בין חנוכה לפורים – ר' רפאל שנור
שני חגים דרבנן יש לנו. שניהם קשורים לבנין בית המקדש. שניהם סביב ניצחון על אויבים.
שניהם חלים בחורף. בשניהם המצוה היא לפרסם את הנס.
מה השייכות של שני החגים זה לזה ומה הייחוד של כ"א ?
במוצאי שבת אנו מוסיפים שתי ברכות על עיקר ברכת ההבדלה – ברכת הבשמים וברכת מאורי האש.
מטרת שתיהן היא להוות הכנה והגנה מפני מקרי החול העתידים לבוא במהלך השבוע החדש.
הבשמים – פעולתם היא על הנשמה. האדם נפגש איתם ע"י חוש הריח – 'איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו – הוי אומר זה הריח' (ברכות מג:).
מאורי האש – תורה נמשלה לאור (משלי ו'), תורה נמשלה לאש (תענית ז'). האדם נפגש עם האש ע"י חוש הראייה.
ההבדל בין שני חושים אלו הוא שהריח הינו רוחני יותר בשל חיבורו אל הנשמה, בעוד הראייה הינה גופנית יותר בשל חיבורה אל המח ואל הלב. לכן הריח הוא דבר שאינו מוחשי בעוד הראייה אפשרית רק בדברים מוחשיים (וע"ע על כך בח"א למהר"ל ח"ג עמ' קצ).
הבשמים באים על רקע קושי הפרידה מהנשמה היתירה של השבת ('ויי אבדה נפש' ביצה טז., וע"ע שם לג: תוד"ה כי). נשמתו של האדם זקוקה לחיזוק על שנותרה לבדה, והוא מעניק לה זאת בעזרת הריח הטוב של הבשמים שבא להזכיר לו את הנשמה היתירה (ראה שפ"א לפסח תרמ"ז – 'הזכירה הוא הריח').
ברכת מאורי האש באה לאחר שכבר התחיל האדם לטעום מימי החול, שהרי ברכה זו נוסדה לזכר יצירת האש הראשונה של אדה"ר שאירעה במוצ"ש (פסחים נד.). כך, בטרם יצלול לגמרי לתוך עולם החולין, מטעין האדם ע"ע עוד מטען רוחני מצד אש התורה ואורה.
זו הסיבה שברכת הבשמים קודמת לברכת מאורי האש – האדם הולך ומתרחק בהדרגתיות מהשבת, דרך הזכירה של נשמתה היתירה בעזרת חוש הריח, דרך אגירת הכח שבאש התורה בעזרת ראיית מאורי האש, עד שמגיע מוכן ומוגן לימי החול והעשיה.
כמו אצל האדם הפרטי, כך אצל הכלל אנו מוצאים הכנה מקבילה.
כידוע, ייעודו של בית שני היה בעיקר – הכנה לגלות הארוכה שבאה אחריו וכלשון הרב זצ"ל: 'ימי בית שני היו באמת רק ימים של כניסת כח כדי להתאזר לקראת המשא הגדול והארוך שהיה צריך לבא אח"כ, סבל הגלות' (מתוך ההקדמה לעין-איה).
גם הכנה זו נעשתה בעיקר ע"י פעולה בשני המישורים הללו, פורים – במישור של הריח, וחנוכה – במישור של הראייה.
פורים – 'ויהי אומן את הדסה, מה הדסה ריחה מתוק' וכו' (אס"ר ו'), "מרדכי מן התורה מנין, דכתיב 'מר דרור'" (חולין קלט:).
חנוכה – 'הרואה נר של חנוכה צריך לברך' (שבת כג.), 'הנרות הללו…אלא לראותם בלבד'.
לכן אירע נס פורים קודם לנס חנוכה.
חג הפורים עיקר מצוותו – מצוות קריאת המגילה, היא ביום (עי' מ"ב סי' תרצ"ב). לעומת זאת חג החנוכה עיקר מצוותו היא בלילה – 'משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק'. כך שפורים שייך יותר למצב שעדיין יום – קרוב יותר לביהמ"ק 'אורו של עולם', לעומת חנוכה השייך יותר למצב של ימי החול – ימי הגלות החשוכים כלילה.
המעבר ממצב של בית הראשון על כל מעלותיו אל הגלות הקשה, נעשה ג"כ בהדרגתיות – בתחילה הכנה ע"י הרחה של בשמים ואח"כ הכנה ע"י ראיה של אור ואש בתוך כל חשיכה.
לפי הקבלה זו, ניתן לבאר ג"כ את שלוש ההבדלות שבברכת ההבדלה: 'המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים' (ההבדלה הרביעית של 'בין יום השביעי לששת ימי המעשה' באה מצד חתימת הברכה, כמבואר בפסחים קד.).
'בין קודש לחול' – כנגד הריח. הקודש והחול, כמו הריח, הם מושגים מופשטים שאינם נראים.
'בין אור לחושך' – כנגד הראייה. האור והחושך, כמו האש, הם מושגים שכן נראים.
'בין ישראל לעמים' – כנגד מישור הכלל. גם אצל עמ"י בצאתו לימי החול שלו, בגלות הארוכה ישנה הבדלה מעין זו, בשני התחומים הנ"ל.
מכאן עולה השאלה – מדוע א"כ בלוח השנה שלנו אנו מציינים את חג החנוכה לפני חג הפורים?
עד עתה דיברנו על הפרידה מהשבת והמעבר לימי החול. אך חשוב להשלים את התמונה ולהוסיף שאין במעבר זה הליכה לכיוון ההפכי לשבת. כל תנועתנו מהשבת שעברה היא תנועה מעגלית – מהשבת שעברה אל השבת הבאה; מיום שבת קודש ליום ראשון בשבת. כך יוצא בעצם שימי החול מחברים בין השבת שעברה לשבת שעתידה לבוא.
זו אולי כוונתם במאמרם ז"ל 'אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים' (שבת קיח:), שלכאורה מה הענין בשתי שבתות? במקומות בהם מדובר על ריבוי, מצאנו בד"כ את המספר שלוש בתור משמעות של חזקה, אך איזו משמעות יש למספר שתים?
אולם לפי הנ"ל ניתן לומר שכוונת חז"ל שישראל ישמרו שבת אחת, וכן את ששת ימי החול שאחריה וזאת בעזרת ההכנה וההגנה הנ"ל, עד שיגיעו שוב לשבת השניה המסיימת את התהליך. כאשר יעברו ישראל 'כהלכתו' תהליך כזה המהווה סגירת מעגל מושלמת דינם להגאל מיד.
א"כ אותה הדרגתיות שיש לנו בפרידה מהשבת, ישנה ג"כ בשלב הקרוב לשבת הבאה – אך הפעם היא תבוא בסדר הפוך, שהרי דינו של הריח בתור רוחני יותר להשאר קרוב יותר לשבת מאשר הראייה. לכן כאן אנו נמצא דוקא את הבשמים אחרי הנר.
זהו אולי טעמם של בית-שמאי החולקים על בית-הלל וסוברים שבהבדלה הנר קודם לבשמים (עי' ברכות נב.), שכן ב"ש, בעלי הראיה העתידית יותר (לעת"ל הלכה כב"ש – מלבי"ם במדבר יט,ד. וע"ע ס' לאור ההלכה עמ' שב 'לשיטות ב"ש וב"ה'), מתבוננים על השבת הבאה וביחס אליה קובעים את הסדר. לעומתם ב"ה, בעלי הראיה העכשווית יותר, מתבוננים על השבת שעברה משום שמבחינתם זו שאחריה עדיין רחוקה היא מאיתנו.
כך גם לגבי לוח השנה שלנו. השנה היא מעגל המתחיל בראש השנה, בבריאת העולם ('היום הרת עולם'), ב'שבת בראשית' ומגיע עד לשיא 'ליום שכולו שבת ומנוחה', לגאולה השלימה בחודש ניסן ('בניסן עתידין להגאל'). במעגל זה עוברים אנו ע"י אמונת עתינו את השלבים השונים שבמהלך זה, שעיקרן ב'ימי החול' – הם ימי החורף האפלים, כאשר כל ייעודנו הוא להגיע לשלימות זו שבחודש הגאולה
לכן, מציינים אנו בתהליך זה קודם את חג החנוכה שהוא עדיין בתוך החשיכה, בשיאו של החורף, אך בו מתחיל האור הראשון לבקוע ולהאיר את האפילה (כמבואר במהר"ל בסוף נר-מצוה, ע"ש).
רק לאחר מכן – לקראת סוף החורף, בחודש הסמוך לחודש הגאולה, דהיינו בחודש אדר מציינים אנו את ההכנה היותר רוחנית – היא ההכנה של חג הפורים המשולה לריח הבשמים.
דברים אלו מתיישבים היטב עם דברי רש"י בתענית (דף כט) ש'משנכנס אדר מרבין בשמחה', שמפרש רש"י 'משנכנס אדר – ימי נסים היו לישראל: פורים ופסח'. פורים היא ההכנה הכי קרובה לפסח, דהיינו הכי קרובה ל'שבת הבאה'.
לפ"ז יובן מדוע קשורים שני חגים אלו במיוחד לבנין של בית המקדש – אחרי פורים ניתן הרשיון לבנות את הבית, ובחנוכה חנכו שוב את המקדש שנטמא. הדבר מתאים לייעודם של חגים אלו בתור הכנה לבנין בית ישראל המתרחש בזמן הגלות ע"י ההזדככות של עמ"י בשעבוד בארץ ניכר. בדרך הזו בונים אנו את המקדש, את הקודש של בית ישראל.
יה"ר שנזכה במהרה לבנין בית מקדשנו ולהשבת סדר העבודה בו, שבה למעשה שילוב של שתי ההכנות – "אשה ריח ניחוח לה'".
