ראש הישיבה הרב אברהם שפירא זצ"ל
שיחה לעשרה בטבת (מתוך הספר "מורשה" שיחות למועדים)
– ונמצא הסוד
– ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו
– שינוי הכתב
– הנבואה והחכמה לעתיד לבוא
– סוד ד" ליראיו
"ונמצא הסוד"
בסליחות לעשרה בטבת, מוזכר כי מיתת עזרא הסופר הייתה בתשיעי בטבת, "זועמתי בתשעה בו בכלימה וחפר, חשך מעלי מעיל הוד וצפר, טרוף טורף בו הנותן אמרי שפר, הוא עזרא הסופר", אבל במגילת תענית לא כתבו רבותינו על מה הוא, וז"ל הכלבו (סי" סג ד"ה טבת) "בתשעה בו לא כתבו רבותינו על מה הוא, ונמצא הסוד בו ביום מת עזרא הכהן ונחמיה בן חכליה".
ויש להבין מה המשמעות שלא כתבו רבותינו את הטעם לתענית ביום זה, ומה קרה לבסוף ש"נמצא הסוד" כלשון הכלבו הנ"ל.
"ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו"
בגמ" בסנהדרין (כא, ב) "תניא רבי יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אילמלא קדמו משה. במשה הוא אומר "ומשה עלה אל האלהים", בעזרא הוא אומר "הוא עזרא עלה מבבל", מה עלייה האמור כאן תורה, אף עלייה האמור להלן תורה. במשה הוא אומר "ואתי צוה ד" בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים", בעזרא הוא אומר "כי עזרא הכין לבבו לדרש את תורת ד" ולעשת וללמד בישראל חק ומשפט". ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו נשתנה על ידו הכתב…". ע"י שינוי הכתב נפתח צוהר חדש להבנת התורה בפני אלו שלא היה בידם להבינה, כעין דברי הרא"ש (בפירושו לנדרים לח, א ד"ה פילפולא) "דהיינו הבנה וחריפות והיינו כתבן שלך כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורות האותיות". ומשום כך אמרו חז"ל בסוכה (כ, א), "בתחילה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה". ואף הרמב"ם (הל" תפילה פרק א, ד) מדגיש עניין זה "כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויוון ושאר האומות… נתבלבלה שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה… ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו… וכיוון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר". הדגיש הרמב"ם בצורה מיוחדת את חלקו של עזרא בתקנת י"ח ברכות.
הנה הגמ" דורשת על כוחו הגדול של עזרא עד שראוי היה שתינתן תורה על ידו, מכח מה שנאמר אצל עזרא לשון "עליה", כפי שנאמר גם אצל משה לשון "עליה". עלית משה להר סיני מול עליית עזרא לא"י. ההשוואה הזו לימדה אותנו על כחו של עזרא בנתינת התורה [וכבר עמדנו בשיחות לשבועות על לשון "עליה" השייכת לקניין התורה], והיא עומדת בנוסף לשאר פעולותיו של עזרא בהפצת התורה וקדושתה, מפאת שייכותו לארץ ישראל, וכדברי הגמ" בערכין (לב, ב), שעזרא היתה לו זכותא דארץ ישראל.
"שינוי הכתב"
שינוי הכתב ע"י עזרא הסופר מקורו בפסוק "וכתב לו את משנה התורה הזאת" ודרשו "כתב העשוי להשתנות". היה בשינוי זה בבחינת להגדיל תורה ולהאדירה. בתקופה של התבוללות גדולה, כפי שמעורר עזרא על הנשים הנוכריות בכמה מקומות (עזרא פרק ט-י), בא צורך גדול בגילויה של תורה. כך גם בתרגום ספרי הנביאים שהיה בו גילוי נסתרות כפי שאומרת הגמ" (מגילה ג, א) "יצתה בת קול ואמרה מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם", ולמרות שחז"ל אומרים (שם) שבעת גילוי התרגום נזדעזעה הארץ, אולם צורך השעה והדור גורם לגילויים של דברים נעלמים הנצרכים להנהגת הדור.
עזרא, ע"י שינוי הכתב והגילויים הנלווים אליו, הוא המהוה את הכנת התיקון אל מול תרגום התורה ליונית בח" בטבת בימי תלמי המלך. ""וחושך על פני תהום", "וחושך" זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל" (בראשית רבה פ"ב, ד), ואפשר לומר שהכוונה היא על תרגום התורה על ידם. ""ויתרון האור מן החושך – כשנתהפך הסכלות לחכמה אז נודע יתרון מעלתה, כשנתהפך החושך לאור" (מעלות התורה לר" אברהם אחי הגר"א) "דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשיכה" (זוה"ק ח"ב קפ"ב), וע"כ עזרא הוא המהפך חושך לאור, ומגלה סודה של תורה, וזה הכוונה "ונמצא הסוד", כלשון הכלבו הנ"ל.
שינוי הכתב ע"י עזרא הוצרך דווקא אז מפאת שינוי התקופה, שינויים וירידות של הדור, שהוצרכו לכך. כפי שמבואר בהקדמת הרב זצ"ל לעין אי"ה (עמוד טו-יז) שעזרא הכין את העם לקראת ימי הבית השני, שהיה ידוע שיש אחריה גלות, ועל כן בימי בית שני שהיו הכנה וצבירת כח לקראת ימי הגלות הכין עזרא את העם דרך שינוי הכתב, ויסוד זה שידעו שתבוא גלות אחר עליית עזרא מובא בריטב"א (ר"ה יח, ב) "והטעם לפי שיודעין היו שסוף בית שני זה ליחרב ושיהא גלות זה שאנו בו".
בתקופת עזרא, היה מעבר מהנבואה לחכמה, בתקופה זו נעשתה חתימת כתבי הקודש, והנהגת עם ישראל הייתה רק ע"י החכמים "ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" (אבות א, א). "חכם עדיף מנביא" (בבא בתרא יב, א), החכמה צלחה במקום שהנבואה לא צלחה (זרעונים ב"). העיסוק גם בפרטי ההלכות, חיסן ושמר על דמות התורה, כמו שכתב הגר"א (ביאור הגר"א לסדר עולם, פרק ל ס"ק יב) על דברי המדרש, שמאז שבוטל יצרא דע"ז בטלה הנבואה, "ומכאן ואילך כוף אזנך לשמוע דברי חכמים", כותב הגר"א כי עיקר תפקידם של הנביאים היה ביעור ע"ז, נביאי ישראל לחמו בע"ז, ולאחר שנחלש יצר הע"ז היה צורך בכח אחר המנהיג את כלל ישראל. ובמהר"ל (נצח ישראל, פרק ג) כותב כי חטא ע"ז שהוא חטא שכלי, היה לרום מעלת ישראל, עם העוסק ברוח, ע"כ חטאו בדבר שברוח, ולא בחטאי גשמיות. ומכל מקום התורה והחכמה מחסנת את העם גם במקום שנבואה לא פעלה להשיב את העם.
"הנבואה והחכמה לעתיד לבוא"
הנבואה בא תבוא. לאחר שהתורה תפעל את פעולתה על האומה כולה, ותכשיר אותנו לדרגת הנבואה העתידית, אם כי אין מקום לנבואה בעניין הלכה, כמבואר בהקדמת הרמב"ם למשנה "ודע, שהנבואה לא תועיל בעיון בפירושי התורה ולמידת הדינים בי"ג מדות, אלא מה שיעשה יהושע ופינחס בעניני העיון והדין הוא מה שיעשה רבינא ורב אשי" [וכן הוא בהל" יסודי התורה פרק ט, א]. אולם מצינו שבענייני מקדש, פעלו על פי נביאים, כמבואר בגמ" (זבחים סב, א) "שלשה נביאים עלו עמהן מן הגולה, אחד שהעיד להם על המזבח ועל מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית…" [עיין אגרות הראי"ה ח"א אגרת קג, וח"ב אגרות תסז, תרצ, וגנזי ראיה ד" עמ" 90, בעניין מקומה של הנבואה בדרישת ההלכה].
עזרא עלה לא"י, רק לאחר שהשלים את תלמודו אצל רבו ברוך בן נריה (מגילה טז, ב). תלמיד אצל רבו, המשמש את רבו, הוא בדרגת "גדול שימושה", וללימוד בתקופה זו אין ההיתר של ביטול תורה לקיום מצוה שאינה מתבטלת לגמרי וא"א לעשותה בידי אחרים, כיון שזמן זה הוי פסידא דלא הדר, וא"כ אין כאן קיום של הגדרת הרמב"ם (הל" תלמוד תורה פ"ג, ד) המבטל תורה לצורך מצוה שא"א בידי אחרים "יעשה המצוה ויחזור לתלמודו", ואף שעל המשקל עמדה למול עזרא מצוות בניית המקדש [ועיין בתוספות (כתובות יז, א ד"ה מבטלין) בשם ר"י מקורביל].
שינוי הכתב, ועליה לא"י, הם ההדרכה של עזרא לדורות, וחכם עדיף מנביא, יש לו מעלה דווקא בא"י, ואת הביטוי למעלתו מוצאים חז"ל בעלייתו לא"י, כנביא שאינו מתנבא אלא "בה או בעבורה" כלשון הכוזרי (מאמר ב, יד). ""וזהב הארץ ההיא טוב" מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל" (ויקרא רבה פי"ג, ה).
"סוד ד" ליראיו"
דברי הכלבו ש"ונמצא הסוד" של יום פטירת עזרא הסופר, הוא מכח הזכות של עזרא לגלות מסודות התורה. מציאות הסוד הזו מבטאת את מהלכו של עזרא בהקמת תורה בישראל, ע"י גילוי סודה, וכללו בגילוי הסוד גם את נחמיה שהיה איש ימינו במפעליו. גילוי אין הכוונה רק לנסתרות ולדברי קבלה, אלא את עומק ההבנה לפני ולפנים בדינים ובסברות שבנגלה, כדברי רש"י (שבת פח, ב ד"ה למיימינים) "עסוקים בכל כחם, וטרודים לדעת סודה, כאדם המשתמש ביד ימינו שהיא עיקר", והיינו עומק ההבנה והעיון גם בנגלות התורה. זהו יסוד ביטוי הראב"ד (הל" בית הבחירה פ"ו, יד), "כך נגלה לי מסוד ד" ליראיו", וחזר הראב"ד על כך בהל" מטמאי משכב ומושב (פ"ז, ז) "ברוך ד" אשר גילה סודו ליראיו" [ועיין בהקדמת פירוש הראב"ד למסכת עדויות], ואין הכוונה בהכרח לדבר נבואה, אלא בגדר החכם עדיף מנביא, כי הבנת עומקה של הלכה גם הוא גילוי הסוד, וכלשונו של רש"י במס" סנהדרין (מב, א ד"ה מלחמתה) "מלחמתה של תורה – הוריותיה ולעמוד על בוריה ועל עיקרה, לא כאדם המפולפל ומחודד ובעל סברא ולא למד משניות וברייתות הרבה כי מהיכן יתגלה הסוד…" [ועיין מהר"צ חיות סוטה ד, ב שאף הוא הקשה כן].