מעלת התורה

מעלת התורה
ר´ אבישי גרוסר, שיעורים



מעלת התורה – ר” אבישי גרוסר

 

“אמר ריב”ל בכל יום ויום בת קול ויוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף שנא” “נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם” ואומר “והלחת מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלחות” אל תקרי “חרות” אלא “חרות” שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה שנא” “וממתנה נחליאל ומנחליאל במות”.(אבות פרק ו” משנה ב”)

 

 

 

 

בעיוננו במשנה זו מתעוררות כמה שאלות:

 

ראשית – זהותו של בעל המאמר הוא רבי יהושע בן-לוי. ריב”ל הוא אמורא, תלמידו של רבי. מה הקשר בין אומר המאמר למאמרו, ואיך אמורא נכנס למשנה? הרי ידועים דברי הירושלמי בשבת פרק א” הלכה ב” (מצאתי בפרויקט השו”ת) “גידול אמר: כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדו”.

 

שנית – למה דווקא בכל יום ויום ולא בכל שעה או בכל רגע, הרי בכל רגע יש לעסוק בתורה? למה מכונה המקום “הר חורב” ולא הר סיני כרגיל? למה המשנה כותבת “מכרזת ואומרת” הרי יש כאן כפילות מסוימת? למה משתמשת המשנה בביטוי “עוסק” ולא לומד? מה הראיה מהפס” “נזם זהב” וכו”? מאי “ואומר”? מה הסמך לדרשה “אל תקרי חרות”? למה בסוף מופיע “עוסק בתלמוד תורה”? מה הראיה והקשר לפס” “ומנחליאל במות”? ננסה לענות על שאלות אלו בעזרת המפרשים.

 

            רבי יהושע בן לוי – י”א שהיו שנים כאלו (עיין בספר תולדות התנאים והאמוראים לרבו של הרוקח), אחד תנא, ואחד אמורא. לכן, מוזכר השם ריב”ל במשנה (כאן ובמשנה האחרונה בש”ס). אך י”א שהיה רק אחד ומכיון שהיה בדור הראשון של האמוראים שולבו דבריו במשנה אף לאחר חתימתה.

 

            המהר”ל ב”דרך החיים” מסביר ש”בת קול” שייכת למדת הדין. לכן, דווקא ה”בת קול” היא זאת שמכרזת ואומרת. כמו-כן הוא מסביר את השם “חורב” = מדבר, מקום שבו שלטת מדת הדין.

 

            את הביטוי “עוסק” מכירים אנו מברכת התורה. המהר”ל מסתפק בכמה מקומות בהסברו של ביטוי זה: מהרהר או דווקא מדבר. הט”ז באו”ח סימן מ”ח ס”ק א” כותב שעוסק הכוונה למרבה ללמוד ולהעמיק.

           

            את הראיה מהפס” נזם זהב מסביר ה”מדרש שמואל” (הודפס במשניות ע”ג פירושים) שהמשל הוא לנשמה (או לשכל לפי המהר”ל) הנתונה בגוף ואם משתמשים בה רק לגשמיות (=חזיר הבהמה הגשמית ביותר שאינה עזה כנמר קלה כצבי וכו” – מהר”ל) ה”ז כנזם זהב באף חזיר. לא עוד אלא שמאבד את חירותו (הגשמית לפי ה”מדרש שמואל” או הרוחנית לפי הרב זצ”ל בעולת ראיה ב” בעניין חירותנו וביעור חמץ).

 

            הראיה מהפס” אל תקרי חרות וכו” מוסברת בזה שהפס” נקט “חרות על” ולא “חרות ב” (מדרש שמואל) ולפי המהר”ל הרמז לאותיות שעמדו בנס, בחירות מהעוה”ז.

 

 

            אך, ראיתי בספרו של מרן הגרימ”ח (הגאון הרב יעקב משה חרל”פ) בספרו “מסביב למסכת אבות” שהסביר בטוב טעם משנה זו, ותרץ בהסברו רבות מקושיותינו. מרן הראי”ה זצוק”ל, באיגרת ש”א המפורסמת, כתב לבחור שהתקשה בלימודו על ערך לימוד התורה בהיותה מעלה את כל העולם. הגרימ”ח מיישם רעיון זה במשנתנו. כל מי שאינו עוסק בתורה דהיינו לומד תורה מתוך הבנה שהוא מחזיק את כל העולמות (וידוע הערתו של מרן רה”י שליט”א מרב ששת שאמר “לך קראי לך תנאי” והגמרא מתרצת “כי עביד איניש אדעתא דנפשיה קא עביד” מסכת פסחים דף ס”ח עמ” ב”), ה”ז “נזם זהב” = לימוד תורה, “באף חזיר” (חומריות כדלעיל). אדם זה שקוע בחומריות ולא מסוגל להתעלות ללמוד תורה למטרות נעלות (ויעוין בספרו של  הגרצי”ה זצוק”ל אור לנתיבתי סימן ב” – שמעתי בשעורי הרב חיים שטיינר שליט”א).

 

שקוע הוא בתועלתו הפרטית של ידיעה לעצמו. ובת קול יוצאת מהר חורב – שיצא ממנו חורבן לעכו”ם, שבלי ישראל העוסקים בתורה העולם היה חרב.

 

לפי”ז ניתן להסביר את דבר השנות בת הקול יום יום שהרי הקב”ה מחדש בכל יום מעשה בראשית, אם כן כל יום צריך שישראל ילמדו תורה להחזיק את העולם. ועפי”ז יבואר גם שם בעל המאמר. על ריב”ל (אם נאמר שהיה אחד) מסופר במכות י”א ע”א שכאשר טרף אריה אדם במרחק ג” פרסאות לא נראה אליו אליהו ג” ימים. מכאן אולי הודגש לריב”ל את ענינה של תורה ותפילה של הצדיקים, המחזיקה את העולם.

 

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *