מי שראה אותו, הנער הבלונדי הצנום והשקט, בעל העור הבהיר המחוספס בחצ"קונים האופייני לגילו ה-עשרה, בדרך כלל נמשך אל עיניו הכחולות הבוהקות שהביטו ללא מנוחה אל העולם.
מי שלמד איתו התרשם מזיכרונו, מבקיאותו: שינון בעל פה כל סדר זרעים, מועד וטהרות; הערה על שגיאת דפוס בציטוט מן המקרא שציין את הפסוק הלא נכון. מי ששמע אותו קורא בתורה היה מתרשם מדייקנותו—שווא נע, שווא נח, מפיק—בוטאו כולם כהוגן.
אך זיכרונותיי עבים, גדושים, רוויי-ממדים יותר. הם עשויים מהלילות האין סופיים מלאי בכי של תינוק שלא מצליח לישון. של צחוקים בנשיקות על הבטן בהחלפת חיתול, ומהתפלאות מפרפר שרקד מולנו על הדשא ביום קיצי. מאבא של שבת, ממשיכת כתפיים של "אין לי כח" ועד לטיולים אין ספורים בנחלי הגולן. מבר מצוה הראשון של הורים עולים ונכד לסב שברח בעצמו כילד מעליתם של הנאצים. ממתק לימוד התורה שלמדנו יחד. מהקשבה למצוקות ההתבגרות של נער להורים גרושים.
בשש-עשרה שנותיך הקצובות מה הספקת לטעום בני? רוח מדברי מלטפת בזריחה. כעס ילדותי על צעצוע שנשבר. פלא הבריאה באחיזתך אחות קטנה שעתה נולדה. דבקות במזמור שיר ליום השבת. אחוות לוחמים שנלחמים על הווי אביי ורבא. גאווה, תסכול, אהבה.
מי היית אברהם דוד שלי? ומי יכולת להיות? בטוחני שהרבה יותר מכאבי העדר הנותרים אצלנו. יהי רצון שזיכרונותינו יהיו, כמו זכרך הברוך, ברוכים גם הם.