מאמר מתוך הספר מורשה

מבט תורני על חוקי המדינה והתקנת תקנות בימינו

– מרן הרב אברהם שפירא זצ"ל

·    יחס ההלכה לחוקי המדינה

·    התערבות רבנים

·    היחס למערכת השפיטה

·    האם יש להתקין בדורנו תקנות רבנות?

·    דוגמאות לתקנות

·    תקנות "מתחשבות" בשינויים חברתיים?

יחס ההלכה לחוקי המדינה

הנושא נידון וכבר נכתב על כך רבות בספרים שונים ובקבצי "התורה והמדינה", ובמיוחד יש לציין את הקונטרסים הגדולים של הרב נחום רקובר שיש בהם אוסף עצום מרובי הפוסקים. נראה שיש לדון במעמדם של חוקי המדינה מצד תקנות קהל. לקהל, על נציגיו, יש סמכות לתקן תקנות לשם הסדר חיי הקהילה[1], בענייני מסים, עבודה, תעבורה ועוד, בתנאי שלא יסתרו את דיני התורה.

המבחן להכריע בין תקנה תקפה או לא, נראה לי באופן כללי כדלהלן: אם אותו חוק עבר ללא התנגדות הנציגים הדתיים בכנסת חזקה שהוא "כשר", ואם התנגדו לו – חזקה שהוא סותר את ההלכה, ואינו מחייב. כי הנציגים הדתיים ערים לחוקים מחד, ושואלים פי רבנים מאידך, כך שהם לא יסכימו לחוק הסותר את ההלכה.

התערבות רבנים

הרבנים יכולים וצריכים להביע דעה על מערכת החקיקה והתקנות. שאלתך, שאלה אקטואלית – היחס ל"עד מדינה", המקובל כהסדר תקף במדינה. ההלכה מתייחסת לכך בשלילה. העד נוגע בדבר, ואיך נאמין לו? אמנם יש לעיין אם יש לפסול טוטלית את השימוש בעד מדינה. יתכן ויש להבחין בין פשעים שונים: כאשר מדובר במועדים לפשעים חמורים כגון, החשודים ברצח, יש סכנה לציבור, והרי זה גובל בפיקוח נפש ממש, ויש מקום להקל. אך כללית יש להתרחק מדרך זו. עד פסול, כאשה או קרוב, יתכן להאמינו בפלילים, לפי תקנות, אם אינם חשודים לשקר, מה שאין כן עד מדינה שכאמור הוא נוגע בעדותו. אמנם יש להיעזר בעד כזה לשם גילוי מסמכים והוכחות הידועות רק לו וכו", אך לא לקבל דבריו כפשוטם.

היחס למערכת השפיטה

כאן הבעיה אחרת, שכן כאן עולה שאלה של ערכאות. כאשר יש בתי דינים שדנים לפי דין תורה, וערכאות השופטים בניגוד לדין תורה אשר הוא דבר חמור מאד. ובשו"ת הרשב"א (ח"ו סי" רנ"ד) כתב שיש כאן משום מרים יד בתורת משה[2].

באשר להשתלבות שופט דתי במערכת השפיטה. אם כי מצד אחד הוא יכול לתרום להאדרת המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט, מאידך, שמא יאלץ לפסוק בעל כרחו לפי חוק שהוא בבחינת גזל בעיני ההלכה. לא נפרט כאן דוגמאות, ובודאי צריך לעיין היטב בדבר.

האם יש להתקין בדורנו תקנות רבנות?

נושא התקנות הוא עניין עדין. עקרונית זוהי דרך לגיטימית לענות לצורכי השעה, וידועות הרבה תקנות שנתקנו במשך הדורות עד ימינו. אולם כל תקנה היא בגדר שינוי וחידוש, לכן עדיף קודם למצות את דרך הפרשנות. לכל הבעיה המתעוררת במשך הדורות מצאו גדולי הדור פתרונות הנובעים ממקורות התלמוד והפוסקים. עם זאת נראה לי כי יש להבחין: יש בעיות חדשות שצצו בדורנו לרגל הקמת המדינה, ואין לנו ניסיון היסטורי ולא ספרות הלכתית ישירה שדנה בכך. כאן יש מקום לתקנות קהל או אף להתקנת תקנות מטעם הרבנות. בשטח הפלילי, במשך שנות הגלות לא היה הדבר מסור בידינו בדרך כלל, וברור שיש צורך לבער את הרע[3]. וכבר הורונו חז"ל (סנהדרין מ"ו ע"א) כי מכין ועונשין שלא מן הדין, שלא לעקור דין תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה, ומכאן תוקפם של דיני עונשין של הכנסת בהגבלות כנ"ל.

ברוח זו יש לבחון גם את דיני הנזיקין. מקובל היום לחייב גם במקרים של גרמא בנזיקין. מבחינת ההלכה יתכן שיש מקום לחייב במקרים האלו בדרך הפרשנות הנ"ל, כפרשנות רחבה למושב "גרמי" במסגרת הכללית של הפוסקים בנידון זה. אך אולי יש מקום להכיר בחקיקה בנושאים אלו, שכן אי אפשר לומר שחיוב בגרמא הוא נגד הדין. "גרמא" למשל חייב בדיני שמים, וחיוב בדיני שמים, יש לו משמעות מעשית גם כן[4], ואם כן בחברה של היום יש מקום להכיר הסדר של תקנות שמחייב תשלום בגרמא, מכיוון שהחיוב המוסרי בדיני שמים ברור ואין הכפיה בניגוד לרוח התורה, וכן נפסק (שו"ע חו"מ י"ב, ב") כי לפעמים כופין גם על לפנים משורת הדין. מאידך כאשר מדובר בשטחים מובהקים של חושן משפט – חיי המסחר, קניינים וחוזים, ירושות וצוואות ועוד – שעולם הפוסקים מלא מהם, אין סיבה לתור אחר פתרונות חדשים כתקנות למיניהן. היום עולה בכל חריפותה שאלת האינפלציה, אך מי שיתעמק בהלכה ימצא שרב העיסוק בשטח זה, ויש פתרונות למקרים קשים, נזכיר בקצרה כמה נקודות בסוגיא זו:

א.       היתר עיסקה הפך להיות תיקון מקובל ואין לערער עליו.

ב.        חובות של גוף משפטי, כמוסד ציבורי או מדינה, יש אומרים שאין בהם משום ריבית.

ג.         איחור בתשלום של קונה, ניתן לחייב אותו מדין קנס, שכן ריבית הוא תשלום בעד הרווחת זמן, וקנס אינו בגדר זה ובזמן אינפלציה בעל החוב רוצה את ערכו הריאלי של חובו[5]. אם המפגר בתשלומים עושה רווחים בכספי בעל חובו הייתה תקנת קהילות בזמנה שמחייבת לשלם הרווחים לבעל חובו. ובמהרש"ם דן אם תקנה זו נוהגת גם בזמננו, ולא כאן המקום לדון בעניינה של תקנה זו. כתב על כך לאחרונה ד"ר רקובר, בסקירתו "עיכוב כספים שלא כדין"[6]. עיקרה של ריבית הוא בהלוואה, ואילו במכר יש כמה קולות בריבית דרבנן, כן יש רבנים שהתירו ריבית במקרים מסויימים ע"פ תשובת השואל ומשיב.

דוגמאות לתקנות

כאמור, התקנת תקנות והכרה בנוהגים חדשים אינם מן הנמנעות, ונזכיר בקצרה כמה דוגמאות:

עדות נשים – נהגו לשמוע עדותן בדיני נזיקין, במקום שאין אפשרות להזמין עדות מראש[7]. שאלה אחרת היא אם לקבל עדותן כיום מדין "קיבלו עלייהו".

הגנת הדייר – לפי הדין יכול בעה"ב לסלק את הדייר עם תום תקופת השכירות. וכבר נשאל האמרי-יושר (ח"ב סי" קנב) על חוקי הגנת הדייר, לפיהם נשאר הדייר בדירה. והשיב, כיון שזה הסדר שנעשה לטובת חלק הגון בציבור, שלא יזרקו אנשים לרחוב, הוא תקף. ונימק דעתו בכך שאילולא תיקנה זאת הממשלה, היו הרבנים צריכים לתקן זאת, וכי משום שהם תיקנו במקום חכמים יגרע כח החוק?

עו"ד לנתבע – לפי ההלכה התלמודית ממנים מורשה לתובע ולא לנתבע (ירושלמי סנהדרין פ"ב), אם כי כבר התומים (חו"מ קכ"ד סק"א) מביא תקנת הקהילות שהנהיגו כי גם לנתבע זכות לייצוג ע"י עו"ד. ואכן תקנה זו היתה נחוצה עקב ריבוי הסכסוכים, והעובדה שהנתבע יצא מקופח לעומת התובע שיוצג ע"י עו"ד מקצועי. כיום אין ספק שעו"ד נבון, ישר ובעל מידות יכול וצריך להביא תועלת. הוא מסדר טענות הצדדים בצורה הגיונית ומגביל אותם שלא יגזימו ביותר. כמו כן עוזר ומשכנע אותם להסכים להצעות ביה"ד לחתוך ולסיים דיון משפטי. אם הוא ת"ח הוא גם מכין כתבי הטענות כהוגן ומסייע בכך לדיינים.

תקנות בענייני משפחה – יש תקנות בענייני משפחה המובאות בספר של הח" ד"ר פריימן. עוד בזמן האחרון, לפני כשלושים שנה, תיקנה הרבנות לאמץ את השיטה האוסרת ייבום ומצווה על חליצה.

כמו כן תיקנה הרבנות כי אב יחוייב לזון את ילדיו עד גיל 15 שנה (אם כי פרטים שונים בתקנה זו נתונים בויכוח ואין כאן המקום לפורטם). כאמור תוקפן של תקנות הקהל שהן לצורך השעה במסגרות שאינן ישירות נגד ההלכה.

תקנות "מתחשבות" בשינויים חברתיים ?

במידה מסויימת על התקנות להתחשב בשינויים החברתיים, בעיקר כשהן מעידות על שינוי לרעה. כבר על הפרוזבול נאמר שהוא נתקן כי נמנעו העם מלהלוות (גיטין ל"ו ע"א). כשיש ירידה מוסרית יש צורך בדיני עונשין שלא מן הדין. כשרבו הסכסוכים והקטטות האמינו לעדות קרובים ונשים כאמור. התורה דיברה על יהודים נורמליים, ואז אם אירעה פעם גניבה די בתשלום כפל. עם ירידת הדורות התרחקנו מהנורמה של יהודי לפי התורה וגנב כזה דורש "טיפול" נוסף. כיום איננו יהודים נורמליים. המשנה (כריתות פ"ו מ"ג) מספרת על בבא בן בוטא שהקריב כל יום קרבן כי לא יכול לסבול חשש חטא. כיום איננו מתרגשים, לא רק מחטא רגיל אלא אף שפיכת דמים, ומי פילל שעוון שפיכות דמים יהא אורח כה תדיר בחברתנו.

עלינו לחזור ולשנן דברי תפילתנו "השיבה שופטנו כבראשונה ויועצנו כבתחילה, והסר ממנו יגון ואנחה". כשנחזור למשפט התורה, תעלה רמתנו המוסרית, ונס יגון ואנחה.