לימי החנוכה

לימי החנוכה
ראש הישיבה הרב שאול ישראלי זצ"ל




 

 

“תן חלק לשבעה וגם לשמונה…”(תשמ”ג)

 

 

“תן חלק לשבעה וגם לשמונה” (קהלת י”א ב’). חז”ל (עירובין מ’ ב’) דרשו זאת בכמה פנים, והראשון – “‘שבעה’ – אלו ימי שבת, ‘וגם לשמונה’ – מילה”. מה הקשר שבין שני אלה?

כן נדרש: “שבעה ימי סוכות – שמיני עצרת” (שם).

 

במדרש תנחומא (תזריע ה’) מסופר שטורנוסרופוס שאל את רבי עקיבא מה יותר יפה, האם היצירה האלקית או האנושית, וענה לו – האנושית. תמה הלה, והסביר לו והוכיח כי אכן היצירה האנושית, השבלים והגלוסקאות – המעשה האנושי עדיף. והיתה כוונת הויכוח על מצות המילה, שכאילו מתקנים בזה מעשיו של הקב”ה. ואכן זהו שרצה רבי עקיבא לומר כי המצוה ניתנה לצרף הבריות.

 

תוכן הדברים, שבכוונה תחילה נשארו מעשי בראשית בלי תיקונם הסופי כדי שישאר תפקיד לאדם בזה. והיינו, הטבע הוא הנתון שלפנינו, והתפקיד הוא למעלה מדרך הטבע, העלאתו ושכלולו, וזה ניתן לאדם. השבת היא הקדושה הטבעית, שבה חנן בורא העולם את ישראל – “מקדש השבת” – הוא עצמו המקדש, אכן יש משהו נוסף על הקדושה הישראלית הטבעית הסגולתית, וזוהי הנתונה בידינו – מצות המילה – “למנצח על השמינית”. אכן הטבע הוא בעצם המקור לשמונה, וע”כ טורנוסרופוס לא יכול היה להבין זאת.

 

והנה יש לדרוש כתוב זה גם בעניני דיומא – החנוכה. בקושית הב”י על קביעת שמונה ימי חנוכה בעוד שלא היה הנס אלא שבעה ימים, שמתרצים שהאחד הוא הנקבע לפרסום הנס של עצם המלחמה, ואילו השאר היא התוספת על נס פך השמן.

 

הייתי רוצה להעמיק יותר ולשכלל את התירוץ הזה. כי אנו אומרים בכל יום – “על נסיך שבכל יום עמנו”, נסי היום יום הם עטופים בתוך הטבע. היצירה האלקית הטבעית כביכול, הרי היא לאמיתו של דבר, כביכול, הבלתי טבעית ביותר – “השמים מספרים …” אולם “אין אומר …” באשר – “בכל הארץ יצא קום” (תהלים י”ט). אולם, כשקורה משהו חוץ מגדר הרגיל – נס מוחש ומורגש, אז אנו עומדים לא רק על הבלתי רגיל הזה, אלא גם שהרגיל אינו אלא נס נסתר – ו’ממי שאמר לחומץ וידליק’ אנו עומדים גם ש’הוא הוא שאמר לשמן וידליק’ (תענית כ”ה א’).

 

על כן יאמר, כי מ”על הנסים ועל הנפלאות” – אנו מגיעים גם ל”על המלחמות שעשית לאבותינו” – בחינה בא זה ולימד על זה. על כן: “תן חלק לשבעה” – הוא נס פך השמן, “וגם לשמונה” – הוא נס המלחמות. והנה ענין הנס שהוא למעלה מדרך הטבע, קשור הוא אף ביסודו בפעולה של האדם. (“ה’ צלך על יד ימינך” – מהבעש”ט). נמצא שמעשה האדם החורג והמחריג מדרך הטבע, העולה על הנתונים ביצירתו, נתונים יותר עליונים, “הגם לשמונה” – של שמונת ימי מילה, הוא הפותח פתח כלפי מעלה להורדת השפע האלקי למעלה מדרך הטבע – “לשמונה” של שמונת ימי חנוכה.

 

ומהשמונה מופרה גם השבע, כשם שמהשבע מופרה גם השמונה.

 

“נסיך שבכל יום עמנו” – בן אוני ובנימין – שניהם שלובים, מהעובדא של בן-אוני – מגיעים להרגשה של בנימין.

 

 

פוחת והולך או מוסיף והולך

חז”ל מגדירים את המצב ששרר בזמן שהורם נס המרד של החשמונאים ביון בהגדרת – חושך. “‘וחושך’ זו מלכות יון שהחשיכה את עיניהם של ישראל בגזרותיה, שאמרה: ‘כתבו לכם על קרן השור שאין לכן חלק באלקי ישראל'” (פסיקתא ל”ג). כי היסוד העיקרי של תורת ישראל היא ההתיחדות הישראלית, הרעיון של אומה נבחרת. ותורה זו בנויה על ההנחה היסודית של אלקים כבורא עולם וכמשגיח עליו, אלקים אשר קשור עם הבריות. ובכל עת ובכל זמן שהיתה באה תורת ישראל בפגישה עם תורות אחרות היתה הטענה העיקרית נגדה, שאין צורך ואין זה מתאים להקים במה עצמית. שכל בני האדם הם שוים. אם יש אלקים, הרי הוא רחוק מכולם באופן שוה. אלקי ישראל, אלקי אומה מיוחדת הוא שיור מהשקפות ישנות, שיש צורך להתגבר עליהן. “וחושך שהחשיכה עיניהם של ישראל”, שגם עיני ישראל, הם הגדולים והחשובים, נחשכו עיניהם, והיו מוכנים לקבל את התורה הזאת.

 

מלחמה באלקי ישראל הוכרזה לאחר זמן גם ע”י הנצרות. היא שוב טענה שאין מקום להתיחדות, שכולם שוים בפני הבורא, ושטענות ישראל אינם אלא התרברבות שוא. אולם, אם אמנם הצליחו בכל פעם להחשיך עיניהם של ישראל, הרי תמיד היה מתעורר החוש היהודי והיה מעמיד את הדברים על אמתותם.

 

מה הוא הגורם הפלאי שמציל את ישראל בעמדם על סף הכליון? מהיכן מתגלים הכוחות הנפלאים לעמוד בפרץ? חידה זאת מליטים רבותינו הגדולים במחלוקתם הידועה: “פוחת והולך או מוסיף והולך. פוחת והולך כפרי החג, מוסיף והולך כי מעלין בקודש”. (שבת כ”א ב’). ההבדל שבין ישראל לעמים יכול להתבלט בשני אופנים, או ע”י שמתגלה נולותם של העמים, או שנחשף ומתגלה המאור שביהדות. כי הבדל זה בין ישראל לעמים הוא ישנו וקיים תמיד. אלא שהוא לעתים מתגלה ע”י ירידת העמים, ועתים ע”י התעוררות פנימית.

 

מה עורר את היהודים למרד? הנה אנו קוראים בחשמונאים איך שצרו על המערות שהיו היהודים מתחבאים שמה ועורכים מלחמה דוקא ביום השבת, והנה מסופר איך היהודים התמימים אמרו להם: “עדים השמים והארץ כי אתם באים עלינו במצב שאנחנו מחוסרי התגוננות”. מה היתה ההתראה הזאת? היתה זו קריאה למצפון האנושי של אלה שכל כך התגאו בו. הנה אתם המתפארים בגינוני האצילות של תרבותכם, הנה אתם אשר מכריזים על עקרונות תרבותיים, איך אין אתם מהססים לפגוע באנשים מחוסרי הגנה? היכן תרבותכם? היכן עקרונות הקרב האציל שלכם? מקרה זה היה עלול לפקוח את עיניהם של העם הפשוט, אשר איננו מתמצא הרבה בעקרונות מופשטים, והיה צריך להראות את התרבות היונית במערומיה. “פוחת והולך כפרי החג” – האכזבה שמנחילה בהכרח התרבות הגויית את אלה שרוצים להתחמם לאורה, היא לדעת בית שמאי הקובעת.

 

אולם בית הלל הם בדעה אחרת. לא על סמך גילוי שפלותם ונוולותם של הגויים ותרבותם אנו צריכים לבנות את ההכרה של העליונות היהודית, אלא ע”י חישוף יתר של המקורות היהודיים כשלעצמם. נחנך יותר לקיום מצוות, להתלהבות במעשה המצוות, ללימוד ולהתעמקות במקורות ישראל, נראה את גדולי ישראל באורם הנכון, נלון באהלה של תורה, ואז ממילא יתבאר היתרון היהודי, וכל אחד מישראל ידע לבחור את דרכו. “מוסיף והולך!”.

 

גם היום אנו עומדים בפני סכנה של החושך. אלה רואים את האור במזרח, ואלה רואים אותו במערב, אבל נחשכו העינים מלראות אורם של ישראל. כיצד יתגבר ישראל על זה? ישנה דרך של פוחת והולך. הנה אנו רואים אותה לעינינו. אכזב המזרח במשפטיו הידועים, אכזב בהפכפכות שלו. והיו כאלה אשר בנו על המערב, והנה ראינו גם כיצד הם אינם אלא את טובת עצמם דורשים. “פוחת והולך”, תפקחנה העינים ונראה כיצד שוא ושקר הם האידיאלים של הדמוקרטיה ואי ההפליה. ואולם זה אינו מספיק. שעה זאת תובעת מאתנו התעמקות יתר במקורותינו אנו, דבקות יתרה בקיום המצוות, חישוף המקורות של המאור שביהדות. יראו מה עשיר הוא עולם היהודי, מה יקרים הם הרעיונות הטמונים בכל הלכה והלכה. “מוסיף והולך!”.

נגישות