פניני געשמאק לחודש אלול
אלול תמיד היה עבורי מקור ללחץ ולבלבול. מצד אחד, כולם מדברים על אימת הדין, חשבון נפש ותשובה (שהדיבור עליהם תמיד יותר קל מה"למעשה"). בכלל, האוירה היא מאוד מלחיצה כאשר זעקת המשגיח – "א-ל-ו-ו-ו-ל" מפוצצת בראשי ההרים וגורמת אפילו לדגים שבים להתמלא חרדה. נ"ל שהרבה פעמים מרגישים שהיה עדיף לדחות את אלול בכמה שבועות…
מצד שני כשמעיינים בספרי החסידות רואים גישה כמעט הפוכה מזו לגמרי. בעל התניא (בלקוטי תורה) מגדיר את אלול בתור הזמן של התעוררות י"ג מידות של רחמים- הארה עליונה מאוד שלא יכולה להתגלות במשך כל השנה כולה. ההארה באלול כ"כ גדולה עד שהוא שואל "איך ייתכן שלא קבעו את כל אלול כיו"ט?". יותר מכך.במקום אחר הוא מדגיש הרבה שבאלול המלך יוצא לשדה ומקבל כל אחד ואחד בסבר פנים יפות וממלא את בקשותיהם.
וכאן הבן שואל: רבונו של עולם מה הולך פה? האם אלול זה זמן של התגלות הרחמים, או התגלות של דין?האם אלול זה יו"ט ואני צריך לשמוח או שזה זמן של בחינה דקדקנית ואני צריך לתת קרעכץ? (אנחה, לצעירים שבינינו…)
לא נשאיר אתכם במתח, ונקדים שבאמת הגישה ראשונה החיצונית נובעת מתוך הגישה הפנימית יותר,אבל איך?
נקח דוגמא מהתפילה. הזוהר (בתוספת כרך ג" שו:) אומר על הפסוק "ויחלום והנה סולם וגו"" "סולם דא צלותא", ומסבירים שבסולם הזה יש ארבע שליבות- ארבעה חלקיס של התפילה שמכוונים כנגד ארבעת העולמות אבי"ע, כאשר השליבה העליונה ביותר, היא תפילת העמידה, מכוונת כנגד עולם האצילות. ומה אנחנו מבקשים כאשר אנחנו כ"כ קרובים לאלוקות? סלח לנו. האם לא היה יותר הגיוני לבקש סליחה לפני שהתחלנו לבקש את כל צרכינו?
ההסבר הוא כזה: באמת צריך להקדים תשובה לתפילה, אבל כשאנחנו עולים ומתקרבים לאלוקות פתאום אנחנו שמים לב לכל מיני פגמים קטנים ופחיתויות דקות שבכלל לא ראינו אותם כשהיינו רחוקים, ועליהם אנחנו מבקשים סליחה בתוך שמונה עשרה.
ועכשיו נחזור לענינינו. באלול הקב"ה יורד אלינו ומאיר עלינו הארה עצומה- הארת י"ג מידות הרחמים, ובעת הזרחת אור ה" עלינו אנחנו מגלים כמה טעינו, כמה פספסנו את המטרה וכמה חוסר התאמה היה בין רצוננו לרצון ה", וממילא זה מעורר אותנו להתחרט על חטאינו ולשוב בתשובה שלימה. אלול הוא אכן זמן מאוד רציני, אבל הרצינות הזו נובעת רק מתוך הקרבה העצומה שיש בינינו ובין רבש"ע.
אבל עדין יש משהו שמפריע, הרי אי אפשר להכחיש את כל הדיבורים על אימת הדין, הבדיקה המדוקדקת של בי"ד של מעלה אחר כל מעשינו והעונשים הקשורים לזה…
כדי להסביר את זה, נדמה לעצמינו מקרה כזה: יהודי חוזר לביתו בערב ואומר לאשתו השמחה "ערב טוב" בנימה מרוגזת. הדבר הזה כ"כ פוגע בה, שברגע אחד מצב רוחה השתנה עד לכדי משהו בין כעס לדיכאון. אכן סיפור עצוב.
עכשיו נתבונן קצת. למה זה כ"כ מפריע לה?
הענין הוא כזה: בעלה הוא הדבר החשוב לה מכל . החשיבות שהיא מייחסת לבעלה מעצימה עליה את ההשפעה של כל התבטאות שלו, ובגלל זה, כל יחס שלילי, כמה קטן שלא יהיה, כואב לה ביותר.
הדימוי הוא ברור. תמיד ממשילים את הקשר בינינו לרבש"ע לקשר בין איש לאשתו, וכך גם בנידון דידן. אנחנו פשוט לא מבינים כמה אנחנו, ומתוך כך, כל מעשה ומעשה שלנו חשובים להקב"ה, ובגלל זה אנחנו חוטאים. עיקר הענין של הדגשת הדין הוא כדי שנפנים כמה כל מעשה קטן של כל אחד ואחד מאיתנו נוגע לרבש"ע.כשאנחנו נכשלים- כואב לו וכשאנחנו מצליחים הוא שמח,וכל זה רק מתוך כך שאנחנו כ"כ קרובים אליו.
לגבי העונשים- צריך להבין. בר"ה אנחנו רוצים להמליך את ה", כלומר שיגלה את מלכותו על כל הבריאה. חטאינו ופריקות העול שלנו מפריעים ומעכבים את מלכותו מלהופיע ולהשפיע עלינו את רוב טובו, זה נותן מקום למחסור ח"ו, וזה לא על מנת למרק את העוונות. אבל כאשר נשוב ונמליך את ה" עלינו באמת אז ממילא הקב"ה בעצמו ידאג לכל מחסורנו וימלא את כל מבוקשינו. הרי אנחנו עבדיו, ולא מצאנו עבד של מלך שצריך לחזר על הפתחים. יהי רצון שנזכה כולנו להמליך עלינו את הקב"ה באמת ונכתב ונחתם לאלתר לחיים טובים ולשלום. שנה טובה ומתוקה.
