אידיאולוגיות התקופה המודרנית
יש המכנים את תקופתנו – תקופת הפוסט מודרניזם (פוסט=עבר, המודרניזם כבר עבר). המאה הקודמת שסימלה את המודרניזם התאפיינה באידאולוגיות ששמו דגש על הכלל, החברה. לדוגמא: הסוציאליזם – עד אותה תקופה מעמד הפועלים היה כשל עבדים. שעות עבודה מוגזמות, שכר זעום, בלי זכויות ותנאים סוציאליים מינמליים. בעלי ההון ניצלו את העוצמה שנתן הכסף בידם, והרוויחו על חשבון הפועלים. הסוציאליזם רצה להביא להתאחדות פועלי כל העולם, ללא מחיצות בין לאומים שונים, בכדי שידרשו את שיפור תנאיהם.
הסוציאליזם יצר מהפכה שהעניקה זכויות לעובדים, וצימצמה את הפער בין העשירון העליון לפרולטריון (=מעמד הפועלים).
גם ביהדות יש תמיכה לגישה זו, וגם כאשר מצד הדין היבש ביכולתו של בעל ההון לקבוע את תנאי התעסוקה כראות עיניו יש מקום גם לשיקול המוסרי, "לפנים משורת הדין", ו"לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה".
הסוציאליזם קידם הרבה את העולם, אך גם הוא לא פתר בעיות רבות. הנסיון לבנות חברה שלמה שתהיה מושתתת על רעיון זה – כשל.
דוגמא נוספת לאידאולוגיה כללית המאפיינת את תקופת המודרנה: נציונליזם – לאומנות. העלאת ערך הלאום לכדי ערך עליון שלמענו ניתן לדחות ואף לדרוס כל ערך אחר. תפקיד הפרט הוא רק לשמש את הכלל. רעיון זה בלט מאוד במדינות כמו גרמניה ואיטליה, אך מלחמת העולם השנייה מציינת את התמוטטותו.
2 אידאולוגיות אלו עמדו בבסיס התקופה המודרנית, והמשותף לשתיהן – שהעמידו את הכלל במרכז, עד לכדי מחיקת הפרט.
הפוסט מודרניזם
הרעיונות הללו נכשלו, וכריאקציה להם החלה בסוף המאה תקופת הפוסט-מודרניזם שבה הדגש הוא על הפרט.
אין עם, אין חברה, כל אחד דואג לעצמו, לנוחיותו ולאנוכיותו, והחברה היא רק כלי שרת לצורך הפרט. מטרת המדינה לדאוג לזכויות ולרווחת האדם הפרטי.
זה מביא לתופעות של השתמטות מתשלום מיסים, משירות בצבא, ואף כשמשרתים זה נובע משיקולים של "מימוש עצמי" ולא מהתמסרות למען טובת האומה. גם בקיבוצים שמגמתם היתה ליצור חברה כללית ושיתופית זנחו את חזונם ויש היום משכורת אישית לכל אחד ע"פ עבודתו, אין חדר-אוכל משותף, וכן הלאה.
מרן הרב זצ"ל חי בתקופה הראשונה, אך כבר אז צפה שהחברה האנושית תעבור מהמצב בו הכלל במרכז, למצב בו הפרט יהיה במרכז, כיון שהרעיונות הכלליים הנ"ל אינם מבוססים מספיק מבחינה תורנית, ולכן אין להם עתיד.
התפיסה התורנית
התפיסה השלימה, המשלימה ומאזנת בין הכלל לפרט, נמצאת ביהדות.
ביום הקדוש ביותר בשנה – ביום הכיפורים, במקום הקדוש ביותר – בקודש הקודשים, נושא הכהן הגדול תפילה קצרה. היינו מצפים שברגעי שיא אלו ידבר הכה"ג על תיקון העולם או משהו דומה, אך הוא אומר: "אם השנה שחונה, שתהיה גשומה, ולא תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים". זה הכל. אולם, בתפילה קצרה זו מתומצתת תפיסה תורנית שלימה על היחס בין הפרט לכלל. יש להתחשב בצורכי הכלל גם אם זה לא נוח לפרט זה או אחר. יש כאן תפילה לרמה מוסרית כזו של התעלה מעל הפרטיות כך שכל פרט ישאף לטובת האומה גם אם לו אישית זה לא נוח לגמרי.
אך להשלמת התמונה יש להתבונן במקור נוסף. על אף שמזכירים גשמים כבר מיו"ט אחרון של חג, ממתינים מלשאול עד ז' במרחשון – כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת.
יש כאן התחשבות ביחיד, אך עד לגבול מסויים. רק בתחילת העונה קודם שהחלה עונת הגשמים, כאשר לא היתה לפרט הזדמנות להתכונן – מתחשבים בו ומתעכבים מלשאול גשמים. אך לאחר מכן מתחשבים רק בצורכי הכלל. זו התפיסה השלימה – הכלל במרכז, אך הוא אינו רומס את הפרט. ובקשת הכה"ג ביוה"כ אינה רק על גשם אלא על רמה מוסרית עליונה – שנהיה כלליים, לא פרטיים, אנוכיים, אגוצנטריים.
כלל ופרט ביהדות
השאלה מי במרכז מתבטאת גם ביחס לשכר ועונש, כמו שמסביר מרן הרב זצ"ל במאמרו "למהלך האידאות בישראל". התורה אף פעם לא מדברת על שכר ועונש אישי – אם תעשה כך תקבל כך. יש רק שכר ציבורי, כללי – "ונתתי גשמיכם בעיתם… ונתנה הארץ יבולה… ורדפתם את אויביכם".
זו היתה הרמה המוסרית של בית ראשון – הכלל היה במרכז, והשכר לכל פרט היה שלכולם יהיה טוב. זו היתה מוטיבציית החיים שלו.
בבית שני – עלו יחידים בלבד, הרוב נשאר בגלות. הפרט הושם במרכז. ובמצב כזה קשה לדבר על שכר כללי – ולכן הודגש השכר לפרט – אם תקיים מצוות תזכה לשכר בעולם הבא.
כמובן, שעניין עוה"ב היה קיים גם בבית ראשון, אך לא זה היה העיקר, המניע. כמו שביום, כאשר השמש זורחת, לא נראים הכוכבים. רק כאשר השמש שוקעת – נראים הכוכבים הקטנים.
בבית שלישי – צריך להופיע האיזון השלם בין הדברים. היינו, חזרה למצב של בית ראשון בו הכלל במרכז, יחד עם התיחסות נאותה למקומו של הפרט.
מקומו של הכלל ומקומו של הפרט והיחס הנכון ביניהם באים לידי ביטוי בעניינים רבים ביהדות.
ישנן מצוות רבות המוטלות על כל יחיד ויחיד, וישנן מצוות המוטלות על הציבור, ואדם בודד לא יכול לקיימן.
- – רוב המצוות שקיימנו בגלות היו פרטיות, אך כשחוזרים לארץ מתחדשות מצוות כלליות רבות: מקדש וקרבנות, מלוכה, סנהדרין. כל מצוות המקדש הן ציבוריות: עלייה לרגל והקהל. ואמנם כל יחיד נותן מחצית השקל, אך הקרבן שנקנה בכסף זה הוא קרבן צבור.
- – כל יחיד מחוייב לצאת להילחם בעת הצורך למרות שהוא מסכן בזה את חייו ומביא עצמו לידי פיקוח-נפש, כי כאשר יש סכנה לצבור – פיקוח-נפש כללי – לא מתחשבים בפרט.
- – גם מי שיצא ידי חובה במצוה יכול לעשותה שוב ולהוציא בזה ידי חובה מישהו אחר, כגון: קידוש, כיון שכל ישראל ערבים זה לזה ויש אחריות כללית על כללית על קיום המצוות.
לימוד תורה
גם בלימוד תורה מתבטאים 2 צדדים אלו:
מחד, אין מקצוע בעולם כמו בתורה שלכל יחיד יש הנתיב המיוחד שלו, האות שלו בתורה, כמו בים, שבניגוד ליבשה אין דרכים סלולות וכל ספינה מפלסת לעצמה נתיב משלה, כך גם ב"ים התורה".
אך מאידך, בתורה עצמה לא מצינו פס' המחייב ללמוד תורה, אלא רק ללמד תורה – "ושננתם לבניך" – החובה לדאוג לכך שתהיה תורה בעולם. גם חובת הקריאה בתורה בבית הכנסת אינה מצוה פרטית, אלא חיוב המוטל על הציבור.
כל יחיד הלומד תורה נבנה ומתעלה עי"ז, אך בכך גם גורם התעלות לכל האומה ולעולם כולו. כל חידוש שאדם מגלה בתורה מעלה בכך את הרמה הכללית של התורה, ואסור לו לשמור זאת לעצמו. הוא שליח ציבור, וזכה לחדש רק מכוח הציבור ולשם הציבור.
בניגוד לכל המצוות, בהן לא ניתן למנות שליח שיעשה בשבילך את המצוה, בתורה מצאנו הסכם בין יששכר לזבולון – כשהאחד לומד והאחר פירנסו, וביחד הביאו לריבוי תורה באומה ולהתעלות של כולם.
מובא בגמרא, שהמקדש חרב "על עוזבם את תורתי" – שלא בירכו בתורה תחילה. הרצי"ה זצ"ל מסביר שהכוונה לברכה שקודם לימוד תורה – "אשר בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו". בכל המצוות אנו אומרים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", ורק בתורה יש דגש על הבחירה בכלל ישראל, כיון שלימוד תורה אינו רק חיוב פרטי, אלא מצוה כללית על האומה, וכשלא ניגשים לתורה עם התפיסה הנכונה הזו קשה ללמוד לשמה, וניתן להגיע אף לפגמים גדולים.
לסיכום, ראינו כיצד התפיסה התורנית השלימה משלבת בין הכלל לפרט, ומוצאת את המיזוג הנכון בו כל ערך תופס את מקומו הראוי ויוצרים יחד הרמוניה שלימה.
