מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל

מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל – מסיבת הודיה ליום ירושלים – כה סיון תשכ"ז

1. לכו וראו מפעלות ד".

מדברים על אתחלתא דגאולה, אך  אנו כבר באמצע הגאולה. אנו בטרקלין ולא בפרוזדור. רבי אליהו מגרייריץ ורבי צבי קאליא תלמידיו הנאמנים והגדולים של ר" עקיבא איגר בדבריהם החוצבים להבות לעבודה המעשית של היישוב החקלאי בארצנו, חוזרים ומבליטים תמיד שזו התחלת הגאולה. ר" אליהו גם מפרט: " ואצלי כבר ברור שאם יקיימו ישראל שיתחילו לעבוד אדמת הקודש בסך ק"ל משפחות, שתהיה התחלת הגאולה גם כשלא יהיו ישראל ראויים לכך" ר" יהושע מקוטנא בתשובתו הלכה למעשה כותב: "ואין ספק שהיא מצוה גדולה כי הקיבוץ הוא התאתחלתא דגאולה, – ובפרט עתה שראינו את התשוקה הגדולה, הן באנשים פחותי ערך, הן בבינוניים, הן בישרים בליבותם, קרוב לוודאי שנתנוצץ רוח הגאולה". לפי ה"שפת אמת" מגור דברי חז"ל שמשיח בא בהיסח-הדעת ואין לעסוק בידיעת הופעתו, אמורים לדורות קודמים ולא לדורותינו, שכיוון שהגיע זמנו מחוייבים להודיעו ולהזכירו הרבה. בעל ה"חפץ חיים" אמר עם יסוד היישובים החקלאיים בארץ: " הנה, המעשה כבר מתחיל", והורה הלכה למעשה, שכל אדם מישראל, לפי יכולתו, מחוייב לעלות לארץ-ישראל, בצמיינו ערך קיום המצוות בה, שהוא פי-עשרים מקיומן בחוץ-לארץ. האדמו"ר מאוסטרובצה, ר" מאיר-יחיאל, בהופעת הציונות המדינית, אמר "כי אמנם זהו" , ובשמעו קיטרוג על החלוצים מחה בתוקף: "מאי משמע, זרע קודש נשלחים על-ידי ריבונו-של-עולם לבנות את ארץ-הקודש ואתם מקטרגים?". אבא הרב זצ"ל כותב: האוכלוסיה בארץ-ישראל במספר ששים ריבוא תהיה תחילת הצמיחה של קרן בית יעקב. המסתכלים ברשימת העולים לארץ-ישראל בימי עזרא ונחמיה מוצאים בין השאר, שגם כמה משוררים ומשוררות עלו לארץ. רש"י מדגיש: כדי להרבות שמחה בישראל. אכן, יש לשמוח על גילוי השכניה במלכות-ישראל הנבנית מחדש. שמחת שוב ד" שיבת ציון.

באומרנו שאנו כבר הרחק מאתחלתא דגאולה, אין הכוונה לספק מידע בהליכים נסתרים אלא לזרז את בני הדור, שבדעתם הישרה ובמעשיהם הטובים יזרזו את בואה. אין לעמוד במקום אחד, אלא יש לעלות מדרגה לדרגה, במקום שעמדת בבוקר אל תעמוד בערב אלא עלה שלב נוסף. כמה יש להצטער שאמונתנו עדיין אינה נחלת כל היהודים.

2. "מי בז ליום קטנות"

מה שדרוש לנו היום ומחר הוא שיפור היחסים החברתיים בין כל חלקי העם, בין הדתיים לבין אלה הנקראים חילוניים, ובין שומרי מצווה לבין עצמם. בראש וראשונה יש לנטוע אמונה בלבבות. אמונה אין פירושה להאמין רק במעשי בראשית, בגדולת מעשי הבורא בעבר אמונה פירושה להאמין בגדולת הבורא יומיום. ישנם כאלה המרבים לדבר על תורה וריבונו-של-עולם, מזכירים תדיר שם-שמים בדבריהם, ואילו בחיי המעשה כאילו נעלם מעיניהם. "אמר רבי אלעזר, מאי דכתיב "מי בז ליום קטנות", מי גרם לצדיקים שיתבזבז [רש"י:שיתבזה] שולחנו לעתיד לבוא? קטנות שהיה בהן שלא האמינו בהקדוש ברוך הוא". בימינו אנו מבינים מימרה זו. שולחנם, היינו מעמדם של צדיקים, יהודים דתיים, בחוגים מסויימים, מתבזבז, מאחר שאין מכירים בניסים של ד" בחיינו היומיומיים בארץ. לצערנו, חלק מהציבור שלנו אינו מאמין במעשי ד" הנגלים לנו. חוסר אמונה יש כאן, כפירה המתלבשת בלבוש של חרדיות וצידקות. זו כפירה בתורה שבכתב, בדברי נביאינו ובתורה שבעל-פה, שביארו לנו ראשית קץ הגאולה: בשעה שארץ ישראל נותנת פריה בעין יפה ובשפפע, כפירה זו במעשי ד" ובחסדיו עמנו, המתלבשת בלבוש של צידקות, היא המעכבת, כשישראל ישעבדו את לבם לאביהם שבשמים תהיה גאולה שלמה. לאחר מלחמת ששת-הימים יש לראות בעין פקוחה את עלילות הימים, כמו שכתוב: "לכו וראו מפעלות אלהים נורא עלילה בני אדם".

(מתוך שיחות הרצי""ה)