מלחמה ומוסר^* –מרן הרב אברהם שפירא

א. היחס בין הלכה למוסר

ב. ביטחון במלחמה

ג.   טוהר הנשק בשעת מלחמה

ד.  מעמדה של מלחמת של"ג

א. היחס בין הלכה למוסר

שאלה: מהו היחס בין הלכה למוסר בכלל, ובמלחמה בפרט?

תשובה: ההלכה היא בעלת מסגרת קבועה, ממנה אין לגרוע ועליה אין להוסיף.

על ההלכה נאמר – "יקוב הדין את ההר" (סנהדרין ו" ע"ב) והיא חלה על כל אדם, ובכל מצב שהוא.

לא כן המוסר. לו אין מסגרת נוקשה, ואין הוא משפט השווה לכל. כשנתבע רבה בר בר חנה לדין ע"י נושאי המשאות ששברו את חביותיו (ב"מ פ"ג ע"א) נפסק לו שעליו להשיב להם גלימותיהם משום "למען תלך בדרך טובים". יתר על כן עליו לשלם להם שכרם משום "ואורחות צדיקים תשמור".

חיובי תשלומים אלו אינם שוים לכל, ומופנים בעיקר לטובים ולצדיקים ותלויים במבטו החוקר של הדיין כשהוא רואה מי ומה עומד לפניו[1].

הנורמות המוסריות תלויות איפוא במדרגתו של האדם הנתבע לקיימן. ככל שמדרגתו גבוהה יותר, הרי אמות המדה של המוסר לגביו הן דקדקניות יותר.

יתר על כן: מסתבר שמדרגתו של האדם הנדרש לדקדק בקיום מצוות המוסר חייבת להיות ידועה לציבור הרחב, ורק אז הופכת הדרישה ממנו לעשות לפנים משורת הדין להיות דין (ומעשה היה כשבא הרידב"ז לביקור בארץ, טרח ה"ר יצחק בלזר, מגדולי בעלי המוסר, לעלות על עגלה על מנת לצאת לקראת האורח. תמהה אשתו הרבנית על טרחתו וטענה שהאורח הוא שצריך לבוא לשחר את פניו של הגדול שבעיר. מיד שב ר" איצל"ה על עקבותיו ועימו שני מלוויו, ושאל את אשתו לענות לו במפגיע: האם את חושבת כי צדיק אני אם לאו. אם תכריזי בפני מלווי כי צדיק אני, הרי שפירסום זה יחייבני לנהוג לפנים משורת הדין, לוותר על כבודי ולצאת לקראת האורח החשוב. רק אם תודי שאינני צדיק, אז אצטרך לנהוג על פי המנהג, ולהמתין פה בביתי לאורח).

התביעות המוסריות נקבעות גם על פי הנושא שבו הן אמורות להתבצע. הטענה כלפי דוד המלך "כי איש מלחמות אתה ודמים שפכת" (דברי הימים א" כ"ח, ג") איננה אלא כלפי בניין המקדש. לבניין מקום השכינה לא ראוי אפילו הכסף והזהב שנאסף על ידי דוד המלך שנלחם מלחמות ישראל מפני שלא פרנס בהם עניים בימי רעבון. אבל חלילה אין זו טענה כלפי דוד שלא נהג כהלכה, אדרבא, לו היה מתרשל בניהול המלחמות היה עושה מלאכת ד’’ רמיה. רק בנושא המקדש נדרשת הכנה מיוחדת עד שהשתתפות במלחמה – ולו מלחמת מצווה – נחשבת לפגם.

שאלה: האם אפשר להבין מכאן שאין להלכה הצרופה מאומה עם המוסר, ויתכן שתהיה הלכה שקיומה אינו תואם את המוסר?

תשובה: חלילה לנו מלומר כך. אמנם מוסר אינו תמיד הלכה, אבל הלכה היא היא מוסר. עלינו להתרגל לכך שההלכה היא הטבע, היא המציאות והיא דרך החיים הנדרשת מאיתנו והמתאימה לנו יותר מכל. והרי עוד סיפור. מספרים על הג"ר אברהם מצ"כנוב שהתרעם כששמע מפי נכדו שהמרק בצלחתו הוא חם, ואינו ניתן לאכילה עדיין. הכיצד, תמה הרבי, הרי כלי שני אינו מבשל? ועוד מסופר עליו שהיה מקפיד ביותר על שמירת מצה מעת הקצירה, ואף היה מלווה את עגלת התבואה הרתומה לסוס בדרכה מן השדה אל האסם כשהוא אוחז בעגלה בידו. פעם אירע שנאלץ להרפות מהעגלה כיון ששלולית מים חסמה את דרכו. כשהגיעה התבואה לביתו הודיע שהוא לא יאכל השנה מהמצה שתיאפה מחיטים אלו, כי הוא יודע שלא הייתה שמורה כל הזמן. כיצד איפוא נקיים את מצוות המצה השנה, נשאל על ידי בנו. אקנה מהחנווני, ענה הרב. תמה הבן: וכי טובה מצתו של החנווני מהמצה שתיאפה מן התבואה ששמרת כל כך, ורק לשעה קלה נאלצת להניח לעגלה המובילה אותה? טובה ואף עדיפה – ענה האב – שהרי עד אחד נאמן באיסורים. עדותו של החנווני על כשרותה של מצתו מתקבלת על פי דין. דין זה עושה את מצתו לכשרה יותר מן המצה, שאני יודע שיש בה פגם.

כשמתחנכים לחשוב על ההלכה כעל דרך חיים יחידה והכרחית, הרי שאין ולא יכולה להיות כל סתירה בין הלכה לבין מוסר, שכן ההלכה היא הקובעת מוסר מה הוא, כשם שהיא קובעת את המציאות בכללה. הקב"ה הסתכל באורייתא וברא עלמא.

שאלה: האם נבין מכאן שבשעת קיומה של הלכה אין אפילו מקום להרהורים ולהתלבטויות של מוסר? האם יכולה הייתה להיות איזו תביעה משאול המלך אילו רק היה מקיים את ה"ירב בנחל" (שמואל א" ט"ו ה") ללא כל הסקת מסקנות מעשיות, ועל אף התלבטותו היה מכה בעמלק כפי שנדרש ממנו?

תשובה: טענה על שאול אולי לא הייתה, אולם שלימות בעבודת הבורא לא הייתה גם כן. לאדם השלם צריך שיהיה ביטחון מלא שדרישות ההלכה הן מחוייבות המציאות. מבחינה זו, שאול היה חסר. כאשר הוא מעלה את העולה קודם שבא שמואל (שם י"ג ט"), הרי זה משום שלא הגיע למדרגה שיכיר שאם הנביא דרש ממנו "שבעת ימים תוחל עד בואי אליך" (שם י" ח") הרי שזוהי דרישת המציאות. אין ספק שאילו כמפקד המלחמה היה יודע שעליו להמתין לגשם כדי לפתוח במלחמה, משום שבכוח הגשם לעכב את מרכבות האויב, היה ממתין ביודעו שזוהי דרישת מציאותית. לעומתו דוד המלך ידע לצפות עד שישמע את קול הצעדה בראשי הבכאים (שמואל ב" ה", כ"ד-כ"ה).

ב. ביטחון במלחמה

שאלה: אם נגענו בשאלת הביטחון, מה משמעות הביטחון בד’’ בשעת מלחמה?

תשובה: בנקודה זו של בטחון ואמונה חייב כל אחד לעבוד על עצמו ולהשתכלל. כללית, יש לכל אחד לבטוח כי ד’’ מתהלך בקרבנו, וכטוב בעיניו יעשה, כדברי יואב – "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו, וד’’ יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב" י", ב"). אמנם בנפש החיים מצינו שמי שבטוח שלא ינזק אכן לא יוזק, אולם לכך צריך ביטחון מלא, ולביטחון מלא לא כל אחד זוכה. מספרים על הרב ישראל מסלנט זצ"ל שלאחר שדרש על מידת הביטחון, ולימד את קהל שומעי לקחו שמי שבוטח בד’’ שממנו תבוא לו פרנסתו אין לו מקום לדאגה כלל, באה אליו אשת אחד מבעלי הבתים בטענה שמתוך דבריו למד בעלה שאינו צריך עוד ליגע ולעמול, שהרי בטוח הוא שכרטיס הגורל שרכש לעצמו יזכה אותו בפרס הגדול של מאה אלף רובל. רבי ישראל הצהיר שאין הוא חוזר בו, ולו במלה אחת ממה שאמר, ועל כן מבקש הוא מבעלה שימכור לו את הכרטיס בתשעים אלף רובל. הבעל נתרצה, אך אז גער בו רבי ישראל: הזהו הביטחון אשר בטחת? האתה מוכן להפסיד עשרת אלפי הרובל בשביל תשעים אלף? זהו סימן שאין לך ביטחון גמור, אלא דיבורים מן הפה ולחוץ בלבד.

ג. טוהר הנשק בשעת מלחמה

שאלה: מה דינה של אוכלוסיית אויב אזרחית בעת מלחמה, האם יש מצד הדין היתר לפגוע בה על מנת למנוע פגיעה אפשרית בחיילי ישראל?

תשובה: כל עוד אין סכנה ממשית לחיילינו אין היתר לפגוע בנפש ואף לא ברכוש. אולם כאשר הסכנה היא מוחשית, הרי שיש לזכור שעל כף המאזניים אין עומדת רק היחידה הלוחמת מול האוכלוסייה האזרחית. איבודה של יחידה אחת או חלק ממנה עלול לפגוע במערכת המלחמה כולה. על כן כאשר נדרש וכאשר הסכנה גלויה לעין, אין מקום למדוד את מספר החיילים שלנו העלולים חלילה להיפגע כנגד מספר אזרחי מדינת האויב משונאי ישראל, שעלולים לשלם את מחיר המלחמה. יש בזה הלכה ברורה ברמב"ם בהלכות מלחמה וחייבין להציל את חייו של כל חייל יהודי.

שאלה: האם יש להבין מכאן שאכן לא נהגנו כהוגן כאשר איפשרנו – ואולי רק העלמנו עין – לנוצרים בלבנון לבצע את טבח סברה ושתילה?

תשובה: מעשה סברה ושתילה שייך אכן לנורמות המוסריות. אין כל מקום להשוואה עם דיני עגלה ערופה. דיני עגלה ערופה הינם הלכה צרופה, וממנה כאמור אין לזוז, ואין לסטות. בתור הלכה לא חלים דיני עגלה ערופה על המקרה הנידון. השאלה היא אם היה כאן מעין גדר של גרמא בדיני נפשות. אם ראשי הצבא לא ידעו טיבם של הפלנגות, וחשבו בתום לב שהם חיילים בעלי משמעת, אין הקולר תלוי בהם. לא לנו לשפוט על גרמא בתום לב, וחשבונם כלפי שמיא אינו עניין לנו. אך אם אכן חשדו כי מדובר באנשים בלתי ממושמעים, בעלי כוונות רעות, אכן יש כאן בעיה מוסרית חמורה ואין להכניס קבוצת רוצחים לשכונות שגרים בהן נשים וטף חסרי מגן. מי שמכניס הוא שותף בגרמא לרצח, ומי שמחפה עושה מעשה לא מוסרי. כאמור כשדנים בנורמות מוסריות שונות הרי בזה אין הכל שווים. אינו דומה טוב וצדיק לאדם רגיל מן מהשורה. אי אפשר לפסול לחלוטין אדם שלא פעל במקרה זה על פי דרישות מוסר גבוהות ביותר.

ד. מעמדה של מלחמת של"ג

שאלה: מהו מעמדה של מלחמת שלום הגליל בהלכה, האם הייתה זו מלחמת מצווה?

תשובה: מלחמת מצווה בוודאי, וזאת משתי פנים, הראשית והאחרית. הראשית – מרגע שהממשלה החליטה שיש צורך חיוני לצאת למלחמה, כדי להגן על ישראל מיד צר, הפכה המלחמה להיות מלחמת מצווה. הרי לא מדובר בממשלה המזלזלת חלילה בחיי חיילים המסתכנים בקרב. והאחרית – רק לאחר שוך הקרבות נוכחנו לדעת שלבנון הייתה מדינה מלאה מרצחים ונשק המיועד נגדנו, ורק מלחמה בהם הצילה אותנו ממזימותיהם. מדינת אש"ף התפוררה, אמנם היה לנו מחיר כבד של קרבנות אך זהו דבר שלא ניתן לחזותו מראש. הוא גם אינו תלוי רק בהחלטת הצבא והממשלה. רק כשעם ישראל ראוי היה לכך, התקיים בנו "ולא נפקד ממנו איש" (במדבר ל"א, מ"ט) וכבר דן בזה הרמב"ן, ואכמ"ל.

בכלל, כל מלחמה להגנה על הארץ ולביסוס כיבושה היא בכלל מלחמת מצווה, מצוות כיבוש ארץ ישראל. מוזר הוא שיש בימינו מי שטוען ש"עלה רש" שנאמר בפרשת דברים (דברים א", כ"א) אינה מצווה לדורות אלא לשעתה בלבד, וזאת בניגוד למה שכתב הרמב"ן (הוספות לסהמ"צ מצות עשה ד"), ומאידך גיסא הופך את "אל תתגרו בם" שנאמר באותה פרשה (דברים ב", ה") למצווה לדורות וכלפי כל העמים, בעוד שבמקורה זוהי הוראת שעה למשה בלבד ואך ורק כלפי בני עשו.

אין רצון ואף לא יכולת לקבוע האם כל צעד וכל מעשה שנעשה במסגרת מלחמת של"ג היה צעד מחוכם, הכרחי ומוצדק. נכון שבעת מלחמה נאלצים להרוג ולהרוס כאשר יש צורך להתקדם. אז יש לדבר צידוק מוחלט. אך לא תמיד ברור אם באמת יש צורך להתקדם. במלחמה האחרונה ידוע על כמה מקרים שבהם היה ויכוח על כך, וכשאין צורך להתקדם קדימה הרי שאין להרוג ולהרוס. כללית, עלינו להניח כי הממשלה עושה את הדברים מתוך שיקול דעת וזהירות.