, מפני שכל עוד שלא הייתה קבלת התורה, לא הייתה זכות קיום לעולם. אז כל מה שהקב'ה נתן מזון עשרים ושש דורות עד קבלת התורה, הכל היה במידת החסד, לא ע'פ דין. ממתן תורה, זה כבר בדין, לא בחסד. לכן הכל מודים בעצרת, שזה יום של מתן תורה, שאז מה שהקב'ה נותן לעולם זה בזכות התורה ולא בחסד בלבד, לכן בעינן נמי לכם. לציין את זה שאפילו הדברים הגשמיים ניתנים ע'י הקב'ה אחרי מתן תורה ממידת הדין ולא בחסד. ויש בזה עוד הרבה הסברים.
 
עבור הקב'ה אתה חשוב!
התורה אומרת בפרשת במדבר שצריך למנות את בנ'י וצריך למנות את בני לוי. זה לא המניין הראשון שמנו את בנ'י. רש'י אומר שהקב'ה מונה אותם בכל שעה. עשו מניין אחרי חטא העגל, עשו מניין פה, מפני שהקב'ה רוצה להראות שהוא מחבב את ישראל, כך אומר רש'י. ושבט לוי היה מניין בפני עצמו, מבני חודש, זה היה בכלל סוג אחר. לעומת המניין הראשון שהיה אחרי יציאת מצרים, ששם כתוב רק שספרו אותם, כאן כתוב שצריך גם לספור את המניין וגם 'במספר שמות'. גם לספור בלי שם זה דבר גדול מאוד, אנחנו יודעים שיש הרבה אנשים שאומרים, לא סופרים אותי, לא מסתכלים עלי. הקב'ה אומר אני כן סופר אותך, אני כן מסתכל עליך. אבל למה פה היה צריך בשביל השראת השכינה גם את השמות? ולא רק לציין את השמות, פה התורה מציינת את התאריך שבו היה המניין, וגם את המקום שבו היה המניין, ' במדבר סיני... באחד לחודש השני'. במניין הקודם אחרי חטא העגל לא ציינו לא את המקום, ולא את התאריך, וגם לא את השמות, רק ספרו אותם, מפקד אוכלוסין פשוט. ואם כמו שרש'י אומר שבשביל השראת השכינה צריכים לתת לכל אחד מספר, אז למה לא מנו אותם בשמות לפני הר סיני? כך שואל הרמב'ן. שם הייתה התגלות ה', פנים בפנים, אז למה שם לא ספרו אותם במניין שמות?
חלק מהמפרשים אומרים שזה בגלל ששם הייתה התגלות שכינה חד פעמית. הרי ברגע שעזבו את הר סיני, השכינה הסתלקה מהר סיני, היו יכולים לעלות עם כל הסוסים להר סיני, אבל כל זמן שהשכינה הייתה היה אסור לעלות. אח'כ נגמר המעמד היה מותר לעלות. אבל פה מדובר שהוא הולך למנות אותם כשהוא הולך להשרות שכינה באופן קבוע במשכן, שזה הלך עם עמ'י ארבעים שנה. בשביל השראת השכינה באופן קבוע, אז כבר יש כל מיני תנאים. מה הפשט? את התירוץ הזה אומר המלבי'ם, אבל צריך להבין מה השורש.
הספורנו אומר יסוד גדול. במספר שמות היינו כי אז היה כל אחד מאותו הדור נחשב בשמו המורה על צורתו האישית למעלתה. כלומר, השם של האדם שיקף את האישיות שלו, על דרך 'ואדעך בשם'. ולא כן קרה לדור באי הארץ (במפקד בפרשת פנחס), ולכן הם לא נמנו במספר שמות, ונזכרו רק ראשי המשפחות ומספר האישים. מה אומר פה הספורנו? הרבה פעמים השם של האדם מעיד על המהות של האדם. וכשרוצים להשרות שכינה, אז צריך לדעת עם מי יש לנו עסק, לא רק מה המספר שלהם. כך אומר הספורנו.
 
השם גורם
הגמרא (בברכות ז) שואלת מניין שהשם גורם? ומביאה את הפסוק מתהילים 'אשר שם שמות בארץ'. אל תקרי שָמּוֹת מלשון שממה, אלא אשר שם שְמוֹת בארץ. ההבדל בין השממה לבין השמות, זה דבר והיפוכו. שממה זה חורבן, שם אתה נותן כשאתה בונה קריה, לא כשאתה מחריב עיר. אומרים חז'ל בברכות 'אל תקרי שָמּוֹת אלא שְמוֹת'. מה חז'ל באים להגיד? מכאן ראיה שהשם גורם?
אלא הפירוש הוא בעומק. גם מה שנראה לך דבר שלילי, כמו שאתה לא יכול לבנות בניין חדש אם אתה לא הורס את מה שקיים, גם זה מהקב'ה. הרי איפה תבנה? [כמו שאם לא נוריד את ההרחיבי, לא נוכל לבנות פה בניין!] זה הכוונה ב'אל תקרי שָמּוֹת, אלא שְמוֹת'. אומרת שם הגמרא בברכות, למה נקרא שמה רות? בגלל שיצא ממנה דוד, שריווה לקב'ה בשירות ותשבחות. דהיינו, השם של רות, על שם מה הוא היה? על שם מה שעתיד להיות. היות ויהיה כך וכך, אז אנחנו לא מסתכלים על האישיות של האדם רק לפי מה שעכשיו, אלא גם מה שיהיה בעתיד משפיע על העכשיו. זה הכוונה 'אל תקרי שָמּוֹת, אלא שְמוֹת'. מה שנראה לך שממה אתה עוד תראה שזה יהיה  בעל שם גדול. ואותו עניין, 'אל תקראנה לי נעמי', למה? 'כי המר ש-די לי', לכן 'קראנה לי מרה'. שם צריך לשקף את המהות של האדם, ואם הוא לא משקף אז זה לא השם שלו.
הגמרא אומרת שר' מאיר היה מדייק בשמות, ולפי השם של האדם הוא היה יכול להגיד מה המהות שלו. הרב כותב באגרות שאת זה ר' מאיר יכל לעשות, מפני שהגמרא אומרת שר' מאיר היה לו מבט עמוק. גם כשכתוב אצל אדם הראשון שהקב'ה עשה לו כותנות עור, בתורתו של ר' מאיר כתוב כותנות אור, כי ר' מאיר ידע להפוך את העור שהוא רק היה כיסוי למשהו חיובי. הגמרא במגילה אומרת שר' מאיר יכל לכתוב את המגילה גם בע'פ, אע'פ שכותבים את המגילה רק מתוך כתב, אבל אצל ר' מאיר נתקיים בו הפסוק 'ועפעפיך יישירו נגדיך'. כל דבר היה לו בדיוק מול העיניים. 'ועפעפיך יישירו דרכך', יש תופעה כזאת, הם מעידים על המהות של האדם. אל תקרא לי ככה, תקרא לי ככה. וכך כתוב אצל הנביא ישעיהו בפרק ס'ב, 'וקורא לך שם חדש'. מה הפירוש ש'קורא לך שם חדש'? מהות חדשה. לכן אומרת התורה שכשצריך להרבות תורה בישראל, כשצריך להשרות שכינה בישראל, צריך שהאנשים יהיו שקופים, שהשם שלהם יהיה האישיות שלהם. ולכן פה התורה אומרת שלא מספיק למספר אותם, אתה צריך גם לדעת מה השם של האדם. האדם מושפע מכל מה שסובב אותו, באיזה מקום הוא נמצא, באיזה תאריך הוא חי, באיזה שנתון. לכן אומר רש'י, שבמקום שהקב'ה רוצה להשרות שכינה באופן קבוע, כמו שהבאתי מהמלבי'ם, לא כמו המפקד בראשון שהיה עראי, אז צריך לדעת את האיכות של האנשים שמדברים איתם. 'אל תקרי שָמּוֹת, אלא שְמוֹת'.
 
קרבה יתירה
אומר המדרש בתחילת פרשת במדבר. שבשעה שקבלו ישראל את התורה, נתקנאו בהם אומות העולם, ואמרו מה ראו אלו להתקרב יותר מכל האומות? סתם הקב'ה פיהם וענה להם, הביאו לי ספר יוחסין שלכם, שנאמר 'הבו לה' משפחות עמים'. הביאו לי כשם שבני מביאים, והתיילדו על משפחותיכם. מה הפשט במדרש? הרבה שואלים את זה. למה נתקנאו אומות העולם כשראו שעמ'י מתקרב יותר מהאומות? הרי הקב'ה חיזר אצל אומות העולם עם התורה והם לא רצו. הם שאלו מה כתוב שם. ברגע שאתה שואל מה כתוב שם, ב'ה שאתה לא מקבל את זה. למה? מפני שאתה לא רוצה את הדבר עצמו אלא אתה רוצה את מה שנוגע אליך. אז מה השאלה של אומות העולם?
הפשט הוא כך. הדגש במדרש, זה על מה ראו להתקרב יותר? 'אתה בחרתנו מכל העמים' זו דרגה אחת, אבל מה כתוב אח'כ? 'וקרבתנו מלכנו לעבודתך'. מה אנחנו מוסיפים כאן על אתה בחרתנו? אם בחרת אותנו אנחנו שלך ואתה שלנו. מה זה 'וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול'? (ברכות ק'ש) כתוב ב'משנה ברורה' שכשאומרים את 'וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול' אדם צריך לזכור את מעמד הר סיני. דהיינו זה מעבר, זה נוסף על 'אתה בחרתנו'. במה זה נוסף? מה שכתוב בתפילה זה לא סתם מילים, זה אנשי כנסת הגדולה תיקנו, הם התכוונו לכל דבר. אז מה זה 'וקרבתנו'? על הפסוק 'ועתה הקרב אליך את אהרן אחיך'. אומר מדרש תנחומא, שיש מי שזוכה שהקב'ה בוחר בו, ויש מי שזוכה שהקב'ה גם מקרב אותו. לא כל מי שהקב'ה בוחר בו זה אומר שהוא גם מקרב אותו. המדרש מביא דוגמא ממלך, הוא בוחר אנשים שיעבדו איתו, אבל לא תמיד הם אוכלי שולחנו. איך אמר דוד המלך? הוא נתן צוואה לשלמה שעם בני ברזילי הגלעדי יעשה חסד, 'והיו מאוכלי שולחנך'. למה? 'כי כן קרבו אלי בבואי מפני אבשלום אחיך'. מה זה שיא הקרבה? שאתה נמצא כל הזמן בהיכלו של מלך, לא רק שהוא בוחר בך לתפקיד. על זה אומר המדרש, 'אשרי תבחר ותקרב ישכון חצירך', זה שני מדרגות שונות. אפשר לבחור מישהו אבל אין יחסי קרבה ביניהם. אהרן הכהן זכה גם לזה וגם לזה, משה רבינו זכה גם לזה וגם לזה. יש אנשים שזוכים רק לחלק אחד ולא לחלק השני. כשאנחנו מתפללים לקב'ה, 'אתה בחרתנו מכל העמים', אנחנו מוסיפים 'וקרבתנו מלכנו לעבודתך', לשון של קרבה. הכוונה היא שאנחנו נהיה מאוכלי שולחנו של המלך. מפני שקרבתנו מלכנו לעבודתך, לתורה.
 
עוצמת הקרבה
על הפסוק 'ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודך מיין' אומר רש'י בתחילת שיר השירים, שזה הולך על הקרבה שזכינו בה במעמד הר סיני. הקב'ה נתן לנו תורה פה אל פה, לא בנתינה מרחוק, לא ע'י שליח, אלא פתח לפנינו שבעה רקיעים. על זה אנחנו משבחים את הקב'ה, כי אין קרבה יותר גדולה, גם בחרתנו וגם קרבתנו. ועל זה אומר המדרש בתחילת ספר במדבר, מה ראו ישראל להתקרב יותר מן האומות. האומות אומרות נכון שלא רצינו תורה, אבל לא רק בחרת בעמ'י לקבל תורה, אלא אתה גם לוקח אותם שהם יהיו מאוכלי שולחנך?! את זה הגויים לא יכולים לסבול. מילא יש לכם תורה, בסדר. אבל שבגלל זה אתם עומדים בהיכלו של מלך ואתם הכי קרובים אליו, ואומות העולם נזקקים להם?! זה הם לא היו מוכנים לקבל. [יש ספר של אחד שהיה אחד מראשי שירותי הביטחון בישראל, קראו לו איסר הראל. והוא היה יליד העירייה דווינסק, איפה שהרוגוצ'ובער וה'אור שמח' היו. והיה פעם קרחון גדול שהתקרב לעיר ואיים להרוס את כל הבתים, או את חלקם, ומה שעשו לא הצליחו. והוא כותב בספר שהוא מעיד על זה, שהכמרים וראש העיר הלכו לאור שמח, אתה הרב של היהודים, תתפלל שזה לא יתקדם. האור שמח לקח מניין אנשים, התעטף בטלית, והלך להתפלל במקום גבוה מול הקרחון. והתפלל לקב'ה ואמר לו, זו שעת רצון, שעה שאפשר לעשות בה קידוש ה' עצום מול כל הגויים. והוא התפלל ואחרי חצי שעה או שעה הקרחון התחיל לגלוש לכיוון השני. זה קרבת אלוקים] 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך', את זה הגויים לא יכולים לסבול. זה מה שאומר המדרש, ואולי זה מה שאומר רש'י. הקב'ה רצה להשרות פה את השכינה, זה שיא הקרבה עלי אדמות, לא שמים פה איזה מספר. פה צריך לדעת מה המהות, לאיזה דור מדברים פה, אחרת לא יכול להיות שתהיה השראת שכינה. וזה מבואר בתורה: ומי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו והכוונה אל התפילה!
 
שלושה דברים
כשיצחק אבינו נשא לאישה את רבקה, כתוב 'ויביאה האהלה שרה אמו'. אומר על זה רש'י שברגע שהיא נכנסה לאוהל הייתה ברכה בעיסה, דלק שם נר מערב שבת לערב שבת, והיה ענן על האוהל. שלושת הדברים האלה זה בדיוק שלושת הדברים שהיו במקדש. שהנר של המנורה דלק מערב שבת לערב שבת. היה נס של לחם הפנים, שהיה לחם חם כיום הלקחו, ואומר הריטב'א ביומא שכל השבוע היו יוצאים אדים מהלחם, שיראו כולם את החמימות. ולכן כתוב שהיו פותחים לעולי רגלים, את הוילון ואומרים להם, ראו חיבתכם לפני המקום. במה רואים את חיבתכם? כשהם רואים שהלחם חם כיום הלקחו, והמנורה דולקת כל הזמן, סימן שהשכינה נמצאת פה. זה ראו חיבתכם, זה מה שאומר רש'י שהוא רוצה להודיע לישראל את חיבתן הדרך להודיע זה ע'י הקרבה הזו. וכמובן שלא ניצח הרוח את עמוד הענן של המערכה.
אני חושב שזה גם הפשט בשלושת העבירות שנשים מתות בשעת לידתן. נידה זה טהרה, חלה זה הברכה בעיסה, והדבר השלישי זה הדלקת הנר. שלושה דברים שכתוב אצל רבקה שהיה כך גם אצל שרה, זה שלושת הדברים שהיו כל הזמן תמידיים במקדש והם צריכים להיות בכל בית יהודי. לכן אומר רש'י שהקב'ה מקרב אותנו, ואת זה אומות העולם לא יכולים לסבול. זה שאתם חברים שלו, מה אכפת לי, אבל שצדיק גוזר והקב'ה מקיים, שיש כוח לחכמי ישראל להכתיב את המציאות, שישראל קדשינהו לזמנים, זה קשה להם לקבל.
 
הקבלת פני רבו ברגל
בשו'ת הרמ'ע מפאנו שואל למה יש מצווה לראות את פני רבו ברגל? בעיקרון לומדים את זה מפסוק, שבעלה של השונמית שאל אותה למה היא הולכת, הרי לא חודש ולא שבת? מכאן הגמרא לומדת על יו'ט. איפה כתוב פה יו'ט? אומר הגר'א, שבת הכוונה ליו'ט. מפני שאם היה מדובר על שבת רגילה הוא היה צריך לומר לה לא שבת ולא חודש, מתחילים מהדבר המצוי יותר. ומכך ראיה שמדובר על יו'ט ולא על שבת, וזה פירוש אמיתי.
הקבלת פני רבו, זה מצוות עשה שהזמן גרמא, אז נשים פטורות? לכאורה לא, הרי לומדים את זה מהשונמית. אז מדוע זה שונה משאר מצוות עשה שהזמן גרמן? אומר הפנ'י בר'ה שמצוות עשה שהזמן גרמא זה פטור רק במקום שהחיוב מתחדש רק בזמן מסויים, כל חודש כל שבוע. אבל בדבר שבעיקרון היה צריך להיות כל הזמן, ורק כדי לא להטריח על הציבור הוא לא כל הזמן ונתנו לזה פרקים ארוכים, זה לא נקרא שהזמן גרמא. הפלא ופלא של פנ'י.
למה באמת צריכים ללכת? הרמב'ם מביא את זה בהלכות ת'ת, ולכן מוכח שהרמב'ם לומד שזה עניין של לימוד תורה. כשהזמן מקודש יותר, אז זה זמן לשמוע דברי תורה מרוממים יותר. הזמן משפיע על הדברים הנאמרים בו. החתם סופר כתב למישהו בתשובה, וזה נדפס בתשובות חת'ס, המישהו היה בא'י והוא כתב לו שכשהדברים שלי יגיעו אליכם לא'י, אז הם יקבלו קדושה גדולה יותר. בדרשות כותב החת'ס, ש'והיו עיניך רואות את מוריך', שזה בעיקר בא'י, מפני שאוירא של א'י מחכים. אומר הרמ'ע מפאנו, אז למה יש את העניין של לראות את פני רבו ברגל? כי ישראל קדשינהו לזמנים. אז בכל יו'ט מחדש יש יותר היכר לגדולתם של הת'ח, שהרי בלעדיהם לא היה את קדשינהו לזמנים. מפני שהיו'ט בא מכוח חכמים, אז ניכר יותר כוחם של חכמי התורה, לכן יש עניין ברגל שאדם יראה את פני רבו. אז השכינה שורה, אז יש ברכה בעיסה, זה מה שאומרת לנו פרשת השבוע.
 
 
מבמדבר לשבועות
הרי את התוכחה קוראים לפני עצרת מדין 'תכלה שנה וקללותיה', אבל בכל זאת מפסיקים בפרשה אחת. כי בכל זאת רוצים שההקדמה לחג השבועות תבוא מתוך משהו טוב, מה הפשט במשהו טוב בפרשת במדבר? כשקוראים על כך שלבנ'י יש את המעלה הזאת, שיש להם מהות מיוחדת. על זה מקנאים אומות העולם, אתה לא רק בוחר בהם, אתה גם מקרב אותם, אוכלי שולחנך. השכינה שרויה בתוכם. את זה הקב'ה לא אמר לאומות העולם כשהוא הציע להם תורה. אני אומר את זה מסברה. מסברה ברור שלא, לא נראה לי שזה שייך. לכן אומרים תוספות, שקוראים את התוכחות לפני חג השבועות, אבל צריך להפסיק ביניהן לבין שבועות, כדי לדעת שההכנה האמתית לחג השבועות היא שהאדם ידע מה השם שלו, שהאדם ידע מה המהות שלו כמו שהגמרא אומרת בברכות. שאדם ידע את מהותו, וכמ'ש רש'י בפרשת יתרו, שבזמן קבלת תורה לא באו אליו בערבוביא אלא איש על מחנהו ואיש על דגלו. כמו שאומרים בתפילה בר'ה - 'מעשה איש ופקודתו'. לא מה שהוא פוקד על אחרים, אלא 'מעשה איש ופקודתו', איזה תפקיד הקב'ה נתן לו. ועל זה נאמר שהקב'ה בוחן כל אחד. ידוע מה שכותב השל'ה הקדוש ששבועות נחשב ליום הדין על סייעתא דשמיא בתורה, מפני שזה היה הפעם הראשונה שנתנה תורה. וכל דבר איפה שהוא נעשה בעולם בפעם הראשונה, זה המקור שלו. לכן בשבועות למרות שנשברו הלוחות, השורש של מתן התורה נשאר בחג השבועות, מפני שזה היה מתן תורה הראשון לישראל. תמיד צריך להתחבר לשורש, תמיד צריך להתחיל את הנקודה הראשונית בכל דבר איפה שהוא הגיע.
שבעז'ה הקב'ה יתן לנו שכל, לא רק ללמוד ולא רק ללמד, אלא שהאדם ידע על מה להתפלל, בפרט ביום חג השבועות. [אני לא נכנס לנושא של תיקון ליל שבועות, 'אל תמנע טוב מבעליו'. אבל א'א לא לשתף גם את הלימוד בליל שבועות. מישהו סיפר לי שהרב שטיינמן בזקנותו היה אומר תיקון. אני לא יודע מתי זה בזקנותו, מאיזה גיל הוא היה נחשב לזקן.] שבעז'ה נזכה שהקב'ה ישמע את כל התפילות שלנו, ושנזכה לקבל את התורה באהבה.
שבת שלום וחג שמח