בדין מסירת פרוזבול בעל-פה
א. שיטת הרא"ש
בירור נוסף בדעת הרא"ש
ב. שיטת הרמב"ם
מקור הרמב"ם
השגת הראב"ד על הרמב"ם ותירוץ הכסף משנה
ג. פסק ההלכה
פוסקי זמננו
א. שיטת הרא"ש
הגמרא בגיטין (לו:) עוסקת בדין מסירת פרוזבול בע"פ. וזו לשונה:
ורב נחמן אמר אקיימנה. אקיימנה?! הא מיקיים וקאי! הכי קאמר אימא ביה מילתא דאע"ג דלא כתוב ככתוב דמי.
ומבאר רש"י במקום:
אושיב בית דין ואתקין דסתם מלווין יהיו כמוסרין שטרותיהן לבית דין ואע"ג דלא כתב ניהוי כמי שכתב.
מרש"י משמע שרב נחמן היה רוצה לתקן שכל הלוואה תהיה כאילו כתבו עליה פרוזבול ולא תישמט.
אמנם הרא"ש כתב:
כלומר אע"פ שלא כתב פרוזבול אלא לשון הכתוב בפרוזבול אמרו בעל פה בפני הדיינין מועיל כאילו הוא כתוב… ואהא סמכי אמוראי דלקמן רבנן דבי רב אשי".
ולפיו, על זאת סמכו האמוראים בהמשך הגמרא (שם לז.) וכך אומרת הגמרא שם:
רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי רבי יונתן מסר מילי לר" חייא בר אבא אמר ליה צריכנא מידי אחרינא אמר ליה לא צריכת [ופירש שם רש"י: בלא כתיבת פרוזבול אלא כך אמר לחברים הרי אתם בית דין וחובי מסור לכם לגבותו כל זמן שארצה]
ולפי רש"י יש לומר שעשו זאת מסברא ולא סמכי ארב נחמן. אם כן יוצא כשיטת הרא"ש – שמספיק מסירה בעל פה.
בירור נוסף בדעת הרא"ש
ועוד כתב הרא"ש:
"ורבי חייא בר אבא היה עמו אחר דשניים בעינן כדאמרינן זה הוא גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה והדיינים חותמים למטה או העדים".
ויש לתת טעם בדבר למה פירש הרא"ש שהיה עמו אחר ולא פירש שהיו עמו שניים אחרים והם היו ב"ד? ואולי אפשר לומר, שדחוק לפרש את סתימת הגמרא שהיו עמו שניים, אבל אחד זה כן יכול להיות כמו שמצינו במסכת גיטין (ה:) שר"ש בר אבא היה עמו אחר והא דלא חשיב משום כבודו של ר"ש בר אבא.
כאמור, הרא"ש מעמיד סיפור זה שהיה עמו אחר, ומקשה הקרבן נתנאל (שם אות ו) שהרי פסק הטור (חו"מ סימן סז), שצריך שלשה דיינים לפרוזבול, וממילא מובן שלא מועיל שני דיינים וכן פירש הקרבן נתנאל בדעת הרא"ש לעיל (סימן ד אות י) דבעינן ג", ואילו לפי הרא"ש כאן נראה שמועיל שני דיינים!
מתרץ הקרבן נתנאל, שיחד עם ר" חייא בר אבא היה אמנם עוד אחד אך שניהם היו עדים (ולא דיינים) על הפרוזבול שמסר רבי יונתן בע"פ, ובאמת היו שלשה דיינים אך הם לא היו בפניהם אלא במקום אחר (דאילו היו שלושת הדיינים פה, היה מוסר להם ולא לר" חייא בר אבא), ומוכח כך קצת מלשון הרא"ש כך שהעתיק את כל דברי המשנה כולל הסוף "או העדים" להביא דבתרי סגי משום עדות כדתנן או העדים.
ומביא הקרבן נתנאל ראיה להסברו זה, את דברי המרדכי בגיטין (סימן שפ) וזו לשון המרדכי:
"ועל שהקשה ה"ר יחיאל – אם ב"ד גדולי הדור רחוקים ממנו שאז בוודאי אמר שקר הוא למה יהא נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד, נ"ל דלא ברוחקא וקורבא תליא מילתא, דהא גרסינן עליה בירושלמי (שביעית י,ב) "דרבי חזקיה בשם ר" ירמיה אפילו נתונים ברומי" פירוש – הדיינים, כלומר יכול לומר "מוסרני לפלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני" אפילו רחוקין ממנו הרבה אע"פ שאינם בפניו שפיר דמי".
המראה פנים מעיר שברמב"ם לא מוזכר מזה כלום. ונראה שסובר הרמב"ם שדין מסירת הפרוזבול צריכה להיות בפני הדיינים. ונראה שהרמב"ם יהיה חייב לפרש את דברי הירושלמי, (וכן פירש המהר"י קורקוס (הלכות שמיטה ויובל ט,יז)) שפירוש המשפט "ואפילו הן נתונים ברומי" קאי על השטרות ולא על הדיינים, כדפירש המרדכי[1].
ואולי בשורש הסברות יש לומר כך: הרמב"ן (גיטין לה: ד"ה מי איכא מידי) שואל מה תיקן הלל, הרי המוסר שטרותיו לבית דין נלמד בספרי מן התורה? ומתרץ הרמב"ן בתרוצו הראשון (שאותו הרמב"ן דוחה לאחר מכן) שבאמת מוסר שטרותיו זה מדרבנן ועיקר הדרשה באה בשביל משכון (שגם הוא נלמד מן הפסוק), ובתרוץ השני מתרץ הרמב"ן שבאמת מהתורה נלמד דין מוסר שטרותיו לבית דין ממש, ובא הלל והתקין שגם לא במוסר ממש אלא אפילו רק כותב מוסרני לכם וזה מועיל. ואפשר לומר שהמרדכי סבר כמו התרוץ הראשון שאין טעם למסירת שטרות שיתיר לנגוש אלא זה קולא מיוחדת מתקנת חכמים והקלו בכותב על-אף שהדיינים לא פה, ואילו הרמב"ם סובר כמו התרוץ השני שמוסר שטרותיו מהני מדאורייתא שב"ד הם הגובים והלל התקין שע"י פרוזבול גם הוי כממנה את ב"ד לגבות, אך זה דווקא בפניהם ששייך למנותם ולא מהני בלי להודיעם דהיינו שהם לא בפניו.
והנה לפני הדפסה הראה לי החברותא שלי, הרב יהודה וינגוט, את דברי החתם סופר על הסוגיא שחוקר מהי מהות הפרוזבול, ולפי חילוקו אולי אפשר להסביר את הצדדים: החתם סופר מביא דעה אחת שפרוזבול נחשב כגבוי ועומד מעת מסירתו ואם כן שוב אין הפרוזבול אלא ראיה בעלמא שכבר גבו ב"ד חובותיו, ודעה שניה אומרת שאינו נחשב כגבוי אלא כאילו אומר "כל זמן שארצה לנגוש – אתם ב"ד נוגשים" ובי"ד יכולים לנגוש שלא מן הדין ע"י הפקר בי"ד הפקר, ולדעה זו אפשר לומר שהפרוזבול עושה הקנין ואיננו לראיה בעלמא. ועל פי זה אפשר אולי לומר שהרמב"ם שסובר שצריך לפני הדיינים ממש סובר כצד השני שהפרוזבול עושה הקנין ולכן צריך את הדיינים לפניו, ואילו המרדכי סובר כהשיטה הראשונה שהפרוזבול הוא ראיה בעלמא ואין עושה שום חלות ולכן אין צורך שהדיינים יהיו לפניו.
מ"מ יוצא משיטת הרא"ש שאפשר למסור פרוזבול בע"פ, וכן משמע מדברי הר"ן (דף יט. מדפי הרי"ף ד"ה וגרסינן) בשם הרמב"ן, וכן גם כתב הטור (חו"מ סז,כ) וז"ל: "ואפילו לא נכתב אלא אמר זה הלשון על פה לדיינים מהני".
ב. שיטת הרמב"ם
כתב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל ט,כז):
"תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ומסר דבריו לתלמידים ואמר מוסר אני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה אינו צריך לכתוב פרוזבול מפני שהם יודעים (חכמים) שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם ומדברים בלבד היא נדחית".
זאת אומרת שלפי הרמב"ם, דין זה של מסירת הפרוזבול נוהג רק אצל תלמידי חכמים[2]. בטעמו של הרמב"ם מצינו כמה שיטות ואביא חלקם.
מקור הרמב"ם
המהר"י קורקוס (שם ט,כז) כתב:
"דכיון דלא אשכחינן בגמרא דעבדי הכי אלא רק תלמידי חכמים משמע שהקלו בתלמידי חכמים"[3].
הב"ח (חו"מ סז,כג) כתב שקשיא ליה ברבנן דבי רב אשי איך עשו דבר כזה הלכה למעשה, כרב נחמן[4], והרי רב נחמן עצמו לא אמר אלא רק בבחינת "אי איישר"? ואין לומר שלרבנן דבי רב אשי היה יותר כוח, שכן רב נחמן היה גדול הדור וכן חתנא דבי נשיאה. אלא בע"כ שרב נחמן לא אמר שמותר לכולי עלמא, והם לא עשו אלא לעצמן מפני שהם יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם ובדברים בלבד היא נדחית.
נראה לענ"ד שהרא"ש יתמודד מול הטענה של המהר"י קורקוס בהבנת הרמב"ם, שזה שהובא בגמרא רק בשם תלמידי חכמים אין זה מספיק ראיה לבוא ולומר שדין זה נוהג רק בתלמידי חכמים (ויש עוד להאריך בענין זה). וכנגד טענת הב"ח יטען הרא"ש שה"הכי קאמר" בגמרא לא נשאר בהבנה של אי איישר אלא אדרבה, זהו הסבר אחר בדעת רב נחמן ובאמת רב נחמן אכן כן הורה זאת למעשה, רק שבהוא אמינא חשבנו שזה רק אי איישר אך במסקנה זה אכן הורה למעשה. אך אודה על האמת שדבר זה צריך עיון עדיין, שהרי סוף כל סוף מהיכן הכח של רב נחמן? אולי הוא באמת נשאר רק בגדר של אי איישר?
מ"מ יוצא ששיטת הרמב"ם שדין זה נוהג רק אצל תלמידי חכמים.
השגת הראב"ד על הרמב"ם ותירוץ הכסף משנה
הראב"ד במקום משיג על הרמב"ם ואומר שדבריו סותרים זה את זה, דלעיל הרמב"ם כתב בהלכה יז שאין כותבים פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי שהם ראויים להפקיע ממון בני אדם אבל שאר בתי הדין אין כותבים, ואילו כאן כתב שגם שאר בתי הדין – כרבנן דבי רב אשי שהיו פחותים מבתי הדין של רבי אמי ורבי אסי –כותבין!
תירץ הכסף משנה שדעת הרמב"ם דב"ד דרבי אמי ורבי אסי לאו דווקא, אלא שהם גדולים בדורם כרבי אמי וכרבי אסי. דהיינו שזה דבר יחסי לדור, דכל ב"ד חשוב בדור ראוי להפקיע ממון וכותב פרוזבול, דיפתח בדורו כשמואל בדורו, ורבנן דבי רב אשי היינו בית דין החשוב שבדור והיו חשובים להפקיע ממון. והרמב"ם לא חשש לכתוב זאת כאן שצריך שיהיו ב"ד חשוב, כיון שסמך על מה שכתב בפרק זה, ולא בא אלא להשמיענו שתלמידי חכמים שהלוו זה את זה אינם צריכים כתיבה ובמסירת דברים סגי, ו"תלמידים" דכתוב כאן היינו תלמידים מבית דין חשוב שבדור וכרבנן דבי רב אשי.
ג. פסק ההלכה
מרן בשולחן ערוך (חו"מ סז,כ) פוסק כדעת הרמב"ם שדין זה רק לתלמידי חכמים, ולעומת זאת הרמ"א מביא יש אומרים דכל אדם נמי יכול לומר דבריו בעל פה לפני בית דין ומהני ואין צריך פרוזבול, דהיינו כשיטת הרא"ש, ומוסיף הרמ"א כמו המרדכי שלא צריך שיהיו הדיינים בעיר שכן מסביר את הירושלמי שקאי על הדיינים.
פוסקי זמננו
גם הפוסקים בני זמננו מעלים נקודה זו:
הציץ אליעזר (חלק יב סימן פה) כותב וז"ל:
"ובדבר מה שקשה הדבר להרבה בני אדם להתפנות ולבוא לפני בית הדין לחתום על פרוזבול בפניהם, ובהרבה פעמים כרוך זה גם בזילותא בהמתנה בתור, הנה מדינא כשר שיאמר בפני עדים שמוסר כל חובותיו לשלושה דיינים שהמה פלוני ופלוני ופלוני שבמקום פלוני כנפסק בחו"מ סימן סז סעיף יט וכא".
המאמר מרדכי (סימן כ) כותב שבשעת הדחק, כגון שהמלווה נמצא בא"י ששכח ולא עשה פרוזבול, רשאי למסור את חובותיו לבית דין בעל פה בליל ר"ה של השמינית כשהלווה הוא בן חו"ל ועדיין לא נכנסה אצלו ר"ה השמינית.
לעומתו הגר"ע יוסף (שו"ת יחוה דעת חלק ד סימן סג. וכן פסק אחריו כך בילקוט יוסף)[5] התיר לכתחילה לנהוג כך לפני שני עדים ועל-אף שהבית דין איננו פה.
[1] ואולי אפשר לתת הסבר לכ"א איך מסתדר עם הגמרא, הרי הגמרא לפני כן מדברת על ענין רוב יושביה עליה או לא, ואם כן לפני קאי על בני אדם, ואולי הרמב"ם הבין שרבי חזקיה מדבר על אותו גוף דהיינו בנ"א, ואילו לפי הרא"ש זה ענין באפי נפשה, ועדין הדבר צ"ע.
[2] בענין דין תלמיד חכם שנוהג בזמן הזה עיין בשו"ת יחווה דעת ח"ד סימן טז, וכן במהרי"ט חו"מ סימן מז ולעומת זאת עיין בחסד לאלפים סימן רכד אות יט, לא נכנסו למחלוקת זאת עקב שאין זה הנושא.
[3] קצת תימה לי בהבנת דברי קדשו בריש מילותיו, שהואיל ומצינו רק עובדות אצל ת"ח, הרי כל הגמרא עובדות גבי ת"ח ולא מצינו שבגלל זה דינים מסויימים ינהגו רק בתלמידי חכמים.
[4] כמו שביארנו בתחילת המאמר שעל זה סמכו, ולא טרחתי להביא ראיות לכך עקב טרדות מרובות אך אפשר לעיין במקורות ושם למצוא.
[5] וכן ראיתי באור לציון בספרו על השמיטה.
