(שיחה שניתנה במחנה ´תורת חיים´ התש"ס לאחר הצגתו של חגי לובר)
צריך לדעת, שכל התהליכים שקורים, גם כיום, הם אינם נסיגה בתהליך או מתהליך הגאולה, אלא תהליך הגאולה מכריח גם את התהליכים היום יומיים שעוברים עלינו מאז שהתחלנו להבחין במאורעות הגאולה הגלויים, הקץ המגולה, שיבת ישראל לארצם. כל התהליכים הללו הם תהליכי גאולה. כך נגאלים.
השיבה של עם ישראל לארץ ישראל מכריחה אותו לחיות בצורה טבעית. המושג של צורה טבעית פירושו ההתאמה בין חיי האדם הפרטי והכללי אל תכניה של תורה. כלומר, שהאדם ירגיש שלם כאשר הוא מקיים כל הלכה, כל סעיף, כל דקדוק סופרים. האדם ירגיש שמח, טוב, שלם ושייך, והאומה כולה תחייה את חייה לפי מגמת המוסר האלוקי העליון, של גילוי "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו".
כאשר יש התעוררות של חיי טבע, שיכולים לבוא לידי ביטוי רק בארץ ישראל, קיימים שני שלבים: הראשון, השלב שבו היינו ועלִינו כחטיבה כללית, שהפרט היה לא רק כלול בה, אלא אפילו רמוס בה. בזמן השיבה לציון אנשים הקריבו את עצמם לארץ עד כדי קבורת ילדים, קבורת נשים, הריסת משפחות. זה דבר שהוא אמנם נצרך וצודק אבל הייתה איזו שהיא רמיסת הפרט בשביל צרכי הכלל, ביטול פיתוחו של היחיד בגלל תחייתה הכללית של האומה, מהלך כעין זה מעכב את כל תהליך התחייה.
תהליך של מדינה שחיה חיי טבע מלֵאֵי תורת חיים, לא יכול להתקיים באופן בו האדם הופך להיות טפל, מתבטל, לא חי בעצם. האדם גם לא מסוגל לחיות – כשהוא כולו נשאב במושג הזה של הכלל, ומאבד את הצד הפרטי שלו. ודאי שבישראל, "הכלל נותן נשמה ליחידים וגדולה היא משום כך ההזדקקות שכל יחיד מישראל נזקק לכלל, והוא מוסר תמיד את נפשו מבלי להיות נקרע מהאומה". (אורות ישראל ב', ג'); אך, "אין לנו לדבר ע"ד תחייה לאומית כללית, אם לא נדבר בעניין תחייה פרטית של כל נשמה ונשמה בפני עצמה, וע"כ תחיית הנשמות (הפרטיות) הרי היא חלק היותר מעכב בתכונה של התחייה הלאומית, וזה נשתכח מכל העסקנים המפורסמים של תחיית האומה". (אורות ישראל ז', י"ז)
מתוך זה מתחילים תהליכים טבעיים שמתנגדים לתהליך ההתבטלות לכלל. תהליכים אלו מופיעים בכל הצִבורים, גם בציבור שלנו. לפעמים הדבר בולט יותר בציבור החילוני – זו תופעה של דור.
בשלב זה צריך האדם לחיות את עצמו, ואז השאלות נוגעות גם בתחום עבודת ה': איך אני מתחבר, איך אני זורם, אני ארקוד איך שאני רוצה, אני רוקד כי ככה מתחשק לי… אני רוקד עם ה' (-במקרה הטוב), אני רוקד עם עצמי! כי ככה מתחשק לי לרקוד. אני מקיים את המצוה הזאת, מרגיש אותה, חי אותה, ואת המצווה האחרת אני לא מרגיש. אצל הציבור החילוני זה בא לידי ביטוי באופן קצת שונה: "אני רוצה לחיות, אני רוצה להרגיש" – ביטול ערכים ומוסכמות חברתיות.
דרך אגב, גם תופעת חוסר המנהיגות היא תופעה של הדור. כי ברגע שיש מנהיג יש משהו שסוחף את כל ההמון אל המנהיג. דור שעסוק בבירור הטבעיות הפרטית שלו – לא יכול להיות עם מנהיג, ייקח לו זמן עד שיסתגל למנהיג. בתקופתנו קיימת פריצות שעוברת את כל הגבולות. גם זו תופעה של החיים הטבעיים. "כך מתחשק לי, כך יודעים מי אני. איך יודעים מי אני?! אני מוחצן!!! אני הולך עם עגיל … אחד… שניים… באוזן… באף… בסנטר… – אז רואים אותי! אדם מחפש איפה הוא חי.
בתקופתנו גדל העיסוק בגילוי כל הכוחות הטבעיים. לדוגמה: כאשר תינוק נולד, הוא מגלה קודם כל שהוא קיים. זה כוח. ואז כשהוא קיים – אף אחד לא קיים. "החפץ הזה שלי…" שלב קודם לזה התינוק מגלה שיש לו צרכים, ואז הוא עושה כל הזמן…
כל זה חלק מתופעה של גילוי כוח, ולא של חיי הכוח. כלומר, התינוק מגלה שיש לו כוח, שהוא מסוגל לשלוט על משהו, וזה הופך למרכז חייו. אם "אני יכול לקחת משהו לעצמי" – אז זה המרכז. הרכושנות. כל ההתנהגויות הללו הן בעצם רק פרטים של גילוי כוח. אינני מתיימר להציג כל שלב ושלב ולקבוע במה אנחנו עוסקים, אך לענ"ד, אנו בהחלט עוסקים רק בשלב של גילויי הכוח. התחלנו פתאום לגלות שישנו מושג של כוחות טבעיים באדם וביכולתו לשלוט בהם. האדם עוסק בכוחותיו הטבעיים, וכתוצאה מעיסוק זה נולד המושג: "מימוש עצמי" – קרי: אני, ואני, ואני… זהו שלב שאינני יודע כמה זמן הוא ייקח, ובהחלט אני מסכים למה שאמר חגי (לובר): מושג זה, של מימוש עצמי המסוגל להביא את האדם לשבירת מסגרותיו הכלליים והלאומיים ולהסכין אפילו לירידה לחוץ לארץ, או לעשיית מעשים קשים יותר, מחלחל כעת, והוא יחלחל גם בציבור הדתי-לאומי הכולל בתוכו רמות רבות. ללא כל ספק הדברים האלה יתכנו, ויכול שהם אף מחלחלים כבר. עצם המושג של פרסומי נסיעות לחו"ל שמצויים כמעט בכל העיתונות החרדית והדתית-ציונית מזה זמן… זהו קלקול גדול, מה יש לנו לחפש שם?!
אבל, אנו עומדים בתהליך. קו מסוים של האנשים נסחף ומהווה את התהליך עצמו בתור פרטים, ועל החלק היוצא מבית-המדרש להתרומם, ולהתבונן עליו מלמעלה. ההתבוננות מלמעלה היא בעצם מבט א-להי, ומבט א-להי הוא מושג שאיננו פשוט כלל ועיקר. אנחנו איננו מתיימרים להבין את הכל; וודאי לא להבין ולהגיד – כך יקרה מחר, וכך מחרתיים… אך ניתן להתבונן ולהבין, שכעת אנו בעצם עוסקים בחזרה אל חיי טבע. החיבור השלם אל השלב השלישי – שלב הגאולה, הוא החיבור בין חייו הטבעיים של האדם אל מסגרת של תורה, שביסודה היא כללית; כלומר, על האדם לחוש ולהעניק את כל שיש בו. אין מקום לצעידה כללית תחת דגל אחד. על כל יחיד לפתח את כשרונותיו הוא, אבל, לשם הכלל באמת. לא מחמת שכך יהיו כולם בשביל הכלל, אלא משום שכך כל יחיד יהיה משהו לצורך הכלל. חיבור כזה יעלה את כל הכוחות הטבעיים ויפתח את הכוחות השונים שישנם בכל יחיד ויחיד ויביאם לידי גילוי משום שבאמת כל כוח צריך לבוא אל גילויו.
א"י מוציאה את כל הכוחות הטבעיים מן ההעלם אל הגילוי. כל אחד מן הכוחות הטבעיים הללו, הקיימים בעולם, יש לו זמנו ומקומו שלו. כוחות אלו שייכים גם לכל יחיד ויחיד כשלעצמו, אך שלב זה, בו יממש כל אחד מכלל ישראל את עצמו בחיבור אל תורה, הוא שלב מתקדם יותר של הגאולה.
חמי (הרב שמואל יניב שליט"א) נוהג לומר רעיון המופיע אף ברמח"ל, שיש סדר בפירות שנשתבחה בהם א"י, אותו הזכירו חז"ל: זית, תמר, גפן, תאנה ורימון. בזית, ישנו גרעין בודד שלם. בתמר, יש גרעין אחד ובו חריץ. בגפן, שניים או שלושה גרעינים. בתאנה, ישנם גרעינים רבים, וברימון – הגרעין הוא הפרי. יש כאן הדרגתיות משני כיוונים, המתחילה בעצם ממקור אחד. השלימות מגיעה בסופו של דבר כאשר לכל פרט יש צורה נהדרת, טעם נפלא (למי שאוהב רימון), ומיקום מיוחד, שעל ידו הוא מהווה חלק מן המסגרת השלימה. כאשר כל אחד במקומו, זהו הפרי, התוצר המוגמר, זוהי השלימות – אותה נקודה שיש לכל אחד במסגרת הכללית, "אפילו פושעים שבישראל מלאים מצוות כרימון". בשלבים הקודמים, אמנם כבר ישנה תחילת התפרטות, אך הפרטים אינם חופשיים לעצמם, אלא מדובקים יחדיו. גרעיני התאנה הם עיסה אחת, חסר בהם שלב ההתבררות שבו עומד כל כוח בפני עצמו באופן בולט, ממצה, מממש ומיישם את עצמו, תוך השתלבות נהדרת במבנה הכלל, כדרך שהדבר בא לידי ביטוי בגרעיני הרימון.
אפשר לשים לב לכך, שאת גרעין הזית, אף אחד אפי' לא מוצץ. כולם מעדיפים לקנות "זית ללא גרעין". השלב הבא הוא התמר. (עוד לא המציאו תמרים ללא גרעין). האדם מכניס את הגרעין לפיו, ויש בו כבר טעם. בתאנה, מי שלא מסתדר עם הגרעין כנראה שאת התאנה כבר לא יאכל , ואת הרימון…
הסדר הזה הוא בעל משך זמן מסוים. קשה מאוד לקבוע כעת, אם אנחנו בשלב ה'זית', בשלב ה'גפן', בשלב ה'תאנה' או בשלב ה'רימון'. עלינו לדעת, שהתהליכים הם תהליכים חובקי עולם. מה שקורה בישראל הוא תמצית של כל העולם כולו. לא אנו המצאנו את המימוש העצמי. התהליכים באמת מקושרים כולם אל גילויים שמגיעים אח"כ בישראל בצורה תמציתית. לא שאנחנו מפגרים אחרי האמריקאי המנסה לממש את עצמו; מתוך האמריקאי אנו מגיעים לבירור אותו תהליך עם הפן הייחודי שלנו. את תוצאות בירורנו, יראה העולם כולו בגאולה השלימה שתבוא במהירה בימינו, אמן.
[הדברים שנאמרו לעיל, חלקם הגדול מתמצת ממש נושאים שהיה צריך להרחיב בהם הרבה מאוד, ובעז"ה נגדל ונרבה לימוד]
