חג הנטיעות

חג הנטיעות
ראש הישיבה הרב שאול ישראלי זצ"ל

(דברים שטרם ראו אור)


 
 תביאמו ותטעמו בהר נחלתך …” (שמות ט”ו י”ז).
           
במהותו אין ט”ו בשבט חג רשמי, אין זכר ממנו בתורה, ואף בחז”ל כל עיקרו מושג הלכתי מסוים. ועם זאת נאחזה בו המסורת היהודית ומנהג ישראל, שאף הוא הופך הלכה, והפך את היום ליומא דפגרא, כי אכן אם אמנם אין בו ממושגי חג שתכנם כרגיל רוחני, יש בו משום סגולת ההתקשרות לארץ הזאת.
            “אמונה זה סדר זרעים”. בארצות הגולה, בארצות נכר, במקומות מרוחקים, עת החורף עומד כרגיל במלא תקפו ורוח זלעפות ופתיתי שלג מתנשאים באוויר, אז הופיעה על השולחן הקערה עם מיני המתיקה מהארץ הרחוקה – התמר והתאנה והחרוב, והזכירה כי לא כאן המקום שלנו, כי אי שם במרחקים ישנה ארץ, ארץ ממש. אם יום יום הזכירו את ציון, הרי הייתה זו ארץ רוחנית. לעומת זאת, בפירות הללו הועברה דרישת שלום, מארץ של אדמה ומים ועצים וצמחים, ארץ שהיא דוגמת אותן ארצות שלא הצלחנו ולא יכולנו לשלוח בהן שרשים. ואם אמנם ברגע הנוכחי הכפור שולט בכל, “אמונה זה סדר זרעים”, ועוד יבא היום יגיה גם שמשנו, שם בארץ האבות …
            ובעוד שבחו”ל הוא הזכיר לנו את האדמה, הרי בארץ הזאת יש לו גם כן תפקיד, להזכיר את תוכן הנטיעה של העם. להינטע פירושו לשלוח שרשים, פירושו לינוק, פירושו להתערות. לא כל פרי יכול לגדול בכל ארץ, לא כל אקלים מסוגל לגדל עץ מסוים. גבול ישראל הוא הארץ הזאת, אשר בה יוכל לפרוח. גם כאן צריך הרבה אמונה לסדר זרעים, שאף על פי שבנראה לא באה התעוררות הרוח, ויש הרבה החושבים כי התנאים של מדינה עצמאית גורמים להתרחקות מהמושגים הרוחניים שאפיינו את העם, הרי באמונה מבינים כי הפרוצס הראשון של ההינטעות הוא התמסמסות הגרעין. כי לא ברגע אחד מתחיל העץ לפרוח, כי מוכרח לעבור תהליך של שפל, אולם אח”כ מזה ילך ויפרח ילך יקום וישתרש העץ הענף המשמח אלקים ואדם …
            יש כאלה הנתפסים ליאוש ומתכחשים לארץ, גם אם נמצאים בה. יש כאלה הנתפסים ליאוש ומטיפים לכניעה. הם אומרים: אם ישנה התפרקות, הבה ונקל יותר ממשטר של תורה. אל נתבע השלטה של דיני ישראל בחומרתם, נסתפק במועט. אם זוהי תפלה רפורמית, שאינה מקדשת השבת. אם מתרעמים על חוקי אישות, נתיר את האיסורים.
            ולא יבינו כי בתהליך ההינטעות ישנן בהכרח תופעות של שפל, ובהישבר מסגרות ישנות של חיי גולה נפגעת בהכרח המסורת, ובתהליך ההיתוך של הגלויות נפגמת בהכרח גם דרך החיים. אולם ניכרים גם יחד ניצני פריחה, ונוער צברי ההולך וגדל בישיבות, הולך וגמל. מחר מחרתיים יופיעו הללו יוצאי ישיבות כבעלי שאר רוח, שומרי המצפון, והנוער המשתלם במוסדות מדעיים, אשר אינם מתביישים ביהדותם, ונושאים ברמה את חותמת הדת עליהם, הנוער בשדות העמל בישובי תורה ועבודה אשר התמזגות חיי יושר ועמל עם קיום מצוות הוא בשבילם דבר המובן מאליו.
            “תביאמו ותטעמו בהר נחלתך … “.

מגן עדן נלקחו השתילים
 
            “ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה” א-ל עולם” (בר” כ”א ל”ג), “ויחל נח איש האדמה ויטע כרם” (בר” ט” כ”). ובבעל הטורים (על פסוק זה): “ג” פעמים ויטע במסורה (שני אלו ו”ויטע ה” אלקים גן בעדן מקדם”, בראשית ב” ח”) ללמדך שמגן עדן נלקחו השתילים”. ומה נפלא גורלם של שני שתילים שנלקחו ממקום אחד – האחד “ויקרא שם בשם ה” א-ל עולם”, והשני “ויחל” שנעשה חולין.
            ט”ו בשבט, חג האילנות, שרישומו נשאר אצלנו גם בהלכה וגם למעשה. במשך ימי קיומנו בגולה, בזמן שהיינו כלואים בגטאות, לקחנו את החרוב ואת התמר, וכשהיינו מברכים “שהחיינו” היינו נזכרים באנחה בארץ חמדה שהיא כל כך רחוקה מאתנו, והחיינו ע”י כך את הקשר אתה. אולם ברור שלא בגולה התחדש חג זה, אלא אדרבא משך את יניקתו מאז היינו בארץ, שאז ודאי היה לו אופי יותר חגיגי, עם שאין רישומיו ניכרים כל כך מאז.
            מאז התרחקנו מהאדמה התרחקנו גם מהתשוקה אליה. יותר ויותר מצאנו את מקומנו וחיינו בבית המדרש. אולם בזמנים הקדומים ידענו מסדר זרעים שהיה אמונה, “שמאמין בסדר עולם וזורע”. האדם הבריא הטבעי, הוא מוצא ענין בפרח הקטן המבצבץ, בעשב הקל שהמלאך מכה לו ואומר לו גדל, והוא רואה בזה מראות אלקים. “וילך יצחק לשוח בשדה” והוא מתקן תפלת מנחה. הבעש”ט השיג את ההשראה שלו ביערות, שם ראה את אשר לא יראה האדם. האר”י ותלמידיו היו יוצאים לקבל את השבת בין ההרים. “ברכי נפשי את ה”” צועק המשורר מעצמת ההתפעלות. ולפי זה נשאלת השאלה אם כן אומות העולם, שחיים על אדמתם ומושכים ממנה את חיותם, היכן הרגשת האלקים הגדולה שלהם?
            ועל זה אנו מוצאים את התשובה: “ויחל”. דוקא אותה נטיעה, שיש בה מכוח גן עדן, יש בה כוח משכר –  הוא היין, המביא שמחה ומביא יללה לעולם “והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה” לא יביטו ומעשי ידיו לא ראו”. (ישעי” ה” י”ב). העבודה משכרת את האדם עד שהוא מוצא בזה סיפוק כשלעצמו, עד שהוא רואה את עצמו כאילו הוא הפועל את הגדולות האלה, כאילו ידיו הן שמוציאות את הזרע מהגרעינים, היא השכרות של “כוחי ועוצם ידי”, היא השכרות שיש כיום הזה בתנועת העבודה – “ואת פועל ה” לא יביטו ומעשי ידיו לא ראו”.
            צריכים אנו תמיד לזכור, גם בעבודה, שאין כאן עבודת חולין. לראות בזה את מעשי ה” ונפלאותיו. ואז נמצא ענין בזה, ואז תשמש העבודה לטהרת החיים.
 (תודות לרב ישראל שריר על מסירת התוכן)

נגישות