כללי שיעור בענין תלמוד תורה מרן רה"י הרב שאול ישראלי זצ"ל
מצות תלמוד תורה*
 
במאמר זה נעסוק במצות תלמוד תורה כפי שהיא נדונה בש'ס במסכת קידושין ובמסכת בבא בתרא. נעיין בשתי הסוגיות לאור פירוש הראשונים ובעיקר לאור שיטתו של הרמב'ם.
 
חובת לימוד תורה ומקורותיה
בשני מקומות בתורה נזכרת מצות לימוד התורה, ופעמיים ביום אנו חוזרים על הפסוקים הללו בשני פרקי קריאת שמע. שני הפסוקים עוסקים בלימוד תורה, ומורים שהאב חייב ללמד את בנו תורה. בפרשה הראשונה נאמר: 'ושננתם לבניך...' (דברים ו' ז), ובפרשה השניה נאמר: 'ולמדתם אותם את בניכם...' (דברים י'א יט).
לכאורה נראה, כי עניינם של שני פסוקים אלו הוא אחד: חובת האב ללמד את בנו תורה. אולם מהסוגיה במסכת קידושין עולה אחרת. המשנה במסכת קידושין עוסקת בחובות השונים של האב לבנו, ומונה שם גם את החובות של האב ללמד את בנו תורה (קידושין כ'ט ב). כמקור החיוב המוטל על האב ללמד את בנו תורה, מביאה הגמרא את הפסוק מתוך הפרשה השניה של קריאת שמע: 'ולמדתם אותם את בניכם' ומוסיפה:
                 והיכא דלא אגמריה אבוה, מחייב איהו למיגמר נפשיה, דכתיב 'ולמדתם' (שם, שם).
כלומר, אם האב לא לימד את בנו, חייב הבן ללמוד בעצמו, ומקור החיוב נלמד מן הכתוב 'ולמדתם'. שכן העובדה שהפועל 'ולמדתם' אינו מנוקד מאפשרת קריאה 'ולימדתם' בבנין פיעל, ומאפשרת קריאה 'ולמדתם' בבנין קל, ועל כן אפשר לנו לפרש פועל זה בשני מובנים:
  • א. החובה מוטלת על האב ללמד את בנו, כמו שנאמר בהמשך הפסוק: '...אותם את בניכם'.
  • ב. החובה על האדם ללמוד בעצמו, וכהגדרת הגמרא (שם): 'היכא דלא אגמריה אבוה'.
 
השתלשלות דרך הלימוד
הגמרא במסכת בבא בתרא (כ'א א) מתארת בפנינו את השתלשלות דרך הלימוד:
            ...בתחילה מי שיש לו אב - מלמדו תורה,
            מי שאין לו אב - לא היה למד תורה...
את הפסוק 'ולמדתם אותם את בניכם' למדו כפשוטו - האב מצווה ללמד את בנו באופן ישיר, ודרך מסירת התורה היתה מהאב לבן באופן ישיר. נמצא, שמי שיש לו אב היה לומד תורה ומי שאין לו אב - לא היה לומד תורה.
            התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים...
החדרים הראשונים ללימוד תורה היו אפוא בירושלים, והפסוק 'ולמדתם אותם את בניכם' לא נדרש עוד כחובה אישית של האב ללמד את בנו. לימוד התורה יכול להתקיים גם באמצעות מישהו אחר, בתור שליחו של האב או ממלא מקומו.
אך בכך לא היה די, חכמינו ראו שתקנה זו עדיין אינה מספקת:
            ועדיין מי שיש לו אב - היה מעלו ומלמדו
            מי שלא היה לו אב - לא היה עולה ולמד
            התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך... (שם)
התקנה הנוספת שהותקנה היתה שהושיבו מלמדי תינוקות, מלמדי נערים, בכל מחוז ומחוז והיו מכניסים את האנשים האלה, את הבחורים האלה, שכבר היו בני ט'ז-י'ז ללמוד תורה. גם בתקנה זו לא היה די, שכן התלמידים שנכנסו ללמוד בהתאם לתקנה היו בחורים מבוגרים, 'ומי שהיה רבו כועס עליו, מבעט בו ויוצא'.
השלב האחרון בהשתלשלות דרך הלימוד הנה התקנה של ר' יהושע בן גמלא, שעליה מזכירים חכמים את שמו לטובה, שהושיבו 'מלמדים' בכל ישוב וישוב כדי שילמדו את הילדים תורה בגיל צעיר - שש, ואפילו מגיל חמש כל אחד כפי כוחו.
העולה מדברים אלו עד כה הוא, כי מהפסוק 'ולמדתם אותם את בניכם' אנו למדים שני עניינים: חובת האב ללמד את בנו תורה, חובת האדם ללמוד בעצמו במקרה שאביו לא לימדו.
 
פטור לנשים מחובת לימוד תורה לבניהן
בהמשך דברי הגמרא קידושין שהובאה לעיל נאמר, כי החובה ללמד את הבן תורה חלה רק על האב ולא על האם:
איהי מנלן דלא מיחייבא - דכתיב 'ולמדתם' 'ולמדתם' כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד, וכל מי שאינו מצווה ללמוד אינו מצווה ללמד.
יוצא אפוא שמפסוק זה, שממנו למדנו שחובה על האב ללמד את בנו תורה, וחובה על האדם ללמוד בעצמו, למדים אנו לימוד נוסף: כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד; ומכיון שאין מצות לימוד התורה מוטלת על הנשים (אין עליהן איסור ומותר להן ללמוד, אך אינן מחויבות בדבר), הן אינן בגדר של 'ולימדתם'. ובהמשך נאמר:
ואיהי מנלן דלא מיחייבא למילף נפשה - דכתיב 'ולימדתם' 'ולמדתם' - כל שאחרים מצווין ללמדו - מצווה ללמד את עצמו, וכל שאין אחרים מצווים ללמדו - אין מצווה ללמד את עצמו.
ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה - דאמר קרא 'ולמדתם אותם את בניכם' - בניכם ולא בנותיכם.
נמצא, שפסוק זה נדרש בצורות שונות, אבל היסוד העיקרי הוא שאנו דורשים את הפסוק בשני פנים: גם ללמד וגם ללמוד, ושני דברים אלו קשורים האחד בשני.
לכאורה, פירושו של דבר הוא כפי שהבנו קודם לכך, כי מאותו פסוק ניתן ללמוד את שתי החובות הללו: חובת האב ללמד את בנו, וחובת הבן ללמוד. ברם עיון בדברי רש'י מראה, כי הוא לא למד כך. לדעתו, שני הלימודים הם משני פסוקים שונים: 'קרא אחרינא הוא - ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם' (דברים ה' א). ומעניין הדבר, שגם הרמב'ם נקט בשיטתו של רש'י ועל כך נעמוד להלן.
 
הבעיתיות שבסוגית הגמרא בקידושין
סוגית הגמרא בקידושין מציבה בפנינו ארבע שאלות: על זמן הלימוד, על הלימוד העצמי של הבן, על משך הלימוד ועל האופן שדרשו חכמים את דרשתם:
  • א. בתורה נאמר: 'רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך' (דברים ד' ט). יוצא אפוא, שהחיוב הממשי ללמוד תורה הוא כל ימי חייו של האדם, וכמו שהדבר בא לידי ביטוי אצל יהושע: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה' (יהושע א' ח). זוהי פנייה אישית אל האדם, ואפילי יהושע, למרות שהיה עסוק בכל העניינים המדיניים, לא נפטר מהחיוב של 'והגית בו יומם ולילה', שכן גם הוא מצווה על 'ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך'. ואילו כאן בסוגייתנו, העוסקת בחיוב לימוד התורה, הן של האב את הבן והן של הבן בעצמו, לא מוזכר כלל ענין החובה לעסוק בתורה באופן תמידי.
  • ב. מתוך סוגית הגמרא משמע, כי חיוב הבן ללמד את עצמו חל במקרה שאביו לא לימדו; ואם אביו לימדו, אזי הבן פטור מתלמוד תורה. ומה עם קיום 'והגית בו יומם ולילה'?
  • ג. הרמב'ם בהלכות תלמוד תורה (א' ח-י) כתב:
כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין... ואפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אישה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר 'והגית בו יומם ולילה'.
גדולי חכמי ישראל היו מהם חוטבי עצים ומהם שואבי מים ומהם סומים ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבנו.
עד אימתי חייב ללמוד תורה, עד יום מותו, שנאמר 'פן יסורו מלבבך כל ימי חייך' וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח.
ובכן יש כאן חיוב לעסוק בתורה כל ימי חייך, וכאן הגמרא כאילו מתעלמת מפסוקים אלו ומזכירה רק את הפסוק האחר: 'ולמדתם אותם את בניכם'.
  • ד. בתורה ישנם שני פסוקים העוסקים בחובת לימוד האב את הבן: הפסוק הראשון: 'ושננתם לבניך' מופיע בפרשה ראשונה של קריאת שמע, והפסוק השני: 'ולמדתם אותם את בניכם' מופיע בפרשה השניה. מדוע הגמרא בסוגייתנו מביאה את הפסוק שבפרשה השניה 'ולמדתם', ולא את הפסוק שבפרשה הראשונה 'ושננתם לבניך'?
 
השתקפות הסוגיא בקידושין בדברי הרמב'ם ותמיהות בדבריו
לצורך בירור העניין נראה כיצד דברי הסוגיא בקידושין משתקפים בדברי ההלכה שכתב הרמב'ם (הלכות תלמוד תורה א' א-ב):
קטן אביו חייב ללמדו תורה, שנאמר 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם', ואין האישה חייבת ללמד את בנה, שכל החייב ללמוד חייב ללמד.
כשם שחייב אדם ללמד את בנו, כך הוא חייב ללמד את בן בנו, שנאמר: 'והודעתם לבניך ולבני בניך', ולא בנו ובן בנו בלבד, אלא מצווה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינם בניו שנאמר 'ושננתם לבניך'.
הרמב'ם אינו מפרש אפוא את הפסוק 'ושננתם לבניך' (שבפרשה ראשונה של ק'ש) ביחס של אב כלפי הבן, אלא כמצוה על כל חכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינם בניו, שנאמר 'ושננתם לבניך'. מניין לומדים זאת, הרי הפשט של 'ושננתם לבניך' מכוון לבנים? אולם הרמב'ם מוציא את הדברים מפשוטם ומוסיף: 'מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר 'ויצאו בני הנביאים'' (מכאן שהמורים נקראים אבות, שהרי 'ושננתם לבניך' הכונה לתלמידים).
על פי דברים אלו יוצא, ששתי הפרשיות עוסקות בעניינים שונים. הפרשה השניה עוסקת בחובת האב ללמד את בנו תורה, ואילו הפרשה הראשונה אינה עוסקת בחובתו של האב, אלא בחובה המוטלת על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינם בניו.
לימוד זה צריך ביאור יסודי - על סמך מה אנו מפרשים בצורה כזו. בדרך כלל ניתן לומר שפירוש זה נובע מכך שהתורה חוזרת פעמיים על אותו עניין, ואין בתורה חזרה אלא אם כן יש בזה דברי חידוש; ועל כן אולי זו הסיבה לפירוש הפרשיות, כפי שראינו בדברי הרמב'ם. אך באמת קשה לומר כאן שזו הסיבה, שכן, לכאורה, צריך היה לפרש את הפרשה הראשונה על הבנים כפשוטה, ואת הפרשה השניה על התלמידים, אבל למעשה אנו רואים שהפרשה הראשונה, שהיא לכאורה היסודית, שצריכה היתה להדרש על הבנים, נדרשת על החכמים. עניין זה מצריך ביאור.
והנה בהמשך כותב הרמב'ם (שם שם ג):
וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו, ואינו חייב ללמד בן חברו אלא בחינם.
מדברי הרמב'ם הללו למדים אנו, שיש כאן אבחנה ברורה בין חובת האב ללמד את בנו לבין חובת החכם ללמד את בן חברו: במקרה שהאב אינו מלמד את בנו בעצמו, הוא חייב לשכור לו מלמד. ומובא בהגהות מימוניות (שם ס'ק א) בשם מהר'ם: 'וכייפינן ליה ללמדם או לשכור להם מלמדים'. ומסביר ההגהות מימוניות את טעם הדבר: 'ולמדתם אותם את בניכם' זוהי מצות עשה, וכייפינן לקיים, כמו למשל מצות עשה דסוכה, מחייבים את האדם לעשותה, ואם אינו עושה בעצמו הוא חייב לשכור מישהוא שיעשה לו סוכה. כך גם בעניין מצות עשה של לימוד התורה לבנו, אם אינו יכול ללמדו בעצמו הוא יכול לשכור מלמד אחר, מה שאין כן לגבי בן חברו, אותו אינו חייב ללמד אלא בחינם. חיוב החכם ללמד את התלמידים אין פירושו לשכור מישהוא, אלא החיוב הוא חיוב אישי.
ובהמשך הדברים בהלכה שם כותב הרמב'ם בלשון הגמרא:
מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר - דהיינו כשיבין - שנאמר 'ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם'.
יושם לב, לצורך לימוד חובת האדם ללמוד בעצמו, אם אביו לא לימדו, מביא הרמב'ם את הפסוק 'ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם' (כפי שהביאו רש'י) ולא את הפסוק שיכול להדרש 'ולימדתם' 'ולמדתם'.
ובהמשך דברי הרמב'ם ישנה תוספת מעניינת מאוד:
וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה, מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד.
כלומר, העשיה גרידא של המצוה בלי שלומדים את מקורות הדברים, בלי לדעת את תוכן המצוה - אינה מביאה לידי לימוד. היסוד העיקרי צריך להיות לימוד, ומתוך הלימוד, מתוך הבנה בא האדם לידי מעשה. ואכן הרמב'ם מציין נקודה זו, שהתלמוד מביא לידי מעשה, במספר מקומות נוספים, אך מה עניינו בהלכה זו. וראה כסף משנה על אתר שהקשה קושיה זו.
 
גדר חובת האב לבנו וחובת הבן לעצמו
בהמשך (שם שם ו) עומד הרמב'ם על השאלה ממתי צריך האדם ללמד את בנו.
מאימתי אביו חייב ללמדו תורה?
משיתחיל לדבר מלמדו 'תורה צוה לנו משה' ו'שמע ישראל', ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים עד שיהיה בן שש או בן שבע הכל לפי בוריו [כוחו] ומוליכו אל מלמד התינוקות.
ובהמשך מבאר הרמב'ם - כפי שלמדנו קודם לכן - שאם מלמד התינוקות מקבל שכר, נותן לו אביו שכרו, וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה. רק על לימוד תורה שבכתב מחויב האב להוציא כסף.
אבל בתורה שבעל פה אסור ללמדה בשכר שנאמר 'ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציווני ד'' - מה אני בחינם למדתי אף אתם בחינם למדתם ממני וכן כשתלמדו לדורות למדו בחנם כמו שלמדתם ממני.
לא מצא [האדם עצמו] מי שילמדו בחנם - ילמדו בשכר שנאמר: 'אמת קנה', יכול ילמד לאחרים בשכר - תלמוד לומר 'ואל תמכור'.
מתוך דברי הרמב'ם נמצינו למדים ארבעה עיקרים:
  • חובת האב ללמד את בנו תורה ואפילו בשכר חלה על התורה שבכתב בלבד.
  • חייב האדם ללמוד בעצמו, גם אם אביו לא לימדו וגם אם רבו לא לימדו. חובה זו נרחבת יותר, שכן היא כוללת גם התורה שבעל פה.
  • אם האדם אינו מוצא מי שילמדו בחינם, הוא צריך לשלם מכספו כדי ללמוד תורה שבעל פה.
  • בהלכות אלו אין הרמב'ם מביא את הנלמד מן הפסוק 'והגית בו יומם ולילה', כפי שהביאו לעיל.
   
לימוד בשלימות כולל שני עניינים
כאן המקום לשאול, מדוע לא הזכיר הרמב'ם בהלכות אלו את הפסוק 'והגית בו יומם ולילה'. נראה, שביאור הענין הוא זה. בלימוד התורה קיימים שני מושגים: ידיעת התורה, ומילוי חיי אדם בתוכן של תורה.
  • א. ידיעת התורה היא חובה לרכוש את הלכות התורה, וחובה זו חלה הן על האב והן על הבן. אף על פי שהחיוב מוטל על שניהם, ישנו הבדל בין חובת האב לבין חובת הבן. האב מצווה להרכיש לבנו את ידיעת התורה שבכתב, ולא נזכר עד איזה גיל הוא חייב לעשות זאת. יתכן שחובה זו חלה על האב אפילו בגיל מבוגר יותר, כפי שראינו בדברי הגמרא בבבא בתרא, שבאחד הגלגולים היו נכנסים לבית המדרש בגיל שש עשרה, שבע עשרה. ברם, חובת הבן ללמוד בעצמו הנה חובה רבה יותר מאשר חובת האב, בין במקרה שהאב לימד את בנו, ובין במקרה שהאב לא לימד את בנו - חייב הבן להמשיך לימודיו.
חובה זו של הבן ללמוד היא רחבה יותר בהיקפה, וחלה גם על התורה שבעל פה ואפילו בשכר. לאור זאת נבין מדוע גם רש'י וגם הרמב'ם הביאו כמקור החיוב ללימוד האדם בעצמו את הפסוק 'ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם'. שכן בלימוד לצורך עשיה אנו דורשים את הלימוד בצורה נרחבת ביותר הכוללת גם את התורה שבעל פה. ואמנם אם חובת לימוד האדם בעצמו היתה נדרשת מן הפסוק 'ולמדתם אותם את בניכם', היינו חושבים שחובת לימוד הבן בעצמו זהה לחובת האב ללמדו, דהיינו תורה שבכתב. רש'י והרמב'ם באים אפוא ללמדנו, כי חובת הבן הנה רחבה הרבה יותר: הבן חייב להרחיב את הידיעות שהקנה לו אביו, ובמקרה שאביו לא הקנה לו ידיעות בסיסיות, עליו ללמוד אותן בעצמו, ומעבר לזה הוא חייב להוסיף על ידיעות בסיסיות אלו וללמוד את התורה שבעל פה במלוא היקפה. לאור דברינו אלה, נבין מדוע מביא הרמב'ם את ההסבר הנוסף: 'וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד מביא לידי מעשה'. המעשה אינו יכול להיות מעשה ראוי אם לא למדת את הבסיס. 'ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם' פירושו, שעיקרם של דברים הוא הבסיס הרעיוני-מחשבתי. רק לאחר ביסוס זה ניתן לקיים את המצוה כפי שראוי. אם קיום המצוה נעשה ללא ידיעה והבנה, אין זה קיום מצוה כראוי, אלא קיום מצוה כאוטומט.
  • ב. מילוי חיי אדם בתוכן של תורה - הוא שונה לגמרי מן הלימוד על מנת לעשות. ההתעסקות בתורה במשך החיים היא לאחר שקנית את כל התורה כולה. לאחר שקונים ויודעים את התורה כולה, אין להסתפק בכך, בכל רגע שהאדם פנוי עליו לעסוק בתורה, ולא לשם רכישת ידיעות, אלא לשם עיסוק בתורה, הגות בתורה.
יהושע לא היה צריך ללמוד את התורה מחדש, הוא למד את התורה ממשה רבנו בצורה המלאה ביותר, בדרך שמוסרים לנו חז'ל את סדר הלימוד של משה רבנו. למרות ידיעותיו, נמסר ליהושע הצווי 'והגית בו יומם ולילה' - דהיינו לא להיות עסוק בדברי הבל, אלא בכל רגע של פנאי צריך לעסוק בתורה.
 
שיטת הר'ן ושיטת הרמב'ם בביאור הציווי 'ושננתם לבניך'
לאור דברינו אלו נבין, מדוע מפרש הרמב'ם את הנאמר בפרשה הראשונה 'ושננתם לבניך' ביחס לחובת תלמידי החכמים, ואת הפרשה השניה 'ולמדתם אותם את בניכם' ביחס לחובת האב לבנו, ולא להיפך.
שכן בהמשך הסוגיא בקידושין דורשת הגמרא את הפועל 'ושננתם' - שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך. 'ושננתם' מלשון שינון וחריפות, שאם ישאלך אדם דבר, אל תגמגם אלא תאמר לו מיד. זאת אומרת, שהידיעה שלך צריכה להיות בדרך של שינון והתעסקות - שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך.
לאור זאת אומר הר'ן (נדרים ח' א), שאי אפשר לצאת ידי חובת לימוד תורה בקריאת שמע של שחרית וערבית, שכן חובת הלימוד של האדם הנה בדרך של שינון והעמקה ובדרך של הרחבה, עד שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך.
הרמב'ם לעומתו לא למד מפסוק זה את חובת לימוד התורה של האדם עצמו, אלא 'ושננתם לבניך' - אלו התלמידים. המקור לדברי הרמב'ם הוא הספרי. מכיון שהפסוק עוסק בשינון, המורה המלמד צריך להיות כזה שדברי תורה משוננים בפיו, רק אז הוא יכול ללמד את התלמידים.
לדעת הרמב'ם, אי אפשר לדרוש פסוק זה כחובת האב כלפי הבנים. לא כל אב דברי תורה משוננים בפיו, ואם כן הרי זו מצוה שלא תמיד היא בת ביצוע. ולכן אין אפשרות להטיל חובת לימוד כזו אלא על חכם, שדברי תורה משוננים בפיו, ורק עליו מוטלת החובה ללמד. על כן הופך הרמב'ם את סדר הפרשיות ולומד מהפרשה השניה 'ולמדתם אותם את בניכם' - זוהי חובת האב ללמד את בנו, והחובה היא חובת הרכשת ידיעות של תורה שבכתב.
חובה זו יכולה להיות מוטלת על כל אדם, ואם בכל זאת אין האב יכול ללמד את בנו, הוא יכול לשכור לו מלמד. ואכן חובה זו יכולה להיות מוטלת על כל אדם. 'ושננתם' אינה מצוה לשנן לבנים, אלא מצוה למי שהגיע לדרגה זו שדברי תורה משוננים בפיו - עליו חלה החובה ללמד, והיינו: חובת החכם ללמד את התלמידים.
ומכאן ההבדל בין שתי הפרשיות: בלימוד התורה מהאב לבן מטרת המצוה היא שהבן ילמד, ועל כן אם האב יכול ללמד את בנו בעצמו, ילמדו, אך ישנה גם אפשרות לקיים מצוה זו על ידי שליח. וכעת יובנו ביתר בהירות דברי ההגהות מימוניות שהובאו לעיל: כשם שחובת האדם לקיים את מצות הסוכה, ואם אינו יכול לקיימה בעצמו יכול לבנותה על ידי מישהוא אחר, כך גם חובת האב לשכור לבנו מלמד, שכן מטרת המצוה כאמור היא ידיעת הבן. ברור שחובה זו מוגבלת לאותה מידה שהאב עצמו חייב, דהיינו תורה שבכתב, ורק לבנו ולא לבנו של השכן.
אולם החובה המוטלת על החכם ללמד, היא חובה אישית החלה על החכם עצמו, היודע את התורה ברמת ידיעה כזו של 'ושננתם' - שדברי תורה מחודדין בפיו - והוא חייב ללמד את כל התלמידים. חובתו נלמדת ממשה רבנו שלימד בחינם, והיא אינה יכולה להתבצע על ידי מישהוא אחר בשכר. ברם, לפעמים שתי חובות אלו מתלכדות, אם האב הוא תלמיד חכם, מוטלת עליו החובה ללמד את בנו כבנו, דהיינו הידיעות שהא צריך להרכיש לבנו, ובנוסף לחובה זו חלה עליו גם החובה שניה בתור חכם.
לאור דברים אלו, נבין אף את המשך דברי הרמב'ם (שם שם ב):
אם כן, למה נצטוה על בנו ועל בן בנו, להקדים בנו לבן בנו, ובן בנו לבן חבריו.
כלומר: בהלכה זו מופיע דין אחר, לא דין החובה מצד האב ללמד את בנו, אלא חובת האב ללמד אחרים בתור חכם. במקרה כזה קיים סדר עדיפויות: מי שקרוב אליו יותר - רובצת עליו חובה גדולה יותר, כמו שידוע הדבר גם בדיני צדקה: 'עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמים'.
יוצא אפוא, שחובת לימוד תורה שבעל פה מן האב לבן איננה יכולה להיות מוטלת על האב בתור אב, אלא בתור חכם, ובתור חכם יש ענין להקדים את בנו לבן חברו אם אינו יכול ללמד את כולם יחד.
 
סיכום
על האדם מוטלת החובה ללמוד בצורה כזו שידע לקיים כהלכה את הדברים שלמד, שכן המעשה הנכון יכול להתקיים כהלכה רק מתוך לימוד. חובה זו מוטלת בראש ובראשונה על האב, ולצורך מילוי חובה זו הוא חייב אפילו לשכור מלמד לבנו, שכן החובה ללמד אינה חובה אישית המוטלת על האב אלא חובת הרכשת הידיעות לבן.
אולם חכם העונה לגדר של 'דברי תורה מחודדין בפיו' עליו החובה ללמד את התלמידים. לזה כיוונה תורה באמרה 'ושננתם לבניך' - אלו התלמידים, ומכיון שזוהי מצוה המוטלת על החכמים, חייבת היא להעשות בחינם.
אכן אין מצוה זו חלה, אם צריך החכם להתעסק באיזה שהוא משלח יד כדי הצורך לקיומו. לכן מותר לחכם לקבל שכר בטלה, כדי שיוכל להתפנות ללמד לתלמידים. שונה היא אפוא חובת החכם מחובת האב: האב חובתו לדאוג שהבן ילמד, ואם אין הדבר באפשרותו חייב הוא לשכור לו מי שילמדו. לא כן החכם, הוא מחוייב ללמד לתלמידים באופן אישי, ופטור מכך רק לצורכי פרנסתו.
עד כאן ביררנו את תפקידי המלמדים, עתה נסכם את תפקידו של הלומד. כל איש מישראל חייב להשתדל ללמוד תורה בשני מובנים: לרכוש ידיעות נרחבות בתורה עד כמה שידו משגת וזה כולל הן תורה שבכתב והן תורה שבעל פה; ולנצל הזמן הפנוי מעסקיו אך ורק ללימוד התורה.
אין זה שולל התעסקות בצרכים שיש בהם משום טיפוח בריאות הגוף והנפש, וזה כולל טיול, בידור וכל כיוצא באלו, שכן על ידי כך מתאפשר לימוד התורה באופן יותר יעיל, והרי זה כלול במה שמגדיר הרמב'ם בכלל 'בכל דרכיך דעהו'. כלומר, שכל התעסקות צריכה שתהא מכוונת בעיקרה כדי להרחיב את דעת השם, וזהו המכוון באמרו 'והגית בו יומם ולילה'.
מקוה אני, שבתור מורים, שהורים מסרו את ילדיהם בידכם למען תשכילום ולמען תדריכום בדרך הנכונה לאהבת תורה, דעת התורה ויראת השם, תזכרו תמיד - אף שאתם מקבלים שכר, שכן רק בדרך זו ניתן לכם למלא את אשר הוטל עליכם - את המטרה הקדושה שעומדת בפניכם ותתמסרו אליה בכל מאודכם; תראו את התלמידים כבניכם ממש, ככתוב 'ושננתם לבניך', או אז גם התלמידים יתיחסו אליכם באמון הראוי ותזכו לראות דורות של יהודים נאמנים לתורת ישראל, לעם ישראל ולתפקידם כעם קדוש, אשר בו יתפאר אלוקי ישראל*.
 
 
*  עיבוד של שיעור בפני מורי מכללת ליפשיץ. עיבד וערך לדפוס הרב אברהם שרייבר, מים מדליו תשנ'ג.
* להרחבה עיין עמוד הימיני סימן נ'ה, ושערי שאול על מסכת נדרים שיעורים ט'ז וי'ז.