נר איש וביתו
שונה מצות נר חנוכה ממצוות אחרות, שהן או מצוות הגוף או מצוות הצבור. אדם מישראל, כל אדם מישראל, מצווה להניח תפילין, לשמור את השבת ומצוות דומות. לכנסת ישראל בתור צבור יש מצוות מיוחדות משלה, כגון בנין בית המקדש. והנה מצוה זו של נר חנוכה מופיעה כמין יוצא דופן, לא מצות הפרט, אף לא מצות הכלל, אלא מצות המשפחה – איש וביתו (שבת כ"א ב).
כי אכן הנס נתגלה בעובדה הזאת של הכוח שהתגבש בתוך יחידה משפחתית – יוחנן כהן גדול ובניו, מרים או חנה ושבעת בניה, החסידים הם ומשפחותיהם. נתחדש מושג מיוחד, לא של עם ולא של מדינה אלא של "בית ישראל".
כי מדינה עצמאית לא היתה מאז חורבן הבית הראשון. הקמת הבית השני היתה תחת שלטון מלכי נכר, וכן התמיד הדבר עד אנטיוכוס. לא בתור מדינה, ולא במלחמה של עם, ויהי זה עם קטן, נפגשנו באותה שעה עם השונא, אלא בתור משפחות.
ומכיון שלא היה כאן לכוד מדיני, הפך הדבר למצב של התפוררות. הרבה הרבה בחרו בדרך הקלה ביותר של ויתור על ערכים עצמאיים, ויתור על דיני ישראל והויתינו המיוחדת. אילולא היה נס זה של גיבוש של בנים ובנות מסביב לאבות המשפחה, אילולא הפלא הגדול, שבתוך בלבול המוחות והחושך אשר הספיקה היוונות להפיץ בשכבות נרחבות עדיין עישן במסתר נרנו הישן ובנים התלכדו עם אבות ונענו לקריאה: "מי לה" אלי", כי אז גם שריד ופליט לא היה נשאר משונאיהם של ישראל.
כנגד אותה תקופה אולי נאמר: "יוסף ה" עליכם, עליכם ועל בניכם" (תהלים קט"ו יג), "…יברך את בית ישראל, יברך את בית אהרן, יראי ה" הקטנים עם הגדולים" (שם יב).
ומאז נתחדשה ההלכה, שבכל מקום בו יש בית יהודי, שם יש ערובה להמשכיות.
באו בית שמאי ואמרו: "פוחת והולך" (שבת כ"א ב). כן, זהו הנס, שלא בהקמת העצמאות, שאכן לא החזיקה מעמד אלא מאתיים שנה בלבד, אלא בגיבוש הכח בתור תא משפחתי שמהוה תא מושלם שיכול להתקיים בצורה עצמאית.
אומרים בית הלל: אמנם נכון, אולם המגמה היא שיהיה "מוסיף והולך" (שם). אכן בצמצום בתא המשפחתי יש קיום לשעת דחק, אולם אין להסתפק בזה. על כן מדליקים על פתח ביתו מבחוץ.
הנרות הללו קודש הם
תש"ד
"הנרות הללו אנו מדליקים". בעולם של קידמה והתפתחות, אשר המאור החשמלי נחשב כבר על התגליות המיושנות, אנו עדיין מעלים את הנרות הללו, כלפני אלפים שנה. ומאידך, בעולם שהוא כל כך אפל, במציאות איומה כזו המחשיפה לעינינו את החיה האנושית במערומיה, אנו מדליקים נרותינו. כאומרים: הבה וננסה אנו בנרותינו הדלים לעשות את אשר לא עשו המאורות הגדולים. והשאלה היא, מהי הסגולה של הנרות הקטנים הללו כי ניחל להם, כי נקוה שהם הם יאירו את חשכת הימים? מהו ההבדל האיכותי, מה הם הכוחות הגנוזים בהם, כי נעדיף אותם על הנרות הגדולים? כי יעשו והצליחו את אשר עשו ולא הצליחו הגדולים?
התשובה היא כנראה בזה ש"הנרות הללו קודש הם". אולם מה זו קדושה? מהו האופייני שבה? אף בזה המזמור שלנו נותן לנו את התשובה – "ואין לנו רשות להשתמש בהם".
נרות ישנם הרבה, אף הישגי הגויים הישגים הם, "אם יאמר לך אדם יש חכמה באדום תאמין" (איכ"ר ב"), אולם נרות חול הם. ובו בזמן שעל נרות הקודש אנו אומרים: "ואין לנו רשות להשתמש בהן", הרי באלה של חול, עיקר תפקידם הוא בשימושם, בתועלתם, במדת ההנאה שהם מביאים לנו. התפתחות המדע הביאה לנו אפשרות של מציאת הנאה ונוחיות במדה הרבה יותר קלה ממה שהיה לפנים. כמה יגיעות יגעו הראשונים עד שהציתו אש לשפות עליה את הקדירה שלהם, ואנו אין לנו אלא לשפשף בקיסם והנה אש לפנינו.
ודבר זה חיובי הוא ובעל ערך נעלה, "לשבת יצרה". מצוה זו הינה כח דוחף של החיים ובה מוצא העולם את תיקונו. אולם רק במדה מסוימת. מתוך שתפקיד המדע למצוא את הדרך היותר קלה למילוי השפק, הרי אין בכוחו לשנות את המהלך הטבעי של הכיוון הפנימי. הצורך בבגד היה קיים אף אצל אדם במדרגה ראשונית של התפתחות, באו הדורות ושכללו אותו. הצורך בשמחות ושירה אף הוא קיים אצל הפראים, אצלנו הוא נמצא במצב של עליה. אולם מתוך שעיקר תפקידו לספק יותר את ההנאה, הרחיב את המושג הזה, אבל לא שינה את עצם הכיוון, ועל כן נשאר הכיוון כמו שהיה – ומתוך שיצרו של האדם רע מנעוריו, וההתפתחות הזאת לא פגעה בנקודה זו, הרי שניתן ליצרים הללו נשק אדיר ביד. ליצר ההרס וההשתלטות נתוספה גם אפשרות הביצוע, והאדם הפרא בכיוונו ובהשגתו עם אותם מכשירי ביצוע נוראים הם הם שהפכו את העולם לגיא צלמות. לא רק בשבילנו, כי אם גם בשבילם הם. המכשיר נהפך לאויבו של המחזיק בו בעצמו.
"אם יאמר לך אדם יש תורה באדום אל תאמין" (שם). נרות הקודש אנו מדליקים. הנרות שלנו עיקרם בזה, שהם נוגעים לעצם הנקודה הפנימית של המהות האנושית, שהם מופנים לפוצץ את האטום הזה ולשנות מתוך כך את הכיוון של הדברים. נר מצוה – ומצוות לאו ליהנות ניתנו. תפקיד המצוה איננו לתת לנו נוחיות חיים לפי אותן המדות המקובלות, אלא היא נותנת לנו אמת מדה אחרת, מעלה ומרוממת אותנו על המעשים לגובה כזה בהם דברים אלה נראים רק כצעצועי ילדים בעיני המבוגר. ההנאה הגשמית מקבלת את התפקיד של אמצעי, ואמצעי לא מהחשובים ביותר, שבשעת הדחק אפשר להתקיים גם בלעדיו. המושג של חיי עולם מזיז לחזית אחורית שניה ואחרונה בדרגה את חיי השעה, שבכל אופן אין להשוותם אליהם ואין לוותר על הראשון לטובת האחרון. ואת הנרות הללו אנו מדליקים. רק אנו. אין לאחר רשות להדליקם. אנו ורק אנו המסוגלים למסירות נפש אמיתית ללא חשבונות צדדיים.
הנה לפנינו עובדת השעה – קבורת המהפכה הרוסית. כמה כוחות השקיעו בני עמנו במהפכה זו, מה רב דמם אשר מסרו מרצונם למשוח את הגלגלים הללו. והגלגלים עברו עליהם, טחנו אותם, ומאז מצאו להם ענין יותר מעשי לענות בו. הרעיון המהפכני שהניע את הבחור העברי, מסטודנט האוניברסיטה, אשר הקריב את הקריירה שלו למען הרקב בערבות סיביר, ועד לפועל הפשוט על הסדנא בסימטאות הכרכים הגדולים, לא היה שאלת הטבת מצבו הפרטי או הכללי, אלא השלטת הצדק בעולם. הוא ראה את עצמו כאפוטרופוס לסדר עולם, ולבו המתחמץ בקרבו וצעק חמס, תבע גם פעולה.
נרות יש להדליק מבלי כוונת הנאה, אלא מתוך הרגשת נחיצות באור כשהוא לעצמו, לראותו מבלי ליהנות ממנו, ועתים אף בניגוד למה שמכתיב רצון ההנאה הפשוט. זוהי רק סגולת העם האלקי. ועם שאין אנו מקטינים את הערך של נרות חול, שעיקר תכונתם שייכת לאדום, הרי עם זה איננו מתעלמים מהתכונה העיקרית המיוחדת לישראל ורק לישראל.
שני המושגים הללו, של חול ושל קודש זה בצד זה, לא רק שאינם צריכים לסתור זה את זה, אלא צריכים להשלים זה את זה. אין החול בר קיימא כשלעצמו, כשם שצורת הקודש הרווחת הינה זאת המשמשת "ראשית" לחולין, "והעושה כל גרנו תרומה אינה תרומה" (ספרי נשא ה").
האסון מתחיל כשהמושגים מטשטשים והחול מתיימר לתפוס את מקום הקודש, כשעם ישראל מתחיל לשכוח את עיקר מהותו, והנרות הגדולים מסנורים את עיניו עד כדי התעלמות מהתוכן המיוחד של המהות הישראלית ומהתפקיד שלו.
הנס של חנוכה לא ניתן ליכתב (יומא כ"ט א). קשה הדבר למוסרו בכתב. רק הרב מוכרח למסור את מהותם של הדברים לתלמיד. כי על כן הנס, הצורך בו, מעלה בתוכנו מחשבות עגומות ביחס לעצמנו. ""וחושך" זו יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל" (ב"ר ב" ד). הצרה העיקרית היתה, כי האסון לא בא מבחוץ אלא הביאו אותו. בו בזמן שנס פורים ניתן ליכתב, כי הצורר מצא אותנו מלוכדים מבפנים, הרי כאן היה עסק עם גיס חמישי מסוכן ביותר. התפוררות החזית על ידי חוסר אמונה בכוחות העצמיים, על ידי הסתנורות מאורות מתעים, על ידי תפיסה שטחית ובלתי נכונה של מהות התרבות היונית. החשכת העינים, עיני העדה, השכבות העליונות והמכובדות ביותר, ושרק בנס נצלנו מהסכנה של הביטול העצמי הכללי. כי הרי רק נס הוא שקרה לנו, שנמצאה משפחה במודיעין. משפחה, שאילולי שנמצאה מי יודע אם היה שמה נשאר בולט במשפחות הכהנים. ואילולי משפחה זו, הרי מי יודע גם מה שהיה קורה לכל התפתחות האומה בכללה. מחשבה זו, שיכולה לנקר במח כל קורא מן הכתב, דינה באמת להמסר דוקא בדיבור. בגישה קרובה, משכנעת ומעודדת כאחת, המקדישה את התלמיד ומכניסתו אף הוא בברית הקדושה של המעטים היחידים השומרים על שמן הטהרה בכל מחיר. בברית הסבל והתקוה, להלחם, לבנות, ואף לסבול ולחכות.
אף תקופתנו מצטיינת בסנוורים אלה. השכבות הפעילות ביותר באומה אף הן נתפסו להערצת כל דבר זר. מתוך המעטת הערך העצמי, הגררות אחרי הברק החיצוני מוותרים על ערכי דורות. מזדייפים החגים והשבתות מתוך זלזול עצמי, מזדייף אף חג הגבורה והתרוקן מתוכו השם "מכבי", שתכנו העיקרי הוא פירוש של שעבוד של כל כוחות אנוש למטרה עליונה, של ביטול העצמיות כלפי מעלה, מתוך העלאת עצמו למדרגה עילאית של "צמאה לך נפשי".
התוכן העיקרי של החג צריך להיות התיחדות עצמית של קומץ הנאמנים לשם הטהרות משנה, לשם שמירה על הפך הטהור, לשם השבת תוכנם האמתי של החגים והמועדות ושל ימי החול. ואם הננו חיים בתקופה שה"מכבי" מכוון ל"מי כמוך באלמים", נתפלל להתקרבות הזמן בו תשמע ברמה הקריאה הגדולה של המכבים: "מי כמוך באלים ה"".
אנו מצרפים כאן תיאור מיום הכתרתו לרבנות כפר הרואה שהיה בחנוכה. (תודות לרב ישראל שריר על הקבצים).
