מקום קבורתו של משה רבינו
בענין מקום קבורתו של מרע"ה יש לנו הרבה לברר מעט עומק מתוך הכתובים הקשים המחביאים בחרכיהם המון המון של רזים, עין לא ראתם עוד,
הגמרא במסכת סוטה בדף יד: מבארת לנו קצת, מרע"ה מצטווה לעלות אל הר העברים כדי לראות את ארץ הקודש ושמה לא יכנס ממש, הר נבו אשר מקומו בחלקו של ראובן ושם הוא מת, ונקבר בחלקו של גד כמו שנאמר "כי שם חלקת מחוקק ספון", ויש בין מקומות אלו ארבעה מילין (מרחק הליכה של ע"ב דקות) וארבעה מילין אלו הוליכו הקב"ה בכבודו ובעצמו והקב"ה עצמו נתעסק בקבורתו, בשכר שנתעסק מרע"ה בארונו של יוסף במצרים בעוד שכל ישראל היו מתעסקים בביזת הזהב ממצרים, והקב"ה מציין מקום קבורתו "ויקבור אותו בגי מול בית פעור", אלפי שנים אח"כ באה מלכות רומי והיא מנסה לאתר את מקום קבורת מרע"ה, עלו למעלה ונדמה להם שהוא למטה, ירדו למטה נדמה להם שהוא למעלה.
כל אחד מהאישים , האירועים והתאורים הנ"ל, (מרע"ה, יוסף, ראובן, גד, מלכות רומי, ארבעה מילין, ע"ב דקות, גי, פעור) הם מושגים מדוייקים מאוד שלכל אחד מהות ברורה והקשר ביניהם הוא אמיץ, ואם נבין כ"א מהפרטים הנ"ל ואת הקשר בינהם נמצא את העומק.
המשנה באבות פ"ה מלמדת אותנו שקברו של מרע"ה הוא א" מעשרה דברים שנבראו בין השמשות של ערב שבת, (עוד מושג מדוייק שנסביר) המהר"ל מפראג, מגדולי ישראל שבכל הדורות הצטיין בביאור העומק באגדות חז"ל, מבאר את המשנה הזו בספרו דרך החיים ואומר שבין השמשות הוא הרי הזמן שמבדיל בין היום הקודם ליום הבא, זהו זמן של ספק יום וספק לילה, בכל ששת ימי המעשה של בריאת העולם אין לו משמעות כי הרי גם היום וגם הלילה שלאחריו הם זמן בריאה, אך במעבר בין ששת ימי המעשה לשבת אז יש לזמן בין השמשות משמעות רבה, האם הוא זמן יצירה או זמן שביתה, האם הוא חול או קודש, ולכן א"א שלא לברוא בו בריאה, אך מאידך א"א לברוא בו ולכן נבראו בו עשרה (כל עשרה הוא קודש, כמו שאמרו חז"ל, כל מקום שיש עשרה השכינה שרויה) פריטים שהם מעל הטבע ויש בהם קדושה, אחד מהם הוא קברו של מרע"ה, שהיה קרוב אל הקב"ה ועלה למרום ונצח מלאכי השרת ונטל התורה בדין נגדם, כי הוא היה בחיר האומה ובחיר הבריאה שאנו מעידים בכל שנה ושנה כשאנו קוראים בתורה "ולא קם נביא בישראל כמשה אשר ידעו ה" פנים אל פנים" וכמוהו לא יהיה, זה שנאמר עליו "איש האלוקים " ודרשו חז"ל, מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה אלוקים, כמו ששואל הזוה"ק, מדוע נשתנה שמו של מרע"ה מכל השמות בכך שבכל השמות הנכפלים במקרא כמו "אברהם | אברהם ויאמר הנני" "יעקב | יעקב" ועוד יש טעם מטעמי המקרא שנקרא "פסק" שחוצץ בין שתי השמות ואילו בשמו של משה אין "פסק" אלא שהוא נכפל בסמיכות? ומשיב שאצל כל אדם אפילו מגדולי האומה יש הבדל בין קיומו הגשמי לבין מקורו – נשמתו החצובה מתחת כסא הכבוד, בין האופן בו הוא היה אמור לחיות לכתחילה לבין האופן בו הוא חי במציאות, בדיעבד, אך אצל משה לא היה הבדל כלל כי "האיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה", הענווה היא ראש לכל המידות הטובות כי משמעותה שהאדם מבטל רצונותיו הרעים ומקבל את רצון ה" שהוא הרי רצון הנשמה, הרצון האמיתי ולא השקרי שמקורו בכוחות הרע שבאדם ובגלל שמרע"ה זכה להדבק במידה זו ללא רבב הוא היה הבריאה הלכתחילאית ביותר מאז ומעולם האדם שהגיע אל מרום היכולת האנושית לדבוק בקב"ה, ולכן היתה לו מדרגת אדה"ר קודם שחטא ולכן כשהיתה צריכה נשמתו לצאת אחר שעבר זמנה בגופו של מרע"ה לא יכול היה מלאך המוות לנגוע בו ולא שום מלאך אחר, עד שבא הקב"ה בעצמו ואמר לנשמתו לצאת והשיבה כי אין גוף בעולם קדוש מגופו של מרע"ה ולכן אינה רוצה לצאת עד שנשקו הקב"ה למשה ויצאה נשמתו.
דברי חז"ל אלו מורים לנו כי האדם הוא הבריאה העליונה ביותר שאין שום מלאך שיכול להגיע אל הפוטנציאל הגלום בכל אחד מישראל ולכן שום מלאך לא היה יכול לגעת בנשמתו של מרע"ה להפסיק את חייו הלכתחילאיים ביותר, וגם הקב"ה "נתקל בסירוב" כביכול כי אמרה הנשמה, מה ההבדל אם אני כאן או שם, זה בדיוק אותו דבר למה להפסיק, ואז הקב"ה "מנשק" נשיקה היא שאיבה של חלק קטן אל תוך חלל הפה, יצירת וואקום שמחייב שאיבה כזו, הקב"ה משיב לנשמה שהיא כ"כ דבקה בו וא"א ששום דבר יחצוץ והלא הגוף החומרי חוצץ הוא בכל בני האדם, וע"י הנשיקה הנשמה יוצאת מאליה (על סיבת היות כל האדם שב לעפרו, לא כאן המקום לבאר), ואולי זה שאמרו חז"ל (אם אינני טועה הובאה דרשה זו בספר "תומר דבורה") "ויקבור אותו בגי" אל י"ג מידות של רחמים, שזכה מרע"ה להשתמש בהם כדי לרצות את הקב"ה כשחטאו ישראל בחטא העגל, וזכה מרע"ה להגיע אל המקום אשר שם אין שום דין רק רחמים גמורים ושם הוא משכנו כבחיר הבריאה.
מרע"ה נושא את ארונו של יוסף החל מרגע צאתם ממצרים, הרי השביע יוסף שלא יצאו אם לא יקחו את ארונו עמהם, יוסף אומר בלי שאתם זוכרים את מהותי שעוד מעט נסביר מהי, אין לכם מה לחפש בארץ ישראל, יוסף הצדיק, לא סתם נקרא "צדיק" צדיק הוא אדם שחי חיים גשמיים, ומקדש אותם בקדושת ה", הוא חושב, חי, מרגיש, קונה, מוכר, ישן, אוכל כפי דרך התורה, אצלו אין סתירה בין קודש לחול, בין רוח וחומר (לכן אומר הפסוק "ועמך כולם צדיקים" שכל ישראל נקראו צדיקים, בשכר ברית המילה שכל ישראל מקיימים וזו מצווה שלא תתבטל מהם לעולם כי מסרו נפשם עליה כדברי הגמרא, שכל עניינה של מצוות המילה היא ה"צדיק" החיבור בין השמיים והארץ) זה היה עניינו של יוסף ולכן מרע"ה דבק בו, במהות זו ולכן הוא ארבעים שנה נוטל את הארון עמו, וארונו מהלך ליד ארון הברית, כי הרי יש להם מהות זהה, חיבור שמיים וארץ. בגלל שמרע"ה דבק במהותו של יוסף, הקב"ה מתעסק בו ובקבורתו, ולכן הוא מוליך אותו ארבעה מילין, שהן ע"ב דקות, כי כבר אמרנו שהתורה היא כולה טוב ומטרתה ללמד אותנו איך להגשים ולממש את רצוננו להיות טובים לכל, ולכן אמרו חז"ל שהתורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמ"ח, מתחילה בכך שהקב"ה מכסה את אדם וחווה, ומסתיים בקבורתו של מרע"ה (כוונת המאמר לומר שכל התורה היא גמ"ח "מתחילה ועד סוף") חס"ד, בגימטריא הוא ע"ב, כאן רמוז מאמר חז"ל הזה שהוליכו ארבעה מילין, שהתורה תחילתה וסופה גמ"ח. (עיין ספר "בן יהוידע" לבא"ח על מאמר חז"ל שהחילונו בו, סוטה יד:).
מרע"ה אינו זוכה להכנס לא"י (לא כאן המקום לבאר) ולכן הוא מקבל נחמה פורתא בזכות לראות את א"י, א"י היא מושג היא אידיאל, מרע"ה רוצה להגשים אותו, לא רק בתאוריה, זה הוא כבר יודע הוא גם לא רוצה לאכול מפירותיה, הוא רוצה לקיים את המצוות התלויות בה, לקיים את האידיאל ברמה המעשית, הקב"ה מבטיח לו גם את שכר המצוות הללו "מעלה אני עליך כאילו קיימתן", אך הוא מגלה לו קודם לכן את האידיאל של א"י, ולכן הוא מתבונן על הארץ מנקודת מבטו של ראובן, ראובן מלמדים חז"ל במדרש היה ראוי לכל הגדולות, לכהונה, לבכורה (חלק כפול בירושת הארץ) ולמלכות, הבכורה ניתנה ליוסף, הכהונה ללוי והמלכות ליהודה, ראובן הוא "כוחי וראשית אוני" הוא תחילת יצירתו של יעקב אבינו שהיה בחיר האבות וגם הוא זכה למעלת אדה"ר קודם שחטא, ממנו היו אמור להיות ניזון כל עם ישראל מכל כוחותיו, אלא שהוא לא השכיל לנהוג כראוי ואיבד זכות זו, עד שקורא אותו המדרש "בכור שוטה" טועה, אך מ"מ כוחו גדול, הוא הראשית של עם ישראל, הוא מכיר את האידיאלים במרום עוזם ולכן קשה לו להסתדר עם המציאות, ובדרך זו לומד מרע"ה על מעלתה של א"י.
אבל מרע"ה לא נקבר שם, הוא נקבר בחלקו של גד, גד בכל מקום מתואר כלוחם האמיץ ביותר, הרמטכ"ל, חוד החנית, "גד גדוד יגודנו" בני גד הקדימו לשאול להם נחלה מעבר הירדן המזרחי כי לא פחדו מהאויבים, לא פחדו לשבת על הגבול, אח"כ גם ביקשו בני ראובן, הרוג שנהרג ע"י לוחם משבט גד, היה ניכר כי "טרף זרוע אף קודקוד" בחרב היה מכהו וכורת ראשו עם זרועו, ולכן נחלתו היא עמוק עמוק בתוך המזרח, הוא לא מפחד, שם נקבר מרע"ה, בקצה הארץ, בגבול המזרחי, הוא מגן על ישראל כשבאים האויבים להכנס פנימה, הוא עומד ומשמש במותו כמו בחייו ומסנגר על ישראל ומעתיר בעדם תפילה לאל עליון ומציל אותם בג"י מידות הרחמים שלו, וכשיוצאים הם לגלות למזרח, הם נזכרים בקברו שאינם יודעים את מקומו המדוייק, ונזכרים שהם יוצאים כי הם שכחו אותו ואת תורתו "והיה אם שמוע תשמעו … השמרו לכם פן יפתה לבבכם…", אך לא די בכך שהוא נקבר על הגבול המזרחי העמוק, הוא קשור לגד, ללוחם, כמו שאומר הרב קוק זצ"ל שכל מלחמות הגויים הם רצח נתעב כי הן נעשות בגלל בצע כסף, מלחמה על שליטה זה בזה, מלחמת ישראל היא כדי להכחיד רוע, לזמור את הרשע מהעולם לאבד אותו, להגן על החלשים, על ערכי הטוב והיושר, כמו שמסביר הקב"ה לשמואל את ההבדל בין דוד המלך לעשו הרשע ששניהם היו "אדמוני" היינו שופך דמים, אך דוד המלך היה "אדמוני עם יפה עיניים" שהורג מדעת התורה, זה היה כוחו של גד, שנלחם וכובש מדעת התורה, שופך דמים אולי הכי צריך ללמוד תורה, הוא בקלות יכול לאבד צלם אנוש.
המדרש בבראשית מסביר את הסמיכות בין הפסוק "לישועתך קיויתי ה"" לבין ברכתו של יעקב אבינו לגד "גד גדוד יגודנו", קודם שבירך את גד נתברך דן, שמזרעו יצא שמשון וראה יעקב ברוה"ק שאין הגאולה באה ע"י דן ושמשון, רק ע"י גד, שמזרעו יצא אליהו הנביא, לאליהו כח מלחמה ברוחניות, הוא מקנא לכבוד ה" ובמערת אליהו (שגם היא נבראה בביה"ש של ער"ש עם קברו של מרע"ה, כנראה בגלל הקשר הזה) שואלו ה" "מה לך פה אליהו? והוא משיב קנא קנאתי לה" …כי עזבו בריתך…" ואומר במעשה הר הכרמל "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים, אם ה" הוא האלוקים – לכו אחריו ואם הבעל הוא האלוהים לכו אחריו" אליהו לא מפחד משום אדם, הוא לא מפחד משום שאלה נוקבת, הוא מבזה את מלך ישראל, אחאב ומכנהו בתואר "עוכר ישראל", הוא קוצף על כפירתו של אחאב בה" וגוזר לבל יהיה מטר וה" מקיים גזרתו, אליהו מקנא לשמו של הקב"ה ולתורתו ולבריתו, הוא לא יכול לראות שישראל חלילה לא שומרים את תורת משה, הוא המפרש דברי המשיח שאמר לרבי יהושוע בן לוי כששאלו "מתי כבר יבוא כבודו ויגאלנו?" והשיבו "היום!" ולא בא, ואליהו מפרש "היום אם בקולו תשמעו" והוא עתיד לבוא יום אחד קודם שיבוא המשיח כמו שכתוב "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה" הגדול והנורא", כשאנחנו נאחז במידתו של אליהו הנביא לדקדק היטב בתורה ורק לשמוע בקול ה", אז יבוא המשיח ולכן י"א שהגאולה תלויה בתשובה, ולכן קברו של משה הוא סמוך במהותו למערת אליהו (ולא במובן הגיאוגרפי) ולכן שניהם נבראים יחד בבין השמשות.
מרע"ה נקבר מול בית פעור, כדי לכפר על מעשה פעור (לא סתם כפרה, יש מהות מנוגדת למרע"ה והפעור, ולכן הוא יכול לשמש כפרה עליו), הפעור הוא סוג של ע"ז, לא כל עובדי ע"ז היו טיפשים, שחושבים שהעץ והאבן בראו אותם ממש, י ש פילוסופים עובדי ע"ז, הם מאמינים שהערך של ע"ז שלהם הוא המחיה אותם, לא כנותן חיים, אלא שהערך שהפסל מסמל הוא הנותן טעם לחיים, סיבה לחיות, הפעור היה פסל שהיו פוערים עליו את פי הטבעת ומטילים עליו רעי, לאמר תעשה מה שאתה רוצה, תהיה חופשי, זה מה שיחיה אותך, אל תתחייב לכלום, חז"ל גם מגלים שהיתה כאן כוונה נוספת שהפעור היה קטליזטור לגילוי עריות, כיון שהטלת הרעי היתה נעשית בפומבי הרי שגם גילוי הערווה היה נעשה בפומבי, שוב תתחבר לכולם, לא משנה מיהו, זכר נקבה, שלך שלי, אדם ובהמה, תתחבר לכולם, תשתמש בכולם לטובתך, זה היה הניגוד המוחלט ביותר למרע"ה, ולכן מלכות הרשעה, רומי שדגלה בדיוק באותה הדרך של הפעור, שאת ספיחיה אנו רואים עד היום בתור "התרבות המערבית", חיפשה את קברו של מרע"ה, היא לא רצתה שתהיה כפרה לפעור, ולכן לא נודע מקום קבורתו של מרע"ה, העיקר שהוא מול הפעור, בי"ג מידות של רחמים.
