שיחה לפרשת בלק

בפרשתנו, פרשת בלק, מפגישה אותנו התורה עם אחד משונאי ישראל המובהקים – בלעם הרשע, אב-טיפוס לשונאי ישראל מסוג המסוכן ביותר.

עתיקה היא שנאת ישראל וימיה כימי העם. וקולעים בזה דבריו של הרמב"ם באגרת תימן, אשר מגדיר גם את טיבה ומקורה, וזה לשונו: ומפני שיחד אותנו הבורא במצוותיו וחוקותיו, והתבארה מעלתנו על זולתנו בכללותיו ובמשפטיו, שנאמר: ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים, קנאונו עובדי עבודה זרה כולם על דתנו קנאה גדולה, וילחצו מלכיהם בשבילה לערער עלינו שטנה ואיבה, ורצונם להלחם בה' ולעשות עמו מריבה, ואלקים הוא ומי ירב לו?

אולם בעוד שעתיקה השנאה עצמה, הרי פנים שונות לה ותכסיסים משתנים מפעם לפעם ומתקופה לתקופה. בצורתה הפרימיטיבית היא מופיעה בדמות של ידים רצחניות, זוהי שנאת ישראל הגסה הבלתי מוסוית. אותה אנו פוגשים בתורה במלחמת עמלק. "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע, ולא ירא אלקים". ארסית יותר ועמוקה יותר היא השנאה המתורבתת, אשר במקום הידים ידי עשו היא באה על ישראל בכח הפה, ורוצה להלחם אתו בנשקו הוא. תחת המלחמה הפיסית באה ההתנצחות, תחת האלה ביד באה האלה בפה, בא הלעג של ביטול, באה הרברבנות המתיהרת. ומי מומחה לזה כבלעם, זה האיש אשר לשונו חרב פיפיות, יודע דעת עליון לכוין שעת הכעס ולנשוך לאין מרפא? "מן ארם ינחני בלק מלך מואב, מהררי קדם, לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל".

ולא אבה ה' אלקיך לשמע אל בלעם ויהפך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה. נחנקו המלים בגרון וקפאה הקללה על השפתים. ובחריקת שינים אין-אונים ובפה מעוות מחרון ומרוגז הוא פולט ברכה במקום קללה, שיר מזמור לעם היוצא ממצרים: כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכן, ובגוים לא יתחשב. לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו.

היה זה מספק לו היינו יכולים להפסיק בזה. דא עקא, שהסיום של הפרשה לא היה כל כך משמח. מה מאלפים הדברים ומה נוקבים ויורדים הם לתהומה של הנפש – דוקא אותם צלילים נהדרים של ברכת בלעם הפכו למסוכנים ביותר. את אשר לא הצליח בקללתו הצליח בברכתו. אחרי אותם דברי שבח התורה מוסרת למקוטעים גם דברי העצה שמסר אותו רשע לבלק בצנעא: לכה איעצך את אשר יעשה העם הזה לעמך. ותיכף מיד אנו קוראים בתורה: וישב העם בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ולבסוף: ויהיו המתים במגפה ארבע ועשרים אלף. אם בעוד שהיה ישראל עם אשר לבדד ישכון, מבודד מהגויים ובלתי מובן להם, היה הוא גם "ובגויים לא יתחשב", לא מתחשב בדעתם ולא להוט לקרבתם, הרי דברי הברכה מפי הקוסם המפורסם צדו את לבותיהם: משמע שהעולם הגויי אינו כל כך זר ורחוק, משמע שיש מקום ליצור הבנה אתם, ואם כם – הרי ראוי להתקרב אליהם. "ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם  וישתחוו לאלהיהן, ויצמד ישראל לבעל פעור".

ואכן לא חזיון בודד הוא בהיסטוריה של עמנו. אף פעם לא פחדנו מקללותיהם של הגויים כשם שפחדנו מברכתם. ידענו אף נוכחנו כי תמיד הופך ה' לנו את הקללה לברכה. שנאת ישראל אשר התבטאה בגזרות שמד, במסעי צלב ובעלילות דם רק העמיקו הרחיבו את התהום שבין ישראל לעמים, רק חיזקו יותר ויותר את האמונה בצור ישראל וגואלו. לא כן נופת הצופים אשר תטופנה שפתי זרה, דברי החלקות אשר אנו שומעים לעתים, הן הן היוצרות את האשליה של האפשרות של טשטוש המהות הישראלית המיוחדת, ושככל הגויים בית ישראל. זוהי נקודת התורפה בה אנו נכשלים מפעם לפעם. והמתים במגפה זו מי יספרן?

יהיו לנו לקו דברי הנביא בהפטרה: והיה שארית ישראל בקרב עמים רבים כטל מאת ה', כרביבים עלי עשב אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם.
(תשט"ו)