המבט הזוגי – הרב פנחס מונדשיין
בימים קשים כ"כ שעוברים על עמנו, ימים של תהיות, שאלות וספקות, זקוקים אנו, להרמת מבט, לזיכוך הדיעה, לא רגש, דמיון ולא הזיות אלא התבוננות עליונה.
יסודה של כל התבוננות היא התבוננות בתורה. התבוננות על העולם, התקופה והשעה מתחילה בהתבוננותינו בנשמת העולם, בתורה , וכאן יש לחזור ולהעמיק בדבריו של רבנו הרצ"י זצ"ל בשיחותיו לפ"ש אודות הזוגיות, כגון בפרשת "לך לך" סדרה ב' :
"יש צווי מיוחד, מצות נביאים, מדברי קבלה, ללמוד מי הוא אברהם אבינו , כמו שנאמר בישעיהו: 'הביטו אל צור חצבתם..הביטו אל אברהם אביכם'. זה נאמר בלשון צווי: הביטו, הסתכלו, התבוננו…את הלימוד הזה אנו מקיימים עפ"י שיטה מסויימת, אותה אנו מזכירים מידי פעם, ואותה שיטה אמיתית הולכת אח"כ ומקיפה את כל התורה כולה, בסגנונות שונים ובביטויים שונים: הזוגיות.
בכל ענין שבעולם יש שני צדדים, 'אחת דבר א-לקים שתים זו שמענו'. רבש"ע אחד, 'ד' אחד ושמו אחד', והוא מתגלה בתורה בשתיים: תושב"כ ותושב"ע. וכן בסדר ליל פסח אנו אומרים 'אחד הוא א-לקינו שבשמים ובארץ'. אחדות זאת מתגלה בשמי מרומים ובתחתיות ארץ. אנו מזכירים את היסוד הזה כבר כמה שנים. הוא אמיתי מאד ויש לבררו היטב. כל דבר שבעולם כדי לבררו היטב, ללמדו כהוגן, יש ללמוד אותו בשני צדדים.
דבר זה נכון גם בענינים הא-לקיים. אנו מצווים הביטו אל אברהם אבינו. יש לזכור שלהביט היטב פירושו להביט בפעמיים …"
מן התורה הרינו מצווים ללמוד תורה, אולם איך ללמוד תורה מצאנו בנביא, שזכה והגיע למיצוי לימוד התורה (שהרי "תורה מביאה לידי" וכו' עד לידי רוה"ק ותחית המתים. כל מהלך לימוד התורה הריהו מוביל ל"ונהפכת לאיש אחר", וביטולה של תורה הרי הוא מתחייב מיציאה מארץ הנבואה), וביחוד ישעיהו הנביא, "שמעו שמים", ממשיך ומקבל התורה ממשה רבנו, "האזינו השמים", ממנו עלינו לקבל הדרכה איך ללמוד תורה.
וההדרכה היא: להביט. ולהביט פעמיים. פעמיים נאמר בפסוק "הביטו". 'הבטה' הינה ראיית ענין שלם ומקיף, וזה נעשה בזוגיות, להיפגש עם התורה באופן כפול, זוגי, לא רק להפגש עם מילים, פסוקים, פרטים, כשכל פסוק אומר אמירה אחת. לא רק מיצוי החלקים ואח"כ מתוך הפרטים להרכיב את הדמות, אלא הבחנה בעצם בכלליות של הדבר.
הרב זצ"ל אומר ב"דעת א-לקים":
"כל חזיון, בין מוחשי בין שכלי, הבא להתייצב במצב של פגישה יחוסית, אצל כל חש וכל משכיל, מיד הוא מעורר רגש או מחשבה, שהיא כפולה, אחת שהיא שתים, מצד עצמו של החזיון ומצד תאריו המתייחסים אל הנושא העסקן באותם הדברים".
כאשר אדם ניגש לתאר דבר מסוים הרי שיש צורך שבאדם המתאר יהיו אותם יסודות, אותם פוגש הוא בדבר אליו ניגש והולך לתאר.
אותה מחשבה והתבוננות אודות האובייקט עליו חושבים היא מחשבה כפולה : קיים "עצמו של החזיון" ,נקודת הישות האחרת אתה האדם נפגש, אולם באמת אין לאדם המתבונן פגישה ונגיעה ישירה בעצמו של החזיון אלא רק עם הרשמים המגיעים לכלי הקליטה שלו, שהם אותם התארים המתייחסים אל הנושא העסקן, שהוא אותו עולם מושגים הקיים כבר אצל המתבונן שרק על פיהם יכול לתאר, שהרי מה שאין בו לא יכול לתאר על פיו כי אינו קיים בו.
אולם המחשבה הופכת את כל אותן אוסף רשמים פרטיים ומחולקים, שהמתבונן מקבל בעצם עמידתו מול העצם, לאיברים של מציאות אחת, שזה "עצמו של החזיון", שאיננו ידיעה נוספת. עצמיות החזיון לעולם נשארת נסתרת ואינה נראית, כעצמות הגוף שאינם נראים, אולם הן מעמידות את כל האיברים כולם לקומה אחת .
זוהי נק' מוצא בכל התבוננות רוחנית: התודעה מיד כופלת כל מה שמגיע אליה.
הפרדה זו יש להיות מודע לה כנק' מוצא רוחנית. ישנה נטייה להפוך כל דבר עמו נפגש האדם למוכר. כך בלימוד גמרא וכך בהתבוננות רוחנית, תמיד נעים לו לאדם לחיות את העבר ואת המוכר. ראשית, עליך להבחין מה כרגע עומד לפניך, ורק אח"כ לפנות למה שקיים בך קודם לכן. כך תשמור על פתיחות רוחנית לחדש, לגדול, ללא מוכר. על ידי כן אנו מזהים מחוצה לנו מציאות גדולה וחופשית מהצמצום שלנו. זה המבוא להתגדלות.עלינו לדאוג שהפרטים השונים, אותם קל לחוות באופן מיידי וראשוני יותר, לא יטשטשו את רוחב המבט, עלינו להבחין בענקיות שמעליהם. זה זיכוך הכוח הרוחני שבאדם , לא רגש ולא דמיון, אלא זיכוך המושגים ההתבוננות על התורה, על הדור, על התקופה על הכל. כך זה בהתבוננות על אברהם אבינו, וכך בהתבוננות על התורה, ועל הכל.
כמו"כ, "תורת ד' תמימה", המקיפה את כל הבחינות במציאות, כל הצדדים בה, וכפי שמבאר הרב בסידור:
"תורת ד' תמימה משיבת נפש. כל מה שיורה רוח האדם מוכרח איזה פגם להימצא בו. ההתעניינות בתוכן אחד נעלה, במטרה אחת נשגבה, היא מסיחה את הדעת מתוכן אחר, וממטרה אחרת, שהיא גם כן נעלה ונשגבה, וההשתלמות הכללית לא תהיה גם מבלעדה. ואם כי ההכרה החיצונה לא תחוש לפעמים במחסור, אחר שאיזה שטף של אורה מגיע אליה, הרי היא כשמחה בחלקה, ואינה יכולה להיוודע מכל מה שחסר לה ומכל מה שפוגם אותה, אבל ישנה הרגשה פנימית נפשית, שהיא בחביונה מחכה דווקא אל כל הטוב, אל כל האושר, אל ההשלמה הכוללת כולה. וע"כ לא תהיה שבה למנוחתה בקרבה כ"א ע"י זרם אור עליון כזה, שהוא נותן לה, מצד קדושתו המלאה, את כל הסיפוק, את הכל. וזה לא נמצא ע"י שום הופעה ושום הארה אחרת כי-אם ע"י אותה ההופעה, הבאה ממקור העליון השלם בכל תמימותו, אור תורת ד' תמימה, שהיא, ורק היא לבדה, משיבת נפש".
יכול אדם לפגוש צד מסוים בתורה, צד שכרגע ממלא אותו ומספק אותו ולהרגיש בזה את אהבתו וקשרו לתורה, אולם אח"כ מתעורר בנפש צד אחר נוסף, שהרי בנפש יש כל העת מציאות פנימית עורגת אל המציאות השלימה, ולכן רק תורת ד' היא משיבת נפש כי היא כוללת בתוכה את כל הבחינות.
אולם לשם כך עלינו לגשת לתורה מתוך המבט הזוגי. כל הבחנה שאנו מבחינים בתורה, כל פירוש שאנו מפרשים זה מעכב אותנו מהבחנה בצד הבלתי סופי שבתורה, הצד המעייני הנובע. רק הגישה מתוך הבחנה בין הצד העצמי לצד הסובייקטיבי היא תשאיר את הצד העצמי בטהרתו, את הצד העומד מעל החלקיות שאנו מצליחים לקלוט לפי מידתנו כרגע, משא"כ אם נזהה את האובייקט בסובייקט הרי שנדליח את מי המעיין, תיפסק מבחינתנו המקוריות, יישפל המבט ולא יהיה במה להרוות את הצימאון כאשר ניגש למעיין ונבקש מים חדשים.
העניין הזה שמתפרט להרבה נפ"מ, שחלקן העלנו לעיל, הוא שורש ויסוד בגישה לכל דבר. לא לחינם רבנו חזר על זה בשיחות. אין זה סתם משחק פרשני פשוט של זוגיות וסידור חיצוני של "הצד הספרותי" שבתורה, אלא יסוד כל המבט מבית מדרשן של נביאים.
ננסה להתרגל למבט הזה בלימוד גמרא, בלימוד תורה, בהתבוננות מסביבנו, ומתוך כך נמשיך לפעול עם א-ל, מי בישיבה ומי בצבא, ברוב אונים ואמץ כוח.
