"'וישב יעקב'. אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה… פירש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה…" (רש"י).
אולם ההפרש איננו רק בסיפור התולדות בדרך קצרה וארוכה, ההפרש הוא בתולדות עצמם, בדרך ההתפתחות הענינית.
"ועשו הלך שעירה". בזה לא רק נסתיימה הפגישה שבין יעקב לעשו, בזה התחיל כבר עשו את קיומו כעם. ועוד לפני כן, כבר בפגישתו עם יעקב הוא מוליך עמו ארבע מאות איש, שהם הנם ראשי גייסות כדרשת חז"ל. ובאותה שעה יעקב מתנהל לאטו עם נשיו וילדיו. אלופי אדום ומלכיהם מולכים לפני מלך מלך בישראל.
וביעקב אנו מתחילים רק בהקדמה להקדמה, בסיפור ההשתלשלות שקדם לפני הירידה למצרים. והירידה למצרים הקדמה ליציאה משם, והיציאה משם הקדמה למדבר, והמדבר הקדמה לארץ ישראל.
את אשר ניתן לאחר בקנה, ליעקב הרי זה דרך ממושכת עם סיבות מסיבות שונות וגלגולים מגלגולים שונים. הכל לא פשוט, הכל מסתבך, פקעת של ענינים, של מאורעות שונים ומשונים, של קנאת אחים, של רעב במצרים, של פוליטיקה מצרית, של שעבוד בזרים, עד שבסופו של דבר הגיעו למשהו.
בו בזמן שאצל עשו אין כלל מעשה נסים, גם מתוך קיצור הסיפור אנחנו רואים כיצד הענינים הולכים למישרים. נוחל את ארצו בלי מעשה נסים, מקים את מלכיו בדרך הטבע, ומשיג את מאוייו באופן פשוט.
כי "עיר פרא אדם יולד". כל דבר שמגיע לדרגה יותר גבוהה, דרך התפתחותו היא יותר איטית. העגל יודע לעמוד על רגליו עם צאתו מרחם אמו. שור בן יומו קרוי שור. את תורת החיים שלו רוכש בעל החי מעצמו. האינסטינקט הטבוע בקרב הדבורה מורה לה את הדרך איך לבנות את חלת השעוה, איך להכניס לתוכה את הדבש. אפילו סידור חיי החברה שהם כל כך מסודרים להפליא בחברה זו, אף זה בא לה עם הלידה. כל התורה מקופלת בתוך מעיה.
ואילו האדם – האדם דורש לימוד – אדם יולד. כי יצר לב האדם רע מנעוריו. את הילד צריך לחנך, על הילד מוכרח להשגיח. אנחנו איננו גורסים מה שאחרים אומרים תנו לילד שיתפתח מעצמו, אנחנו איננו גורסים מה שיש אומרים – הילד לעולם צודק. אנחנו מונים את התינוק בין אלה שצריך להיות שמאל דוחה, אם כי גם – ימין מקרבת. לא למתוח יותר מדאי.
כי הרע שבילד לא רכש לו מעצמו, כי הרע היינו שלילה – שלילת הטוב, כי הטוב בא ע"י לימוד, ע"י הדרכה, ע"י משל טוב. כי האדם הנהו בריה מפותחת. כי הילד מגיע לפעמים למה אשר אביו לא הגיע. כי חיי החברה של האדם אינם קפואים באותה צורה מששת ימי בראשית, בה בשעה שהדבורה עושה מלאכתה כאשר עשתה הסבתא שלה מקדמת דנא.
זכינו סוף סוף שהכירו בנו. זכינו סוף סוף להסכמה על אותה כברת ארץ כי תהא לנו הרשות להקים שוממותיה. כי תהא לנו הרשות להקים את ד' אמותינו, כי נוכל לסדר שם את אורח חיינו כאשר עם הלב.
אחרים לא הוצרכו לשום הסכמות ושום החלטות. הרועה אשר ביון, והאכר אשר בסלובקיה לא הצטרכו להכרה ולהסכמה, זה מובן ממילא כלפיהם. אצלנו גם קברות מליונים לא הספיקו.
אין זאת אלא שגם בנידון זה יש משהו מיוחד באומה הישראלית, אין זאת אלא שהתפתחות מיוחדת במינה לנו, התפתחות אטית, התפתחות העוברת דרך של מיני נסיונות ועינויים, בכדי להגיע לדרגה מיוחדת במינה של אומה – בכדי לקום כעם ה' בעולם.
(תש"ח)
