"עם ה" חזקו ונתחזקה וקראו אל ה" בחזקה"
שיחה ליום הכיפורים היכל הישיבה, ח" תשרי תשנ"ו
א
הפתיחה של סליחות י"ג מדות הוא פיוט של קדמונים: "עם ה" חזקו ונתחזקה וקראו אל ה" בחזקה". קראו אל ה" בחזקה" מדבר על תשובה. כתוב כאן שיש חיזוק בתשובה וחיזוק בתפילה. וזוהי התעוררות של תחילת הסליחות. הרמב"ן מביא בענין תפילה את הפסוק מספר יונה (פרק ג"): "ויקראו אל אלוקים בחזקה". גם שם ביונה מדובר על תשובה. "בחזקה" התאמצות הנפש. התאמצות של אמת. הרמב"ן (שמות י"ג, ט"ז) כותב: ואין לאל עליון חפץ בתחנונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו. וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו: בריותיך אנחנו. וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל (ירושלמי תענית פ"ב ה"א): "ויקראו אל אלוקים בחזקה" (יונה ג"), מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול…
הרמב"ן מבאר שענין בתי כנסת הוא להתכנס ולהודיע שאנחנו מכירים ומודים: בריותיך אנחנו. זהו יסוד ענין של אמונה. וצדיק באמונתו יחיה.
הגמ" (מכות כ"ד) דנה בענין התרי"ג מצוות, וכיצד, במשך הדורות, הנביאים תמצתו והגדירו את היסודות של תורה, עד שבא חבקוק והעמידן על אחת: "צדיק באמונתו יחיה". ואם כן, פסוק זה של יונה הוא תשובה ואמונה.
"קראו אל ה" בחזקה" הוא מיוחד על תשובה. תשובה היא מלמטה למעלה. זה מתחיל אפילו מרחש של תשובה. רק רחש, שאפילו שאינו יכול להוציא. אפילו פחת מהרהור. הגמ" כבר אומרת שהרהור תשובה מועילה (שמא הרהר בלבו). אבל באמת אפילו רחש שהוא פחות מהרהור היא תשובה. כי מרחש זה מתחיל הקירוב. זה מתחיל מרחש ומגיע עד "שובה ישראל עד ה" אלוקיך". עד כסא הכבוד. יש הרבה תשובות. וברחש זה התחיל, פתיחה. אפילו אם אינו יכול לדבר.
הזכרנו את דברי הירושלמי על דבר התשובה של ישראל במעשה של אליהו בהר הכרמל. תשובה זו היתה רק שאמרו "טוב הדבר אשר דברת" (מלכים ב", יח) – לכאורה אתה צודק. עדיין לא חזרו בתשובה. אבל אם רק מתחילים לפקפק בעבודה זרה שלהם – זו תשובה. זו תשובה נמוכה. אבל כבר קיימת זכות של תשובה. ובגלל התשובה הנמוכה הזאת ירדה אש. בגלל שהיתה התחלה של חשבון הנפש. כל מה שאמרו הוא שנכון איך אני קצת פה וקצת פה, וזה לא בסדר. זה עדיין לא חשבון הנפש ממש, אבל זה תחילה של חשבון נפש.
ועד למעלה. "וזכור את בוראיך". כתוב ברמב"ן שיאמרו: בריותיך אנחנו. זה פסוק בקהלת (י"ב, א"). כשהרמב"ן מדבר על כל מיני דרגות של תשובה הוא אומר זכור את בוראיך. זכור את הבורא עולם. זה חשבון נפש גדול.
הגמ" אומרת (עבודה זרה ד"): ואמר ר" יהושע בן לוי: לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה וכו" והיינו דא"ר יוחנן לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראויין לאותו מעשה וכו", אלא לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד, ואם חטאו ציבור אומרים כלך אצל ציבור.
מה פירוש לא עשו וכו" ולא היה ראוי וכו". הרי חטאו כי היצר התגבר?! אלא פירוש הגמ" הוא שכל יום קיימת התגברות היצר. וכנגד זה ישנה סייעתא דשמיא. ועל זה אומרת הגמ", נכון שהיה יצר הרע, אבל איפה הסייעתא דשמיא? ועונה הגמ" לא עשו ישראל וכו". דהיינו שהיה סילוק של סייעתא דשמיא.
מה היא כוונת הגמ" להורות תשובה ליחיד ולציבור – הרי התשובה קדמה לעולם?! ותשובה אנחנו מוצאים עוד בתחילת הבריאה. אדם הראשון חטא ועשה תשובה. וגם על קין כתוב שעשה תשובה. ויש על כך פסוקים "אם תיטיב שאת וכו"". על כרחך שאין הכוונה להורות שקיימת תשובה. תשובה קיימת גם לנכרי. אלא כאן נתחדש שלא מספיק שיודעים שיש תשובה. יש תורה שלימה כיצד חוזרים בתשובה. איך מכפרים על החטא.
בתיקונים של העגל נוצרו הכלים הגדולים של י"ג מדות של רחמים. ולפני כן יש שתי פרשיות קטנות המדברות על כוח הכפרה (עיי" בכל זה בשיחה על כוח ההכנה של חודש אלול מג" אלול). ודוד המלך חיבר ספר תהלים. כל ספר תהלים זה ספר של תשובה. של הלכות תשובה לכאו"א ולכל מעשה ופעולה.
זו כוונת הגמ". כיון שהתשובה היא כל כך סבוכה ומורכבת, יש תורה שלימה רחבה ומורכבת לכל פעולה ופעולה של תשובה.
ב
גם לאדם הראשון היתה תשובה. "איכה". נכון היתה רק למילה אחת, "איכה", אבל זה היה ההתחלה של תשובה. מה אמר לו הקב"ה ב"איכה"? – איפה אתה. מה אתך. שואלים אותו איפה אתה עומד. ושאלה זו ביסוד התשובה לדורות.
בקין יש עוד יותר מזה "אם תיטיב שאת". אם תעשה תשובה – תתרומם הבשורה הגדולה של תשובה.
"איכה" קיים לכל אדם. זה אחד הדברים הקלים, להתחיל בחשבון נפש. איכה – איפה אתה.
בימים נוראים מתפללים על עצמינו וגם על אחרים ועל הרשעים. רע"א (ליקוטים על ברכות דף י" ע"א) מקשה על מה שאנחנו מתפללים על חוטאים שיחזרו בתשובה (כן הוא מבאר את התפילה "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה". ושם כתב דהוא חיוב גמור להתפלל על הרשעים שיחזרו בתשובה). וקשה, כמו שמקשה המהרש"א שם על מעשה דר"מ וברוריה, הרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.
אפשר להגיד שבעשי"ת יש סייעתא דשמיא לכל באי עולם יותר מכל הימים להתגבר על היצר, "דרשו ה" בהמצאו" – הוא ענין של סייעתא דשמיא. אז גם ה"איכה" הוא בידי שמים, כמו שנאמר לאדם הראשון. ועל זה לא שייך הכל בידי שמים וכו".
ואפשר להגיד דרך אחרת, אע"פ שלא מתפללים על תשובה על אחרים, בעשי"ת ענין התשובה הוא ענין של חיים. אדם לא מתפלל על תשובה כדי לתקן להגיע למדריגות. הוא מתפלל כדי להגיע לחיים. כדי שיזכה לחיים. ועל חיים אפשר להתפלל. כמו שמתפללים על חולה שיהיה בריא ועל כל אדם שיהיה לו טוב. מבקשים שיעשה תשובה כדי לזכות בחיים. כי החיים תלויים בתשובה. ועיין תשובות מעיל צדקה סימן ז" כמה יסודות בענין זה.
זה הפירוש של "קראו לה" בחזקה". הרמב"ן אומר שחזקה זה ענין של תשובה. ותשובה היא להודות "בריותיך אנחנו".
ג
הירושלמי שואל על עצם הדין שבינונים תלויים ועומדים עד יום הכיפורים שקשה, הרי הקב"ה בין כך יודע מה יהיה? ומתרץ הירושלמי: במשפט נשקל "באשר הוא שם". הכוונה היא לדברי ר" יצחק בראש השנה דף ט"ז שהקב"ה דן את ישמעאל באשר הוא שם. זהו אחד היסודות של עומק הדין. רש"י ביאר שם שישמעאל היה חולה והיה בסכנה, והמלאכים קטרגו עליו: בניו עתידים להרוג את בניך. היתכן שאדם זה שבניו יהרגו בני ישראל, באים לעשות לו נס?! בשעת הקטרוג נתגלה לנו משהוא חדש – "באשר הוא שם". לכאורה יש להבין מה החידוש, במדה זו, האם בגלל שנינים שלו יעשו עבירה, הוא יהיה היום חייב? בזה יש את אחד היסודות של דין – כשדנים על חטאים, דנים על תקלות וקלקולים, דנים על שורש, לא רק על המעשים. כשיש שורש של קלקול, יש כבר דין. וכך אמרו המלאכים, אם הנינים של ישמעאל יכולים להיות כל כך אכזריים, מסתמא גם אצלו יש חסרון. וזהו הדין שהיה שם. וההכרעה של הדין היתה, שאז היה רק יום אחד אחר שגורש מביתו של אברהם אבינו. אתמול היה עוד אצל אברהם אבינו. ועל זה אמרו, אין עוד שורש לחטא. הוא עדיין כמו הבני בית של אברהם אבינו. עדיין אין אצלו שום שורש של אכזריות.
זהו עומק הדין. דנים על שורש העבירות. על ריקום העבירות. זה מה שהירושלמי אומר. דנים על שורש של עבירות. רק על "באשר הוא שם". אדם צריך לפחד מה דנים אותו. דנים אותו על כך שיש אצלו שורש של קלקול. על כל העומק. גם אם עדיין אין אצלו חטא. אצל ישמעאל עדיין לא היה. אבל אם היה, באמת לא היה נעשה לו נס.
כל כענין של עשי"ת הוא למען להרבות יראת שמים. "כי עמך הסליחה". אבל "למען תורא". הסליחה קיימת, אבל "למען תורא" מחכים עד יוה"כ. וצריכים לדעת שיראת שמים, אף שזו מדריגה חשובה לכל אדם, אבל לבני תורה, יראת שמים היא חלק מהתורה עצמה. זה לא דבר נוסף. זה צמוד.
אנחנו רואים את זה מנוסח התפילה: "השבינו אבינו לתורתך וקרבינו מלכינו לעבודתיך והחזירנו בתשובה שלימה לפניך". הרמב"ן אומר (תחילת ספר במדבר) בענין הדגלים שתשובה היא תמיד שניה לתורה. ועל כן דגל ראובן (תשובה) היה שני לדגל יהודה (תורה). אך אם כן קשה, מדוע בתפילה תשובה היא שלישית – תורה ועבודה ורק אחר כך תשובה. צריך לומר שעבודה היא ירא"ש, וירא"ש היא חלק מתורה. וחז"ל אמרו שהיראה היא השער לחצר של תורה. וכיון שיראת שמים היא חלק מהתורה לכן תשובה היא לאחר עבודה, שתורה ויראת שמים חד הוא.
זה כל היסוד. חרדת הדין. צריך את כל ענין העשי"ת כדי שתהיה חרדת הדין. אף שעצם המשפט היה יכול להיות גם ללא חרדת הדין. זה ענין של תשובה.חרדת הדין מחייב בטחון. ובטחון הוא המשך של חרדת הדין. רבינו יונה מביא ראיה מהפסוק "לא תירא מהם". כשיש לו פחד יש לו הבטחה מיוחדת שיבטח בה" (ועיי" בזה בשיחה על כוח ההכנה של אלול).
הרמב"ם אומר (פירוש המשניות, פרק ד" דר"ה על המשנה העובר לפני התיבה ביו"ט): …ואמרו ובשעת ההלל לפי שלא היו קורין הלל לא בראש השנה ולא ביום הכיפורים לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד מורא מהשם ויראה ממנו ומברח ומנוס אליו ותשובה ותחנונים ובקשת כפרה וסליחה ובכל אלו הענינים אינו הגון השחוק והשמחה.
חרדת הדין מביאה אותו לקירוב לה". אין לי מקום ללכת אלא אליך. האדם צריך בהגיון להבין אין לי איפה ללכת אלא אל ה". אין לי איפה לברוח אלא אליך. מדובר על אדם שהוא אדם שלם. כשיש לו חרדת הדין אין לו מה לעשות אלא לברוח להרשב"ע, כמו שכותב הרמב"ם.
ד
"שובה ישראל עד ה" אלוקיך" התשובה צריכה להיות עד ה" אלוקיך. כי כשלת בעווניך. הגמ" אומרת שהושע היה ראשון לנבואה. היו הרבה נביאים. וכל מה שנביאים דברו, תמיד דברו על תשובה. אבל היה חידוש אצל הושע כי כל הנבואות עד אז היו בעל פה. הנבואות הראשונות שהתחילו לכתוב היו הושע. וזהו הפירוש "תחילת דבר ה" בהושע". הנבואה התחילה ליכתב. כמו שלנו היה חידוש שצריך לכתוב תורה שבע"פ. כן היה חידוש בימיהם שהנבואות נכתבות. שם באותו דור קרה משהו. הגמ" אומרת במסכת שבת שבאותו דור תמה זכות אבות. התוס" כתבו שם שאמנם זכות אבות תמה, אבל ברית אבות לא תמה. אבל את הזכויות אכלו. אז התחילו לכתוב נבואות.
"עד ה" אלוקיך". ישנם שני פירושים. יש פירוש שאפילו חטא שהגיע עד כסא הכבוד מועילה תשובה. אין חטא שהתשובה אינו מועילה. הדלת תמיד פתוחה. הפירוש השני הוא שאדם יכול להגיע בתשובה להתרומם עד כסא הכבוד. זה מה שכתוב אצל קין, "אם תטיב שאת", ופירש הספורנו אתה מתרומם. לא רק שמתקן את הראשונות אלא מתרומם. זהו ענינו של תשובה שאדם החוזר בתשובה אינו רק מתקן את הראשונות, הוא גם מתרומם למעלה. "אשר נשוי פשע", שמתרומם מהחטא. שמרומם על פשעיו. לא רק שלא יהיה רשע, הכוח של התשובה יכול להפוך להיות צדיק. החסד של תשובה הוא שיכול להפך להיות צדיק והוא יכול להתרומם ביחד עם כל הצדיקים.
הגמ" אומרת שיש ספר בינונים שתלויים ועומדים. יש מחלוקת מהי עבודות הבינוני בימים אלו. יש אומרים שתוך עשרה ימים יכול להכריע. הרמב"ם כותב (פ"ג מהל" תשובה) שצריך לעשות תשובה. וכן כתב רבינו חננאל. זכו הכוונה עשו תשובה. הפירוש הוא שהתשובה יכולה למחות את העוונות, ועל כן כבר אינו בינוני. אבל אחרי זה הרמב"ם כותב אע"פ שתשובה תמיד מתקבלת, בעשרת ימי תשובה מתקבלת יותר. וזה על סמך הפסוק "דרשו ה" בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב". אבל הרמב"ם מוסיף: לכן נוהגים להרבות בצדקה ובמעשים טובים. לכאורה זה כבר לא כמו שהרמב"ם אומר שהכל תלוי רק בתשובה. מתחילת דברי הרמב"ם משמע שמעשים טובים אינם מועילים לבינוני, ורק התשובה יכולה להועיל לו. וא"כ קשה, מדוע הרמב"ם מדגיש שיש להרבות במעשים טובים וצדקה בימים אלו.
אבל הרמב"ם שם מדבר על כך שאדם צריך שיראה עצמו כאילו הוא חציו זכאי וחציו חייב. הוא לא מוכרע. זו דרך המחשבה של אדם לחשבון הנפש שלו ולחרדת הדין שלו. איפה אני עומד? – אני ספק. ואני עלול ליפול לגמרי. זו גמ" בקידושין שאדם צריך לחשוב שהוא חצי זכאי וחצי חייב. על כן יש עליו עול גודל. יש עליו חרדת הדין גדול. ושוב כותב הרמב"ם על פי הגמ" בקידושין לא צריך לחשוב שרק הוא חצי זכאי וחצי חייב, אלא כל העולם כולו חצי חייב וחצי זכאי. זה "על כן יאמרו המושלים" – בואו ונעשה חשבונו של עולם. כשהוא עושה מצוה אחת הוא מזכה לא רק את עצמו אלא את כל העולם כולו. ואם ח"ו להיפך – וזה חישובים להלכה שהרי הרמב"ם אינו מביא סתם מחשבות. לעולם וכו" – כך צריך אדם לחשוב.
והרמב"ם מוסיף: ואם זיכה את העולם, על ידי המעשה שלו זיכה את העולם, הוא צדיק יסוד עולם. אין מילים מיותרות ברמב"ם. צדיק יסוד עולם. הרמב"ם אומר כאן יסוד. כל החישובים הם לפי ספרן של צדיקים או ספרן של רשעים. כל החשבונות הם של צדיקים או רשעים.
הריטב"א מביא קושיא מה כל הענין שעשי"ת תלוי ועומד, ויש לבינוני לפחד אם הוא יוכל להכריע. הרי הגמ" בר"ה אומרת שמדת רב חסד שבי"ג מדות היא שה" ית" מטה את הבינוני שחציו זכאי וחציו חייב כלפי חסד. יש כמה שיטות בתירוץ הקושיא. הלח"מ סובר שהמדה הזאת של הכרעה לחסד הוא רק לעתיד לבא, שבעולם הבא אין כבר למתי לחכות. ועל כן צריך להשתמש במידת "רב חסד". אבל כשאדם עדיין חי ויכול לתקן, מחשיבים אותו כבינוני, ולא מכריעים אותו לכף זכות.
ורבינו יונה אומר שאם עושה מצוות אבל אינו עושה תשובה, זה יותר גרוע. כי המצוה הנחוצה היום היא תשובה, שיום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל (עיי" רמב"ם פ"ב מהל" תשובה). וצריך לדעת שזמן תשובה לכל פירושו אפילו לצדיקים. הגם שהם נכתבים לחיים. אבל אף שהם רוב זכויות, עדיין יש להם מיעוט שאינן זכויות. ועל המיעוט הזה צריך גם לעשות תשובה. וזה כלול במילים שיום הכיפורים הוא זמן תשובה לכל. פירוש לכל המעשים של האדם. למרות שהוא נכתב כבר לחיים. ועל זה אומר רבינו יונה שאם בעשרת ימי תשובה יש עליו חובה לעשות תשובה, לא יספיק שיעשה מצוה אחרת. כי אם את המצוה הנחוצה היום לא עשה, זה מונע ממנו להיות זכאי.
אבל הריטב"א אומר נכון שמדת רב חסד יכולה להכריע. אבל בשמים לא ניחא שאדם יחתם כבינוני. בשמים לא רוצים בינונים. בשמים רוצים רק צדיקים. כדאי שיהיה תלוי ועומד עשרה ימים עם חששות ופחדים וחרדת דין כדי שיכריע עצמו בסופו של דבר לכף זכות כצדיק ולא כבינוני. כי יש הבדל גדול בין פרצופו של בינוני ובין פרצופו של צדיק.
וזה הפשט ברמב"ם. לכן הרמב"ם מסיים אדם המזכה את העולם כולו – בזה לבד הוא צדיק יסוד עולם. בעד זה בלבד שהוא הכריע את כל העולם הוא כבר צדיק יסוד עולם. ואם כל הענין הוא להיות בכלל הצדיקים, נכון שיש לעשות כן על ידי תשובה. אבל יש עוד דרך, והיא על ידי ריבוי מעשים טובים שמכריעים את העולם לכף זכות.
אז כל הענינים של תשובה צריכים לדעת שהוא ענין של צדיק. לא מספיק לתקן את הפשע. צריך להתרומם מעל לפשע. התשובה נותנת לאדם את האפשרות להגיע למקומות שלא הגיע קודם. עד כסא הכבוד. מפני שיהיה צדיק. זהו "שובה ישראל". ודוק" ברמב"ם, שבהכרע לרכה כתב שהכריע את עצמו, ואילו בהכרעה לטובה כתב שהכריעה את עצמו ואת העולם כולו.
ה
ועוד נאמר שם בהושע: "כי כשלת בעווניך". זהו אחד מהיסודות של תשובה. שצריך לדעת שהיה כשלון. לא רק שלא עשה מצוות. היה כשלון. שלא תטיל את האחריות על מישהוא אחר. התשתית של תשובה הוא שאדם יש לו את ההכרה "כי כשלת בעווניך". צריך האדם לדעת שלא לטשטש. נכון – החשבון שלי ואני נכשלתי. ואז יכול האדם להתרומם. לא להטיל על אחרים. אלא הוא אחראי על המעשים שלו. לא בגלל שכתוב בשו"ע צריך לומר "אשמנו בגדנו". צריך לדעת שהיה כשלון. ואז יכול לתקן. אם אינו מרגיש בכשלון, אינו יכול לתקן. לא עושים תשובה אגב אורחא, מהיכי תיתי. לכן בזה מתחילה התשובה.
ועוד מדברי הושע: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה"". וידוי זה תהליך של תשובה. הרמב"ם אינו מונה את מצות התשובה. אין מצות לעשות תשובה, כי אין מצוה להיות יותר טוב. ממילא הוא צריך להיות יותר טוב. לפי הרמב"ם זו לא מצות עשה, לא מגיע לו ישר כוח על כך. אין לומר שבגלל שחטא יש לו מצוות. הוא היה צריך להיות טוב גם בין כך. אבל יש מצות להתוודות לפני ה". הוידוי הוא חלק מ"כשלת בעווניך". הוא אומר הכל נכון. אני חטאתי לפניך.
יש יסוד נוסף בוידוי. לא רק מה שהיה בלבו חרטה וקיבל על עצמו לא לחטוא יאמר על ידו בפה. יש יסוד נוסף של עבודת ה" בוידוי. "תן כבוד לה"". כמו שאמר יהושע לעכן. הוא תבע ממנו לתת כבוד לה". כשאדם אומר אני לא צודק, אני חטאתי, והרבש"ע הוא הצודק – זוהי נתינת כבוד לה".
זהו הנאמר בתהלים (נ"): "זובח תודה יכבדני". הגמ" אומרת שאם אדם זובח את היצר שלו הוא מכבד את הקב"ה. זהו היסוד הנוסף של וידוי, כמו שאמר יהושע לעכן – תגיד שאתה לא צודק והקב"ה צודק.
בוידוי של יוה"כ זה ודאי ברור. הלא עבודת היום של יוה"כ הוא וידוי של הכה"ג. הכה"ג ודאי לא משתתף כלל בתהליך של התשובה, שהרי הכה"ג הוא צדיק גמור וגם לא חטא. אבל יש בזה משום כבוד לה". נכון – חטאו ופשעו. היה כשלון. הכה"ג מצדיק את הדין. ואם היינו אומרים שוידוי אינו אלא ביטוי של התשובה שבלבו, מה שייך כל הוידוי של הכה"ג. אבל יש ענין של נתינת כבוד לה". הוא מודה על האמת הזאת שהוא לא צדק וה" צודק.
בעצם אנחנו לומדים כל ענין הוידוי מהקרבנות. בתורה כתוב שנפש כי תחטא צריכה להתודות. מהו התהליך של המביא קרבן – קודם הוא חוזר בתשובה במקומו. ושם הוא חייב להתודות. לאחר זמן, לפעמים יותר משנה, הוא מביא את הקרבן לירושלים. שם כשמקריבי את הקרבן הוא צריך להתודות שוב. אף שהוא כבר התחרט, שהרי אםלא היה חוזר בתשובה הוא לא היה מביא קרבן כלל. ואם הוא כבר התחרט וחזר בתשובה, הוא גם התודה כבר. רואים שהוידוי הראשון שהתודה לא היה מספיק, אם הוא רוצה להתכפר הוא צריך להתודות שוב, כי כדי להתכפר צריך להתודות. והודוי הזה הוא משום "תן כבוד לה"".
וזהו בעצם המקור שביום הכיפורים ישנם חמישה וידויים. מדוע צריך לחזור ולהתודות שוב ושוב על אותן העבירות? – זהו היסוד. וידוי זה ענן של עבודת ה". לתת כבוד לה". לא רק חרטה ועזיבת החטא. כדי להתכפר צריך אדם לתת כבוד לה".
ו
הרמב"ן אומר בשער הגמול שכיון שיסורין מכפרין, כל אדם שיש לו יסורין צריך להתודות. אם אנחנו לומדים מקרבנות שכל פעם שאדם מביא קרבן לכפרה צריך להתודות, כמו כן כשיש זמן כפרה על ידי יסורין צריך להתודות. גם ברמב"ם רואים חידוש. בפ"א הל"א בסוף נוסח וידוי כתב הרמב"ם שכל המאריך בוידויים הרי זה משובח. זה חידוש. הגמ" דנה אם אדם צריך כלל לחזור על הוידוי. ובזה נחלקו שמא זה ככלב השב על קיאו. כי לא צריך להרבות דיבור על חטא. ואף שאנחנו פוסקים לא כך, אלא מותר לחזור ולהתודות, אבל עדיין קשה, מדוע להאריך בוידוי. אבל היסוד הוא שוידוי זה כבוד לה". וכל מה שהוא מספר יותר על תהליך התשובה שלו זה ענין של כבוד ה".
זהו היסוד של הוידויים של יוה"כ. ישנם חמישה ביוה"כ שבהם נותנים כבוד לה". כל העבודה שלנו ביום הכיפורים מבוסס על זה. בפתיחת הסליחות אנחנו מתחילים בגבורות ה". "לך ה" הצדקה ולנו בושת הפנים". "מה אנו ומה חיינו". "למענך אלוקינו עשה ולא לנו". "ראה עמידתינו דלים וריקים". זהו הוידוי. צידוק הדין. הרשב"ע צודק. מה שעשינו זה בושת פנים. מצדיקים את הרשב"ע – ה" צודק ואנחנו לא צודקים.
כל זה בנוי על ענין הברית של י"ג מדות. כל העבודה שלנו בנוי על מדות הרחמים. להכיר בחסד. ברחום וחנון. בארך אפים. ברב חסד ואמת. זה חלק מהברית "על פי הדברים האלה וכו"". בפשטות הפסוקים האלו הם ברית על תורה שבעל פה שנכרתה ביום הכיפורים כשמשה רבינו ירד עם הלוחות השניים. אבל הברית הזאת כוללת גם את מה שהיה קודם, בר"ח אלול כשעלה משה להר בפעם השלישית, ונאמרו לו הענינים של רחום וחנון גם אם אנחנו לא ראויים. בר"ח אלול נודעו המדות. אבל הברית עצמה היתה ביום הכיפורים. וכל העבודה שלנו ביוה"כ בנויה על הברית שנכרתה ביום הכיפורים. וכל מה שאנחנו אומרים "לך ה" הצדקה", אלמלא היה ענין של ברית של חסד, לא היה מגיע לנו, ולא היינו יכולים להתקיים.
זהו "קחו עמכם דברים". לדבר על כבוד ה". לדבר על כך שיש לנו ברית. שלמרות שלנו בושת הפנים, לך ה" הצדקה.
הנבואה הראשונה המדברת על תשובה היא "שובה ישראל עד ה" אלוקיך". ועל סמך הנבואה הזאת אנחנו קוראים את ההפטרה הזו בשבת של עשי"ת. יש עוד הפטרה. ולמעשה ההכרעה איזו הפטרה לקרוא תלויה במנהגים. "מי אל כמוך נושא עוון ועובר על פשע לשארית נחלתו… כי חפץ חסד הוא…" (מיכה ז"). אנחנו נוהגים לדחות את ההפטרה הזאת ליום הכיפורים. במנחה אומרים את הי"ג מדות של מיכה. אבל המנהג הקדמון הוא שהיו אומרים פסוקים אלו ביחד עם "שובה ישראל".
"במי אל כמוך" מוזכרים כל הי"ג מדות. כל עבודת הסליחות בנוי על י"ג מדות. ועל כן בעשרת ימי תשובה היה מנהג לומר את ההפטרה הזאת של י"ג מדות. הרמ"ק כתב ספר תומר דבורה שכולו מונח על הפסוקים האלו של י"ג מדות של ספר מיכה. הספר הוא ספר מוסר. רוב ספרי מוסר הם תוכחה גדולה. בקלם היו לומדים מוסר כל יום. ומוסר זה לקחת אל הלב. ויש צער ועגמת נפש גדולה. זה נוגע ללב. אבל היתה בעיה – מה עושים בשבת, בשבת עגמת נפש ודאי אסורה? גם בשבת למדו מוסר בקלם, אבל למדו ספר תומר דבורה. שם מדברים רק על גדלות ה". ומה שאדם יכול להגיע, כשהוא דבק במדותיו של הקב"ה – מה הוא רחום וכו". זהו מסר לא כבד, לא מקבלים מזה עגמת נפש, זהו מוסר מרומם יותר.
זה שייך לעשרת ימי תשובה. יש דין כפרה מיוחדת. הרי מחפשים עצות, איך אפשר לזכות ביום הדין. הדרך הפשוטה היא לעשות תשובה. אבל ישנה עוד דרך. הגמ" בראש השנה (דף י"ז): כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו. גם זו עצה טובה. תשובה זו עבודה קשה. עם כל מה שנקל, זה עדיין קשה. אבל ישנה עצה. להעביר על המדות. אדם צריך להשתדל לתקן את המדות שלו. להעביר על המדות. לכן זו עצה מיוחדת לעשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. כדי שנוכל לזכות בדין. יש מין כפרה כזאת שלא כל כך נוגע ללב. מעביר על מדותיו זה מתאים אפילו לאנשים שאינם במדריגה כל כך גדולה. ועל כן בהפטרה של שבת תשובה היו קוראים מדות אלו. כדי שהאדם ידע להתדבק בהן.
מהשמים יזכו אותנו להחתם לחיים טובים, בדרך של תשובה ובדרך של תיקון מדות, ומהשמים יזכו אותנו לחיים טובים ביחד עם כלל ישראל. אמן.
