ראש הישיבה הרב אברהם שפירא זצ"ל
מתוך חוברת "ימי האורים", בהוצאת מכון הרצי"ה
זיווה של תורה
בתקופת בית שני היו גילויים של תורה שבעל פה שלא היו בתקופה הקודמת לה. ב"ספר היכלות" (פרק כז) מובא ש"מיום שניתנה תורה לישראל ועד שנבנה הבית האחרון, תורה ניתנה, אבל הדרה ויקרה, כבודה וגדלותה ותפארתה, אימתה פחדתה ויראתה, עושרה וגאוותה וגאונה, זיעתה וזיוותה, עוזה ועזוזה, ממשלתה וגבורתה, לא ניתנו עד שנבנה הבית האחרון". בבית ראשון היו אנשים גדולים יותר, הייתה נבואה ואורים ותומים, אולם תוקפה של תורה, זיווה ותפארתה של תורה ניתנו רק בבית שני. בפרקי דר" אליעזר מביא אחד עשר דברים שהיו רק בבית שני, ובבית ראשון לא היו. וזה משום שבבית שני לא הייתה נבואה, וכשנסתלקה נבואה מהשמים ניתנו דברים חדשים. זיווה של תורה ותפארתה של תורה היו רק בבית שני. היו גילויים חדשים של תורה מתושבע"פ.
בבית השני החלה הרחבה של מעיינות תורה שבעל פה, והיו גילויים חדשים מתורה שבעל פה. (עד כדי כך שהגמרא במגילה (טז, ב) אומרת "שכל זמן שברוך בן נריה קיים לא הניחו עזרא ועלה", ומכאן היא מוכיחה ש"גדול תלמוד תורה יותר מבניין בית המקדש". עזרא הסופר ויתר על הכהונה הגדולה על מנת לקבל את התורה שבעל פה בשלמותה מברוך בן נריה.) דווקא בשעה שבטלה הנבואה ונתקטן הלב החלו גילויים חדשים מתורה שבעל פה. כל זמן שהייתה נבואה – הייתה רוח הקודש, אך משעה שפסקה הנבואה ופסק רוח הקודש, היה צורך בריבוי נוסף של תורה על מנת לדעת ולקיים את רצון הבורא.
