ראש הישיבה הרב יעקב שפירא שליט"א
"וכיפר אדמתו עמו"
ברשות מרנן ורבנן, משפחות קדושות , אבות ואימהות, אחים ואחיות וכל אבלי ציון וירושלים.
אין לי פה לדבר ולא מצח להרים ראש.
אנו כולנו נמצאים במציאות שכמעט שלא הייתה כמותה , "דמים בדמים נגעו", פסוק זה בספר הושע נאמר על תשפוכת דם הצדיקים שנוגעת עד לדמו של זכריה הנביא, והדם זועק. דמים בדמים של בחורי חמד, קדושים וטהורים ת"ח שבארץ ישראל שנקראו נועם.
"וספדה הארץ משפחות משפחות"- כל משפחות בית ישראל אבלות וכואבות.
"רבי עקיבא אשריך, גופך טהור בכל מיני טהרה", מהו המובן של בכל מיני טהרה? אלא שמקווה מטהר, ותורה מטהרת , וייסורים מטהרים, וארץ ישראל מימיה טהורים, וכל אלו הקדושים נטהרו בכל מיני טהרה עד שאין מי שיכול לעמוד במחיצתם. אנו כאן הקרובים אל החלל, קול דמי אחינו זועק אלינו מן האדמה הזאת, מן האדמה הזאת כפשוטו, מהמקום הקדוש הזה, שנתעלה ונתקדש בקדושה כפולה, בקדושת דמים.
אבל מובן נוסף יש ל"מן האדמה הזאת"- מן אדמת ארץ ישראל, ארץ הקודש, הספוגה בדם בינינו, וכפי שכתב הכוזרי, כי המאבק הראשון לאחר בריאת העולם, היה סביב שייכותה של ארץ ישראל.
איך נוכל להספיד? הרי חשבנו שהכרנו, והנה נתברר לנו, כמה גדולים היו, כמה מרוממים היו, ראיתי בני עלייה והן מועטין. עליונים למעלה, אלו שאיפות, איזו התמדה, אלו מידות ועין טוב, והתפילות, והדיבוק חברים, איזה כיבוד אב ואם, "כולך יפה רעייתי ומום אין בך".
והרי אמרו חז"ל "אחד מבני החבורה שמת תדאג כל החבורה כולה", על אחת כמה וכמה כשחבורה שלימה נסתלקה ונטבחה על קידוש שמו, איה שוקל ואיה סופר.
אולם כיום הזה, אבל היחיד הזה, כל אחד ואחד בפני עצמו, נהפך לאבילות הכלל, "הנני לוקח ממך את מחמד עיניך.. האנק דום" מתים אבל לא תעשה" ופירש רש"י "לא תנהגו אבילות כי אין מנחמין לכם,שאין בכם אחד שלא יהיה אבל, ואין אבילות אלא במקום מנחמין". ומי הוא כיום שיכול לנחם.
הרמב"ם כותב: "כל בית ישראל מצווים על קידוש השם", מהו הלשון כל בית ישראל , והרי המצוות כולן מוטלות על כל אחד מישראל? המציאות שלפנינו היא הסבר דברי הרמב"ם, שכל בית ישראל שותפים בקידוש השם שהיה כאן, קידוש השם בהיקף כזה, המהדהד מסוף העולם ועד קצהו.
הגמרא אומרת על רבי עקיבא שקרא שמע ישראל ויצתה נשמתו באחד, שמע ישראל אומר הרמב"ן שהוא מלשון "וישמע שאול את העם". בקבלת עול מלכות שמים אנו מכריזים על כך שכולנו אחד, ומתוך אחדות מקבלים עול מלכות שמיים, קדושת השם הוא מופיע בד בבד עם אחדות, והרי תורה אחת לכולנו, כולנו בני איש אחד נחנו, ועלינו להמשיך את קידוש השם הגדול.
בספר "יראים" כותב ש"ונקדשתי בתוך בני ישראל"- היא מן המצוות התדיריות. וכוונתו כי ענינה היא פעולה המתמשכת המשפיעה והמקרינה על שותפיה, וזו התביעה מכל אחד מאיתנו, ומכלל ישראל: להמשיך, לחיות על קידוש השם. המגיד מישרים אמר לבית יוסף שיזכה להתעקד על קדושת שמו, עם כל גדלות הבית יוסף, שפסק ההלכה לכל הדורות, אמר לו המגיד כי יש דרגה נוספת: להתעקד על קידוש השם, אולם לא כך היה , וההסבר הוא שמאז שכך אמר לו המגיד הרי כל תוכן חייו היו לקידוש שם שמים.
"ותראה לפניך עקידה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו" והרי מי שנעקד בפועל היה יצחק אבינו ובכל זאת מתייחס הניסיון לאברהם, כי אברהם אבינו אמור להמשיך במסלול חייו גם אחר כך, בלי בנו לפניו, ובמיוחד שהקב"ה הדגיש לפניו "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת" ומסביר מרן הרב זצ"ל כי אין כאן רק תיאור של הנעקד, אלא זה מתנאי העקידה והקרבן כמות שהוא, והעלהו לעולה, עם כל האהבה אשר אהבת –הבן הזה שנולד לזקנותו, ואשר לאחריו לא יהיה מי שימשיך במסורת אברהם אבינו. הניסיון של אברהם אבינו – להמשיך את קידשו השם בתוך החיים.
זהו עומק דבריו של רבי עקיבא "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך- אפילו נוטל את נפשך, אמרתי יבוא לידי ואקיימנו". רבי עקיבא הכין את עצמו כל חייו על ידי חיים של קידוש השם ולא רק מיתה על קידוש שמו.
אומר לנו הנביא יחזקאל : "ויבוא אל הגויים אשר באו שמה ויחללו את שם קודשי, באמור להם עם השם אלה ומארצו יצאו, ואחמול על שם קודשי.. וקידשתי את שמי הגדול המחולל בגויים.. בהתקדשי בכם לעיניהם". החזרה לארץ ישראל היא התיקון לפי פרק זה ביחזקאל.
כאן בבית מדרש הזה זכינו ל"הטבת הנרות", להכנת אותם נרות שכבו. בבית המדרש הגדול הזה הדבק בדרכי אבות ומחזק את בניו לאהבה את ה"" בכל לבבך ובל נפשך ובכל מאודך, היודעים כי אין תורה כתורת ארץ ישראל, וזכות אבות מחוברת עם זכותנו על הארץ "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק אזכור והארץ אזכור"
בית המדרש הממשיך במסורת רבותינו, ממרן הרב זצ"ל ועד לאבי מורי זצ"ל אשר לא זכינו כי זכות אבות זו תגן עלינו עתה, היינו זקוקים לעוד זכות אבות, אוי נא לנו כי חטאנו. עומדים אנו לפני פורים ולפני הפסח ושואלים: למה נגרע? למה נגרענו משמונת הנרות הללו?
הישיבה בעז"ה תתגבר ותתחזק, ואם בתקופה האחרונה הייתה חולשה בישראל, הרי שההרג הנורא שלפנינו, גילה כוחות אדירים בכל בית ישראל, ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות- מלכות של תורה המרוממת את העם. וכל מהלך הייסורים והסבל יוציא מן הכח אל הפועל את הכוחות הבריאים והאמוניים בתוכינו. הרי העם בעומק נפשו מייחל ומצפה לשידוד מערכות – יותר תורה ויותר אמונה.
מבית המדרש הזה, יצאו ת"ח שבארץ ישראל.לא רק מבחינת ציון מקום, אלא בהגדרת טבעית- בעלי גבורה פנימית, יראי א-לוהים, אשר פועלים עם א-ל לשלמות התורה והארץ.
ולעומת חילול השם הגדול שבהריגתם של שמונת נרות אלו, הי"ד, נרבה בקידוש ה" בכל המובנים.
הבחורים היקרים, מרגישים רגשי קודש בתשוקה עזה להפיץ אץ תורת בית המדרש, לאלפים ולרבבות המטים אוזן כיום לשמוע את דבר ה"- זו הלכה, דבר ה" –זו אגדה, דבר ה" זה הקץ. על פי הדרך שהורונו רבותינו עד להיום, מרן הרב זצ"ל הגרי"מ חרל"פ זצ"ל, הרב ישראלי זצ"ל וע"ר אבי מורי הרב זצ"ל, שמסרו גם הם את נפשם על משמרתה של תורה וגאולת ישראל- במסגרות נוספות בעז"ה לע"נ הקדושים, לא כאברהם שקראו הר, ולא כיצחק שקראו שדה, אלא כיעקב שקראו בית. מקומות קבועים ויציבים, שאינם פרוצים לכל רוח מצויה, ושאינה מצויה, ואין לנו שיור, רק התורה הזאת.
נחם ה" א-לוהינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים, האבלה מבלי בניה, והיא יושבת וראשה חפוי, ויטילו את עמך ישראל לחרב, ויהרגו בזדון חסידי עליון, על כן ציון במר תבכה וירושלים תיתן קולה, ליבי ליבי על חלליהם, מעי מעי על חלליהם, כי אתה ה" באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה.
זה מה שאנו מסוגלים לומר לכם , ההורים היקרים, משפחות, אחים ואחיות, וגם אתם אחי ורעי בני הישיבה, הנאנקים וכואבים עד דכדוכה של נפש: המשיכו בדרכינו, החזיקו איש ביד רעהו, במציאות של חיים, שכולה קידוש ה", העולם היהודי כולו תופס בכם, מעודד אתכם, ומכין את עצמו לשמועות טובות במהרה, להרמת קרן התורה, להרמת קרן ארצנו הקדושה, כי עת לחוננה כי בא מועד.
מכם אנו למדים, אלו עוצמות של אמונה, של קבלת הדין אחרי שנות עמל, "ואת עמלינו –אלו הבנים", שעלו על המוקד וספר תורה בידם. בוודאי ובוודאי ימליצו עליכם ועלינו,
ויקויים הפס": "ואתה על במותימו תדרוך", במהרה בימינו אמן.
(מתוך הספד של רה"י הרב יעקב שפירא שליט"א בתום השבעה,מתוך הספר שמונת נסיכי אדם)
